טורפים של קיץ

לגוּלי, הכלב של המורה, לא היה קולר סביב הצוואר. המורה היה משוטט לאורך הרחוב וידיו טמונות בכיסיו, והכלב טייל לפי דרכו של בעליו, מקדים אותו ומפגר אחריו חליפות. לפעמים נעלמו הכלב והגבר זה מעיניו של זה למשך שעה קלה. ברגעים האלה היו עזובים לנפשם, נתונים כל אחד בבדידות זמנית, ובה-בעת זכורים היטב זה לזה. שוטטות תימהונית ביחידות מעוררת את טינת הזולת; מפני כך היו מסלוליהם חוזרים ומתאחדים כמו מאליהם, ושוב היה כתם הכלב מגיח ומבצבץ בשדה ראייתו של המורה. אדמוני היה ופרוותו פרועה, עצלן קצת, ואוזניו השטוחות משתלשלות משני עברי פניו. זנבו קצר ועבה; כאשר היה גור קטן קצצו לו את הזנב לשם יופי.
צבי, המורה, היה מתבונן בכלב המכשכש בזנבו הקצוץ, ומחייך: נראה כאילו האחוריים המגושמים הצמיחו אגודל זקוף, קיסרי, ועכשיו הוא חוכך בדעתו אם להרשיע מישהו או לחון אותו. צבי היה טופח בחיבה על אחוריו של הכלב, והאגודל הוסיף להתנדנד לכאן ולכאן, מפקפק בעליזות. אחר-כך היתה ידו של המורה מחליקה משם, מפליגה בתוך פרוות הגב העבה והמאובקת וצוללת בה. כותרות ציפורניו של המורה היו שחורות תמיד, כאילו השיר הכלב האדום-הזהוב צבע שלישי, לא צפוי.
על מדרכות הרחובות הולכים אנשים וכלבים. חתולי פרא יוקדים מנתרים ורצים מן הפתחים ושבים ונעלמים בתוכם להימלט מסכנות הרחוב. גוּלי ממהר אל הכלבים הבאים לקראתו ומרחרח את אחוריהם, את שיפולי בטנם. לפעמים בא לחרחר ריב; אבל אם ייענה בנהמות איום, ישפיל את ראשו לפני הכלב הזר ויציץ בעיניו בנמיכות, מתחנחן לסליחה.
מעת לעת נקרים תלמידים מבית-הספר בדרכו של המורה. הוא רואה אותם עולים מעיקול הדרך, האחד דוחק את כתפו כלפי האחר, רומז לו על המורה הגמלוני, המבוגר מהם בשלושה עשורים לפחות, שהולך ובא לקראתם. ואז ניד הראש המקובל, הזעום, ואחריו החיוך המיתמם שכובש גיחוך כמו תפר דק בחולצה מתפקעת.
לפעמים נראה ביניהם חגי, הבן של איריס. הבן דומה לאמו: אותו מצח קמור יש להם, שהשיער מיתמר מעליו כמו אגרוף, וגם בזוויות העיניים הפונות מעלה לצדעיים באלכסון מוזר, חתולי, מזכיר חגי את איריס, וגם בשרטוט הפה הדק שמשפיע על הקלסתר כולו, עד ששוב אין לו, לצבי, ברירה: הנער מעורר בו חיבה עצורה, מתביישת בעצמה, מין התרפקות על משהו שטרם התחולל. וכשהוא פוגש בו, בילד המתבגר, שקומתו מתעכבת ולא גובהת, הוא רוכן אליו מעט ומתעניין בלימודיו. פעם אחת העז והציע את עזרתו, אבל חגי הידק את שפתיו. רק עיניו המלוכסנות זהרו בתשומת לב מוזרה, כאילו איימו לחשוף את כל פגמיו של צבי במבט אחד ויחיד. "הוא עכשיו בגיל הזה," איריס התנצלה וצחקקה, "כל רגע הוא שונא מישהו אחר. ועכשיו הוא שונא אותך, צביקו, הוא היה תולש לך את האף הגדול שלך אם רק היה מגיע לשם."
