סדרת בלגן בכיתה

הפחד הוא האויב של האדם. הפחד מנע ממני להתאהב באהבה פשוטה. תחשבי על עצמך, תחשבי כמה פספסת בחיים בגלל שפחדת. ובכלל, ידוע לך בוודאי שגיל חמישים זה גיל שקשה לעשות בו כל שינוי בחיים, גיל שמבשר את ההזדקנות ועוד יותר קשה לצאת מהארון בגיל הזה. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להגשים בעונג את תשוקתי, להיות נאהב ולהתאהב.

יום אחד מיכל מגלה על שער העיתון את מושא אהבתה מימי הצבא – שמעון, שממנו לא שמעה יותר מעשרים וחמש שנים. המפגש המחודש בין השניים הופך לסדרת פגישות עמוקה ומסתורית שבה שמעון חושף לפניה את סוד חייו ואת הקשיים והאתגרים שעמדו לפניו.

*מה המחיר ששמעון-שון היה צריך לשלם על מנת להיות נאמן לעצמו?
*האם היה נכון לשמור את הסוד,  להכביד על עצמו, ורק בתנאי שלא לפרק את המשפחה?
*ממי הושפע בקבלת החלטתו הדרמטית? *מה הייתה תגובת אשתו, תגובת ילדיו?
*איך היציאה מהארון השפיעה על הדימוי העצמי שלו?
*האם מצא אהבה?

את התשובות נמצא בספר נראה אותך יוצא... הספר כתוב בלב פתוח, בכנות עמוקה ובשפה מרגשת. זהו ספרה הראשון של כרמלה עמית, מטפלת ומגשרת משפחתית, ומדריכת הורים. 

אישה פוגשת גבר. 

הוא מגושם, אבוד, חסר מעש, ילדותי, ובעבר היה סולן של להקת רוק שכוכבה דרך לרגע. עכשיו שניהם, האישה והגבר, נידונים להסתובב יחד בלילות ברחובות, בחוף הים, בקניונים, במועדוני מין ובתחנות רכבת, וכל הזירות האלה נעשות תפאורה לחווייתם התיאטרלית. 

את סיפורם של השניים מספרת לנו האישה, והיא נוקטת בלשון פיוטית הזרועה בקרעים ושברים לשוניים; שילוב מוזר ומקסים, מעין שיר השירים בגרסה אפלה, המעלה ספקות באשר לטוהר מניעיה וכוונותיה האמיתיות. 

הספר נחתם בזיכרון ילדות קצר, יפהפה, היכול לשמש, למי שיחפוץ בכך, מבוא ארס-פואטי ליצירותיה של ענת עינהר. 

יגאל שוורץ

רוכב האופניים הוא יומן מסע חיים בסגנון של נובלה. העלילה סובבת סביב סיפור חייו של רוכב אופניים שמתבגר והופך ללוחם זכויות אדם עשוי ללא חת. הנובלה מלווה את הגיבור, עוז בן ישי (בנישו), מנערות ועד היותו הורה. עוז יוצא למסע אופניים ברחבי הארץ ופוגש במסע ההתבגרות את אהבת חייו. הנובלה מתארת את סערת הרגשות של הגיבורים בתוך מוסד הנישואין ובוחנת שאלות חשובות כגון יחסי אדם ודתו, יחסי הורים – ילדים, מה זאת אהבה? באופן פרוזאי ומפתיע רצח רבין מתערבב בעלילה.

אייל ליאני עוסק ברכיבת אופניים וביסס הסיפור על מסע אופניים שעשה ברחבי הארץ ב-1994. ליאני בעל תואר שני מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א והיה תובע פלילי בת"א. כיום הוא יוצר בתחום הפרוזה העברית, יו"ר ובעלים של הוצאת ביתן (זמורה ביתן לשעבר) נבחר לאיש השנה בתרבות 2024 של ידיעות אחרונות.

"את לא מותירה לי כל ברירה, אמאל," קולו היה נחוש והיא נדרכה. "אם תסרבי להצעה, אדאג שזה יפורסם בכל העיתונים. כל הארץ תדע שסירבת לקחת חלק במפעל הציוני. אני בטוח שזה יעניין מאוד גם את העיתונים בצרפת, לא?" היא לא נשמה. זה הדבר הגרוע ביותר שעלול להתרחש. "אינך יודע עליי דבר," לחשה, עיניה נעוצות בעיניו, והם לכודים בקרב מבטים שאיש אינו רוצה להפסיד בו, ואיש גם אינו רוצה לנצח. "אני יודע כל מה שאני צריך לדעת," אמר, ופסע צעד לאחור. "אתן לך עוד שלושה ימים לחשוב על ההצעה." 

אמאל חשבה שהשאירה מאחור את כל מה שקרה בצרפת. היא עולה לארץ עם שתי בנותיה ומנסה לבנות את עצמה מחדש בישראל הצעירה של שנות ה־60. 

כששר התעשייה פונה אליה ומציע לה להקים כאן מפעל טקסטיל, היא מהססת – העבר לא מרפה ממנה, וגם הקשר עם יפתח, המהנדס שמלווה את הפרויקט, לא משקיט את הרוחות הסוערות בתוכה. 

יעל, ישראלית שורשית, אמא וסבתא, היא אישה שדבר בחייה העכשוויים לא מרמז על עברה כנערה בצפת, ועל השנים הראשונות של חיי נישואיה. לכאורה דבר לא מחבר בין שתי הנשים הללו – אך כשסיפורי חייהן מצטלבים ונפשותיהן נקשרות זו בזו אמאל מגלה שרק האמת והאהבה יכולות להביס את הפחדים ואת הסודות. 

כל האהבות מתרחש בשלוש יבשות במשך כמה עשורים ומבוסס על דמויות ואירועים היסטוריים. במרכזו אישה גדולה מהחיים שלומדת לחיות מחדש, להכיר בעצמה ולהתמסר לאהבה. 

דנה רדא קדם היא רעיה ואם לשלושה, מהנדסת תעשייה וניהול במקצועה, כותבת מילדותה. כל האהבות הוא ספרה השלישי, קדמו לו רבי־המכר עטורי השבחים בעיניים כלות והצוואה של לידיה. 

תיאה אומרת שאני צריכה לעבור מהתמודדות עם ג'וק סטטי להתמודדות עם ג'וק דינמי. בזמן השיחה אנחנו מתמסרות עם עשרת הג'וקים מפלסטיק. בהתחלה היא זורקת לעברי אחד. אני הודפת אותו בעוצמה והוא עף חזק ופוגע בה. היא אומרת שזה לא טניס, אני צריכה לתת לו ליפול עליי. את הבא אני תופסת ביד. אני זורקת אותו לעברה. היא ממטירה אותם עליי, בקצב גובר, עד שאני לא יכולה לתפוס. 

