הביקורות של ארז

סיפור יפיפה על הניצוץ שבאדם, על יכולתנו להיות מסוגלים להיוושע גם כשהכל חסר סיכוי. אפילו קצת משל למצבנו אנו. כתוב מצוין, בסגנון אמריקאי (לא יאמן שזו פרוזה מקור), פורט על נימי הנפש במידה הנכונה ומשלב הבנה במוסיקה וכלי נגינה עם פיסות היסטוריה ומחוזות ההולכים לסקוטלנד, אירופה הקלאסית, ארצות הברית וישראל והכל באופן מדויק המוסיף איכות וטעם ליצירה. מומלץ מאוד.

קודם כל זה פשוט סיפור מעניין. אחר כך הוא באמת כתוב ביד אמן. ולבסוף יש בונוס - אתה נותר עם מחשבות עמוקות על טבע האדם, על מוסר וחטא ועל שכר ועונש. ספרים לרוב מענגים מעצם הגשתם תוכן עשיר ומעניין, לא תמיד מותירים בנו שאר רוח ומחשבה. לא פלא שתומאס מאן הוא אחד המספרים האנושיים הטובים שקמו. לראייה ולקריאה.

שני ענקי הרוח הצרפתיים מבליחים לרגע ב 2008 בשביל לספר לנו משהו על החיים. הנה ציטוט נפלא להבין את היופי שבמחשבה: "יחד עם זאת מתקיים בי דפוס של כנות פרוורטית: אני מחפש בעקשנות, בקנאות, את הנורא שבי כדי שאוכל להניח אותו, בעודו מפרכס, לרגלי הציבור ־ בדיוק כמו כלב טרייר שמניח ארנב או נעל–בית לרגלי אדונו. איני עושה זאת כדי לזכות בגאולה כלשהי ־ מושג הגאולה זר לי. איני רוצה להיות נאהב למרות הנורא שבי, אלא"

עלילות נפתלות לעיתים גורמות לנו לאבד את הקו המנחה של הספר, אבל כשהן כתובות היטב הקורא מרוויח ספר עמוק יותר, סוחף ומהנה. התחושה היא ש׳כיבוש ההר׳ הספרותי מהנה יותר כשאתה מגיע לפסגה. אריאלה נקר בנתה עלילה מחשמלת ממש. כזו המעסיקה אותך גם כשאתה נאלץ להתפנות לרגע למשימות היום-יום (אף על פי שממש לא בא לך). ספרי מתח מייצרים סיפוק רגעי, ספר זה העוסק בעולם האמנות השאיר אותי עם טעם לדעת עוד על אספנים, אמנים, ועולם הסחר באמנות - זהו עולם מרתק וזו הצצה מושלמת אליו. ועכשיו לספר הקולי, זה ספר יוצא דופן בזכות למעלה מ 30 קולות הקוראים אותו, לפעמים קריאה רב קולית יכולה להוציא מריכוז ולגרום לך לאבד את קו העלילה ואילו כאן הבחירה מדויקת ותפורה בעדינות תוך שימת לב לדקויות הדקיקות ביותר והקריינים יוצרים חוויה יחודית, מהנה ובלתי נשכחת. ממש וירטואוזית. ספר מצוין ומומלץ.

ספר נפלא, מרגש וייחודי פרוזה יפיפה על ׳לא כל הנוצץ זהב׳ כמה אנחנו שבויים בעולם אליו נולדנו וכמה זה קשה למרוד במוסכמות. קריינות משובחת! מומלץ

