שעת העקרבים

דרזדן, יום שני, 17 ביולי 1950
חמש אחר הצהריים

חום יולי היה בלתי נסבל. ארנסט בֶּנֶרְט, המנהל הרפואי של בית החולים הפסיכיאטרי, העביר את ידו על גולגולתו הגדולה, הקירחת. הוא בחן בכובד ראש את ידו הלחה כאילו היה קורא בכף היד. גבעת ונוס הייתה דביקה מזיעה; טיפות זיעה קטנות התנוצצו על פני קו החיים. שני זבובים צנחו בעווית לתוך הסימנים שהשאירה כוס תה ממותק על פני מפת השולחן. חלון המשרד היה מוצף באורהּ חסר הרחמים של השמש השוקעת.
נדמה שהחום לא הפריע לאיש השני, בעל הבלורית השחורה והשמנונית, שישב במשרד. בהנאה גלויה הפקיר הלה לאור השמש את פניו העגלגלות, עטורות השפם והזיפים. הוא חיכך את לחיו בכף ידו, שבחלקה העליון השתרע עקרב מקועקע. האיש הביט בבֶּנֶרט. עיניו, שזוהר השמש סִנוור אותן מעט, נעשו רציניות לפתע.
״שנינו יודעים, דוקטור,״ אמר במבטא זר מובהק, ״שאינך יכול לסרב לארגון שאותו אני מייצג.״
בֶּנֶרט ידע. הוא הביט מבעד לחלון - ובמקום בית הדירות המפואר שבפינה, שניצב כאן לפנים ועתה לא היה אלא חורבה, ראה את הנוף הקרחי של סיביר, נהרות קפואים, ערמות שלג שמהן מבצבצים איברי אדם. הוא ראה בקתה שבה נלחמים זה בזה שלדים במדים קרועים על הגישה לתנור הברזל המוסק. אחד מהם הזכיר לבֶּנֶרט את המנהל הקודם של בית החולים, דוקטור שטַיינבְּרוּן, שסירב לפני חצי שנה לתת את הסכמתו לכך שאנשי השְטאזי יחקרו מטופל מסוים.
הוא שפשף את עיניו, קם ורכן מעל לאדן החלון - מראות מוּכּרים: אם צעירה גוערת בילד שובב, מנוע מטרטר של משאית מלאה לבֵנים.
״לפקודתך, סרן מַחְמַדוֹב. אני אישית אכניס אותך אל המחלקה ואתה תחקור את המטופל הזה. אף אחד לא יראה אותך.״
״לזה התכוונתי. אם כן, להתראות בחצות." מַחמַדוֹב סילק משפמו את שאריות הטבק. הוא קם ויישר את מכנסיו. כשלחץ על הידית של דלת היציאה שמע קול חבטה. הוא סב על עקביו בתנועה חדה. בֶּנֶרט חייך חיוך אווילי משהו. בידו החזיק עותק מגולגל של העיתון נוֹיֶיס דוֹיטשלַנד. שני זבובים מתים שכבו מחוצים על מפת השולחן.

דרזדן, אותו יום, 17 ביולי 1950
חצות הלילה

הודות לכוח דמיונו של המטופל הֶרבֶּרט אנוואלדט עלה בידו לשרוד עד כה, זה חמש שנים, ב״בית העינויים״, כפי שכינה בינו לבין עצמו את בית החולים הפסיכיאטרי במַריֶינאַלֶה שבדרזדן. כוח הדמיון חולל כאן תמורות מופלאות במשך השנים הללו. תודות לו נעשו המכות והדחיפות מידי המטפלים לדגדוג עדין, סירחון הצואה הפך לניחוח של גינה פורחת באביב, צווחות החולים - לקַנטָטות מתקופת הבארוק, והקירות המרוטים - לציורי פרֶסקו של ג׳וֹטוֹ. הדמיון ציית לו: אחרי שנים של תרגוּל אילף אותו אנוואלדט עד כדי כך שהכחיד מתוכו לחלוטין כל תשוקה לגופה של אישה. הוא לא היה חייב ״לכבות את האש הבוערת בחלציו״ - האש ההיא כבתה מזמן.
אך כוח דמיונו בגד בו כאשר ראה את החרקים הקטנים, הזריזים, שהתרוצצו בחדר, בטניהם הצהובות־חומות מקרטעות בסדקים שבין קרשי הפַּרקֶט, מחושיהם מזדקרים מאחורי הכיור, פרטים אחדים הזדחלו על השמיכה: נקבה הנושאת עמה תיק ביצים חיוור, זכר מגודל שגופו מזדקף על רגליו, או צעירים חסרי הגנה, שמחושיהם מַתווים מעגלים באוויר - כל אלה זעזעו את הנוֹיְרונים במוחו של אנוואלדט במטענים חשמליים רבי עוצמה. הוא היה מתפתל מכאב, בעורו היו ננעצים מחושים דמויי חניתות ובדמיונו דגדגו אותו אלפי רגליים דקיקות. אז היה מתחיל להשתולל ונעשה מסוכן למטופלים האחרים, במיוחד כאשר הבחין בכך שאחדים מהם לוכדים את התיקנים, תוחבים אותם לתוך קופסאות גפרורים ומשליכים אותן אל מיטתו. רק ריחו של תכשיר קוטל חרקים היה מסוגל להרגיע את עצביו המרוטים. הבעיה הייתה עשויה להיפתר סופית על ידי העברת החולה לבית חולים אחר, פחות נגוע בתיקנים, ובעיר אחרת, אך כאן צצו מכשולים ביורוקרטיים בלתי צפויים, וכל המנהלים בזה אחר זה ויתרו על הרעיון. דוקטור בֶּנֶרט הסתפק בהעברת אנוואלדט לחדר נפרד, שבו בוצעה הדברה לעתים קרובות יותר. בתקופות שקדמו למתקפת התיקנים היה המטופל אנוואלדט רגוע ועסק בעיקר בחקר הלשונות השמיות.
האח יוּרגֶן קוֹפּ תפס אותו עסוק בדיוק בכך בשעת ביקור הרופאים. אף על פי שהמנהל בנרט שחרר אותו היום במפתיע מוקדם יותר, לא התכוון קוֹפּ לצאת את שערי בית החולים. הוא נעל את דלת חדרו של אנוואלדט ושם פעמיו אל המחלקה שבבניין הסמוך. שם התיישב לשולחן עם שני חבריו לעבודה, פרַנק ופוֹגֶל, והתחיל לחלק קלפים. כל הסגל הזוטר של בית החולים היה להוט אחר משחק הסְקַאט. קופ הכריז על סיבוב שהפרס בו הוא בקבוק יין ופתח בנסיך תלתן. הוא עשה זאת על מנת למשוך אַסים, אך לא הספיק לגרוף את הקופה: כולם שמעו את השאגה הלא־אנושית שנישאה בחצר.
״מעניין מי זה שם הורס לעצמו את הגרון?״
״זה אנוואלדט. האור נדלק אצלו כרגע,״ צחק קופ.
״בטח שוב ראה תיקן.״
קופ צדק, אך רק במקצת. הצועק היה באמת אנוואלדט, אלא שלא בגלל תיקן נזעק: על רצפת חדרו הקטן טיילו להם ארבעה עקרבי מדבר שחורים וגדולים, מטלטלים את בטניהם הֵנה והנה.

