ביקורת העורך

'המרדימנים', הרומאן החמישי של אנה אנקוויסט – אחת הסופרות הגדולות והאהובות היום באירופה, שכבשה גם את לב הקוראים והמבקרים בארץ – הוא ספר מפליא קודם־כל בזכות הזירה יוצאת־הדופן שבה מתרחשת הדרמה רבת־הטלטלות: מחלקת ההרדמה של בית־חולים, המתוארת ברזולוציה חסרת־תקדים.
         
הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג חוזר לקבל מטופלים בתום הפסקה ארוכה: אשתו המתינה למותה כמה חודשים בביתם. אחותו סוזן, רופאה מרדימה, הנשואה לעמיתו למקצוע והחבר הכי טוב שלו, פטר, באה כל הימים ללוות את אשתו במסעה האחרון, וגם כעת אוחזת סוזן במושכות, והוא נעשה תלוי בה. ניכור גדול שורר בין סוזן לבתה רוֹס בת ה־19, האדם הקרוב ביותר לדְריק מכל המשפחה.
         
הטיפול במטופל הראשון שלו, אָלַרְד סְכוּרמן – מתמחה בבית־החולים הפסיכיאטרי – מקרטע, אך דווקא כשהמטופל מתחיל להיות שבע-רצון הופכים יחסי השניים לפקעת סבוכה: סכוּרמן משתף את המטפל שלו בפרטים שהיה מעדיף לא לדעת, פרטים הנוגעים לבני משפחתו-שלו. הצטלבות הקשרים המקצועיים והאישיים נעשית בלתי-אפשרית.
         
משני צדי המתרס – הפסיכולוגים מול הרופאים המרדימים – מציב הספר הזה שורת וריאציות של כיסוי, השתקה, הקְהיה, הרדמה, שִׁכחה ועיוורון. כל הדמויות המרכזיות הן "מרדימנים" (מלה שאנקוויסט המציאה), ואת השערוריות שלהן מצליח הספר למסור באיפוק המופלא של אנקוויסט, תו־ההיכר שלה, העושה אותה לאחת־והיחידה שהיא.