הביקורות של מוריה

אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַבַּיִת הוּא הַמְצָאָה לִילָדִים

כְּכָל שֶׁנִּסִּינוּ לְהַכִּירוֹ הוּא לָעַג לָנוּ בְּזָרוּתוֹ.

תָּמִיד אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לַחְזֹר אֵלָיו,

נֶאֱחָזִים בַּזִּכְרוֹנוֹת, בַּדִּמְיוֹנוֹת וּבַסְּפָרִים

בַּמִּלִּים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ בַּגַּנִּים, בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר

בָּאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת,

צְלִילִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת

כְּמוֹ קְרָשִׁים עֲזוּבִים לְיַד מְדוּרָה.

אֲנִי מוֹסֵר לָךְ אוֹתָם, בְּתִקְוָה שֶׁתַּצְלִיחִי

לִבְנוֹת מֵהֶם בַּיִת.

בכנות בלתי רגילה, מתי שמואלוף חושף רגעים שהיו נטולי מילים בשל פערי דורות, תרבות או שפה, וחוזר אל הילדות ואל הקסם שבה. כמשקל נגד לאלימות הבירוקרטית והלאומית, הוא מכתיר קשרי חברות, משפחה ואהבה; מסורות שעוברות במחוות כמו הגשת כף היד לנשיקה.

שמואלוף מתמרן בין עולמות סמנטיים רבים, מתוך מודעות לכך שתמיד יישאר רובד חוויתי בלתי ניתן לתמלול. מאבקו "לְהָסִיר אֶת הַתַּכְרִיכִים מִסָּבִיב לְגוּפַת הַשִּׁיר" ולהעניק חיים לשפה, נדמה כמעט אבוד מראש. בדומה לכך, הצלקת שנותרת על ידו של הדובר בשיריו נדמית לגזרת גורל, מעין אות קין המקעקע את מעמדו בתור חסר מולדת. אך אותו הסימן שהעיד על הגלות מבית מתרחב לממדיו של בית בדמותה של השפה עצמה. בית שחוצה גבולות של מרחב וזמן, במסע לא נגמר לעבר תחושת שייכות וקרבה לאחר.

"יֵּשׁ לְךָ נוֹסְטַלְגְּיָה לַנּוֹסְטַלְגְּיָה", הוא מעיד על עצמו, ורבים משירי הספר אכן חוזרים אל העבר. אולם חזרה זו אין משמעה העדר אקטואליות. ההפך הוא הנכון — באמצעות החזרה אחורה, השירים מעניקים הקשר חדש להווה ועוקרים אותו מתחומו של המובן מאליו.

בשנת 2016 מכריזה ממשלת גרמניה על פרס חדש לכותבי עברית בכל העולם, פרס ברלין לספרות עברית יפה, שיחזיר אליה את המרכז העברי הספרותי, ומתקצבת אותו בסכום בלתי נתפס. חזי, בחור דימונאי ממוצא עיראקי, שהגיע לברלין בעקבות אהבתו לאשתו הגרמנייה הלנה, הוא הזוכה הראשון בפרס − על ספרו "להישאר בבגדד". בבוקר הזכייה, בזמן שהלנה עוברת הפלה, מתעוררת בישראל סערה פוליטית עקב זכייתו בפרס.

הפרס הוא סאטירה פרועה, מושחזת ונוקבת על אודות התעשייה הספרותית − החל מימי כתיבת הספר הלכה למעשה ועד לימי הוצאתו לאור, לרבות עריכתו ותרגומו, הפצתו, פרסומו והגשתו לפרסים − ובה בעת זהו רומן נוגע ללב על אהבה והורות, התבגרות וזהות. שמואלוף נע בין שני הצירים הללו – הרך והמושחז – בווירטואוזיות מעוררת התפעלות, כשהוא מגייס לצדו תועפות של הומור, תבונה ותעוזה.

מתי שמואלוף, משורר, עורך וסופר, נולד בשנת 1972 בחיפה. סיים תואר שני בהצטיינות בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. פרסם עד כה תשעה ספרים, מתוכם שבעה ספרי שירה. אסופת שיריו "בגדד | חיפה | ברלין" פורסמה בגרמניה בשנת 2019. שיריו וסיפוריו תורגמו ופורסמו ברחבי העולם. מתגורר בברלין. נשוי ואב לילדה חמודה במיוחד.

מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת
מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית.
וְהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר
הָיְתָה לְהִפָּרֵד מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת
שֶׁהֵבֵאתְ אֶל פִּי בַּתְּפִלָּה,
שֶׁתְּסַיֵּם אֶת סִפּוּר הֵעָלְמוּתִי
כִּי אֵין טַעַם לְדַבֵּר עִבְרִית
לְלֹא אֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ תַּכְלִית בְּעַנְנֵי הַקֶּרַח,
מֵעֵבֶר לְמַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים "שַמְס"
מחְכַּהָ אִמִּי,
מְכִינָה אוֹתִי לַהֲפֹךְ לְכִשָּׁלוֹן,
אָרוּס עִם אֲרוּסָתוֹ,
גּוֹלֶה עִם גָּלוּתוֹ.