בסוף המפגש היא גאה בי, רוצה שנשיק כוסות מים לכבוד ההישג, רק שבכוסות נשים את הג'וקים. היא יוצאת מהקליניקה לשטוף אותם. כשהיא חוזרת הג'וקים מנצנצים, הפלסטיק זוהר מניקיון. היא שמה אחד בכוס המים שלי ואחד בכוס המים שלה. כמו קוביית קרח אני אומרת לעצמי. כמו זית ירוק במרטיני. כמו קליפת תפוז בבורבון עם ג'ינג'ר אייל. אנחנו משיקות כוסות ולוגמות. 

אישה סובלת כל חייה מחרדה מג'וקים. חורף אחד היא מחליטה ללכת לטיפול, לפני שהקיץ יחזור והם "יגיחו שוב מהביוב אל הכיור, יִלָּחֲצוּ דרך החריצים שבקירות, יארבו בכל פינה." 

בטיפול היא לומדת איך לחיות עם ג'וקים מפלסטיק ואז עם ג'וקים חיים, ובעיקר לומדת להכיר את האופן שבו הנפש מתפתלת סביב פחדים וזיכרונות, יחסי כוחות ויחסים בכלל. הטיפול הופך למסע פנימי של אהבה וסלידה המסופרים בהומור חד, בכנות גדולה ובאומץ יוצא דופן.

אורית זמיר היא יוצרת קולנוע וטלוויזיה זוכת פרסים. כתיבתה התפרסמה עד כה בכתבי העת גרנטה ופטל. נא לא לרסס הוא ספרה הראשון. 

אולי המאזין ההוא ברדיו צדק. אולי הבעיה היא שאנחנו חיים יותר מדי זמן. אחרי ארבעים שנה אתה כבר כל כך משועמם שאפילו מי שהכרזת עליו כאהבת חייך, שהקמת איתו באומץ משפחה והחלטת לבנות איתו בית, אפילו הוא מתחיל לשעמם אותך. ואז בעל כורחך אתה מתחיל לחפש תחליפים לשעמום. אתה מתחיל להכאיב לעצמך, כמו תשוש נפש שחותך חתכים בידיו כדי להרגיש חי. גם הסכנה היא תחליף ראוי כשמחפשים מוצא מהשעמום.

גבר באמצע החיים, באמצע מגיפה, באמצע רומא – לבד. אשתו והילדים נסעו לישראל. התורמים שהוא זקוק להם לפרנסתו המשונה מסוגרים בביתם מפחד המגפה, אפילו רות, המזכירה הצעירה מהמשרד, לא עונה לו. הוא מרחם על עצמו, הוא משועמם ומפנטז על חיים אחרים – אבל אז הוא מגלה שבחיים שלו, במציאות, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

זה הכול הוא רומן התבגרות או התפכחות: מפנטזיות של נעורים, מפנטזיות רומנטיות, מפנטזיות משפחתיות ובורגניות. מצד שני – אולי הוא בעצם סיפור על הגשמה של כל הפנטזיות הללו? רומן הביכורים של נוה אריאלי משרטט ביד אומן, באירוניה וברגישות את גבולות ומגבלות הגבריות המודרנית. 

אין לי מושג מה עכשיו. 
לשקם? (כן, ברור, הוא המשפחה שלי! הוא החבר הכי טוב שלי, הוא חלק בלתי נפרד ממני.)
לוותר? (כן, ברור שכן, למה מי הוא בכלל?) 
להתעלם? (כן, אולי – הלוואי. אין לי כוח לכל האירוע הזה, נעמיד פנים שזה כלל לא קרה.)
 להמשיך בכל מחיר? (כן. הוא האבא של הילדים שלי.)
ומה נכון לעשות? (להעיף אותו מהבית, לזרוק את כל הבגדים והחפצים שלו לרחוב ולשכוח שהוא קיים.)

בבוקר נעים אחד נפערת האדמה מתחת לרגליה של אישה צעירה, נשואה, אמא לשני ילדים קטנים, שעד לאותו רגע היתה עסוקה בשגרת החיים, הקריירה, האימהות, הזוגיות.

היא מנסה לסגור את הבור שנפער. " אני מוקד האסון. אני הניצולים. אני כוחות ההצלה." היא לא יודעת איך ממשיכים מכאן. 

באגאדובא, היא נובלה מבריקה המתארת בזרם תודעה מכמיר לב, רועש ואסוציאטיבי את קינת הספירה לאחור של קשר זוגי. הספר נוגע במנגנונים העדינים של היתלשות,  קריסת ערך עצמי, פירוק ונטישה, אבל גם באפשרות להיאסף ולמצוא את עצמך מחדש. 

זהו ספר הביכורים של טל כץ, תל אביבית, וונדר וומן, אמא, חברה טובה ופעילה חברתית.

"אנדו, ראש צוות הסוהרים, דחף אותי וצעק: "איך אתה מעז לדבר ככה אל הרופאים שלנו?" אני התעלמתי ממנו והתחלתי לצעוד לאט לכיוון המכונית שחנתה כמה עשרות מטרים מחדר המיון. אנדו חבט בגבי עם הרובה שאחז בידיו והמשיך לצרוח, אך אני המשכתי להתעלם ולצעוד ברגליים כבדות לכיוון הרכב, שנראה לי מרוחק קילומטרים ממני. שמעתי את הדריכה של הרובה. אנדו נמנה על יחידת האבטחה של הכלא, שידועה באכזריות שלה. חששתי שהשלב הבא במקרה הטוב יהיה כדור באוויר, ובמקרה הפחות טוב כדור בגב מטווח של שני מטרים."

ואזה, כינוי לאדם לבן במדגסקר, הוא סיפור כליאתו של איש עסקים ישראלי, יוסי עקיבא, בעקבות האשמת שווא שבא לבצע הפיכה והיה אחראי לרצח מפגינים באי. הספר מבוסס על יומנים שניהל ומגולל את סיפור הישרדותו באחד מבתי הכלא הקשים בעולם, את המאבק להוכחת חפותו ואת המאמצים שהביאו לשחרורו.

יוסי עקיבא הוא גמלאי מערכת הבטחון ואיש עסקים שפעל במשך שנים רבות באפריקה.

זוג או פרא הוא רומן חושפני העוסק בחקירה מעמיקה של מערכות יחסים, אהבה ותשוקה, לצד התמודדות עם אתגרי האימהות והמורכבויות הבין-משפחתיות.

