ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
תועות בזמן

תקציר

מרגרט אטווד ביססה את מעמדה בעולם כסופרת קנונית בעלת חזון ייחודי. בספרה החדש, תועות בזמן, היא בוחנת את החיים בתקופתנו במלוא התבונה, השנינות והאינטלקט המאפיינים אותה.

אוסף הסיפורים בספר, שמתאר כיצד האהבה פורחת עם הזמן בתוך האינטראקציות האנושיות המעורפלות ביותר, נתון בסיפור מסגרת על נישואים ארוכים ואוהבים של ניל וטיג — אהבה נדירה על שלל הרגעים הקטנים והגדולים שמרכיבים אותה, ומה שהיא משאירה אחריה. אטווד חוזרת אל סוגת הסיפור הקצר לראשונה מאז שנת 2014, ומפגינה את היצירתיות והאנושיות המאפיינות אותה בעלילות מופלאות אשר מסיבות עונג, שופכות אור וצובטות את הלב.

מרגרט אטווד, סופרת, משוררת ומבקרת ספרות — פירסמה יותר מ־50 ספרי בדיון, שירה, מחזות וביקורת, ועסקה בהנפשה, תיאטרון בובות ואיור. ספרה סיפורה של שפחה עובד לאחת מסדרות הטלוויזיה המדוברות והאיקוניות של המאה ה־21, והמשכו, העדויות, זיכה אותה בפרס פוליצר. היא כלת פרסים רבים, בהם פרס מפעל חיים מטעם PEN, וחבֵרה במסדר אבירי הכבוד הבריטי על תרומתה בשדה הספרות. חיה בטורונטו, קנדה.

"אטווד חוקרת את מושגי האהבה והאובדן באוסף מבריק שמשלב ריאליזם עם סיפורי פנטזיה על החיים לאחר המוות... איזה כישרון אדיר!" - פבלישרס ויקלי 

"צלילה ליצירתה של אטווד היא כמו חזרה הביתה." - ברוקלין רייל

"ספר נוגע ללב, חכם, מצחיק וייחודי... תערובת מסחררת של סיפורים, שבוחנים מה המשמעות של להיות אנושי, ומעלים על נס את דמיונה הפורה של אטווד ואת חוש ההומור האדיר שלה." - אן-פי-אר