לאחר חמישה ספרי שירה וקרוב לעשור במהלכו ניצב שמואלוף במרכז הצומת הסואן שבין זהות, פואטיקה ופוליטיקה, יוצא אל האור ספר זה — עברית מחוץ לאיבריה המתוקים. נראה כי היציאה מהמקום ומהגוף המסומנים ביותר (כיהודי וכמזרחי בישראל), היא גם החזרה הגדולה של שמואלוף 'פנימה', אל תוך שירת הזהות — "מֵעוֹלָם לֹא הִפְסַקְתִּי לִהְיוֹת בַּהֲגִירָה / אֶל הַלֵּב" (והרי את). שמואלוף כותב אך הפעם כמהגר בעצמו ולא כדור שלישי להגירה. משבר ההגירה בא לידי ביטוי בקובץ שירים זה בהיעדרה המוחלט של השפה העברית ולא בהדרה של היהודי־המזרחי מתוכה, והמהלך הפואטי ששמואלוף עושה על מנת להתמודד אל מול משבר זה, הוא גילוי מחדש של העברית; מציאת העברית שנמצאת 'בחוץ'. עברית המתרחקת ומתנתקת מקשר למקום או לחוויה 'שבתוך' גבולות החברה הישראלית הופכת להיות לשפה הפרטית, שלא נשמעת ולא מדוברת בעולמו החדש ("תֵּן לִי עוֹד רֶגַע בְּתוֹךְ הַבַּזְזְזְ בָּזַז" — מתוך המחזור: עברית מחוץ לעורקיה המתוקים). עם זאת, זו גם העברית החוזרת ומעמיקה במקורות ובתרבות מתוכן צמחה. "אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכְּלוּם, יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה" כותב שמואלוף, ונראה כי אכן מימש הבטחה זו בספרו החדש.
(אלון בר, עורך הספר)

דמות בדיונית שרוצה לנקום בסופר שהכניס אותה להיריון והדביק אותה באיידס, יוצר שנפטר מניתוח פשוט ומספר את סיפור חייו ואהבתו לרקדנית שרצתה להיות משוררת, פילוסוף יווני שמצייץ בטוויטר, כותב ישראלי מתוסכל בברלין שלאחר האפוקליפסה מגלה את גיבור ספרו הקודם יושב לידו בבר, סופר מזדקן ומוכר את נשמתו לשטן...

דמויות אלו ועוד רבות אחרות ממלאות את דפי קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף. כולן מכרסמות בשוליו של עולם הספרות, מידפקות על דלתו ומבקשות במפגיע להתקבל, להיאהב, להיראות, על אף ועל כל פגמיהן.

אהבה‭ ‬ומוות, ‬זהות‭ ‬ואלימות, ‬גלות‭ ‬ושיבה‭ ‬מתערבלים‭ ‬ללא‭ ‬הרף‭ ‬בסיפורים‭ ‬אלו,‭ ‬המאוכלסים‭ ‬ביצורי‭ ‬בעתה, ‬בכפילים, ‬בתאומים,‭ ‬בחילופי‭ ‬זהויות‭ ‬ובמגדרים‭ ‬ומצבי‭ ‬תודעה‭ ‬משתנים. ‬בלשון‭ ‬היברידית,‭ ‬יצור‭ ‬כלאיים‭ ‬של‭ ‬פרוזה‭ ‬משולחת‭ ‬ושל‭ ‬פיוט‭ ‬מלוטש,‭ ‬שמואלוף‭ ‬כולא‭ ‬את‭ ‬נמעניו‭ ‬במבוך‭ ‬מראות‭ ‬תודעתי‭ ‬של‭ ‬גותיקה‭ ‬פוסט–מודרנית,‭ ‬ארס–פואטיקה‭ ‬מסויטת‭ ‬ורומנטיקה, שקשה‭ ‬להתנגד‭ ‬לו‭ ‬ולהישאר‭ ‬אדישים‭ ‬לקסמיו‭ ‬הפרועים‭.‬

תמר‭ ‬ביאליק
מתי שמואלוף הוא משורר, עורך, וסופר, המתקיים על קו התפר יפו-ברלין-חיפה, שעליו נעים גם סיפורי קובץ זה.
פירסום עד כה חמישה ספרי שירה: "מגמד הצלקות (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010), "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013) ו"פרידה בברלין" (2014). ספריו זכו בפרסים ובשבחי הביקורת.

"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."

[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]

זה ספר השירה הרביעי של מתי שמואלוף. ספריו הקודמים הם: "מגמד הצלקות" (גוונים, 2001); "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (ירון גולן, 2006) ו"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים (נהר ספרים, 2010). כמו כן ערך את כתבי העת: "הכיוון מזרח" (2006-2008); "סדק" (זוכרות, 2010); "מוסף שירי גרילה" בכתב העת "דקה" (2010); לרוחב (גרילה תרבות, 2012).

שמואלוף היה שותף לעריכת אסופות כגון: "אדומה" (הכיוון מזרח, אתגר ומעין, 2007); "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד, 2007); "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום" (אתגר, גרילה תרבות, סדק, מארב, דקה ומעין, 2009); "לא נעזוב" (אקטיבסטילס, 2010); "שירון המהפכה" (מעין, גרילה תרבות, ערב רב ומעין, 2011) ו"עבודת גילוי" (גרילה תרבות, 2012).

שמואלוף הוא ממייסדי "גרילה תרבות" המחברת בין אמנות ויצירתיות לבין מאבקים חברתיים (gerila.co.il). עורך מדור "באסטה" לשירה באתר "העוקץ" (haokets.org). ספר סיפוריו הראשון יראה אור בשנת 2014 בהוצאת זמורה ביתן.

עדכונים שוטפים: בלוג – matityaho.com; טוויטר – abumati; פייסבוק– מתי שמואלוף

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.