ברסלאו, שבת, 13 במאי 1933
אחת אחרי חצות

מדאם לָה גֶף, הונגרייה בעלת שם משפחה פסבדו־צרפתי, ידעה כיצד לרכוש לקוחות בבּרֶסלאוּ. היא לא הוציאה גם פֶניג אחד על כתבה בעיתון או על פרסומות, אלא ניגשה ישר לעניין. תוך שהיא סומכת על האינטואיציה שלה הכינה רשימה של קרוב למאה שמות ששלפה מסֵפר הטלפונים ומסֵפר הכתובות של ברסלאו. בשלב הבא בדקה את הרשימה זונת צמרת מסוימת, בעלת קשרים ענֵפים, והתברר שבדרך כלל אלה שמותיהם של גברים אמידים. מלבד זאת ערכה המדאם רשימה של רופאי ברסלאו וכן של מרצי האוניברסיטה והמכון הטכני הגבוה בעיר. היא שלחה לכולם, במעטפות שאינן מעוררות חשד, מכתבים קטנטנים ובהם הודעה על הקמת מועדון חדש, שבו יוכלו האדונים הבררנים ביותר למלא את משאלותיהם. הגל השני של תכתובת דיסקרטית נשלח אל מועדוני הגברים, אל המרחצאות החמים ואל תיאטראות הוַוריֶיטֶה. עובדי המלתחה והקבלה במוסדות אלה, ששכרם שולם להם בעין יפה, דחפו לידיהם של האורחים, או לכיסי מעיליהם, כרטיסים מבושמים, מעוטרים ברישום של וֶנוס חושנית בגרביים שחורים ובכובע צילינדר.
למרות הזעם הקדוש של העיתונות ושני תיקים בבית המשפט, נעשה המועדון של מדאם לָה גֶף מפורסם עד מאוד. את הלקוחות שירתו באופנים שונים, לפי משאלות לִבם, שלושים בחורות ושני עלמים.
גם הופעות אמנותיות לא חסרו במועדון. ה״אמניות״ גויסו מצוות המועדון, אך לעתים היו אלה הופעות אורח, שתוגמלו בנדיבות רבה, של רקדניות המועסקות דרך קבע בקברט ״אימפריאל״ או בתיאטרון וַריֶיטֶה קטן. שני ערבים בשבוע הוקדשו לסגנון המזרחי (ריקוד - לא רק של הבטן - של כמה ״מצריות״, שבשאר הימים הופיעו בקברט); שני ערבים עמדו בסימן ״הריקוד הקלאסי״ (בַּקכַנַליה): אחד בסגנון הגרמני־הכפרי (הַיְידי בתחתוני תחרה המגיעים כמעט עד לברכיים) ושני היה שמור לאורחים מיוחדים, שבדרך כלל שכרו את המועדון כולו לפגישות דיסקרטיות. בימי שני היה המקום סגור. עד מהרה הונהגה כאן שיטת ההזמנות הטלפוניות, והארמון הפּרוּסי הקטן המכוּנה ״הטירה השלֶזית״, בשכונת אוֹפּוֹרוֹב שבפאתי ברסלאו, התפרסם בכל רחבי העיר. ההשקעה הוחזרה חיש מהר, מה גם שמדאם לא הייתה המשקיעה היחידה. בחלק הארי של ההוצאות נשאו אנשי המטה הראשי של המשטרה בברסלאו. האדונים האלה כיסו את העלויות ואת החבוּיות מכל הצדדים, ועל כן היו כולם מרוצים. מעל לכול נהנו הלקוחות הקבועים והמזדמנים. אלה האחרונים המשיכו להגיע: היכן עוד יכול הפרופסור המזרחן אוֹטוֹ אַנְדְרֵיאָה לרדוף אחר איילת־אהבים חסרת ישע בעודו חמוש בפגיון מעוטר ולראשו טורבן הדור, ולבעול אותה בין כריות ארגמן? היכן עוד יכול היה מנהל התיאטרון העירוני פְריץ רַיינפֶלדֶר להפקיר את עורפו השמן למכות המתוקות כל כך שהפליאה בו אמזונה שחומת עור בנעלי הרכיבה שלה?
המדאם הבינה ללב הגברים והייתה מאושרת אם יכלה להיענות לדרישותיהם. רגע כזה של סיפוק ידעה זה לא כבר, כאשר מצאה שתי בחורות היודעות לשחק שח למען היועץ אֶבֶּרהארד מוֹק, סגן ראש המחלקה הפלילית במשטרה. המדאם רחשה אהדה מיוחדת לאיש הגוץ ושחור השיער הזה. היועץ מעולם לא שכח להביא פרחים למדאם ומזכרות קטנות לבחורות, ששירתו אותו בנפש חפצה. הוא שלט בעצמו, היה שתקן ואהב ברידג׳, שחמט ובלונדיניות בעלות חמוקים שופעים. אצל מדאם לָה גֶף יכול היה להביא את תשוקותיו על סיפוקן בלי שום מעצורים. הוא היה מגיע בקביעות בלילות שבת בחצות, נכנס בדלת הצדדית, ומבלי לִצפות בהופעות האמנותיות היה שׂם פעמיו אל החדר האהוב עליו, שם חיכו לו שתי שפחות צעירות. הן היו מלבישות אותו בחלוק משי, מאכילות אותו קוויאר ומשקות אותו יין אדום מחבל הריין. מוֹק היה יושב בלי נוע; רק ידיו היו משוטטות על פני עורן הצח כחלב של השפחות. לאחר הארוחה היה מתיישב עם אחת מהן למשחק שח. השנייה הייתה זוחלת בינתיים אל מתחת לשולחן ומבצעת שם את מה שהיה ידוע ומוּכּר כבר לעמים הפרהיסטוריים. זו ששיחקה שח עם מוק תודרכה מראש: לכל מהלך מוצלח במשחק השחמט יש תנוחה ארוטית מסוימת התואמת אותו. לאחר הורדת אחד מכּלֵי השחמט היה מוֹק קם מן השולחן ונוחת עם בת זוגו על הספה, שם יישמו השניים את התנוחה האמורה במשך כמה דקות.
על פי הכלל שקבע לעצמו לא יכול היה לבוא על סיפוקו אם ניצחה אותו אחת השחקניות והכריזה ״מַט״. זה קרה לו פעם - ואז קם מן השולחן, העניק פרח לכל בחורה ויצא, מסתיר את זעמו ותסכולו בחיוך של הנאה עילאית. לאחר אותה פעם לא הרשה לעצמו להסיח את דעתו אפילו לרגע מן המתרחש על לוח השחמט.
פעם אחת, לאחר משחק ממושך שכזה, רבץ מוֹק על הספה והשמיע באוזני הבחורות את הגיגיו בנושא טבעם של בני האדם. הייתה זו תשוקתו השלישית, שאותה הביא לידי גילוי רק במועדון האהוב עליו. היועץ לענייני פלילים, שהיה חובב הספרות הקלאסית של יוון ורומא, הפתיע לא אחת את פקודיו בציטטות ארוכות בלטינית. הוא התקנא בנֶפּוֹס ובתיאוֹפרַסטוּס וניתח - לא בלי יומרות ספרותיות - את אופיים של האנשים שבא עמם במגע. הבסיס להגיגיו אלה היה התרשמויותיו הפרטיות וגם מה שנכתב על אותם אנשים בתיקי המשטרה. אחת לחודש בממוצע היה מחבר ניתוח אופי חדש אחד ומשלים בעובדות חדשות את הניתוחים הקודמים. הניתוחים הללו חוללו מבוכה רבתי בראשיהן הקטנים והעייפים של הבחורות, ואף על פי כן ישבו השתיים לרגליו של מוֹק, הביטו בעיניו העגולות וחשו בגל האושר הגואה הממלא את לִבו.
אכן, היועץ לענייני פלילים מוֹק היה מאושר. כשהיה יוצא, בדרך כלל בסביבות השעה שלוש בלילה, היה מעניק מתנות קטנות לבחורות ותשר לשוער המנומנם. באושרו של מוֹק חש גם בעל הכרכרה שהסיע אותו לאורך הגריבּשֶנֶרשְטְראסה, הדומם בשעה זו של הלילה, עד לבית המידות המפואר שברֶדיגֶרפְּלאץ, שם היה היועץ נרדם לצד אשתו בעודו מאזין לתקתוק השעון ולצעקותיהם של העגלונים והחלבנים.
לרוע המזל, בלילה שבין 12 ל־13 במאי 1933 לא עלה בידו של היועץ אֶבֶּרהארד מוֹק לחוות את האושר בזרועות הבחורות של מדאם לה גף. הוא היה באמצע פיתוחו של מערך הגנה סיציליאני מעניין כאשר הקישה המדאם בדלת נקישה דיסקרטית.
כעבור רגע הקישה שוב. מוק נאנח, קשר את החלוק, קם ופתח את הדלת. פניו לא הביעו דבר, אך מדאם לה גף ידעה מה חש הגבר הזה כאשר קוטע לו מישהו את מפגש הפסגה הארוטי־שחמטי המעודן שלו.
״אדוני היועץ,״ בעלת המועדון חסכה מעצמה את ההתנצלויות שהיו, כפי שידעה, חסרות תועלת. ״העוזר שלך מחכה לך למטה.״
מוק הודה בנימוס והתלבש במהירות - הגיישות המבקשות לרַצותו סייעו לו בכך (האחת קשרה לו את העניבה, השנייה כפתרה את המכנסיים והחולצה) - הוציא מן התיק שתי בונבוניירות ונפרד משחקניות השחמט הממאנות להתנחם. הוא פלט ״לילה טוב״ לעברה של המדאם וירד בריצה במדרגות, מתנגש בעוזרו מַקס פוֹרֶסטנֶר השעוּן על אהיל הקריסטל של המנורה שבלובי. חרוזי הקריסטל הצטלצלו בנימת אזהרה.
״הברונית מַריֶיטָה פון דֶר מַאלטֶן נאנסה ונרצחה,״ התנשם פוֹרֶסטנֶר.
מוק ירד בריצה במדרגות המוליכות אל הכניסה, התיישב במכונית ה״אַדלֶר״ השחורה שלו, טרק את הדלתות בחוזקה, אולי יתר על המידה, והדליק לעצמו סיגריה. פוֹרֶסטנֶר התיישב בחיפזון ליד ההגה והתניע את המכונית. הם החלו לנסוע בדממה וחלפו על פני הגשר שמעל לנהר שְלֶנזָה כאשר עלה בידי מוק להשתלט על מחשבותיו.
״איך מצאתם אותי כאן?״ שאל, בעודו בוחן בתשומת לב את חומת בית העלמין העירוני שמימינם. הגג המעוצב כמשולש של מִשרפת הגוויות בלט בבירור על רקע השמים.