חוכמתה של זקנת השבט / רן בן-נון
לראשונה מזה כעשור, מרגרט אטווד חוזרת לסיפורים קצרים
חוכמתה של זקנת השבט / רן בן-נון
לראשונה מזה כעשור, מרגרט אטווד חוזרת לסיפורים קצרים
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • נל וטיג הם זוג פנסיונרים מטורונטו שמעבירים הרצאות על ספינת שעשועים, הוא על ציפורים, היא על פרפרים. הם עוברים קורס עזרה ראשונה חובה ומגלים שרוב הנופשים מבוגרים מהם, כלומר קשישים ממש. המדריך הקשוח מדווח ביובש על שלל המצבים הבנאליים שבהם עלול אדם לאבד את חייו, מה שמוציא ממרגרט אטווד האגדית תועפות של הומור שחור קיומי ומסקנה אופטימית - עדיף לא להיות מודע לסכנה, רק כך אפשר לחיות באמת. נל וטיג הם גיבורי סיפור המסגרת בקובץ החדש של אטווד, תועות בזמן, שבו היא חוזרת לפורמט הסיפור הקצר לראשונה מזה עשור ועושה זאת מושלם, כרגיל.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • ים השלווה/ אמילי סנט ג'ון מנדל
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • פשוט בול מה שצריך עכשיו.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • אי שם בסוף האייטיז, נל וטיג שוכרים בית לחודשי החורף בכפר בפרובאנס, משני חברים. ג'ון האירי עשה הון מפרסום שוביניסטי סטייל "מד מן" ובהתאמה, מאובזר בפה מלוכלך ומשעשע להדהים, שונא את כולם ללא הבדל דת מין וגזע. פרנסואה, לעומתו, הוא בוגר הרזיסטאנס במרסיי שנשלח למחנה מעצר בספרד ואחרי המלחמה היה למחזאי בתיאטרון שוליים בפריז, כמה רומנטי. מה שפחות משעשע, אשתו ובתו סבלו ממחלת נפש והתאבדו, ופרנסואה עצמו חווה אירוע לב דרמטי ושולח לנל כתב יד לנובלה שכתב בעקבותיו. מתברר שגם ג'ון כותב ספר גרוע על הרפתקאותיו המיניות מהעבר, ואטווד בגאוניותה גורמת לנו לחשוב בשילוב של שחוק ודמע על מה שמחבר ביו בני אדם. נל מתאבלת על החתול שלה, סמאג'י, היחיד שהיתה מספרת לו הכל, כולל השדים הפנימיים האיומים ביותר. היא עושה זאת באמצעות עיבוד "חתולי" לקינה של טניסון על המלך ארתור, כשאט אט מתברר שהיא בעצם מבכה את לכתו של טיג אהובה. אחריה מגיעה צעירה שאמה מכשפה אך לה עצמה אין שום כוחות או יכולות, כמה מתסכל; אבל מה קורה בבגרותה, כשהאם הסנילית מתחילה לאבד את זה ואילו בתה שלה מגיעה לגיל 15. אטווד פורשת בעדינות רשת של קשרי משפחה, אנושיות וחמלה במובן הכי עמוק ואמיתי שיש. צ'ילה ולין בנות ה-70, שהוברחו בילדותן מהונגריה הקומוניסטית, נזכרות בנעוריהן הפרועים בסיקסטיז, כשצ'ילה היתה ידוענית הוללת ולין משוררת ומבקרת נחשבת וכולם שכבו עם כולם. מהי רכילות אם לא סיפור טוב, ואחרי 60 שנה למי בכלל אכפת אם זו אמת או בדיה. זוהי מרגרט אטווד בשיאה, מספרת הסיפורים שכולנו מתקבצים לקרוא מחוכמתה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • אבל עדיין, עיקר כוחה של אטווד טמון ביצירת גיבורות אייקוניות, גדולות מהחיים מהעבר הרחוק והקרוב וגם מהעתיד הדיסטופי. זה מתחיל בהוצאה להורג ברברית של המכשפה לכאורה היפאטיה, אסטרונומית ופילוסופית מאלכסנדריה העתיקה, בטקסט פמיניסטי חד ומדויק; כמו הקדמה לסיפורה של שפחה שהפך את אטווד לאגדה עוד בחייה, שבה היא חושפת הבנה עמוקה של מהן תרבות, אמנות והיסטוריה. ומהצד השני של דברי הימים, שרמיין בת ה-80 ומשהו היא מעין אם בית - "מרתה" חדשה, אם תרצו - במוסד לנשים בעולם פוסט אפוקליפטי אחרי מגפה, שבו כל מגע, מכל סוג שהוא, אסור בתכלית האיסור. הסיפור מזכיר קצת את היקום ה"שפחתי" בצניעות החמורה ובקשיחות שלו, אבל הפוך, הנשים שולטות וסוחרות בגברים צעירים. שהרי גברים תמיד ישמחו להחזיק אותך בכלוב, לא משנה מה התירוץ, ואטווד נהנית להאכיל אותם בתבשיל האימה שרקחו לפני עידנים. אטווד זוכרת כמה קשה היה להיות פמיניסטית דור 2 מהסבנטיז, כמה בוז ולעג והתייחסות מזלזלת למחקריהן הרציניים ולספריהן המעולים נאלצו הגיבורות האלו לספוג. אטווד יוצרת שיחת פרידה בין שלוש דמויות מיתולוגיות כאלו, שהאחת מהן גוססת מסרטן והאחרת אולצה להתפטר מהאקדמיה בעקבות התבטאות לא תקינה כלשהי. הן רוצות להקים קתדרה חדשה ולחנוך חוקרות צעירות, אבל לא מסתדרות עם הפמיניזם דור 3 ופוליטיקת הזהויות המורכבת של זמננו, והן כל כך לא לבד.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • אוקיי. בכל זאת מחכים לעוד רומן באורך מלא של מרגרט אטווד.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • גריזלדה חסרת הסבלנות הוא סיפור שמספרת חייזרית דמוית תמנון לקהל של נני אנוש כלואים. שהגיע הזמן שיידעו משהו אמיתי על יחסיות תרבותית - ותרבותיות בכלל.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "למה נידונתי לסבול? החידה האולטימטיבית. אני מניחה שזוהי משמעות הקיום האנושי: לפקפק בתנאי הקיום".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • טורונטו דווקא מגניבה למדי, אפילו שהיא כבר די רחוקה מהסבנטיז.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • תמיד נחזור למרגרט אטווד. תמיד, כל עוד אנו יכולים.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • ובסוף נותרת נל האלמנה, אחרי לכתו של טיג, אפופת מרירות ועצב. היא מתקיימת בתוך הזמן הלא ליניארי, שבו לפעמים טיג עדיין חי, כי זה כוחה של האהבה. כוח הבדיון המופלא של אטווד משתלב בעכשיו שלה, בגיל השלישי. היא יוצרת שערים בחלל/ זמן שנפתחים ונסגרים ודברים צצים בהם לפתע ושוב נעלמים; כמה יופי יש בזקנה כשהיא נכתבת כחווית מד"ב, וכמה עצב יש בלסעוד את אהובך בימיו האחרונים, כמו פרידה מתמשכת, כשהוא הולך ומאבד אחיזה במציאות, העניין שלו במתרחש הולך ופוחת, והוא פשוט דועך אל הסוף הבלתי נמנע, כשכל לילה עלול להיות האחרון שלהם ביחד. התועות בזמן הן נל שבורת הלב ואחותה ליזי, ששבות לבקתת הקיץ המתפוררת ומוכת העכברים של ילדותן בערוב ימיהן. מה מותיר אחריו אדם אחרי לכתו, טקסונומיה של חפצים ופתקים שכמו נשלחו אליה על ידי טיג כמסר אישי פרטי מהצד האחר. זו חשיבה מאגית, אז מה, אטווד היא הרי האם המייסדת של הכתיבה המאגית המודרנית. ועכשיו, לבד לבסוף, היא מנסה לא להיות רגשנית ונכשלת בכך שוב ושוב. אבל זה בסדר, היא זקנת השבט, החכמה באדם. לה מותר הכל.