נהנתי מהספר, אני חושב שהקצב שלו, התחושה שהוא בלוק מונוליטי אחד, כמעט בלי התפזרויות וחזרה לעבר, נותן לו תנופה מצוינת. דילמה אמיתית מציג הספר, הבחירה הקלאסית בין ההיגיון לרגש. לא בטוח שהמציאות היא כל כך החלטית כמו כאן ולכן זה לא היה אותנטי עד הסוף, מצד שני יש כאן סיפור לספר, וזה תקציר קורות היחסים ב 312 עמודים. הסוף מצוין, יש כאילו החלטה על אבל בהתקלות אקראית את.ה מבינ.ה שזה לא מניח לך ואולי ההחלטה לא כל כך ברורה, אולי הכל סגור ואולי הכל פתוח, מה שבטוח שיש חיים טובים (ואחרים) חרף הבחירה וככה זה באמת רוב הזמן - החיים חזקים... הספר ארוז מעולה ואולי זו הסיבה להצלחתו, יותר מסיפור המסגרת ויותר מהשפה, ששניהם מצוינים, כשספר ארוז היטב הפל״א שלו עובד מצוין. אולי זה סוד הקסם. גם שם הספר מצוין, משאיר אותך עם מחשבה מה הדבר הנכון באמת? להתנסות, להסתפק, לבחור, לוותר, לשנות, להמשיך באותה באותו המסלול הקבוע. מה נכון לנו באמת? מה?

אחד הספרים המעולים שקראתי לאחרונה

הכי מטורף שיש האמן והמרגריטה הגרסה הציונית

ספר הבכורים של יואב רותם מפליא בבגרותו וביכולת הכתיבה התמציתית שבו. מרשים שכותב צעיר מצליח בנובלה מרוכזת ומהודקת להעביר רגש ורטט כל כך בוגרים, בשלים. בכתיבה רזה, לא מתייפיפת מצליח הסופר להעביר סיפור חיים עצוב ומלא תובנות בשפה יומיומית ומהודקת. הישג מרשים. מומלץ.

שני ספריה של ליאת לב רן מלאים בתנופה. הספר הזה אף יותר מקודמו כתוב בחוכמה, מצחיק ומעורר מחשבה על מי שאנחנו ומי שאנחנו רוצים להיות. התובנות וההברקות זורמות בקצב, לעיתים גורמות לך לעצור לחשוב, לפעמים לחייך ומידי פעם לומר לעצמך - וואו, גם אני חשבתי ככה! מומלץ ביותר

סיפור מקסים. מלא הומור ומיסתורין. כמו שרק גלית דהן קרליבך יודעת לכתוב. מומלץ

כמה קשה לשמור על כושר כתיבה? כמה זה מלחיץ לעמוד בציפיות בנות עשרים שנה? מאוד! אבל לימור נחמיאס עמדה בשניהם בגבורה ובעיקר בעניין ובחכמה ועונג. כי כזה הוא בדיוק ספרה החדש. נכון, הגיבור פלג דדון לא מתוחכם או מצחיק כמו איה מסטריצ׳י הבלתי נשכחת. אז מה. כמו בחיים ככה בכתיבה אנחנו הופכים עם השנים סטייטמנט לאנדרסטייטמנט ויש בזה יופי ועדינות והתאמה מדויקת לזמן ולמרחב. וזה פשוט יפה, כי העלילה לא פחות מרתקת, והטבע האנושי תמיד היה מפעים ונאלח בו זמנית בספריה של לימור נחמיאס. ההתעסקות עם עולם הכתיבה מצחיק ומשעשע ומתכתב נפלא עם הגרפומניה הגואה בשנים האחרונות - תוצר קצת עצוב של הרשתות החברתיות שם כל אחד מתעקש לדבר רק על עצמו ופחות לקרוא ולקבל השראה מאחר. יש לא מעט בדיחות על כל העולם הזה וזה נפלא. אגב הכל בסדר, הספר מלא show ומעט tell 😉. העלילה נפתלת במידה הנכונה, מפתיעה ובעיקר מתוחכמת ולא מתחכמת. אחד הדברים היפים המוצגים בספר הוא הפתולוגיה של הידרדרות המוסריות האנושית שהיא תולדה של נסיבות ובד בבד עלית רף התגובה להתדרדרות זו, וזה נעשה במלאכת מחשבת מענגת במיוחד. יופי של ספר. סופרת יקרה, אנא - ספר כל שנתיים בבקשה.

ניתוח מעמיק ומנומק המציג היגיון בריא וניסיון רב שנים. צריך לקרוא ולא לתייג במונחי ימין ושמאל.