״מנהל המחלקה הפלילית, דוקטור מילהאוּס, הוא שהצביע על מקום הימצאו המשוער של האדון היועץ.״ פורסטנר משך בכתפיו, כאילו אמר: ״כולם יודעים היכן נמצא מוק בלילות שבת.״
״אל תרשה לעצמך יותר מדי,״ הביט בו מוק בחומרה. ״אתה עדיין רק העוזר שלי.״
דבריו נשמעו מאיימים, אך הם לא עשו שום רושם על פורסטנר. מוק לא גרע עין מפניו הרחבות (נבלה קטנה, חתיכת שמן ג׳ינג׳י שכמותך!), ובפעם המי יודע כמה החליט - בהתעלמו מאזהרת השכל הישר - שיהיה עליו להעמיד במקומו את פקודו החצוף. זה לא היה קל, הואיל ופורסטנר התקבל למחלקת הפלילים עם כניסתו לתפקיד של המפכ״ל החדש של המשטרה, הנאצי הנלהב אוֹבֶּרגרוּפֶּנפיהרר אֶס־אַ אֶדמונד הַיינֶס. מוק נוכח לדעת שלא זו בלבד שהעוזר שלו הוא בן חסותו של הַיינֶס, אלא שהוא מתגאה במערכת היחסים שטיפח עם הלמוט בּרוּקנֶר, מושל שלזיה החדש בכבודו ובעצמו, שאת מינויו כפו הנאצים זמן קצר לאחר שניצחו בבחירות לרייכסטאג. אך היועץ עבד במשטרה כמעט עשרים וחמש שנה וידע שאפשר להעמיד במקומו כל אחד. כל עוד היה השלטון בידיו, כל עוד עמד דוקטור היינריך מילהאוס הזקן, חבר ״הבונים החופשים״ והליברלי בהשקפותיו, בראש מחלקת הפלילים, היה בידו של מוק למנוע את פורסטנר מלטפל בעניינים חשובים; היה בידו לשלוח אותו, למשל, לערוך את רשימת הזונות העובדות מתחת למלון ״סאבוי״ בטַאוּאֶנצִיֶינפּלאץ, או לבדוק את תעודותיהם של ההומוסקסואלים המתגודדים ליד האנדרטה לקיסרית אַוּגוּסטֶה בטיילת שליד בית הספר לאמנויות. יותר מכול הרגיזה את מוק העובדה שלא הצליח לזהות שום נקודת תורפה אצל פורסטנר - התיק שלו היה נקי, והמעקב היומיומי אחריו הניב רק הגדרה אחת: ״מטומטם שמקפיד על קוצו של יוד״. למען האמת, יחסיו הקרובים עם הַיינֶס, הידוע בנטיותיו ההומוסקסואליות, סיפקו למוק בסיס לחשדות עמומים, אך לא די היה בהם להכנעת החפרפרת הזאת - סוכן הגסטפו פורסטנר.
הם התקרבו אל הזוֹנֶנפּלאץ. כאן שקקה העיר חיים מתחת לפני האדמה. חשמלית שהסיעה את פועלי המשמרת השנייה במפעלי לינקֶה, הופמן ולַאוּכְהאמֶר חרקה בסיבוב, פנסי הגז הבהבו. הם פנו ימינה לכיוון הגַרטֶנשְטְראסה; ליד השוק המקוֹרֶה הצטופפו העגלות שהביאו למקום מטענים של תפוחי אדמה וכרוב; השוער של בית המידות בסגנון האַר־נוּבוֹ בפינת התֵיאטֶרשְטְראסה תיקן, תוך שהוא מחרף ומגדף מישהו, את הפנס שליד השער; שני סטודנטים שתויים נטפלו לזונות שטיילו בגאווה, מטריותיהן בידיהן, ליד אולם הקונצרטים. הם חלפו על פני סלון המכוניות של קוֹטשֶרְנְרוֹיטֶר וּוַאלדשמידט, על פני בניין מועצת החבל של שלזיה ועל פני כמה בתי מלון. משמי הלילה ניתכו ארצה זרזיפי גשם דק, ערפילי.
ה״אדלר״ נעצרה מעברהּ השני של תחנת הרכבת המרכזית, בטַייכְהַקֶרשְטְראסה ליד בתי המרחץ. השניים יצאו מן הרכב. כובעיהם ומעיליהם התכסו עד מהרה באבק ערפילי, טיפות גשם זערוריות נחתו על זיפי זקנו הכהים של מוק ועל לחייו המגולחות למשעי של פורסטנר. הם עברו למסילת ברזל צדדית. מסביב עמדו עובדי הרכבת ושוטרים במדים, שדיברו בקול רם. באותו רגע התקרב, בצליעתו האופיינית, הצלם המשטרתי הלמוט אֵיילֶרְס.
שוטר זקן, שהיה נשלח תמיד למשימות המַקַבּריות ביותר, התקרב אל מוק ובידו מנורת נפט ששימשה לו כפנס.
״פקד מחלקת הפלילים אֶמיל קוֹבְּלישקֶה לשירותך!״ הציג את עצמו כרגיל, אף כי לא היה בכך כל צורך; היועץ הכיר היטב את פקודיו. קוֹבּלישקֶה הסתיר בכף ידו את הסיגריה שעישן והביט במוק בתשומת לב.
״איפה שנמצאים אדוני היועץ ואני חייב המצב להיות רע,״ והוא הצביע בעיניו בלבד על קרון השינה ברכבת, שאליו הוצמד השלט ״ברלין־ברסלאו״. ״ואכן כאן הוא רע מאוד.״
בפרוזדור של קרון השינה דילגו כל השלושה בזהירות מעל לגופתו של עובד הרכבת. פנים שהתנפחו, קפואות במסכה של כאב. ללא סימני דם. קוֹבּלישקֶה תפס את הגופה בצווארונהּ והושיב אותה; ראשו של עובד הרכבת נטה הצידה. כאשר הִרפה השוטר במקצת מן הצווארון, נמצאו מוק ופורסטנר רוכנים על גבו של המת.
״אמיל, קרֵב קצת את המנורה הזאת. לא רואים כלום,״ אמר מוק.
קובלישקה הציב את המנורה על הקרקע סמוך לעובד הרכבת והפך את הגופה על בטנה. הוא שחרר יד אחת משרוול המדים ומן החולצה שמתחת למדים, אחר כך משך באריג בחוזקה ועִרטל את גבו וכתפיו של המת. אז קירב אליו עוד יותר את המנורה. על העורף והשִכמה הבחינו השוטרים בכמה כתמים אדומים וסביבם נפיחוּת בצבע כחול. בין שכמותיו של עובד הרכבת נחו שלושה עקרבים מתים, מעוכים.
״שלושה חרקים שכאלה יכולים להמית אדם?״ כאן הסגיר פורסטנר לראשונה את בורותו.
״אלה אינם חרקים, פורסטנר, אלא פרוקי רגליים ממחלקת העכבישניים.״ מוק לא טרח להסתיר את הזלזול שבקולו. ״חוץ מזה, תוצאות הנתיחה של הגופה לא הגיעו עדיין.״
אם לגבי עובד הרכבת יכלו השוטרים לחוש ספֵק, סיבת מותן של שתי הנשים בקרון הייתה ברורה בתכלית.
לעתים קרובות מצא מוק את עצמו מגיב בדרכים מעוּותות על בשורה טרגית, ובחיוך משועשע על מראה מחריד. כאשר מתה אמו בוַאלְבְּז׳יך, המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו הייתה: מה לעשות בספה הישנה, הענקית, שאי אפשר לסלק אותה לא מבעד לחלון ולא מבעד לדלת? צחוק מטופש תקף אותו למראה שוקיו הרזות של קבצן שדעתו נטרפה עליו, שהִכה למוות כלבלב מסכן ליד המטה הראשי הישן של המשטרה ברחוב שוּבְּריקֶה 49. גם עכשיו, כאשר החליק פורסטנר בשלולית הדם שכיסתה את רצפת הקרון ונפל אפיים ארצה, פרץ מוק בצחוק. קובלישקה לא ציפה לתגובה כזאת מצד היועץ. הוא עצמו ראה דברים רבים בחייו, אך המראה שנגלה לעיניו בקרון שילח בו רעד עצבני. פורסטנר יצא מן הקרון. מוק החל לבדוק את האתר.
מַרייטה פון דר מאלטן בת השבע־עשרה שכבה על הרצפה עירומה ממותניה ומטה. שערהּ הצהבהב בגון האֵפר, שהיה עתה פזור, ספג את הדם כספוג. פניה היו מעוּותות במעין התקף של שיתוק. מעיה השפוכים התגוללו בצדי הגוף המרוטש. בקיבתה המבותקת נראו שאריות מזון שלא עוכל. למוק נדמה היה שהוא מבחין במשהו בחלל הבטן. תוך שהוא מתגבר על תחושת הגועל שתקפה אותו רכן מעל לגופתה. הצחנה הייתה בלתי נסבלת. בתוך כל הדם והריר נע בזריזות עקרב קטן.
פורסטנר הקיא ביסודיות בשירותים. קובלישקה זינק ממקומו כאשר חש משהו חורק מתחת לנעלו.
״לעזאזל! יש כאן עוד כאלה!״ צעק.
הם בחנו היטב את כל פינות הקרון ומחצו עוד שלושה עקרבים. ״איזה מזל שאף אחד מהם לא עקץ אותנו,״ התנשם קובלישקה בכבדות, ״כי אז היינו שוכבים עכשיו כמו ההוא בפרוזדור!״
כאשר וידאו שאין עוד בקרון פרוקי־רגליים מסוכנים, ניגשו אל הקורבן השני: העלמה פרַנסוּאַז דֶבְּרוּ, אומנתהּ של הברונית הצעירה. האישה בת הארבעים ומשהו הייתה שרועה מעל למעקה הדרגש המרופד: גרביים קרועים, ורידים בולטים ברגליים, שמלה צנועה עם צווארון לבן שהוּרמה עד מעל למבושיה, שיער דליל, שהשתחרר מן הפקעת האסופה בעורפה כדרך הבתולות הזקנות. שיניה ננעצו בלשונה שהתנפחה. על צווארה התהדק חבל המשמש בדרך כלל לתליית וילונות. מוק בחן את הגופה מכל צדדיה בתחושת גועל, וחש הקלה משלא הבחין בעקרב בשום מקום.
״וזה הדבר המוזר ביותר,״ הצביע קובלישקה על קיר הקרון, המחופה בבד מפוספס בכחול. בין חלונות הקרון נראתה על פני הבד כתובת: שתי שורות של סימנים מוזרים. היועץ לענייני פלילים קירב אליהם את פניו ושוב בלע את רוקו.
״כן, כן...״ קובלישקה תפס מיד על מה הוא חושב. ״מישהו כתב את זה בדם...״