תוך כדי מסעה של הגיבורה אל השגת האיזון בין משיכתה לחיים משוחררים ונטולי עכבות לבין מחויבויות הזוגיות והמשפחה, היא מחוקרת את עולמה הפנימי בטיפול הפסיכולוגי שאליו היא הולכת, מתעמתת עם שאלות על זהות, רגשות אשם ומשמעות החיים, ומשתפת זיכרונות מסיפורם המרגש של סביה, ניצולי השואה, שעליהם היא כותבת ספר.
הרומן משלב עומק פסיכולוגי ומבט אישי נוגע ללב על רגעים משמעותיים של כאב ותקווה, ומעניק משמעות ייחודית להשפעת העבר על ההווה, ועל המאבק להגדיר חיים שמציעים חופש אישי ומשמעות.

זהו ספר הביכורים של איריס סולומון, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית. איריס משלבת בעבודתה ובחייה תהליכים של ליווי רוחני, הילינג ותקשור, ורואה בכתיבה ובחיבור לטבע כוח ריפוי ודרך חיים.

המשלחת הקטנה מתחילה לגמוא קילומטרים, והכלבים דוהרים כשרוח קפואה וכואבת מצליפה בפניהם ובפניה. הם נוסעים על פני מרחבים שמהר מאוד הופכים שוממים. ארץ אחרת, ריקה וקפואה. מאופק עד אופק אין זכר למבנה שיצרו בני אדם. הכול לבן, והיא מרגישה שהריק והצחיחות הם דווקא כמו תחבושת ללב שלה. עדיפים על המתח והפחד שמציפים אותה לא פעם. אחרי שעתיים בערך הם מגיעים לארץ פיורדים מרהיבה ואימתנית, עם מצוקי קרח אנכיים, מהגבוהים שראתה בחייה. 

עגורים הוא סיפור על כמיהה לחופש, למרחבים והרפתקאות סוערות, ועל המחיר שהניסיון לממש אותה גובה ממי שמתקשה לרסן אותה. זהו סיפורה של עופרי, אישה ישראלית, צעירה, הנמצאת יחד עם בעלה ושתי בנותיה ברילוקשיין בקנדה. עופרי שמחה על הנסיעה ועל האפשרויות שהיא פותחת. אמנם, המשפחה היא עוגן בחייה, אך היא גם משקולת על צווארה, החוברת למחסומים פנימיים. היא מנסה, בעת ובעונה אחת, למלא את חובותיה כרעיה וכאם, לתפקד כחברה בקהילה,  אבל בלי לוותר על חירותה.

בעגורים, ספר הביכורים שלה, מתארת אדוה יעקובי זאולן, פסיכולוגית קלינית, בחיוניות מופלאה את הוויית הרילוקשיין – אותו מיקרוקוסמוס ישראלי, גולה-זמנית, המוכר לרבים מאיתנו – על צדדיו המענגים והמעיקים. המיקרוקוסמוס הזה משמש לה כמן כדור בדולח לבחון את מצבו של האדם בכלל ושל האישה בפרט בצומת דרכים מכריע.  

                                                                                           יגאל שוורץ

הוא הבטיח להוצאת הספרים שיכתוב את כל ההיסטוריה המינית שלו. הוא תכנן וכתב לעצמו מילות קוד ושמות שרק הוא ידע לפענח. הוא כתב על הבגידות של אשתו. על הפרשה מהעבר במלון, שלא הניחה לו וחזרה והופיעה בחייו. הוא כתב על ההתאהבות בבמאית שעשתה סרט תיעודי על אמו. על כל הסימנים שהראו שלאשתו יש אהבה חדשה. הוא כתב על כל הרגעים בחייו שבהם הסקס והאהבה התערבבו, הגבולות היטשטשו. הוא כתב על עצמו, על אמו, על אביו, אחותו, אשתו ובנותיו ועל כל המפגשים המיניים בחייו שנחרתו בו.

זוהי יצירתו השלישית בפרוזה של הסופר, המורה ובמאי הקולנוע מתן יאיר (יליד 1977). ספר הביכורים שלו, חדר משלו, זיכה אותו במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ספרו השני, פחות קוצים, נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס ספיר. סרטי הקולנוע שביים ("פיגומים", "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך", "בגרות", "חדר משלו") זכו לשבחים והוקרנו ברחבי העולם.

בשיטוט אחד ביום קיץ חם, דייב, שולייתו של פרופסור מבצלאל, נמשך אחרי משב אוויר קריר הבוקע ממספרה. בתוכה מתגלה ספרית מתוקה, יפהפייה, נשואה. בין השניים נרקם קשר, מבלי שהם יודעים שמעל לראשיהם נרקמות מזימות גדולות העלולות לסכן את אהבתם, ואף הרבה יותר מכך. המפגש בין השניים מתניע סיפור שוצף, דרמטי וקומי, משטרתי ואומנותי, שלא יעצר עד השורה האחרונה.

בעלילה קולחת ורווית הפתעות, ובסגנון שהאירוניה לא זרה לו, נועם יונגמן מתכתב באופן אדוק עם סוגת הנוּאָר בקולנוע ובספרות, ומשחק עם מיתוסים רבים מסוגה זו – השוד שהסתבך, הבלש, הפאם־פאטאל – מבלי לפחד להפוך אותם על פיהם, לצחוק עליהם או לשבור אותם לחלוטין.

דבש במלכודת מבקש גם להפנות זרקור לעיר ירושלים, זו של מטה, זו שאנחנו אוהבים במיוחד: ירושלים שבה שוטרים עייפים אוכלים שווארמה אחרי משמרת לילה, ירושלים שבה אומנים מתוסכלים מחפשים בנרות בירה קרה, ירושלים של הסטודנטיות והסטודנטים החולמניים, של העבריינים הזוטרים, של הפרופסורים והסופרים ושל עוד דמויות רבות, באות והולכות, מלאות חיים ותשוקה.

נועם יונגמן, יליד 1953, מתגורר בירושלים. שומר לילה בבית חולים פסיכיאטרי, אגרונום, קצין משטרה בדימוס. מוסמך האוניברסיטה העברית בחקלאות ובפילוסופיה הודית. צלם טבע חובב. נשוי, אב לשלושה, סב לחמישה עשר נכדים, נין ונינה, נכון לשעת הירידה לדפוס.

גיבורת הספר מגשימה משאלה אולטימטיבית לתקופתנו: זוגיות מוצלחת ודירה רשומה על שמה בטאבו. בניסיונות לפרוץ את הכלא שאיחלה לעצמה, נוצר רצף של רגעים מונומנטליים. 

KKK הוא שילוב שערורייתי אך גם פיוטי של אורגיות, בוטניקה, התחדשות עירונית, גילוי עריות, הייטק, ביג פארמה כיד המלך, שכנות פתיינית, תאומים, ובקיצור, הבעיות הנפוצות בכל משק בית.