זה פשוט ספר מתח. מסתבר שלצד העושר וההצלחה, המתח היומיומי של יזם הוא מורט עצבים והוא מתורגם לספר הכתוב במיטבו. זה ספר סיפור-הצלחה-יזמי שונה, יש בו האומץ לספר סיפור שלרוב מושתק; על יזמים הנתקלים במשקיעים עוינים ולא מוכנים להיכנע. האומץ טמון בעמידה מולם בפועל בעת התרחשות הדברים וגם כעת - בכתב האשמה הנוקב הזה. זו הזדמנות נדירה להציץ לעולם שלא כולו זהר. מעבר לסיפור מדובר בכתיבה קולחת, קצבית הלופתת את הקורא מהשורה הראשונה ועד הפרולוג. מומלץ ביותר אבל רק אם יש לכם זמן, כי זה בלתי ניתן לעצירה. ועוד משהו, יש בספר הזה שיעור מעניין על פרופורציות ועל בחירות.

כמה יצירתית יכולה להיות כותבת שבוחרת את ה״אימג׳נרי פרנד״ שלה כקלרה היטלר? ככה הספר של בירי רוטנברג. במלאכת מחשבת עדינה, רגישה וחכמה טווה המחברת סיפור אישי של מאבק וסיפוק, קושי והתעלות. סיפור של חיים לכאורה לא שונים מהשכנה שהתגרשה בדלת ממול ויחד עם זאת חיים מעוררי השראה, לעיתים חושניים, לעיתים קשים מנשוא, כשברקע קלרה היטלר-שיקלגרובר המלווה את הגיבורה בקונפליקט חד פעמי הנע בין חיבה לסלידה. וכמובן ממעל הדיון המרתק על האחריות שלנו כהורים על ״תוצרינו״. יצירה מפעימה וחד פעמית. מומלץ.

אנחנו חיים בעולם של תדמיות. בעולם של תוויות. לכן ספר על עילוי אינטלקטואלי באיזור חיוג דתי - ליברלי, מתיוג כספר נישה, ספר מגזרי, אלא שהספר החכם והמענג הזה הוא פלא ספרותי בעיקר כי הוא מסביר לנו שכל מה שחשבנו על זה או על אחר במסגרת התבניות המקובלות, יכול וצריך להיות אחר ולא מתויג באופן סיסטמטי. מתבקש ליצור לו את האבחנה. והגילוי עוצר נשימה. אבל לעקור את הקורא מדעות קדומות זה לא מספיק, צריכה מידה גדולה של היכרות עם נפש האדם, עם מאוויו ועם חטאיו כדי לרקום עלילה עשירה, מפולפלת ומצחיקה והיכרות זו עם המין האנושי אינה זרה למחבר. ולסיום, איכות הכתיבה של אריאל הורביץ כל-כך נעימה ומדויקת שהספר פשוט מחליק מעדנות על קפלי המחשבה. פנינה ספרותית. לרוץ ולקרוא.

בשונה מאוטוביוגרפיות צבאיות, בהן שזורה ההיסטוריה של המדינה, האתוס והמיתוס לצד מעללי המחבר, השכיל גיורא איילנד לכתוב אוטוביוגרפיה מאלפת ושונה; מאלפת בשל היותה מרתקת ומחכימה ושונה כי היא מאפשרת תובנות יוצאות דופן על דרך קבלת החלטות, על הבנייה נכונה של תהליכים ובעיקר על בהירות מחשבה. זה ספר שראוי ללמוד ממנו. לצערי, לא בטוח שיש מי שמקשיב. הספר מסתיים כך ומבטא בדיוק רב את הבעיה: "יש לנו הישראלים בעיה תרבותית הנובעת מעודף מזיק של אגו, מעודף ביטחון עצמי, מזלזול באחר, מחוסר סבלנות, מזלזול בתהליכים, מהיעדר כבוד לחשיבה אינטלקטואלית ומעודף עצום של צדקנות. כל הגורמים - הדרג הפוליטי, הפקידות הבכירה וראשי מערכות הביטחון - סובלים במידה כזאת או אחרת מבעיות אלה וגם משפיעים זה על זה לרעה. אין לי פתרונות קסם. ישנם דברים הניתנים לשיפור על ידי אימוץ מחייב של תהליכים נכונים, אך אין זה מספיק. שיפור אפשר להשיג בהדרגה אם לפחות נכיר בקיומן של החולשות הישראליות הייחודיות.״ ועדיין מי מקרב מקבלי ההחלטות בהווה ובעתיד שיקרא את הספר, יסמן לעצמו הערות ואחר כך יבחר ליישמן, יגלה שלתובנותיו של איילנד יש ערך רב. דיינו אם ילמדו בישראל איך לתכנן מוצב כראוי. ויפה שעה אחת קודם.