מוק אמר לפורסטנר שאינו רוצה שיסיעו אותו הביתה. הוא צעד לאטו, מעילו בלתי רכוס, וחש את כל כובד משקלן של חמישים שנותיו. לאחר כחצי שעה מצא את עצמו בין בתים מוּכּרים. הוא נעצר בשער אחד הבתים באוֹפּיצְשְטְראסה והביט בשעונו. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. בדרך כלל היה חוזר בשעה כזאת בימי שישי מ״משחק השחמט״ שלו, אך מעולם לא עִייפו אותו המהלכים מלאי ההנאה ההם כפי שעייפוהו אירועי הלילה הזה.
כששכב לישון לצד אשתו, הקשיב בדריכות לתקתוק השעון. לפני שנפלה עליו תרדמה נזכר במקרה מסוים מימי נעוריו: בהיותו סטודנט בן עשרים שהה באחוזתם של קרובים רחוקים ליד טשֶבּניצָה וניסה לחזר אחר אשתו של מנהל טחנת הקמח במקום. לבסוף, לאחר ניסיונות כושלים רבים, קבע איתה פגישה. הוא ישב בצִלו של עץ אלון על גדות הנהר, לִבו סמוך ובטוח שהיום ישביע את רעבונו בגופה המפַתה, עישן סיגריה והקשיב למריבה קולנית שפרצה בין כמה בחורות כפריות מעברו השני של הנהר. הן גירשו באכזריות, בצעקות רמות, נערה נכה; הן קראו לה ״רגל צולעת״. הנערה עמדה קרוב למים והביטה לעבר מוק. בידה המוּשטת החזיקה בובה מרופטת, שמלתה המוכתמת התנופפה ברוח, בוץ דבק בנעליה שצוחצחו זה לא כבר. מוק נוכח לדעת שהיא מזכירה לו ציפור שבורת כנף. הוא הביט בילדה, וללא כל התרעה פרץ בבכי.
גם עכשיו לא עלה בידו לדכא את הבכי שתקף אותו. אשתו מלמלה משהו מתוך שינה. מוק פתח את החלון והפקיר את פניו הלוהטות לזרזיפי הגשם. מרייטה פון דר מאלטן צלעה גם היא והוא הכיר אותה מאז היותה ילדה.