ברוכים הבאים לעולמה של פאולינה טוכשניידר, בו אי הנחת האדירה שפוקדת את כולנו, נחגגת בסגנון צרוף.

"בימים כתיקונם מופנים מאמציי למתן פירוש כללי וסופי לתופעות המרכיבות את העולם. משימה מועדת לכישלון, בלי ספק, אך לא בכך העניין – לא ההצלחה או הכישלון חשובים, כי אם ריכוז הדעת הפונה אל המכלול." 

בואו נדמיין ממציא משוגע: הוא קם בבוקר, שותה קפה וניגש לסדנתו. בסדנה מגובבים באי-סדר חפצים, כלים ומכשירים שונים ומשונים. הוא לוקח מעט מפה וקצת משם, עורם הכול על שולחן עבודתו ושואל את עצמו: מה אמציא היום?

בקובץ שלפנינו ניגש יורם נסלבסקי לסדנתו הספרותית ומשתמש בכל הבא ליד כדי להרכיב, לפרק, להבין או להפוך על פיהם את המנגנונים שמרכיבים את קיומנו: מנגנונים לשוניים ומחשבתיים, חברתיים ורגשיים, פיזיקליים ופילוסופיים. 

ארבעים תמונות כלולות בהאלוף לשעבר בקפיצה במוט, ארבעים טקסטים קצרצרים, כמו בגטֶליות מוזיקליות, שהמשותף להם הוא התנועה וההתנגשות – בין אפשרויות ובין משמעויות. זוהי פרוזה שמוותרת על היומרה להקיף את הריבוי ומחליפה אותה במבט חטוף המאיר רק לרגע, כמו גחלילית; במשחק קצר של רעיון ודימוי, שפותח פתח לדמיון.

האלוף לשעבר בקפיצה במוט הוא ספרו השלישי של יורם נסלבסקי והראשון שרואה אור בהוצאת תשע נשמות, לאחר שתרגומים רבים פרי עטו פורסמו בהוצאה.

דני היה בן ארבע־עשרה וחצי בלבד כשעקבותיו של אביו, מורה בבית ספר, נעלמו. שנים לאחר מכן הוא מתבשר בשיחה טלפונית מנומסת ממוסד פסיכיאטרי בלונדון על מותו של אביו. דני ואימו עולים על מטוס לאנגליה, אבלים ומוצפי שאלות. שם מחכה להם, בין השאר, מחברת שהניח אחריו האב - מחברת שמתעדת באופן מדוקדק את קריסתו של אדם שכל חייו ניהל מאבק חשאי עם תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית.

הנובלה הדחוסה והמהפנטת של אופיר טוּשֶה גַפלָה מאירה באופן בלתי נשכח את המתח עתיק היומין בין כורח המציאות לבין התשוקה ליופי ותוהה על מקומה של הספרות בעולמנו, ועל המחיר שמשלמים מי שנענים לקריאתה בכל הווייתם ומשנים את חייהם. בתוך כל זה, מצוי גם סיפור התוודעותו המאוחרת של בן למעמקיו האנושיים של האדם שלא הכיר אלא בתור אביו.

הנובלה במחילה מכבודה של אשת המערות היא פנינה ייחודית במכלול יצירתו של אופיר טוּשֶה גַפלָה, שעימה נמנים רבי־המכר עולם הסוף, ביום שהמוסיקה מתה, הרי געש רדומים, חיי ספר ועוד.  

יום אחד מועד יורם ציג מגובה מגדל המצוי בשלבי בנייה מתקדמים. הגוף שספג פגיעה אנושה נלחם להשתקם. פקידי מינהל ומימשל מידפקים על דלתו. משהו משתבש אצלו בראש.

כך, מוצא עצמו פועל הבניין בגיל העמידה, נשוי ואב למשפחה, בתחילתה של מסכת ביורוקרטית מפותלת, שתוביל אותו בין החלונות הגבוהים של מגדל הפרלמנט למרתפי הגריסה שמתחת לאדמה. יורם נקלע לרצף מסחרחר של חוקים, כללים ועסקאות בעל פה; עולם זר ומוזר שנכפה עליו ושיש לנווט בו בעורמה כדי לשרוד בשנית, הפעם פוליטית. 

דו"ח אפס הוא סיפור קפקאי-סאטירי חריף ונועז על ספקולציות נדל"ן, בירוקרטיה, רקיחת עסקאות וקדמה טכנולוגית שכולה נסיגה. בתוך עולם אבסורדי חוברים חוסר האונים, הרמאות הגדולה וההידרדרות המנטלית-חברתית של יורם ומספרים משהו מפוכח וארסי על העולם הזה שלנו.

דוד ארסני שניידמן הוא ארכיונאי במכון גנזים של אגודת הסופרים, ובעל תואר שני בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. גדל ומתגורר בתל אביב.

הספר ענן לבן ארוך, מבוסס על מסע אמיתי שעברו מיה וטל בניו זילנד, מדינת איים מרהיבה אי שם באוקיינוס השקט. השניים מצאו את עצמם תקועים ביחד, במקום הכי רחוק מהבית שרק אפשר, בתקופת התפרצות המגפה שהשתוללה ברחבי העולם.

הרפתקאותיהם של מיה וטל מחולקים לסיפורים שנכתבו משתי נקודות מבט שונות של בני הזוג. כך נחשף הקורא לחוויותיהם האישיות והכמוסות ביותר של השניים. האם הזוגיות שלהם, שרק החלה, תשרוד את התלאות שיעברו בדרך? האם אהבה יכולה לגדול במקום שבו אין ודאות כלל? והאם יש אמת אחת, או שהחוויה של החיים היא סובייקטיבית בלבד?

הספר עוסק במערכת היחסים הנרקמת אט אט בין בני הזוג, דרך רגעים מעוררי השראה של אהבה, כאב ואמון, תחת נופים נשגבים ונהדרים, מול אוקיינוס כחול ואינסופי, ובעיקר עם אנשים טובי לב ומסבירי פנים שנקרים בדרכם ועוזרים להם במסעם.