מסע מושלם ומרתק של גיבור הספר שהוא הסופר עצמו לתוך קרביה של אירופה. חיתוך עמוק ופוצע של המחבר על מצבה של אירופה ומצבו של המערב, מפוקח, ריאליסטי ובלתי מתפשר. כתוב כפרוזה אבל בעצם זהו חיבור עיוני מרהיב, עמוק וביקורתי. מהספרים היותר חשובים ומעוררי המחשבה שקראתי. ממש חובה.

לא סופי. נקודה. והנקודה חשובה, כי כשכלום לא סופי, הרי שהכול פתוח. יש ספרים שקל להיכנס אליהם ויש כאלה שאתה פשוט מתרסק לתוכם. ככה זה עם לא סופי. פסקה ראשונה ואתה לפות בלי אפשרות להרפות. הרצפטורים נעולים ומכאן נשאר לך רק לגלוש על העלילה משל היתה רכבת הרים. סיפורים המשחקים טנגו עם קץ החיים נוטים להיות מלודרמטיים או ציניים, לפעמים מעצימים עד דבקות. לא סופי לא מאפיין את הז׳אנר, הוא מציג תמונה ריאליסטית של התמודדות אמיתית עם מתח, לחץ, כאב ובעיקר פחד מהלא נודע, גליה הראל דור מתמודדת עם הנושא כמו שהתמודדה עם המציאות ככל הנראה - בחיוך קל אל מול הגורל, בהסרת כל התייפייפות ומתוך רצון לספר לעצמה ולעולם סיפור אחר. וזה מצליח לה, בסוף אנחנו שואבים כוחות והשראה דווקא מאנשים ש״יוצאים מזה״ ומספרים סיפור פשוט ומורכב, עצוב ומצחיק, קליל וקשוח. ממש כמו חיינו בזמן האחרון. אחד הצדדים היפים בסיפור הוא משחק של צמדי מילים בעלי משמעות הפוכה שנותן בכל פעם אתנחתא למחשבה וזה עשוי מקסים. ואפילו סיפור האהבה החדש ישן המלווה את העלילה, שיכול להיחשב לעיתים למצוץ מהאצבע, נשזר לבסוף באופן מדויק ואותנטי ומוסיף צבע לעלילה. מומלץ. ממש.

כשאורנה לנדאו פוגשת את ג׳ונתן ליטל (נוטות החסד). מי שראה סטנדאפ של אורנה לנדאו זוכה לקבל כאן מנה לא בלתי מבוטלת של החכמה והשנינות של אורנה, יכולת מופלאה של חדות אבחנה לצד הומור והומור עצמי בתוך מסגרת סיפורית שיכולה כאילו להילקח ממציאות אחרת למרות שהיא מרפרת להכי כאן ועכשיו שיש. המסקנה מהדיסטופיה הנפלאה שבראה דיי עגמומית, היא מציירת ציור דיי קודר על מצבנו בכלל ועל נפש האדם בפרט, זה שלא כל כך משנה כמה נרחיק לכת לחברה אוטופית לתפארת תמיד נישאר קצת קטנים. כמונו. כאימרה המפורסמת: ״אנשים בשונה מהרים הופכים קטנים כשמתקרבים״. ולמה נוטות החסד, כי בשני הספרים יש תפנית קטנה בסוף העלילה שכאילו לקוחה ממציאות שלא ממש יכולה להתקיים, זו תפנית שלא משנה את העלילה אבל היא נותנת טוויסט מקסים ושובבי של משאלת לב של כל אחד וזה להיות מסוגל לשנות במשהו את מהלכם של דברים. אני בחרתי להאזין לספר, וטלי קרק המשובחת קוראת את הספר בחכמה ממזרית ונונשלנטית. בקיצור כדאי לכם ולכן!