ברסלאו, אותו יום, 13 במאי 1933
שמונה בבוקר

בימי שבת היה מוק מגיע אל המטה הראשי של המשטרה בשעה תשע בבוקר. השוערים, השליחים ועובדי המודיעין המשטרתי היו נועצים זה בזה מבט רב משמעות כאשר היה היועץ, המנומנם עדיין, עונה בנימוס על ברכותיהם ומפיץ סביבו משב קל של בושם וֶלצֶל יוקרתי. אך בשבת ההיא לא דמה מוק כלל לאותו שוטר המרוצה מעצמו, לאותו מנהל נינוח. הוא נכנס אל המטה כבר בשמונה בבוקר בטריקת דלת, פתח כמה פעמים את מטרייתו וניער ממנה את טיפות המים, רץ במדרגות בלי לענות על ה״בוקר טוב״ של השוער ושל השליח הישנוני, נתקל בקצה הנעל במדרגה האחרונה וכמעט נפל אפיים ארצה. השוער האנדקֶה לא האמין למשמע אוזניו - בפעם הראשונה בחייו שמע את מוק פולט קללה עסיסית.
״אוי, לאדון היועץ אין היום מצב רוח,״ חייך אל השליח בֶּנדֶר.
בינתיים נכנס מוק לחדרו, התיישב אל השולחן והחל לעשן סיגר. הוא בהה בקיר הלבֵנים שלפניו ולמעשה לא ראה דבר. העובדה שהוא יושב עדיין במעילו ובכובעו לא נעלמה ממנו, ועם זאת לא זז ממקומו. לאחר כמה דקות נשמעה נקישה בדלת ונכנס פורסטנר.
״על כולם להיות כאן בעוד שעה.״
״הם כבר כאן.״
לראשונה בחייו העיף היועץ בעוזרו מבט של אדיבות קרירה.
״פורסטנר, ארגן לי בבקשה שיחת טלפון עם הפרופסור אנדריאה מהאוניברסיטה. וטלפן נא למעונו של הברון אוליבר פון דר מאלטן ושאל שם באיזו שעה נוח לאדון הברון לקבל אותי לשיחה. דווח לי תוך חמש דקות.״
נדמה היה למוק שפורסטנר הקיש במגפיו בעת שיצא מן החדר.
אנשי המודיעין של המשטרה והמפקחים, העוזרים, המזכירים והשוטרים הפליליים לא הופתעו למראה המנהל שאינו מגולח למשעי, וגם לא למראה פורסטנר החיוור. הם ידעו שבעיות העיכול של פורסטנר היום אינן נובעות מאכילת יתר של נקניק הדם האהוב עליו.
״רבותי, אתם עוזבים את כל התיקים הנחקרים כרגע,״ אמר מוק בקול רם וברור. ״אנו ננקוט כל שיטה, חוקית ובלתי חוקית, כדי למצוא את הרוצח או את הרוצחים. אתם רשאים להרביץ ולהפעיל אמצעי סחיטה. אני אדאג שכל התיקים הסודיים ייפתחו בפניכם. אל תתקמצנו על אנשי מודיעין. ועכשיו לעצם העניין. האנְסְליק ובּוּרְק: אתם תחקרו את כל הסיטונאים של בעלי חיים, החל בסַפָּקים של גן החיות וכלה במוכרי התוכים ודגי הזהב. אני מצפה לדיווח ביום שלישי בבוקר. סמוֹלוֹז', אתה תערוך רשימה של כל גני החיות הפרטיים בברסלאו ובסביבה, וגם רשימה של תימהונים הישֵנים במיטה עם נחשי אנקונדה. לאחר מכן תתחקר את כולם. פורסטנר יסייע לך. דיווח ביום שלישי. הֶלם ופרידריך: בִּדקו את כל תיקי הסוטים והאנסים, החל בסוף המלחמה. שימו לב במיוחד לחובבי בעלי החיים ולאלה שיש להם איזשהו קשר, אפילו הקלוש ביותר, לשפות המזרח הקדום. דיווּח ביום שני בערב. ריינהארדט: אתה תיקח עשרים איש, תערוך ביקור בכל בתי הבושת ותתחקר את כל הזונות שתספיק לראות. עליך לתשאֵל אותן על לקוחות סדיסטים ועל כאלה שמצטטים את הקָמָה סוּטרה בשיא הריגוש המיני. דיווּח ביום שלישי. קליינפלד וקראנק: עליכם מוטלת משימה לא קלה. אתם צריכים לקבוע מי היה האחרון שראה את הקורבנות האומללים האלו. דיווּחים חלקיים מדי יום בשלוש. רבותי, יום ראשון שיחול מחר איננו יום חופש.״

ברסלאו, אותו יום, 13 במאי 1933
אחת־עשרה בבוקר

פרופסור אנדריאה התעקש בטלפון. הוא טען בהחלטיות שיוכל לפענח רק את הטקסט המקורי הכתוב על הטפט; הוא לא רצה לשמוע על תצלומים, אף לא על העתקים ידניים, ויהיו אלה המדויקים ביותר. מוק, שעל רקע לימודי הבלשנות שלו - אף שלא סיים אותם - רחש כבוד רב לכתבי יד ולמפענחיהם, נכנע. הוא הניח את השפופרת על מקומה ופקד על פורסטנר להביא ממחסן הראָיות את גליל הטפט עם השורות המסתוריות. הוא עצמו שם את פעמיו אל ראש המחלקה הפלילית, דוקטור היינריך מילהאוס, והציג לפניו את תוכנית הפעולה. מנהל המחלקה הפלילית לא שיבח, לא גינה, לא הציע דבר. הוא דמה לסב המאזין בחיוך לפנטזיות של נכדו, ליטף את זקנו הארוך, המאפיר, היטיב את משקפיו, ינק ממקטרתו ועצם מדי פעם את עיניו. מוק לא גרע עין מן הממונה עליו.
״אל נא תירדם, איש צעיר,״ רטן מילהאוס. ״אני יודע שאתה עייף.״ הוא תופף באצבעותיו הצהובות על השולחן: סבא הגוער בנכדו.
״עליך למצוא את הרוצח, אברהארד. אתה יודע מה יקרה אם לא תמצא אותו? בעוד חודש אני פורש לגמלאות. ואתה? במקום לתפוס את מקומי, דבר הנראה לכולנו סביר בהחלט, אתה תתמנה למפקד על משמר הרכבת באוֹבּוֹרְנִיקִי אשר בשלזיה, או לפקָד של משמר בריכות הדגים בלוּבּין. אתה מכיר את פון מאלטן. אם לא תמצא את הרוצח, הוא יתנקם בך. ועדיין יש לו השפעה רבה. אה, כמעט שכחתי... היזהר ממקס פורסטנר. תודות לו ידוע לגסטפו כל צעד שלנו.״
מוק הודה על ההוראות והלך אל משרדו. הוא הביט מבעד לחלון על התעלה המקיפה את חומת העיר, שמשני צדדיה עיטרו אותה עצי ערמון קשישים, ועל השלוֹספְּלאץ, כיכר המצודה שטופת השמש, שבה צעדה תזמורת צבאית המתאמנת לקראת חג האביב שיחול למחרת. אור השמש הקיף את ראשו של מוק בהילה בגון הענבר. הוא עצם את עיניו ושוב ראה את הילדה הנכה, הדחויה, שמעבר לנהר. הוא ראה גם את אשת מנהל הטחנה, מושא תשוקותיו בצעירותו, המתקרבת מרחוק. צלצול הטלפון החזיר אותו אל המטה הראשי של המשטרה. הוא החליק באצבעותיו את שערו השמנוני במקצת והרים את השפופרת. על הקו היה קליינפלד.
״אדוני היועץ, האדם האחרון שראה את הגברות המנוחות בעודן בחיים הוא המלצר מוזס הירשברג. צריך לחקור אותו. בחצות הוא הגיש לגברות קפה בתא.״
״איפה הייתה הרכבת אז?״
״בין לֶגניצָה לברסלאו, אחרי מַאלצ'יצֶה.״
״והאם בין מאלצ'יצֶה לברסלאו נעצרה הרכבת?״
״לא. הרכבת יכלה רק לחכות לאור ירוק שיישלח אליה מברסלאו, ממש לפני שהיא מגיעה לתחנה.״
״תודה, קליינפלד. תבדקו היטב את ההירשברג הזה - אולי יש לנו משהו עליו.״
״כן, המפקד.״
ושוב צלצל הטלפון.
״אדוני היועץ,״ נשמע קול הבריטון של פורסטנר, ״פרופסור אנדריאה זיהה את הטקסט. הוא נכתב באלפבית הסורי הקדום. ביום שלישי נקבל את התרגום.״
עתה צלצל הטלפון בשלישית.
״כאן מעונו של הברון פון דר מאלטן. הברון מחכה לכבוד היועץ ומבקש שיבוא במהירות האפשרית.״
מוק הדף את המחשבה הראשונה שעלתה בראשו - לנזוף ברב־המשרתים החצוף - והבטיח להגיע בעוד רגע. הוא פקד על פורסטנר, שזה עתה שב מן האוניברסיטה, להסיע אותו אל אַייכֶנאַלֶה 13, שם התגורר הברון. העיתונאים צרו כבר על המעון; ברגע שראו את ה״אדלר״ החונה החלו לרוץ לעבר אנשי המשטרה. אך אלה חלפו על פניהם בלי להוציא הגה מפיהם ונכנסו אל אחוזתה של משפחת פון דר מאלטן, מלוּוים בחיל המשמר. רב־המשרתים מַתיאַס קידם את פניהם באולם הכניסה.
״הברון היה רוצה לראות את האדון היועץ לבדו.״
פורסטנר לא הסתיר את אכזבתו. מוק חייך לעצמו.
את חדר העבודה של הברון עיטרו תחריטים ובהם סמלים הלקוחים מתורת הנסתר. על נושאים אזוטריים אלה נסבו גם הספרים הרבים בכריכות עור ארגמניות שמילאו את החדר. אור השמש, שחדר רק מעט מבעד לווילונות הירוקים הכבדים, נח על ארבעה פילי חרסינה הנושאים על גבם את כדור הארץ. באפלולית נצנץ דגם עשוי כסף של הספֵרות השמימיות וכדור הארץ במרכזו. קולו של אוליבר פון דר מאלטן, שהגיע מחדר האורחים הסמוך לספרייה, הסיח את דעתו של מוק משאלת מרכזיותו של כדור הארץ.
״לך אין ילדים, אברהארד. חסוך נא ממני את תנחומיך. סלח לי על צורת הדיבור הזאת, מאחורי הדלת. אינני רוצה שתראה את פנַי. אתה הכרת את מרייטה מאז היותה ילדה...״
הוא קטע את דבריו, ולרגע נדמה היה למוק שהוא שומע קול בכי כבוש. כמה רגעים מאוחר יותר שוב נישא קולו של הברון, והפעם היה מאושש יותר:
״הדלק לך סיגר והקשב לי היטב. קודם כול גרש מקרבת ביתי את הכתבנים הללו. שנית, הזמן את דוקטור גיאורג מַאס מקניגסברג. הוא בר־סמכא גם בחוכמת הנסתר וגם בלשונות המזרח הקדום. הוא יעזור לך למצוא את מבצעי הטקס הפולחני הרצחני הזה... כן, טקס פולחני רצחני, שמעת נכון, אברהארד. שלישית, אם תמצא את הרוצח, מסור אותו לידַי. אלו הן עצותַי, בקשותַי, או, אם תרצה, תנאַי. זה הכול. גמור לעשן את הסיגר שלך. להתראות.״
היועץ לא הוציא מפיו אף הגה. הוא הכיר את פון דר מאלטן עוד מימיו כסטודנט וידע שאין טעם להתדיין איתו. הברון הקשיב רק לעצמו, ולאחרים חילק פקודות. היועץ אברהארד מוק חדל זה כבר להישמע לפקודות, הואיל וקשה היה לראות את רטינותיו של מפקדו מילהאוס כהוראות מחייבות. חוץ מזה לא יכול לסרב, כי אלמלא הברון אוליבר פון דר מאלטן לא היה זוכה להיות היועץ לעניינים פליליים.