"והדוד יוס'קה לוקח אותי החוצה – אנחנו עומדים ליד התא של הפרה צארינה, והיא מלחכת חציר מידיי, והוא שם עליה יד כאילו עוזר לי להיפרד ממנה, אבל בעצם כדי לא למשוך אלינו את האש מחצי המשפחה המתנגדת. והוא משביע אותי שלא איכנע ולא אישאר בשביל אף אחד, כי אין באמת בשביל מה. כבר ראה בעיני הקוזאקים של מאכנו לפני שבע שנים את הסוף, והבין שקיבלנו מאז זמן שאול, הבין היטב.  והוא מוציא מכיס הרובשקה שלי, מעל לחיקי, את המעטפה שהוא עצמו הכין לי היטב יומיים קודם ובה הסרטיפיקט לפלשתינה ששלחה לי רחל, והוא מביט בתעודה שבפנים כפי שאולי משה הביט מהר נבו, והוא מנשק את המעטפה ומחזיר אותה יפה למקומה, בכיס שלי. "

בוסיה יענקלביץ', אישה צעירה, מגיעה מאוקראינה החקלאית, הבזוזה, לארץ ישראל לפני כמאה שנה. אלו זמנים רדיקליים בהם העולם כולו ישתנה ובקהילות היהודיות נטרפים קלפים וגורלות. בעולם שלה, מה שיש בשביל לשרוד ולנוע הלאה זה תמימות וחריצות ידיים. וחלומות יש לה, שמכוונים את צעדיה,  וידידיה הספרים הולכים בתוך לבה לכל מקום. 

אהוד הלוי גדל ביישוב חלוצי ישראלי ומצעירותו שמע סיפורים על חלוצים חקלאיים וגיבורי מלחמות, שעורבבו עם סיפורי התורה ועם סיפורים על אנשים עקשנים ומוזרים בקהילות רחוקות-קרובות של עם ישראל. כל אלו התמזגו עם סיפוריה של סבתו בוסיה, שליוו את ארבעים שנותיו הראשונות לכדי הספר הזה, שחלקו דמיון אך כולו אמת, והוא מסע היסטורי-לשוני רחב ומרהיב, הכתוב בתנופה מעוררת השתאות, אל החלוציות. ידיים עובדות, מלאות אמונה ורוויות מהמורות וצער; ראשית אחת, שכתובה בתעצומות ידע ונפש, המאירה באופן מצמרר ורלוונטי מאין כמותו על חבלי הלידה הקשים והמפליאים של המקום הזה שלנו.

אהוד הלוי הוא כוורן. מתגורר באיילת השחר. זהו ספרו הראשון.

״היי, אני מההפקה של 'רוקדים עם כוכבים',״ קול צעיר בקע מצידו השני של הקו. 
״מה?״ בסרטים מראים תמיד איך הגיבור לא מאמין למשמע אוזניו, אבל הפעם באמת כאילו לא שמעתי אותה, ולא הבנתי מה היא אומרת.
״היית באודישן של 'רוקדים', נכון? אתה רקדן?״
״כן,״ עניתי.
״נו, אז התקבלת!"

למה לבחור צעיר לכתוב ספר בהשראת סיפור חייו? ומה גרם לחיים פרשטיין – רקדן (רוקדים עם כוכבים), כוראוגרף ויוצר – להוסיף לרשימת התארים את התואר סופר? את התשובות לשאלות המתבקשות האלה אפשר למצוא בחיים יפים, ספר שאינו ממואר ובוודאי לא אוטוביוגרפיה אלא סיפור מרגש ונוגע ללב על הילד עם הרגליים העקומות, העולה החדש עם השביל בצד, שרקד כל הדרך אל הפסגה.

סיפור בהשראת חייו של פרשטיין עצמו על איך קמים ונופלים, נופלים וקמים, שמעניק רגעי קסם והשראה גם לאחרים.

"כשהאור נדלק והמוזיקה מתנגנת, החיים עוצרים והפנטזיה מתחילה. במה שנדמה כמו כמה שניות וגם כמו נצח, אני חי את הסיפור, כאילו היה אמיתי לגמרי. ברגעים האלה, כשאני רוקד מול המצלמות, אני תמיד יודע שאני בר מזל."

האפס הטהור. החולות הבלתי נגמרים. קיפודים.

ברומן הזה, הכתוב כפסיפס, משתרגים זה בזה שניים מנתיבי חייו של נצי: באחד אנו מתוודעים אליו כנער מתבגר בעיר קטנה בשפלת החוף של שנות השבעים. באחר – אדם צעיר הנודד ללא הרף במרחבי ארצות הברית בין מקומות ואנשים. ובד בבד, יותר ויותר, נפרש בפנינו עולמו הפנימי המיוחד של הנער המחונן והרגיש, בן לגיורת ולאב שמעולם לא הכיר, אאוטסיידר נצחי בעל כורחו ומבחירתו.

קולו של איתי איל הוא קול ייחודי בנוף הספרות העברית. קול המתנייד מבעד לגיבורו בין החומרה הריאליסטית הארצישראלית הסוגרת עליו לרוחב האקסטטי-נפשי שמאפשרים המרחבים והמוזיקה, אולי כמוצא יחיד. התנועה ביניהם מעמידה יצירה לירית מקורית מאין כמותה, המצליחה ללכוד לעומק נפש מיוסרת אחת רגע לפני שהיא נופלת לתהום, נפש שאינה חדלה להתעקש על פיכחונה. ועל אהבתה. לטבע האדם. לטבע העולם המקיף אותו. למוזיקה.

איתי איל הוא מוזיקאי ומורה, אב לשני בנים, מתגורר ברחובות. זהו ספרו הראשון.

אחרי שהם אמרו – "הקציצות של אבא טעימות יותר" – נשברתי. "אבא לא פה!" נפלטה ממני צעקה. "אני פה. אני פה כל היום, אני מכינה לכם אוכל ומנקה אחריכם . והוא לא כאן! הוא לא!" 

גיא ורחלי הם זוג אוהב שהקימו ביחד משפחה נהדרת. אבל כאשר בשבעה באוקטובר גיא נעלם לשירות מילואים שמתארך ומתארך (ועדיין לא נגמר) השגרה הנינוחה והברוכה נסדקת, וככל שחולפים הימים הסדק הולך ומתרחב. בשעה שגיא נלחם על הבית בסמטאות עזה – מפקד ומארגן, פוחד ומאבד, מציל ונכשל, גם רחלי נלחמת על הבית – זה שהוא עזב לפני חודשים רבים – ועל הילדים. היא  מפקדת ומארגנת, פוחדת ומאבדת, מצילה ונכשלת – וכל הזמן מחכה. מחכה לו שיחזור.

אבל איך חוזרים? ומי זה האיש שחוזר? והחיים שהתארגנו לגמרי אחרת, האם נשאר בהם מקום בשבילו? גיא יודע שהוא צריך לחזור להיות הגבר והאבא שהיה. רחלי יודעת שהיא צריכה להיות סבלנית ומכילה, אבל האם זה בכלל אפשרי? האם הוא רוצה? האם היא רוצה?

עד שתחזור אליי הוא סיפור מרתק ונוגע ללב על זוג אחד, משפחה אחת, אבל הוא גם סיפורן של עשרות אלפי משפחות ישראליות שגם אותן המלחמה קרעה כאשר הגברים נקראו למילואים – והנשים והילדים נותרו להחזיק את הבית. באהבה ובדמעות, באומץ ובכנות מספרת אילה דקל, את סיפורה של מדינה שלמה.