לפעמים נטרד צבי במחשבות: האם הילד מדבר עליו עם אחרים? ומה יש לו לספר עליהם, על אמא שלו והחבר הזה שלה, המורה?
שלושה מתלמידי בית-הספר, שאינם שייכים לכיתות המצטיינים שהוא מלמד בהן - נערה אחת ששמה כתוב באותיות שחורות משוננות על ילקוטה וזוג תאומים שתקניים שעור פניהם מחוטט - מקבלים בביתו שיעורים פרטיים במתמטיקה. הם מכירים את הבית, רגילים לריחו. בשעת השיעור הם מצייתים להוראותיו בנימוס מסוגר, אבל בפומבי אימצו גם הם אותן מחוות של חבריהם. יש מי שמעזים לכרוע אל הכלב וללטף את ראשו, לדחוף ידיים בין לסתותיו הפתוחות אליהם בשקיקה. אילו לפחות קיוו להתחבב על המורה דרך לבו של כלבו; אבל הם נוהגים בו, בגולי, כאילו הם בעליו. כאילו המורה איננו שם, עומד ומחכה.

לפני שבאה איריס לגור אִתם, היו המורה והכלב ישנים במיטה אחת. צבי היה שוכב על בטנו, מריח את ריחה המיוחד של הפרווה האדמדמה, ריח חם וישן-נושן כמדומה. ודאי מדיף גם הוא עצמו ריח כזה. הריח נעם לו מאוד, אבל הוא לא ידע אם הוא חם וטוב גם לדעתם של אחרים. כשבאה איריס לגור אתם הביאה גם את מצעיה אתה, והיא סיפרה לו, לצבי, בחיתוך הדיבור המיוחד לה, במבטא שעדיין ניכרה בו זרותה, על החתול שגידלה בילדותה: חתול פרסי לבן ומגודל, שהיה יושב כל היום בשקט-בשקט כמו פסל שיש ונועץ בהם מבט משונה בעינו הכחולה הימנית ובעינו הדבשית השמאלית. ואצלה במשפחה כולם קטנטנים, היא סיפרה, אפילו אח שלה העורך-דין הגדול כל הגובה שלו זה כמו בתולה בת חמש-עשרה שלא יודעת מהחיים שלה. צבי לא ידע אם הגסויות שהיא משלבת בסיפורים שלה נעימות לאוזניו. יום אחד, הוא קיווה, יהיה מורגל לגמרי בגסויות האלה, שצצות מפיה כמו קריצות עיניים מגונות, ושוב לא ישגיח בהן.
"הייתי רוצה לפגוש פעם את המשפחה שלך, מה את אומרת?" שאל את איריס ובחן את פניה, "ניסע אליהם פעם לביקור וניקח אתנו את חגי."
"החתול הזה," אמרה פתאום בכעס, "הוא היה שמן יותר מכל המשפחה ביחד. שבועיים אחרי שהגיע כבר היה המלך בבית, רק לאמא שלי הוא הרשה להתקרב אליו בשביל שתסרק אותו, וכל השאר היו הולכים סביבו בזהירות כמו עכברים. איזה מין דבר זה, תגיד לי, שהחיה היא כמו מלך בבית והבני-אדם משרתים שלה?"
איריס ישנה לידו וגולי עבר לישון לרגלי המיטה, מצונף שם על המרבד הקטן. ממצעיה של איריס עלו ניחוחות מתוקים; לא היו אלה ריחות ניקיון דווקא, אלא ריחות אחרים שהביאה אתה מהעבודה. שעות ארוכות היתה עומדת בין מדפי תמרוקים ובקבוקוני בושם, שידלה לקוחות שצדה בעיניה לקנות אותם לשימושם או כמתנה, משחה את הנוזלים על עור ידיהם, עיסתה ושכנעה. במשך שעות, גם בבית אחרי שהתרחצה וקרצפה את שערה, עוד דבקה בעורה ערבוביית הריחות ההיא.