ברסלאו, אותו יום, 13 במאי 1933
אחת בצהריים

מוק חילק הוראות לפורסטנר בעניין העיתונאים ובעניין דוקטור מאס, וקרא אליו את קליינפלד:
״יש לנו משהו על ההירשברג הזה?״
״שום דבר.״
״הביאו אותו אלי לחקירה. בשעה שתיים.״
הוא הרגיש שהוא מאבד את שליטתו בעצמו, את קור הרוח המפורסם שלו. נדמה היה לו שעפעפיו מלאים חול; שלשונו הנפוחה מצופה בשכבה צורבת של ניקוטין. הוא התנשם בכבדות וחולצתו המיוזעת דבקה לגופו. הוא הזמין כרכרה והורה להסיעו לאוניברסיטה.
הפרופסור אנדריאה סיים זה עתה את הרצאתו בתולדות המזרח התיכון. מוק ניגש אליו והציג את עצמו. הפרופסור הביט בחשדנות באיש המשטרה הלא־מגולח והזמין אותו לחדרו.
״אדוני הפרופסור, אתה מרצה באוניברסיטה שלנו זה שלושים שנה. לי עצמי היה העונג לשמוע את הרצאותיך כאשר למדתי לפני שנים בלשנות קלאסית... בין הסטודנטים שלך היו גם כאלה שהתמחו במזרחנות. אולי אדוני הפרופסור זוכר מישהו מהם, מישהו שהתנהג בצורה לא תקינה, לקה בסטייה מסוימת מן הנורמה, אולי גילה סטיות מיניות...?״
אנדריאה היה זקן נמוך קומה ומצומק, בעל רגליים קצרות וגוף מוארך. עכשיו ישב בכורסתו הגדולה והתווה מעגלים באוויר בכפות רגליו הקטנות, הנתונות בנעליים ששרוכיהן נקשרו בקפידה. מוק עצם למחצה את עיניו וחייך לעצמו. בעיני רוחו ראה קריקטורה מוצלחת של הפרופסור: שני קווים אופקיים - האף וזקן התיש, ושלושה קווים אנכיים - העיניים והפה.
״חיי המין של הסטודנטים־למזרחנות שלי,״ פיו הקפוץ של אנדריאה הוצר אף יותר מאשר קודם לכן, ״משום שכפי שציינת בצדק ׳היו גם כאלה׳, מעניינים אותי כשלג דאשתקד, ממש כמו שמעניינים אותי חיי המין של אדוני...״
ליועץ לעניינים פליליים נדמה היה שצלצול הפעמון במכונית מכבי האש, שבדיוק אז עברה באוּרזוּלינֶנְשְטְראסה, מכה גלים בחזהו שלו. הוא קם וניגש אל שולחן העבודה של הפרופסור, לחץ בחוזקה את כפות ידיו של הלה אל ידיות הכורסה וקירב את פניו אל הזקנקן שלו.
״שמע נא, תיש זקן - אולי אתה הוא מי שרצח את הנערה בת השבע־עשרה? אולי אתה הוא שרדפת אחריה, גמד מגוחך שכמוך, בתרבוש לראשך, כפי שאתה אוהב כל כך לעשות? אולי אתה הוא ששיספת בפגיון את בטנה המשיית?״ הוא התרחק מן הפרופסור והתיישב שוב על כיסאו, מעביר את אצבעותיו המפושקות בשערו הלח.
״אני מצטער, אדוני הפרופסור, אהיה חייב למסור את הטקסט הזה למישהו אחר שיבדוק אותו בדיקה מדוקדקת. חוץ מזה, מה עשית בליל שבת בין השעות אחת־עשרה לאחת? נא לא לענות. אני יודע. אך האם היית רוצה שגם דיקאן הפקולטה לפילוסופיה או הסטודנטים שלך יידעו? הרי ׳יהיו גם כאלה׳ שיתעניינו...״
אנדריאה חייך. ״למרבה המזל יש, אדוני היועץ. אני אשתדל לתרגם את הטקסט הזה כמיטב יכולתי. וחוץ מזה, נזכרתי עכשיו בסטודנט אחד שלקה - כפי שהגדרת זאת - בסטייה מסוימת מן הנורמה: ברון וילהלם פון קֶפֶּרלינק.״
״אינני מודה לך.״ ומוק חבש את כובעו.