אילה דקל היא מחברת רבי המכר הביתה הלוך חזור ורסיסי לילה. היא אמא לשלושה ונשואה לקצין במילואים.

מה חבוי באריזה של השמלה המפוארת שהובאה מסיני ובדופן קופסת העוגיות? מה מסתתר בערוגה שחפר הדוד בחצר הבית? מה העניין עם  הנגר שרוצה לספר יותר משהוא רוצה למכור? מה קרה לצבי? ולמה הכלים יחכו?

שישה סיפורים בקובץ כל הדרכים מובילות מאת מירב אורן, וכל סיפור עולם שלם. בשפה שמבקשת לגלוש אבל נשמרת, משרטטת מירב אורן דמויות נשים שהחיים לא הקלו עליהן, אימהות שאינן טובות דיין, גברים גרועים מהן וקרובים מנוכרים. האדמה רועדת מתחת לרגלי גיבורות הסיפורים, שעושות כל שביכולתן כדי לברוח, אבל האימה, זאת שרוחשת סביב, מסרבת להישאר בעבר ונושפת תמיד בעורפן.  

״אי אפשר לברוח מבשורה קשה, חשבתי לעצמי. אפשר לנסוע רחוק או להתחבא מתחת למיטה, אפשר לסתום את האוזניים ולצעוק חזק־חזק, אפשר לקרוא לזה מלאות או גל נוסף של דיכאון או סתם בחילה כי הזדקנתי, אפשר להפריח טבעות עשן במרפסת ולפספס את הטלפון ואת הדפיקות על הדלת ואפשר אפילו פשוט לבקש שלא יגידו לך כלום. אבל היא שם, אם נרצה ואם לא. היא תדפוק על כל דלת, תחכה בפינת כל רחוב ותיגרר אחרי כל רכב, תביט מבעד לתריסים המוגפים, תציץ בין צנצנות הריבה וסלי הירקות שבמדף העליון של המקרר. היא תהיה שם.״ 

אסף הוא רופא צעיר. כבר שנים הוא מאוהב בסתר בשרון, אחותו של חברו הטוב ביותר, יניב. רגע לפני שמתחילה ההתמחות, אסף מנצח את יניב בהתערבות: ההחייאה שהוא משתתף בה מצליחה. הוא מתקשר ליניב לספר לו, אבל יניב לא עונה. כשהטלפון של אסף מצלצל, הוא בעצם כבר יודע: יניב מת בתאונה.

כואב, מאוהב, משתדל, נלחם עד הסוף, מתאכזב ולפעמים מצליח – אסף פוגש במטופלים שלו חלקים מעצמו. כשהוא מתחקה אחר תהליך האשפוז – מהקבלה, דרך סיפור הרקע ועד השחרור – הספר מכתבי שחרור הוא יצירה מקורית, מעוררת מחשבה ורגש, שנקראת כמו ספר מתח ומלווה את הקורא גם זמן רב אחר כך.

שחר פלד גם הוא רופא צעיר, שהקדיש את רוב השנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה. מכתבי שחרור הוא ספרו הראשון.

הדסה נערה צעירה המתגוררת באיספהן שבאיראן נאלצת בניגוד לרצונה להינשא לניסים. אביה שבטוח שניסים אדם עשיר כופה על בתו את הנשואים הללו. הוא לא מודע לכך שניסים מהמר כפייתי שהפסיד את כל כספו ורכושו במשחקי קלפים. לאחר החתונה כשהמשיך ניסים להמר והפסיד גם את הבית, החלו העניינים להסתבך.

כדי להציל את חייו הסכים ניסים להמר על בתו היחידה אסתר. באחד הימים כשהלכה הדסה אמה של אסתר הקטנה עם בתה לשוק, נעקרה הילדה מידיה. החוטף גרר אותה אחריו והחל בורח. מורדי שעבר שם באותה שעה הציל אותה מידיו. הדסה נאלצה לקחת את ילדיה ולברוח מאיראן, אך גם בארץ ממשיכים האסונות לרדוף אותה.

סליחה שלא סיפרתי הוא סיפור מלא רגש. הטומן בחובו אהבות שתיקות והסתרת האמת שסוחבות עימם הנפשות הפועלות. סיפור שמתחילתו ועד סופו סוחף את הקורא שמתקשה להניח את הספר מידיו.

זהו ספרה החמישי של הסופרת רחל גבריאל. קדמו לו תבקשי חזק, שמרי נפשך. נתיב הבריחה, ונסטרן. כולם ספרים אוטנטיים ומרגשים עד מאוד.

רינת ועמית, שתי אמניות בתחילת דרכן, מחליטות לעזוב את ישראל לטובת מקסיקו, ארץ הולדתה של רינת. במקסיקו סיטי מחכות להן משפחתה וחברותיה של רינת, וגם "החלום המקסיקני" - פנטזיה של שפע, שמחה והצלחה.

בניסיון להיטמע בתרבותה המקורית, יוצאת רינת להרפתקאות מחוץ לסביבתה המוכרת, כאשר בהדרגה צצים קונפליקטים בין התרבות הישראלית הישירה והלוחמנית של עמית לבין תרבות ילדותה של רינת, שבה נהוג לחייך כשאת נותנת שוחד לשוטר או לבלות עד אור הבוקר תוך התעלמות מילדי הרחוב שמחכים לנדבה מחוץ לבר.

מקסיקו הוא רומן-ממואר העוסק בהגירה, בשייכות ובזרות. באמצעות דמותה של רינת, המספרת, נחשפות הקוראות למקסיקו סיטי הססגונית והמסוכנת, ולגיבורה אמיצה ושברירית שמורכבותה מתוארת ממרחק הזמן במבט מפוקח ואירוני.

רינת שניידובר היא סופרת, מתרגמת ואמנית חזותית ילידת מקסיקו סיטי (1978). מקסיקו הוא ספרה הרביעי.

ב-7 באוקטובר

לשנת 2023...

זה היה יום שבת

(כן,

אני זוכרת את הכל היטב,

כאילו שזה קורה ממש עכשיו, מולי...),

היום שבו הייתה לי הפלה טבעית.

זאת אומרת,

אם אפשר לקרוא "טבעית" לקטסטרופה ההיא...

אני זוכרת את הדם יוצא ממני כמו שטן,

בקילוחים אדירים מתוך חור-החיים.

קילוחים שכמותם לא ראיתי מעולם.

