לעוף רחוק/ כריסטין האנה.
מסימני ההתמכרות...
את הספר הזה שמרתי לעצמי לטיסה בעוד חודש, טיסה של 11 וחצי שעות רצופות.
ממש ברגע שעלה לאתר רכשתי אותו, כאילו מי שישמע הוא יעלם במהלך הלילה הבא.
את הספר הראשון "דרך הגחליליות" קראתי אי שם בשנת 2010, ולמרות שק'...(בלי ספויילרים )-קראתי אותו שוב ושוב, כי לכריסטין האנה יש את הכישרון המיוחד הזה לשאוב אותך פנימה לעולם/ התקופה שהיא מציירת.
(בכל קריאת ספר שלה אני תוהה אם היא גרה בצרפת/אלסקה/רוסיה/טקסס, אבל הרי, אין סיכוי שהיא חוותה מכלי ראשון את סופות האבק בשנות השלושים? או חייתה תחת משטר וישי?
אולי היא נוסעת בזמן,כדי לתעד מציאויות שונות ומרוחקות זו מזו חיים שלמים? איך אחרת היא מצליחה לתאר את המקומות, האירועים, הנופים, כמו ילידת אלסקה? הן, הדמויות, קורמות עור וחיים ונעות בעולם סביבן, ואת, הקוראת, פולשת למציאות שלהן באגרסיביות)
עדיין דרך הגחליליות שלה היה ונשאר הכי אהוב עלי מכל ספריה.
וכשההמשך שלו נח אצלי בספריה הדיגיטלית, לא הצלחתי להתאפק ורק "הצצתי" בעמודים הראשונים, בכל זאת עברו 14 שנים מאז פגשתי לראשונה את קייט וטלולה. הייתי חייבת לבדוק מה קרה איתן מאז השארתי אותן מעבר לפרגוד.
ואופס כבר שלוש בלילה ונגמרו לי הדפים. לעזאזל.
הספר הזה פצוע. מדמם בדיו שחור בוהק. חודר למעמקי הסופיות וחוסר התוחלת שבאובדן, מאיר בפנס חסר רחמים את הכלימה שבבדידות, והצורך הנואש, המשפיל לעיתים, בקשר אנושי. מנכיח את הזעזוע האלים שבהזדקנות, ניפוץ אשליית האין תחליף, הגאווה השברירית אל מול הדחייה.
כמו רבים מספרי האנה, הספר מכה בעצבות שלו, שנושבת כמו ערפל מעיק מכל דף. קרוסלת רגשות לעיתים אכזרית והולמת בקוראת ללא כל הפוגה לנשימה.
ובכל זאת. רוצו תקראו. טולי מחכה לכן, שטופת דמעות, ממש מעבר לכריכה. אל תשאירו אותה לבד.