ברסלאו, אותו יום, 13 במאי 1933
שתיים אחר הצהריים

במטה הראשי של המשטרה חיכה לו קליינפלד עם מוזס הירשברג. זה האחרון היה איש כבן ארבעים, לא גבוה במיוחד, כהה שיער ומגובנן מעט. הוא חזר על דברים שהיועץ ידע כבר מן הדו״ח של קליינפלד.
״אמור לי, הירשברג, באילו מקומות עבדת בעבר?״
בהיותו ילד לקה המלצר במחלה שנתנה בו את אותותיה: בעת שדיבר התרוממה מעט זווית פיו הימנית ושיוותה לפניו ארשת של חיוך לעגני. בעודו מונה כתריסר מסבאות עלובות לא חדל הירשברג ״לחייך״. הפעמון צלצל שוב והִכה גלים בחזהו של מוק. הוא ניגש אל הנחקר וסטר לו בכוח בכף ידו.
״מה אתה מתמוגג כל כך, יהודי? אולי אתה הוא זה שכתבת את השטויות ההן בשפה המטונפת שלך?!״
הירשברג הליט את פניו בכפות ידיו. לַמזכיר לענייני פלילים היינס קליינפלד, אחד השוטרים המעוּלים במחלקה הפלילית, היה אב שכיהן כרב. עתה השפיל את מבטו. מוק בלע את רוקו והורה בתנועת יד, בלי אומר ודברים, להוציא את הירשפלד מן החדר. כף ידו כאבה. נראה שסטר לו חזק מדי.
הוא מצא את אנשיו בחדר התִדרוכים, הביט בהם וידע שלא ישמע מפיהם חדשות מרעישות. האנסליק ובירק חקרו שנים־עשר סוחרי חיות: אף אחד מהם לא שמע על מכירת עקרבים. סמוֹלוֹז׳ לא מצא אפילו קצה חוט המוליך אל בעליהם של גני חיות פרטיים, אך השיג מידע מעניין: בעל חנות לממכר מכרסמים ונחשים סיפר שלקוח אחד, הקונה אצלו לעתים מזומנות, הוא איש עב־בשר ומזוקן הרוכש זוחלים ארסיים, בפרט לטאות. למרבה הצער לא ידע בעל החנות לומר שום דבר על האדם הזה. ריינהארדט ואנשיו חקרו כחמישים זונות. אחת מהן הודתה שהיא מכירה פרופסור מסוים האוהב להעמיד פנים שהוא מבתר את גופהּ בחרב בעת המשגל, ותוך כדי כך הוא צועק לעצמו משהו בשפה בלתי מזוהה. השוטרים הופתעו מכך שהחדשה הזאת לא עשתה כל רושם על המפקד. בעקבות עדויותיהן של הזונות ערכו אנשי המודיעין של ריינהארדט רשימה של שישה־עשר סדיסטים ופֶטישיסטים מושבעים, שלא נזהרו לנפשם והיו מזמינים לעתים את הבנות לדירותיהם הפרטיות. שבעה מהם לא היו בבית, ואילו לתשעה היה אליבי מוצק: נשותיהם הנסערות אישרו שהם בילו את ליל אמש במיטות שבבתיהם.
מוק הודה לאנשיו וחילק להם מטלות דומות ליום המחרת. כשנפרדו ממנו, רוטנים על כך שייאלצו לעבוד ביום ראשון, אמר לפורסטנר:
״תגיע אלי בבקשה מחר בעשר בבוקר. אנחנו נערוך ביקור אצל אישיות מסוימת. לאחר מכן תיגש אל ארכיון האוניברסיטה. אל תתפלא: הוא יהיה פתוח. אחד הגַנָזים עובד מחר במשמרת מיוחדת. אתה תערוך רשימה של כל מי שהיה לו קשר כלשהו, ולו גם רופף ביותר, ללימודי מזרחנות: החל בסטודנטים שלמדו במחלקה זו סמסטר אחד וכלה בדוקטורים לאיראנולוגיה ובסנסקריטולוגים. דרך אגב, אתה יודע מה זה סנסקריט?״
בלי לחכות לתשובה יצא מוק ממשרדו. הוא שם פעמיו לעבר בית הכולבו וֶרטהַיים, פנה שמאלה בשווידניצֶרשְטְראסה, המתפתל בתוואי של תעלת המים שהשתרעה בימים עברו ליד חומת העיר העתיקה, חלף על פני אנדרטה מרשימה לקיסר וילהלם השני, שמצדדיה שני פסלים אלגוריים השומרים עליה והמסמלים את המדינה מזה והמלחמה מזה, הצטלב ליד כנסיית ״הלב הקדוש של ישו״ ופנה אל צווינגֶרפְּלאץ. הוא חלף על פני הגימנסיה הריאלית ונכנס אל חנות המפעל לקליית פולי קפה של אוטו שטַייבּלֶר. באולם המלא מפה לפה, האפלולי מחמת עשן הטבק והמדיף ארומה עזה של קפה, הצטופפו רבים מחובבי המשקה השחור. מוק נכנס אל המשרד. מנהל החשבונות הפסיק מיד את חישוביו, קד קידה עמוקה ויצא כדי לאפשר לאדון היועץ לדבר בטלפון ללא הפרעה. מוק לא בטח בטלפניות המשטרה, ולעתים קרובות קיים מן המכשיר הזה שיחות שדרשו מידה מסוימת של דיסקרטיות. הוא חייג אל ביתו של מילהאוס, הציג את עצמו וקיבל את המידע הדרוש לו. לאחר מכן התקשר לאשתו והסביר את היעדרותו מארוחת הצהריים בעומס העבודה המוטל עליו.