הקדמה

"היציאה מהארון", אותו רגע מכונן בחייו של כל להט"ב באשר הוא, הינו רגע יוצא דופן ומשמעותי, נבדל וייחודי מאין כמוהו, המהול כמעט תמיד - במידה כזו או אחרת - בפחד - לעתים מצמית, לעתים לכל הפחות סטואי: כמו מרחף באוויר מעצם קיומו - מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו (ובדרך כלל אלו הורים).

אותו הרגע מבשר הלכה למעשה על נקודת מפנה - של 180 מעלות - בחייו של אותו להט"ב.

מהיותו בתוך אותו ארון מיתולוגי, סימבולי - על כל מה שזה מכיל - הוא יוצא ממנו סוף סוף החוצה, אל האור. אם תרצו, מבחינות רבות הוא למעשה נולד מחדש, יוצא לחופשי מהכלא שבו הוא היה מצוי לפני נקודה מכרעת זו של חייו.

סוף סוף, ברגע יציאתו מהארון, הוא מתגלה אל העולם כפי שהוא באמת - אם תרצו, במערומיו - ללא כל הסתרות וללא כל שקרים, על כל פניו ועל כל תכונותיו, ובכלל זה, מיניותו, אשר היא חלק כל כך חשוב ומהותי מהווייתו, מאופן ביטוי קיומו בעולם.

*

מלבד אותו הפחד מן התגובה של מי שיוצאים מהארון בפניו, הרגע הזה מהול אף בתקווה לחופש ולשחרור אמיתיים ולהרגשת הקלה בלתי ניתנת לתיאור למי שלא חווה בעצמו, על בשרו, את היציאה מהארון הזו.

העמדה - הכוללת בתוכה מלבד אותו הפחד הכמו-קמאי מן התגובה לה, ובה בעת, דורשת אומץ בל-יתואר - גם אם זו נעשית בפני בן משפחה יחיד (אב או אם), שניים (הורים), או בני משפחה רבים (הורים, אחים ואחיות), והביטוי המילולי, הברור והנחרץ ביותר של היותו של אותו להט"ב כזה, הינה, כאמור, רגע מכונן ומפחיד, בעיקר היות וזהו רגע - אם תרצו, סיטואציה - שאין לדעת מה יקרה לאחריו. וזוהי נקודה אקוטית להבנת מקור הפחד של כל להט"ב ולהט"ב, יהא זה הומוסקסואל, תהא זו לסבית, יהא זה דו-מיני, תהא זו דו-מינית, יהא זה טרנסג'נדר, וכו', הנכרכת עם עצם ההחלטה אם לצאת מהארון אם לאו, ומול מי לעשות זאת לראשונה בחייו או בחייה.

במילים אחרות: התגובה לאותה "יציאה מהארון" של אותו להט"ב יכולה להיות מכילה, רגישה ומכבדת, אך באותה המידה, יכולה התגובה להיות קשה, לעתים קשה מאוד, ואף קטלנית (ובאומרי "קטלנית", אני מתכוון לכך שהיא יכולה להוביל במקרים מסוימים - אין ספק קיצוניים ביותר, כמובן - לאלימות מצד מי ש"נחשפים" בפניו, ולאחר מכן, אף להוביל לגירוש מהבית, לסילוק מהמשפחה לצמיתות, לנידוי, וכו').

בסרט התיעודי האמריקאי הקשה לעתים לצפייה, "לצאת מהארון" - ובלעז: "coming out" - של הבמאי דניס פארוט (Denis Parrot) משנת 2018, ניתן לראות בני נוער הומואים ובנות נוער לסביות המתעדים את עצמם ב"זמן אמיתי" בטלפון הנייד שלהם או במצלמה ביתית, כשהם יוצאים מהארון בפני הוריהם (אם שניהם, אם אב או אם) ובתגובה הוריהם מכים אותם באלימות בלתי נתפשת ולאחר מכן מסלקים אותם מביתם וצועקים עליהם שהם אינם הילדים שלהם עוד - גם אם הם רק נערים רכים בשנים, בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ללא כל אפשרות להתגונן פיזית מאותה אלימות, ללא כל מקור הכנסה או מקום לברוח אליו, אשר מיד עם יציאתם מהארון - אותו הם כאמור תיעדו בסרט תיעודי חשוב ויוצא דופן זה - הם מושלכים החוצה ללא כל אפשרות לחזור הביתה, נזרקים הלכה למעשה מביתם אל הרחוב, כאשר הם מושפלים, נבגדים ומוקעים על ידי מי שאמורים להיות התומכים הגדולים ביותר שלהם, אלו שאמורים לקבל אותם בכל מצב, בטוב וברע - אמהותיהם ואבותיהם.

*

תגובה אלימה, קטלנית מעין זו, בהחלט קורית בעולמנו לנערים ולנערות רבים, עם אותה "היציאה מהארון", גם בעת הזו, בשנת 2024, בה מחקר זה יוצא לאור.

*

במשך שנים רבות חקרתי את נושא המוצא של גברים הומוסקסואלים שיוצאים מהארון ואת אופן קבלת משפחותיהם אותם לאחר היציאה מהארון.

רבים ממרואייניי במשך השנים טענו שלדידם, קיים הבדל מהותי בתגובה ליציאה מהארון שלהם לעומת התגובה שלהם זכו חבריהם לכשאלה יצאו מהארון - ולדעתם זה קשור ישירות ובקשר הדוק למוצא הוריהם. קרי, אם ההורים הם ממוצא אשכנזי או מזרחי.

חשוב לי מאוד לציין, כי ברמה האישית, במשך שנים רבות התנגדתי עקרונית לערוך מחקר בנושא הזה היות ומטבעי אינני "רואה" מוצא של אדם, אינני מתעניין ב"שיוך אתני", בצבע עור ובפרמטרים אחרים מסוג זה, כי אם אני עצמי אדם המביט אל האדם שמולי בעיניים אובייקטיביות לחלוטין ורואה אותו כפי שהוא: אדם באשר הוא אדם.

עם זאת, היות ורבים שוחחו איתי על אודות נושא - איך שלא מסתכלים על כך, מרתק לאין שיעור - זה, החלטתי לערוך מחקר בגינו ולבדוק את הנושא לעומקו, וכך, דרך המחקר, לשאול שאלה שלדידי, טרם נשאלה - לא מן ההיבט המחקרי ואף לא מן ההיבט הפילוסופי: האם ישנו באמת הבדל מהותי בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-אשכנזי, לעומת בתגובות ובקבלת הומוסקסואלים במשפחות ממוצא יהודי-מזרחי?

ויתרה מכך: האם ישנו קשר בין היות האם והאב של אותו הומוסקסואל היוצא מהארון בפניהם ממוצא יהודי-אשכנזי או ממוצא יהודי-מזרחי לתגובה שלהם ליציאתו מהארון של בנם?