לראשונה פגש בה בקיץ שעבר, כשישב בכיתת המחשבים במכללה; ועוד לפני שראה את פניה, תקף אותו ריחם העז של התמרוקים המפלס את דרכו במחנק החדר. הוא הסתובב על כיסאו, נחיריו התרחבו וספגו את הריח כקילוח מים חיים. האישה הקטנה עמדה מבולבלת בפתח הכיתה, לופתת בידיה מזוודה קטנה עגולה, מקושטת בדוגמה גיאומטרית, ומצמידה אותה אל בטנה. מבטה חקר את שולחנות המחשבים שורה אחר שורה. פתאום הבחינה בו ומיהרה אליו, היא והמזוודה המיטלטלת לפניה ככרס ילדותית, ואמרה לו שהם מכירים: בנה, חגי, למד אצלו לפני שנה. אולי בעצם לפני שנתיים - או שלוש? - כיסתה על פיה בכף ידה במבוכה: איזה מין אמא היא, איך היא לא זוכרת אף פעם כאלה דברים. אבל צבי ראה את לחייה עולות ומתכדרות בבדיחוּת. היא חייכה מבין אצבעותיה, כאילו אין זה חמור בעיניה באמת. היה קיץ, וכיתת המחשבים היתה הכיתה היחידה שהופעל בה מיזוג אוויר. האישה באה לשם להימלט מן החום. "גם יתושים יש פה בלי סוף, כמו הקשקשים על החולצה של הדוד שלי לַאבָה," היא אמרה ומתחה לפני צבי את אמת זרועה הקצרה, הזרועה עקיצות.
בחופשות הקיץ באו המורים מבתי-הספר לכל מיני השתלמויות במכללה העירונית; וגם הוא ככה, צבי הצטדק משום-מה. אבל היא - כך אמרה והרפתה מהמזוודה העגולה והניחה אותה לצד המחשב כמי שהגיעה הביתה - היא באה דווקא להעביר כאן קורס בכיתה על יד, קורס לבחורות, בלי שום קשר ללימודים של המורים. "איזה קורס בדיוק?" צבי התעניין וסקר מקרוב את המזוודה הסגורה, שאותיות לועזיות מסוגננות רקומות על חזיתה, אבל הבד המתוח עליה כבר האפיר מרוב שימוש. "קורס טיפוח ויופי," רכנה אליו והסתודדה: "איך הן נראות זוועה כולן בחום הזה, איזה תנינות!" כל-כך קרובה היתה, ששוב הוצפו נחיריו בריח המתוק והתוקפני הנודף ממנה. אבל גם כשהיתה קרובה מאוד, עדיין נשארה קטנה בעיניו. נשים נמוכות נראו בעיניו מחוץ להישג ידו, כאילו קטנו עוד יותר בשל המרחק המפריד בינו לבינן.
כעבור חודשים אחדים עמדה איריס בביתו והמזוודות שהביאה אתה ניצבות לרגליה. "הילד שלי גדול והוא יעשה מה שהוא מחליט," אמרה וכיווצה את הסנטר כלפי אפה, משלימה מראש עם החלטתו. גם כשהתלוננה באוזני צבי לפני כן על דירת המטר-על-מטר שהשאיר לה הבעל רק בשביל שתיתקל שם כל רגע באיזה קיר, קימטה ככה את הסנטר, כאילו הצביעה בו על משהו חזק ממנה, על צו עליון. כבר אז ידע שבתוך שבועות ספורים לא תישאר לגור בדירה הקטנה שלה ושל בנה, ושביתו יהיה לה לבית. דמותו האפרורית, כמו שהיא נתפסת בעיני שכניו ומכריו, תשתנה מעט; יהיו מי שיעקמו את אפם לנוכח השידוך עם האישה הקולנית, הראוותנית. וּודאי גם אז יראו בו מין קורבן, אחד שנשבה בידיה, ויושרתו לא תיפגם כלל. הוא חשב שאין זה הוגן כלפיה, ושהרושם היציב כל-כך, המהוגן עד זרא, שהוא מעלה בעיני אחרים, איננו מדויק. ומן הסיבה הזאת ממש אין בו די הגינות להבהיר לה שלא הוא האיש שיבטיח את החיים המהוגנים שהיא מבקשת לעצמה.