ברסלאו, שבת, 13 במאי 1933
ארבע וחצי אחר הצהריים

״מרתף הבישוף״ שברחוב הֶלמוּט בּרוּקנֶר, שנקרא לפני עליית הנאצים לשלטון רחוב הבישוף, שכן בבניין ״חצר שלזיה״ ונודע במיני המרק המעולים שלו וכן במנות הצלי ומקפא רגלי החזיר שהיו מוגשות בו. את קירות המסעדה התת־קרקעית עיטרו תמונות בצבעי שמן של הצייר הבווארי אֶדוּארד פון גְריצְנֶר, שתיאר את חייהם הבלתי־צנועים־בעליל של הנזירים. מוק אהב שם במיוחד חדר צדדי קטן, מואר באורו הירוק המעומעם של הוויטראז׳ שמתחת לתקרה. בעבר היה האדון היועץ מבקר כאן לעתים קרובות, מתמכר לדומייה התת־קרקעית ולחלומות בהקיץ בין הצללים המכים גלים. אך הפופולריות הגוברת והולכת של המסעדה הפֵרה את השלווה שהייתה כה חביבה עליו. הצללים התנחשלו גם עתה, אך פטפוטיהם הסתמיים של בעלי החנויות והקולות הדוחים שהשמיעו בעת שלגמו מן המרק, וכן הרעש שהקימו אנשי האס־אס שהחלו לבוא לכאן בהמוניהם, הביאו לכך שגלי האוקיינוס המדומיינים שוב לא הרגיעו את מוק, אלא הותירו בו משקע מצחין של טין ואצות נרקבות.
היועץ לעניינים פליליים מצא את עצמו במצוקה קשה. זה לו כמה חודשים שהוא עוקב אחר השינויים המדאיגים המתחוללים במשטרה. הוא ידע שרבים מתייחסים עתה בבוז לאחד המעולים שבאנשיו, היינס קליינפלד היהודי; אחד השוטרים, שהתקבל רק לאחרונה למחלקה הפלילית, אף סירב לשתף פעולה עם קליינפלד - ועקב כך הופסקה העסקתו תיכף ומיד; אך כל זה התרחש בתחילת ינואר. עתה לא היה מוק בטוח שהיה מפַטר במהירות שכזאת את הנאצי ההוא. הרבה השתנה מאז. ב־31 בינואר התמנה הרמן גֶרינג לשר הפנים ולאחראי על כל המשטרה הפרוסית. לאחר חודש נכנס אל בניין הממשל המפואר בברסלאו מושל־העל החדש של שלזיה, לובש המדים החומים הלמוט ברוקנר, ולא חלפו אלא פחות מחודשיים כאשר נכנס אל המטה הראשי של המשטרה בברסלאו רב־ניצב חדש - אדמונד היינֶס הידוע לשמצה. עכשיו הוכרז סדר חדש. המחנה לשבויי מלחמה צרפתים, ששכן בשְטְרֶלנֶרשוֹסֶה בטַרנוֹגַאי, הפך למחנה ריכוז. ראשוני האסירים שנכלאו בו היו ממיודעיו של מוק: רב־ניצב לשעבר פְריץ פוֹיכְט וראש העיר לשעבר קרל מַאך. לפתע נראו ברחובות כנופיות של צעירים, שתויים לאחר שסבאו בירה גרועה, שראו את עצמם חסינים מעונש. בשאתם לפידים בידיהם היו מקיפים בחגורת ביטחון הדוקה את הטרנספורטים שבהם הוסעו יהודים ומתנגדי הנאצים, על צוואריהם שלטי עץ המונים אחד לאחד את ״פשעיהם״. רחובות לא מעטים נקראו מעתה על שמותיהם של לובשי המדים החומים. במטה הראשי של המשטרה התעוררו לפתע לפעולה חברי ה-NSDAP.* באגף המערבי של הבניין היפה התמקם הגסטפו, שאליו החלו לעבור טובי העובדים מן המחלקות האחרות. היינֶס הושיב - חרף מחאותיו של מילהאוס - את בן טיפוחיו פורסטנר במחלקה הפלילית, ואויבו האישי של מוק, היועץ אֵיְילֶה, התמנה למנהל המחלקה החדשה לטיפול ביהודים. לא, היום - בחודש מאי 1933 - לא היה מוק מרשה לעצמו להגיב בהחלטיות שכזאת. הוא מצא את עצמו בין הפטיש ובין הסדן: מצד אחד היה עליו להיות נאמן לפון מאלטן וללשכת הבונים החופשים, שסייעו לו בכינון הקריירה המקצועית המזהירה שלו, ומצד שני לא העז לעורר עליו את חמת הנאצים. במיוחד הרגיזה אותו העובדה שלא הייתה לו כל השפעה על המצב, ושעתידו היה תלוי בגילוי הרוצח של בת הברון. אילו הסתבר שהרוצח חבר בכת כלשהי - אפשרות סבירה בהחלט - הייתה התעמולה הנאצית מוצאת לה עילה לחסל את לשכת הבונים החופשים בברסלאו ואת האנשים הקשורים בה, כלומר גם את מילהאוס וגם את מוק עצמו. העיתונות הצהובה המשרתת את המפלגה הנאצית, כגון ״דֶר שְטִירמֶר״, הייתה מציגה בשמחה רבה את חבר הכת הזה כבונה חופשי, ואת הפשע האכזרי הייתה מתארת כרצח פולחני, שנולד על רקע התחשבנויות פנימיות בין שלוש הלשכות בברסלאו.
[* ראשי התיבות של Nazionalsozialistische Deutsche Arbeitspartei - מפלגת הפועלים הנאציונל־סוציאליסטית הגרמנית, שמה הרשמי של המפלגה הנאצית בגרמניה (המת׳).]
אילו היה מסתבר שהרוצח הוא חולה נפש, ודאי היו היינֶס וחבר מרעיו מאלצים את מוק לרקוח לו קורות חיים של סוטה מין אנטי־גרמני, יהודי או בונה חופשי. בכל מקרה היה היועץ מצטייר כמכשיר בידי התעמלנים הנאציים בעיני פטרוניו, הבונים החופשים. אין זה מפתיע אפוא שפון דר מאלטן הורה למסור את הרוצח לידיו - הוא ינקום בו נקמה אכזרית, ובד בבד יחסל בעודן באיבן את המזימות נגד הלשכה. על כן, בין שימסור את הרוצח בידי הברון ובין שלא, יהיה מוק צפוי להגליה אל משמר בריכות הדגים בלוּבּין. במקרה הראשון הייתה העיתונות של לובשי החולצות החומות, בהנחייתו של פורסטנר, מאשימה את הבונים החופשים בעשיית דין לעצמם; במקרה השני היו מילהאוס ואנשיו מלשכת הבונים החופשים מגיבים בהתאם. אמנם היה בידו של היועץ להתנכר לקשריו עם הלשכה ולהיעשות לנאצי, אך שרידי הטעם הטוב, שנותרו בו גם אחרי שירותו בן עשרים וארבע השנים במשטרה, התקוממו נגד אפשרות מעין זו. כמו כן ידע מוק שיהא זה סוף הקריירה שלו: הלשכה יכלה להתנקם בו על ידי פרסום ברבים של עברו בשורות הבונים החופשים.
הניקוטין תרם תמיד לצלילות דעתו של האדון היועץ; כך היה גם הפעם. רעיון גאוני חלף במוחו: הפושע יתאבד בתאו וייקבר בחיפזון. (במקרה כזה לא יוכלו הנאצים לאלץ אותי להמציא לפושע קורות חיים של נוכל אנטי־גרמני; אומַר להם שהוא כבר מת ושאין לי זמן לשחק בביורוקרטיה ולהמציא דוחות של חקירה. כך אנקה את עצמי מאשמה בפני הלשכה, משום שגם אם העיתונים ההיטלראיים ייחסו לו קורות חיים שכאלה, אומַר - ותהא זו האמת - שידי לא הייתה במעל.) זה היה מציל אותו.
אך מיד נפלו פניו. הוא לא הביא בחשבון אפשרות מצערת אחת: מה יהיה אם לא ימצא את הרוצח?
המלצר העמיד לפניו קנקן חרס בנפח של ליטר, מלא בירה מקציפה. הוא התכוון לשאול אם זקוק האדון היועץ לעוד משהו, אך זה האחרון שילח בו מבט של מי שאינו רואה דבר ואמר בהטעמה מודגשת: ״אם לא אמצא את הממזר הזה, אמציא אותו!״ - וכך, בלי לתת את דעתו על המלצר הנדהם, שקע מוק בהרהורים: לנגד עיניו החלו להופיע פניהם של המועמדים לתפקיד הרוצח והוא רשם בקדחתנות כמה שמות על המפית.
את הפעולה הזאת קטע האדם שעמו נקבעה הפגישה. אֶס־אַ האוּפְּטְשְטוּרְמפיהרר ואלטר פְּיוֹנטֶק מן הגסטפו נראה כפונדקאי זחוח. הוא לחץ בכפו הגדולה והבשרנית את כף ידו הקטנה של מוק והתיישב בניחותא ליד השולחן, ואז הזמין אותה מנה כמו מוק: דג עם סלט חי ברוטב פיקנטי. לפני שניגש היועץ לעניין העומד לפניו הרכיב לעצמו את הפרופיל של בן שיחו: ברנדנבורגי שמן, קירח, בעל קרקפת מנומשת שקוּוצות שיער ג׳ינג׳י דבוקות אליה, עיניים ירוקות ולחיים תפוחות; חובב של שוברט ושל קטינוֹת.
״אתה הלוא יודע הכול,״ אמר ללא שהיות.
״הכול? לא... אני יודע לא הרבה יותר מן האיש הזה...״ ופיונטק הורה בידו על מישהו הקורא בעיתון. בעמוד השער של השלֶזישֶה טאגֶסצייטונג התנוססה כותרת ענקית: ״מותה המסתורי של בת הברון ברכבת ברסלאו-ברלין. היועץ מוק חוקר״.
״לדעתי ידוע לך הרבה יותר,״ ומוק גרף אל פיו במזלגו את שאריות הדג הפריכות ולגם את מה שנותר מן הבירה. ״אני מבקש את עזרתך באופן בלתי רשמי, אדוני ההאופְּטְשְטוּרְמְפיהרר. אין בברסלאו, ואולי בגרמניה כולה, מומחה גדול ממך לכִתות דתיות וארגונים חשאיים. אתה בקי בסמליהם. הדבר שאני מבקש ממך למצוא הוא ארגון שסמלו הוא העקרב. כל הערותיך ודבריך יתקבלו בברכה ויבואו על גמולם בעתיד: הרי למחלקה הפלילית ולי אישית יש מידע שיכול לעניין גם אותך...״
״האם אני חייב להיענות לבקשותיהם של הבכירים במשטרה הפלילית?״ חייך פיונטק חיוך רחב ועצם למחצה את עיניו. ״למה עלי לסייע לך? האם משום שהממונה עלי והממונה עליך עומדים בקשרי ידידות ומשחקים קלפים מדי ליל שבת?״
״אתה אינך מקשיב לי כמו שצריך, האוּפּטְשְטוּרמפיהרר,״ מוק לא היה מוכן לאבד את קור רוחו שנית באותו יום. ״אני מציע לך משהו שרווח בצדו: חילופי מידע.״
״אדוני היועץ,״ פיונטק בלע בתיאבון את הדג שבצלחתו. ״הממונה עלי פקד עלי לבוא, ואני כאן. אכלתי דג טעים ומילאתי אחר הוראותיו של הממונה עלי. הכול בסדר. העניין הזה איננו נוגע לי כלל. אתה רואה?״ הצביע באצבעו השמנה על הכותרת בעיתון: ׳היועץ מוק חוקר׳.
בעיני רוחו קד מוק שנית קידה לבוס הזקן שלו. מנהל מחלקת הפלילים מילהאוס צדק: פיונטק הוא אדם שיש לחבוט בראשו בקת הרובה עד שתצא נשמתו. אך מוק ידע שהתקפה על פיונטק טומנת בחובה סיכון רב, ועל כן היסס.
״האם הממונה עליך לא ביקש ממך לסייע לנו?״
״אף לא ברמז,״ העלה פיונטק חיוך על שפתיו.
עתה שאף היועץ כמה פעמים אוויר לריאותיו וחש כיצד נובטת בו תחושה מתוקה של שליטה במצב.
״אתה תסייע לנו, פיונטק, ובכל כוחותיך. אתה תפעיל את כל התאים האפורים במוחך. אם יהיה צורך, תשב בספרייה... ואתה יודע למה? משום שלא הבוס שלך, ולא המנהל מילהאוס, ואף לא אני - לא אנו שוטחים את בקשתנו לפניך... לא, על כך מתחננת הילדונת בת האחת־עשרה אילזֶה דוּבּלין, שאותה אנסת במכוניתך לאחר ששילמת בנדיבות לאִמהּ השיכורה; אַגנֶס הֶרְטינג מבקשת זאת ממך, הקטנטונת ההיא עם הצמות הדקיקות שאותה דחפת אל הקיר במעונה של מדאם לה גף. בתצלום יצאת אפילו בחור נאה.״
פיונטק חייך עדיין את חיוכו הרחב.
״אני מבקש כמה ימים.״
״כמובן. נא להתקשר בעניין זה איתי בלבד. אחרי ככלות הכול הרי זה ׳היועץ מוק חוקר׳״.