תשובותיהם של מרואייניי ריתקו אותי ואני גאה לשתף בתוצאותיהן.

חשוב לציין שהמחקר שלפניכם הוא מחקר איכותני ולא כמותי ושכל הראיונות המובאים כאן הם מתוך הקלטות שערכתי עם מרואייניי.

כמו כן, חשוב לציין שכאשר אני מציין את מוצא האב ואת מוצא האם של מרואייני, אין זה אומר שהם עצמם נולדו בארצות המוצא הללו - היות ורבים מהם ילידי ישראל - כי אם הכוונה היא שהוריהם והורי הוריהם - וכן הלאה - נולדו בארצות המוצא המצוינות בכל פרק ופרק, בהקשר הישיר למוצא הוריו של כל מרואיין.

רקדנו, רקדנו, רקדנו,

עד שנעצרנו.

אני זוכרת את הכל, ואיך אי-פעם אשכח?

יום שבת בבוקר, מול זריחה שמיימית
- כמו מתוך ציור,
או אגדה -
ה-7 באוקטובר לשנת 2023 לספירה,
בפסטיבל המוזיקה ההוא,
שעל יד קיבוץ רעים.

היינו צעירים כל כך,
יפים נורא,
מלאכיים...

בני עשרים ומשהו כולם,
נהנים מהחיים.

"זה הגיל, זה הגיל..."
אמרתי לעצמי, מסתכלת לצדדים,
רואה את כולם לצדי.

ואז עצמתי עיניים ורק הקשבתי לדי.ג'יי:
הטראנס היה פאקינג מחשמל,
ערפילי,
מעורר,
ייצרי.

טראנס-של-נעורים.

הקדמה

בקפידה רבה ולאחר סינון קפדני של משפטי פתיחה אפשריים וראויים לספר שלפניכם, בחרתי בסופו של תהליך מיון ארוך ומתיש, את הציטוט המובא בפתח הספר, של הסופר ההומוסקסואל המצליח (זוכה פרס פוליצר עבור ספרו "לס", בשנת 2018) אנדרו שון גריר (המופיע בעמוד 125 בספרו זה) - ולא בכדי.

כהומוסקסואל בעצמי, אשר ההומוסקסואליות שלו הינה חלק מהותי כל כך מעצם קיומו ומדרך חייו (הן כסופר, הן כאקטיביסט), מצאתי לנכון להדגיש את דבריו של גריר, כפתיח הולם - ומדויק - לספר הזה, העוסק במהות יצירתה של אתי הילסום.

אני משוכנע שאם הילסום הייתה חיה בימינו אנו - וליתר דיוק, בעת כתיבת ספר זה, בין השנים 2023-2022 - היא ללא ספק הייתה תומכת נלהבת בקהילה הלהט"בית ובמלחמותיה-מלחמותיי שלי, להשגת מטרותיה של קהילה זו.

בנוסף, המשפט הזה מייצג נאמנה את הלך הרוח הבסיסי - אם תרצו, הראשוני-גולמי, הגרעיני, היסודי ביותר - של הילסום: הנכחת חשיבותם של טוב הלב ושל רוח האדם - כפי שאלה משתקפים היטב ביומניה אשר אוגדו לספר המכונן (וברשותכם, 'מכונן' במקרה זה הינו אנדרסטייטמנט. לדידי, מדובר ב"תנ"ך מודרני" לכל דבר ועניין) אשר הפך ברבות השנים אף לשיטת טיפול, "שיטת אתי הילסום" (אם תרצו, במידה כזו או אחרת, על משקל "שיטותיהם" של "פילאטיס", "פלדנקרייז", וכו' - ולהבדיל, על משקל כתביהם-תורותיהם של פרויד, קאנט, שפינוזה ודומיהם, וראוי מאוד לציין: כתביה של הילסום אינם פחותים במאום בחשיבותם, בגאונותם ובהשפעתם הכבירה על האנושות מכתביהם של פילוסופים דגולים אלה).

בנוסף, הדגשתי את המשפט "ואת שני אלה אנחנו חייבים לחגוג" בהקשר של בדידות האדם שמחברת בסופו של דבר שני אנשים - זה לזה.

גריר, כסופר הומוסקסואל, כותב: "לא אכפת לי את מי אתה אוהב, אבל אם אתה אוהב מישהו... אם אתה אוהב מישהו, אתה צריך לאהוב אותו כל יום." ומיד מדגיש: "אתה צריך לבחור בו כל יום."

כך, ברשותכם, אני ושלל מעריציה של הילסום חיים את חיינו - מאז נכנס האור המזהיר שלה אל תוך חיינו באמצעות קריאת ספרה "חיים כרותים" (ולימים, שונה שמו ל"השמיים שבתוכי", שם שלדידי מייטיב לייצג את תכלית חייה ואת תפישתה הקיומית-אקזיסטנציאליסטית).

אנו, הלכה למעשה, בוחרים בה - ובדרכה - מדי יום ויום.

בה ובמשנתה.

בה ובדעותיה המוצקות, הטבעיות, אודות האדם, רוחו וטוב ליבו.

בה ובראייתה החיובית, האופטימית - למרות הכל. (ואם לדייק: למרות כל מה שעברה בתקופת מלחמת העולם השנייה והיחשפותה לעוולות נוראיות, בלתי-נתפשות, כלפי העם היהודי שלו הייתה שייכת, ובעיקר בתקופה שבה שהתה במחנה המעבר הקשה וסטרבורק שבהולנד, טרם שליחתה אל מותה באושוויץ.)

בה ובאהבתה - לאדם, לידידות שבין אנשים, לעולם.

בה ובסלחנותה.

בה ובחוסר הציניות שלה.

בה ובחוזקותיה, ובה בעת, בחולשותיה הכל כך אנושיות, הכל כך טבעיות.

בה וביהדותה - החילונית, המכילה.

בה ובנשיותה.

בה ובמיניותה.

בה - על כל מה שהיא הייתה ועודנה מייצגת - ברוחה, בנשמתה הנצחית.

היא לא השטן.
בהחלט לא.
למעשה, היא ההיפך הגמור מכך:

היא מלאכית קטנה.

התגלמות כל הטוב והתמים בעולם.

בת שש, בסך הכל:
עיני-ים גדולות סקרניות,
שיער זהוב עשוי בקבוקים-בקבוקים
(כמו נלקחה מתוך ציור פיגורטיבי מתוק להפליא - 
מוזמן ברוחב לב על ידי איזו אצילה אריסטוקרטית משועממת -
מהמאה ה-17).

*

היא חולמת לילה-לילה
(יש שיאמרו באדיקות של מכשפה...)
שעזה מתה.