במהלך החיים אנחנו בוחרים בחירות, לעיתים מדעת ולפעמים הן באות אינסטינקטיבית מתת הכרתנו. תמר גיבורת הסיפור בוחרת את בחירותיה - היא בוחרת לדבוק באהבתה למרות שאהבה זו חסרת מימוש והיתכנות, היא בוחרת מחדש באדם שיכול להשלים עבורה את כל שחסר וכך עושה, אבל גם יודעת שכשמגיעים היחסים לנקודת האין מוצא היא יכולה לבחור אחרת. זה קורה לכולנו כל הזמן, אנחנו מגיעים לצמתי T ובוחרים לאן לפנות ואז לעיתים מאושרים בבחירתנו ולעיתים מבכים עליה, לרוב אנחנו אפילו לא יודעים לשים את האצבע האם בחרנו נכון. אדוה בולה פשוט מתארת את הבחירות של חיינו נפלא; ספר נוגע ללב, כתוב היטב, משאיר אותך עם מחשבות על חופש בחירה ומימוש הרצון. מומלץ בחום. והנה ציטוט קטן של יופי: "פחדתי שניר יחזור וימצא אותנו יחד, ופחדתי גם מהאפשרות האחרת, שיבלע את שקריי כל החיים כל כך בקלות".

ישנם ספרים שפשוט נהנים מקריאתם, ויש כאלה שנזכור תמיד ויש ספרים כמו ׳פיקדון עינך׳ שהם מלאכת מחשבת, הם כל כך נדירים שפשוט מלקטים עוד ועוד פרטים גם הרבה אחרי שסיימנו לקרוא. ישנם סופרים הכותבים בשפה מרשימה ומדויקת ויש כאלו המנסחים רעיון נפלא, מעטים הם הספרים שהשפה פיוטית אך קולחת להפליא והרעיון מעולה ומטופל בכל כך הרבה חכמה. בספרים רבים ישנן דמויות נפלאות וברובם הדמויות מטופלות טוב יותר וטוב פחות, מעטים הספרים בהם לכל דמות יש משמעות קריטית וסימבולית לסיפור ועוד יותר נדיר להניח נכון ועדין ועד הסוף את הדמויות. אפרת נוה עושה זאת באופן מופתי. לכתוב ספר עמוס בסימבוליות באופן שלא תרגיש את כובד המשקל אלא תבין את הסמליות הרבה פעמים בדיעבד זה כבר סיפור השמור למתי מעט. מדובר באשת רנסנס המפליאה לשלב אמנות, ספרות, שירה, מוזיקה, יהדות, ביולוגיה, פיזיקה, ידיעת הארץ ועוד ועוד בצורה יוצאת דופן. (הקריאה דיגיטלית אפשרה לי להשתמש בכלי המחקר ולהוסיף לידיעותיי רובד נוסף) נכון, עבור רבים הקשב מוגבל והספר אולי לא קורץ במבט ראשון, נכון הכריכה עשויה להיות לא מזמינה (אם כי ברור שהכריכה והשם גם הם פרי מחשבה עמוקה ואינטליגנטית) ואולי לכמה יהיה קשה לרכוש מפאת צנעה (קנו דיגיטלי והיפטרו מהחשש) אך אל תוותרו עליו. זה פיקדון שיש עליו תמורה מלאה.

ספר חכם, התבוננות יפה וערכית על החיים, מעניין ועם הרבה ביקורת על החברה השוויצרית בפרט ועל תרבות המערב בכלל, שניבטת בשקיעתה בספר זה. בני חמישים ומעלה ימצאו פרצים של נוסטלגיה בתיאורים ובקונוטציות הרבות המובאות בספר, הנה דוגמא: "השווייצים כולם אכלו את הסוֹילֶנט גרין שלהם ועשו את העבודה שלהם והלכו לישון והתעוררו שוב למחרת, ולא קרה כלום. לא היתה מוזיקה ולא היו סרטים ולא היתה ספרות, לא היה בשווייץ שום כלום, רק תאוות הבצע של השווייצים לעוד ועוד מותרות, התשוקה לסושי ולנעלי ספורט צבעוניות ולפורשה קאיין"

