1
"זה לא מצחיק!" צעק אביה.
זה באמת לא מצחיק, חשבה קיילי גאלן בזמן שרכנה אל תוך המקרר לחפש משהו לשתות. למעשה, זה עד כדי כך לא מצחיק, שהתחשק לה לזחול פנימה בין החרדל והנקניקיות המעופשות, לסגור את הדלת ולא לשמוע את הקולות הכועסים שנשפכו מהסלון.
ההורים שלה שוב התחילו עם זה.
לא שזה יימשך עוד הרבה זמן, היא חשבה. אדים עלו מהמקרר.
זה קורה היום.
גרונה של קיילי התכווץ. היא בלעה את גוש הדמעות ומיאנה לבכות.
אין ספק שהיום זה היום הכי מחורבן בחיים שלה. ולא שלא היו לה ימים מחורבנים לאחרונה. יש לה מטורף פרטי שעוקב אחריה, טריי נפרד ממנה וההורים שלה הודיעו שהם מתגרשים — כן, מחורבן זו בהחלט מילה מתאימה. אין פלא שביעותי הלילה חזרו, ובגדול.
"מה עשית לתחתונים שלי?" קולו של אביה נהם והגיע עד המטבח, התגנב מתחת לדלת המקרר והתנגש בנקניקיות.
התחתונים שלו? קיילי הצמידה פחית קרירה של משקה דיאט אל מצחה.
"מה אכפת לי מהתחתונים שלך?" שאלה אמה בקול הממש־ממש־אדיש שלה. כן, זו בהחלט היתה אמא, מכף רגל ועד ראש: אדישה. קרה כמו קרח.
קיילי הסתכלה מהחלון אל המרפסת, שם ראתה קודם את אמה. זוג תחתונים לבנים של אביה התנדנד שם עכשיו מעל הגריל המעשן.
פשוט נהדר. אמא שלה צולה את התחתונים של אבא שלה על האש. זהו זה. קיילי לעולם לא תאכל שום דבר שנצלה על הגריל הזה.
היא נלחמה בדמעות, החזירה את הפחית למדף, סגרה את המקרר וניגשה אל פתח המטבח. אולי אם הם יראו אותה, הם יפסיקו להתנהג כמו זוג מתבגרים וירשו לה לחזור להיות הילדה בבית הזה.
אביה עמד באמצע החדר והחזיק ביד קפוצה זוג תחתונים. אמה ישבה על הספה ושתתה בנחת ספל תה חם.
"את צריכה פסיכולוג!" צעק אביה על אמה.
שתי נקודות לאבא, חשבה קיילי. אמה באמת צריכה פסיכולוג. אז למה דווקא קיילי נאלצה לשבת פעמיים בשבוע על הספה של הפסיכולוגית?
למה אבא שלה, שכולם מוכנים להישבע שקיילי מסובבת אותו על האצבע הקטנה, עוזב היום את הבית ומשאיר אותה לבד?
היא לא האשימה את אביה על רצונו לעזוב את אמה, הידועה גם בשם "מלכת הקרח". אבל למה הוא לא לוקח את קיילי איתו? שוב עמד הגוש בגרונה.
אבא הסתובב וראה אותה, ואז פרץ חזרה אל חדר השינה, כנראה כדי להמשיך לארוז — את כל חפציו פרט לתחתונים שלו, שברגע זה שלחו אותות עשן מהגריל בחצר.
קיילי עמדה ונעצה עיניים באמה, שישבה וקראה את התיקים מהעבודה כאילו זה יום רגיל.
עיניה של קיילי הוצפו דמעות כשקלטה את התצלומים הממוסגרים של קיילי ואביה התלויים מעל הספה. אלה היו תצלומים מטיולי ה"אב ובת" השנתיים שלהם.
"את חייבת לעשות משהו," התחננה קיילי.
"לעשות מה?" שאלה אמה.
"לשנות את דעתו. להגיד סליחה על כך שצלית לו את התחתונים," וגם על כך שבעורקים שלך זורמים מי קרח. "לא מעניין אותי מה תעשי, רק אל תיתני לו ללכת."
"את לא מבינה," אמרה אמה וחזרה לניירות בלי להביע כל רגש.
בדיוק אז חצה אביה את הסלון עם המזוודה ביד. קיילי הלכה אחריו עד הדלת והחוצה, אל החום המחניק של יוסטון.
"קח אותי איתך," היא התחננה, ולא היה אכפת לה שהוא רואה אותה בוכה. אולי הדמעות יעזרו. פעם היא יכלה להשיג ממנו כל דבר עם הדמעות שלה. "אני לא אוכלת יותר מדי," היא משכה באף. קצת הומור לא יזיק.
הוא הניד בראשו, אבל בניגוד לאמה, עיניו היו מלאות הבעה. "את לא מבינה."
את לא מבינה. "למה אתם כל הזמן אומרים את זה? אני בת שש־עשרה. אם אני לא מבינה, תסבירו לי. תשלפו את הסוד הגדול ונגמור עם זה."