"חגי ייקח מבית-הספר שני אוטובוסים ויגיע אל אבא שלו תוך חצי שעה לכל היותר," איריס עודדה את עצמה בשעה שהוציאה את בגדיה מהמזוודה. היא ערמה אותם זה על זה בצד המיטה בתנועות מהירות ומיומנות מאוד, משליטה אגב כך סדר והיגיון גם בדבריה.
"הילד יכול לגור בחדר העבודה," צבי נגע בשכמה בעדינות, "אני אעביר את התלמידים אל המרפסת."
היא הסתובבה בבת-אחת: "נדמה לך שאת הקצה של הבוהן שלו הוא יכניס הנה? יש להם גאווה כזאת בגיל הזה, אפשר לחשוב שגידלו אותם בארמונות של צרפתים, אלה." אחר-כך חילצה קולב ממוט התלייה והשחילה אותו בשמלה ארוכה חגיגית, מהסוג ששומרים לאירועים מיוחדים. "ואתה יודע מה," אמרה, "קודם נראה אותך עובר אתי פה שבוע אחד שלם. אחר-כך נדבר."
האישה האחרונה שגרה אצלו אמרה לו דברים אחרים. "אתה חושב עלי שאני הגדרה בתשבצים שלך," אמרה לו, "שבשביל להבין מה-אני-מי-אני צריך בסך-הכול ללעוס רגע את העיפרון ולבהות בקיר, והפתרון כבר יבוא מעצמו, כמו בתשבצי היגיון שלך." אבל איריס והוא - הרהור שוקע בתוכו כאבן כבדה - אין ביניהם אפילו קצת מן המשותף שאנשים מחפשים בדרך-כלל זה בזה. גם ברגעי הקרבה ביניהם, כשהוא מצמיד אותה אליו ומחבק אותה, גם אז אינו מכיר אותה עד תום: נדמה לו שקוטנה מחביא בתוכו נעלם גדול.
"אני איריס," הושיטה כף יד חזקה בצינת כיתת המחשבים. שוב צחקה את הצחוק המתבייש-לכאורה והתנצלה על שאינה זוכרת את שם המורה. אבל בראשו כבר נבקע שמה לשניים, ואותיות ומשמעויות החליפו ביניהן את מקומותיהן: זה היה אות ראשון, לא-נשלט, לחיבתו כלפיה.
במשך היום נעמה לו תערובת הריחות שלה, נעמה גם ההמולה שחוללו סביבה, אבל בלילות התקשה להירדם לצדה. ואילו הכלב קיבל את האישה שהצטרפה אל הבית ביראה טהורה ובהתפעלות. איריס המציאה לו כינויי חיבה משלה, ובנימת חשיבות מעושה קראה לו בשמות מדינאים ועברייני ממון שקלטה מדיווחי החדשות. תחילה נמתחו אוזניו בעצבנות, דרוכות לברר את כוונת קריאותיה, עד שלמד לזהות את הקול המיוחד שהיא שומרת בשבילו ולא התלבט עוד, ומיהר סקרן ומבולבל לכל מקום שהורתה עליו. גם במקומו החדש, לרגלי המיטה, ישן בלי תרעומת. הוא היה ממצמץ בעיניו בעגמומיות, מייצב את גחונו על מרפקיו ונרדם. צבי צפה בו משפת המזרן וראה אותו חולם, כפותיו חותרות בפרוות השטיח ושפתיו מפרפרות בנביחות אילמות. שום מסתורין לא מצא בו אז: נראה ששוב התרוצץ בחלומו בעקבות חתול רחוב או קטנוע חולף, שוב האיצו בו חושיו לצאת בעקבות הטרף הקל. אבל לפעמים, בדממת הלילה, שמעו אוזניו של גולי בת-קול רחוקה ועוררו אותו. אז היה מייבב חרש, נושא את חוטמו ומיילל יללות ארוכות אל המרחק, אולי מבכה זיכרונות קדומים מימי אבותיו, שרצו עדרים-עדרים רעבים ופראיים ביערות לרגלי האלפים או בערבות יריחו, צדו פה כבשים שם דובים, אולי אף בני-אדם שנקרו בדרכם, קרעו מבשרם במלתעות נוצצות זבות ריר. וצבי לא יכול לחלוק עם גולי את מה שעורר בו הניגון הלילי המצמרר.