שני מעגלי חיים של אז ושל עכשיו חוברים להם יחדיו לתנועת גלגלי שיניים וגלגלי חיים המניעים עלילה מופלאה ובמרכזה חיותה בוסל שהייתה אישה גדולה מהחיים, שברה מוסכמות, סללה את דרכה מבלי להתחשב במה יגידו אלא רק במה נכון, מה נכון לה, לאמונתה ומה הוא הצדק הפואטי שראוי לו להיעשות. כשקראתי על קורותיה של חיותה לא יכולתי שלא להתקנא בעוצמתה ובתקופה המיוחדת בה חייתה ואז חשבתי שהעת הזו כעת ההיא היא עת של הפרחת שממה על ידי ערעור יסודות הקיים ושגם בדורנו חיים בקרבנו חיותות שילכו עד הסוף עם אמונתם גם בחום וגם בקור וגם בשמש היתושים הקופחת. ואילה אחת שלוחה ורגישה שתפליא לספר סיפורים טובים וראויים. ׳גיא אוני׳ גרסת 2024.

הסתיים הספר, ואני עצוב על שנגמר, ושמח שכותבים כך ספרים. מהספרים הטובים יותר שקראתי בעת הזו. לא רק טוב, ממש בן טובים כי אמו מולידתו - כנרת רוזנבלום בכשרונה המופלא לחוש את נפש האדם, הצליחה לזקק תהליכים ארגוניים ואנושיים ולנסח מחדש את המושג חופש בצורה כל כך כואבת ומדויקת והיא עושה זאת בכתיבה כשרונית, קולחת, יפה, עדינה, לא מתחכמת אך גבוהה, גבוהה אך לא מתייפייפת ומליצית. ברוך ועדינות תיאורית נפרשים המנגנונים האנושיים, טבע האדם המורכב מנעוריו ועוררות של יצרים ותיקים וטריים נמסכים יחדיו בסיפור יפיפה זה שאינך רוצה שיגמר. ממש ״יורשים גרסת פתח תקוה״. הדמויות שלמות ופגומות בצורה מדויקת; דמויות שמחות - עצובות, חזקות ושבריריות, מלוכדות ומפוזרות בנויות פסיפס עדין, עדינות של תחרה. והסוף המתכתב עם ההתחלה נסגר בצורה אלגנטית ומעוררת מחשבה. כל שנותר הוא לתהות מדוע ולמה אנחנו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים לשוב לקרוא את יצירותיה, ואולי משום שהכתיבה טובה כל כך ראוי ואפשר להבין כמה נדרש לכתוב כך ולומר בבטחה שההמתנה השתלמה. ועד הספר הבא אמשיך לחשוב על משמעות החופש ועד כמה הוא ערטילאי ממש כפי שתואר כאן ביד אמן.

יופי של ספר קולח, מרתק ומעניין

אחרי כל השנים ועשרות הספרים הקסם ה”אוסטרי״ לא פג. השפה, הרעיונות ואופן הנחתם על הדף תמיד סוחף, מהנה ומעורר השראה. מדהים כמה כתב אוסטר על משפחתו ועל הציר בין ברוקלין / ג׳רסי - פריז ועדיין מעניין לקרוא זאת שוב ושוב.

כל ספר של סטיב טולץ הוא פנינה גאונית של רעיון, של שפה, של עשרות תובנות ושל הנאה צרופה. מקנא בך אם עדיין לא קראת דבר מיצירתו שהרי נכונה לך הרפתקה מושלמת. הנה דוגמא קטנה: "זאת האירוניה בחיים. עד שכבר לא אכפת לך מהמשקל, אתה מאבד את התיאבון"

מסע נפלא על יחסים, קרבה, והקרבה. ספר מרהיב וחכם שיכול לספר את הסיפור של כולנו. מומלץ בחום.

מהי תכלית? מהו סיפוק? ועד כמה אנחנו מקובעים בדפוסים חברתיים? מסתבר שהמרחק מיפן לא גדול. נובלה מקסימה ונוגעת ללב שתעורר בכם מחשבה על הרובוטיקה האנושית המגולמת בכולנו במידה זו או אחרת.