הוא נעץ את מבטו בכפות רגליו כאילו הוא באמצע מבחן וכל התשובות רשומות על נעליו. הוא נאנח והרים את עיניו. "אמא שלך... היא זקוקה לך."
"זקוקה לי? אתה צוחק עלי? היא אפילו לא רוצה אותי." וגם אתה לא. נשימתה של קיילי נעתקה מעוצמת ההכרה: הוא באמת לא רוצה אותה.
היא ניגבה דמעה מלחיה, ואז ראתה אותו שוב. לא את אבא, אלא את האיש־חייל, הידוע גם בתור המטורף הפרטי שלה שעוקב אחריה. הוא עמד מעבר לכביש באותם מדים מרופטים שלבש בפעם שעברה. הוא נראה כאילו כרגע יצא מאחד מסרטי מלחמת המפרץ שאמא שלה אוהבת כל כך. אבל במקום לירות בדברים או להתפוצץ בעצמו, הוא עמד קפוא במקום ונעץ בקיילי עיניים עצובות מאוד, אם כי מפחידות מאוד.
היא הבחינה שהוא עוקב אחריה לפני כמה שבועות. הוא לא דיבר איתה אף פעם, והיא לא דיברה איתו, אבל ביום שהיא הראתה אותו לאמה, ואמה לא ראתה אותו... טוב, באותו יום עולמה של קיילי סטה ממסלולו. אמה חשבה שהיא ממציאה את זה כדי למשוך תשומת לב, או גרוע יותר — שקיילי מאבדת קשר עם המציאות. נכון, חלומות הזוועה שייסרו אותה בילדותה חזרו והיו גרועים מאי־פעם. אמה אמרה שהפסיכולוגית תוכל לעזור לה להתמודד איתם, אבל איך היא יכלה להתמודד, אם אפילו לא זכרה אותם? היא רק ידעה שהם רעים. רעים כל כך עד שהיא מתעוררת מהם בצרחות.
קיילי רצתה לצרוח גם עכשיו. היא רצתה לצרוח לאבא שיסתובב ויסתכל, ולהוכיח שהיא לא יורדת מהפסים. אם אבא שלה יראה את הבחור שעוקב אחריה, היא תקבל לפחות פטור מהפסיכולוגית. זה לא הוגן.
אבל החיים לא הוגנים, כמו שאמא לא הפסיקה להזכיר לה.
בכל מקרה, כשקיילי הסתובבה אליו, הוא נעלם. לא האיש־חייל, אלא אבא. היא פנתה אל שביל הגישה לחניה וראתה אותו דוחף את המזוודה למושב האחורי של ה'מוסטנג' האדומה עם הגג הנפתח. אמא תמיד שנאה את המכונית הזו, אבל אבא אהב אותה.
קיילי רצה למכונית. "אני אגיד לסבתא שתדבר עם אמא. היא כבר תסדר..." עוד לפני שהספיקה להגיד את המילים, נזכרה קיילי בעוד אירוע מחורבן שקרה לה לאחרונה.
אי אפשר יותר לרוץ לסבתא לתקן הכול. כי סבתא מתה. איננה. המראה של סבתה הקרה בארון המתים מילא את ראשה, ושוב עלה גוש בגרונה.
ההבעה של אביה הפכה לדאגה הורית מובהקת. זה היה אותו המבט שהביא את קיילי אל הקליניקה של הפסיכולוגית לפני שלושה שבועות.
"אני בסדר, פשוט שכחתי." כי כואב מדי לזכור. היא הרגישה דמעה יחידה יורדת על לחיה.
אבא התקרב וחיבק אותה. החיבוק היה ארוך יותר מהרגיל ובכל זאת נגמר מהר מדי. איך היא יכולה לתת לו ללכת? איך הוא יכול לעזוב אותה?
ידו הרפתה ממנה והוא הרחיק את גופה מגופו. "אני במרחק של טלפון ממך, נסיכה."
היא ניגבה את הדמעות, שונאת את עצמה על החולשה הבכיינית הזאת, ועקבה אחר המכונית של אביה, עם הגג הנפתח, הולכת וקטֵנה ככל שהתרחקה במורד הכביש. היא רצתה להיות לבד בחדרה, ופנתה לרוץ הביתה, ואז היא נזכרה והחזירה מבט אל מעבר לרחוב לבדוק אם האיש־חייל נתן שוב מופע היעלמות אופייני.
לא. הוא עדיין היה שם. נועץ עיניים. עוקב. מפחיד אותה עד מוות ומכעיס אותה לא פחות. בגללו היא צריכה ללכת לפסיכולוגית.
גברת בייקר, השכנה הזקנה, דידתה החוצה להוציא את הדואר מהתיבה. הספרנית הזקנה חייכה אל קיילי, אבל לא שלחה מבט אחד לעבר האיש־חייל שעמד על המדשאה שלה, פחות ממטר ממנה.
הזוי.
הזוי כל כך עד שתחושת קור לא טבעית התגנבה במורד גבה של קיילי. זה אותו הקור שהיא הרגישה גם בהלוויה של סבתא.
מה קורה כאן לעזאזל?
