הביקורות של מממ

פעם תהינו מה היה קורה אם ריק ריירדן, אחרי שכתב סדרות פנטזיה שמבוססות על המיתולוגיה היוונית, הרומאית, המצרית והנורדית היה כותב גם סדרה שמבוססת על המיתולוגיה היהודית והסכמנו שזה כנראה לא היה כיף. אבל יהודית קגן היא לא ריק ריירדן, היא עשתה את זה מתוך מחקר ומתוך היכרות, מבפנים. והתוצאה היא סך הכל כיפית ומשעשעת ואם יש קצת סאבטקסט שלא הכי לטעמי, מילא. היה שווה את זה.

על אנשים והמרווחים שביניהם, על המקומות שמהם באנו, המקומות שבנו והמקומות אליהם נדדנו, על משפחות מאושרות ואומללות, כל אחת בדרכה שלה

אני לא מומחית גדולה בהיסטוריה אבל אוהבת לחשוב על עצמי כעל משהי שהידע הכללי שלה בנושא הספציפי של ההיסטוריה של מדינת ישראל הוא מעל הממוצע. עד שבא אסף ענברי והראה לי שאני בעצם לא יודעת כלום. ענברי כותב על שלושת אדמו"רי השמאל, יערי, טבנקין ומשה סנה. השמאל שמשמאל למפא"י. יערי, אני יודעת, קשור לקיבוצים… טבנקין, פה אני כבר קצת מתערערת, ומשה סנה? מי זה משה סנה, פוליטיקאי, נכון? מטעם איזו מפלגה? היה בתפקיד בכיר בהגנה... אבל מה אחר כך? ענברי לא מרחם על הקוראים שלו. הוא זורק אותנו היישר למערבולת הפוליטית הפנימית של השמאל שמשמאל למפא"י ומימין לרק"ח, זורק שמות, מקומות, אירועים ומצפה מאיתנו לשחות בבטחה עד הקצה השני של הספר בלי גלגל הצלה. אוקיי, אני מניחה שאפשר לפתוח ויקיפדיה אבל אישית קראתי תוך שבת אחת והגעתי לויקיפדיה רק במוצאי השבת, כשהספר כבר נקרא ברצף ובלי יכולת להפסיק. כמות הפעמים שבהן מלמלתי לעצמי "מה?? בחיים לא שמעתי על זה!" מתחרה רק בכמות הפעמים שבהן הקראתי למאזינים (בעל כורחם?) קטע קצר או שורת מחץ מתוך הספר שפשוט הייתי חייבת לחלוק עם מישהו. בגלל הדיוק, הסרקזם, העניין ההיסטורי, הניסוח המושלם. סיפורים קטנים, אישיים, נמהלים במהלכים גדולים, בהיסטוריה גדולה. תמונות מצטיירות לנו מול העיניים מתוך מילים, קטעי יומן, מכתבים ומעשים, ללא תיאורים של הלכי נפש ומחשבות. והסיפור הגדול שנרקם מול עינינו הוא סיפורו של השמאל הישראלי: סיפורם של הקיבוצים, סיפור הרומן הנכזב של השמאל הישראלי עם רוסיה הקומוניסטית, סיפור המפגש הכואב בין האידיאולוגיה הלוהטת ליום יום המדכדך של העשייה הפוליטית. ואולי יותר מכל - זהו סיפורם של אנשים מאמינים. אנשים שהגיעו ממשפחות של רבנים ואדמו"רים, ענברי מזכיר את אבות אבותיהם של גיבוריו יותר מפעם ולא במקרה, ואולי לא ידעו לחיות אחרת. את האידיאולוגיה הדתית הם המירו באחרת, אבל לחיות ללא מטרה גדולה, ללא אמונה ענקית, בוערת, כזאת שנבחנת מול חבטות המציאות ויכולה לה שוב ושוב - הם לא ידעו.

"הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת." מה הסיפור שמאחורי הסיפור[...] את הרכילות הם רוצים." כה אמר עמוס עוז, וקשה להניח שמאיה ערד לא לקחת את זה בחשבון כשכתבה ספר שמדגדג לקרוא אותו כאוטוביוגרפי. ליבי לקורא הרע שמנסה לזהות את מאיה ערד בספר החדש שלה, קנאת סופרות. זה הרי מתבקש, זה צועק מהטקסט. גיבורת הרומן אביגיל שלו היא סופרת מוערכת. היא פרסמה ספר בשם "שעות אקדמיות" המתרחש באקדמיה בארה"ב, היא מואשמת תדיר בחוסר האהבה והחמלה שלה לדמויות שלה. מזכיר משהי? "היא נראתה כמו סופרת אמצע הדרך שכותבת רומנים משפחתיים הטרו-נורמטיביים שמקבלים ביקורות מכובדות ב'הארץ' ומקום טוב באמצע בטבלת רבי-המכר, כאלה שמורות ועובדות ממשלה מלב הבורגנות השבעה נהנות לקרוא בחוגי הספר שלהן במודיעין ובשהם, אבל אין מצב שהאישה הזאת כתבה את השירים המרטיטים שנגעו בכולנו" נכתב עליה בליגלוג בפייסבוק לאחר תקרית קומית ומביכה של חילופי זהות. (זה, אגב, חלק מפסקה נהדרת, כתובה ביד אמן שמראה עד כמה מאיה ערד בהחלט כן מסוגלת לכתוב באופנים שונים). הקורא הרע יושב מול הספר עם מרקר ומסמן בהתלהבות קטעים מסגירים, שמח לאידה של אביגיל/מאיה כשהיא מפגינה קטנוניות, קנאה, התנשאות, משברי כתיבה, קשיים מול הילדים, עייפות מהחיים. נו, אז אביגיל שלו היא מאיה ערד...?לא ולא. כלומר ודאי שמאיה ערד יצקה לתוכה משהו ממנה. אם לחזור לעמוס עוז, "כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי." אבל אביגיל איננה מאיה ערד, וכמו שהגיבורה עצמה אומרת בספר - היא (אביגיל) איננה אלונה מנור (גיבורת הספר הראשון שלה "שעות אקדמיות"). "היא סופרת, לא גרפומנית. היא בודה מדמיונה, או לכל הפחות משייפת ומלטשת היטב רסיסי מציאות." אז מה לא לעשות עם הספר הזה? לא לחפש בו את מאיה ערד. היא שם מן הסתם, אבל עזבו. יש בספר הזה הרבה מעבר. ואם לחזור אל עמוס עוז, בל נשכח שהקורא הטוב איננו מחפש מה בין הספר לבין הסופר אלא מה בין הספר ובין הקורא עצמו, והספר אכן מדבר על מקומם של הקוראים והחשיבות שלהם. מה עוד? דיונים על ספרות, על נשים בספרות, כתיבה נהדרת, סגנונות שונים, סיפור קצר, שירים, כתיבה פייסבוקית, ומשחק עם הסגנון, עם הצורה. כן, בואו נדבר על הצורה. "רוב קוראיו נטפלים דווקא לקליפה החיצונית, לחווית הזרות של ישראלי בניכר, לא לרומן עצמו, לשפה, לחוויה הפנימית של הגיבורה, התבנית הצורנית הייחודית" מתלוננת אביגל שלו, אז לא נחטא בזה. "התהום של כתיבה בגוף ראשון, זמן הווה, מין נקבה. או כל שילוב של שניים מהשלושה - זמן הווה מין נקבה, גוף ראשון מין נקבה. הסכנה הכי גדולה עבור כותבת אישה זה ליפול לפח הזה של ה-real time. היא יודעת שאם תתפוס עמדה של מספר כל יודע גברי וסמכותי זהי ישמע מגוחך, כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות קול עבה של גבר באיזה מתיחה בטלפון. אז תמיד יש פיתוי ללכת לצד השני, לכתוב כמו שמדברים אל חברה. לפנות אל הקוראת ולהגיד לה, בואי, תשמעי סיפור. עכשו אני, החברה הטובה שלך, אספר לך על החיים שלי. זה התמצית של ספרי בנות. ולך היה מספיק תחכום וכוח אבחנה כדי למצוא את הקול שלך, לברוח מהאופציה הקלה." מי המספר של "קנאת סופרות"? כלומר, מי המספרת? כי יש מספרת. נסתרת רוב הזמן אבל פה ושם מבצבצת באיזה משפט בגוף ראשון, שמבהיר כי היא עוברת על הכלל שצוטט לעיל: גוף ראשון מין נקבה. "את אביגיל אני מכירה לא מהיום" היא מיידעת כבר בפרק הראשון. מצד שני, היא מתפקדת כמספרת כל יודעת, מתארת את מחשבותיה הכמוסות של אביגיל וגורמת לנו לשכוח מקיומה רוב הזמן, אבל כל הזמן נוכחת שם ברקע. מנווטת את העלילה, מפזרת מהמורות בדרכה של אביגיל, וברגע אחד דרמטי מתוודה: "אני יודעת מה אתם חושבים עלי. שאני שונאת את הדמויות שלי, נהנית להתעלל בהן. אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, שאתם בטוחים שאני שמחה עכשיו לאידה של אביגיל, יש לי כל הסיבות - אבל תתפלאו: אני עצובה" מה, עוד מספרת שהקוראים שלה מאשימים אותה בשנאת הדמויות...? האם זו את, מאיה ערד? הספר מסתיים בטוויסט (זהירות, ספוילרים!) שמערער את העולם הספרותי שנבנה עד כה ומשאיר אותנו תוהים מה בתוך כל הרומן הזה אמור להיות "אמיתי" בעולם הסיפורי ומה בדיון? והעירעור הזה הוא הסיבה שבשלה הצטערתי בשביל "הקורא הרע" שחיפש את מאיה ערד בדמויות בספר. כי הסיום הזה קורץ אליו ואומר לו שמאיה ערד קצת... עבדה עליו. נתנה לו להבין שהוא מציץ אל חייה הפרטיים, בזמן שכל הזמן הזה לא רק שהוא קרא רומן בדיוני, אפילו המציאות המתוארת בתוך הספר היתה בדיונית בחלקה. איפה הגבול בין הבדיון למציאות? אל תנסו לחפש, נסו להנות מהספר כמו שהוא, מהדמות של אביגיל שלו שהיא, למרות הקטנוניות, הקנאה, ההתפרצויות - דמות נוגעת ללב, ומסיום מפוייס, סוגר מעגלים ומנחם.

את ספרי הילדים שאני קוראת בשנים האחרונות אפשר לחלק לשלושה סוגים: ספרי ילדים שקראתי כילדה ואני קוראת שוב כמבוגרת ספרי ילדים שפיספסתי כילדה ואני קוראת לראשונה כמבוגרת ספרי ילדים שנכתבו כשכבר לא הייתי ילדה, ולכן אני קוראת אותם לראשונה כמבוגרת גם את אופן הקריאה שלי אפשר לחלק לשלושה: קריאה דרך עיני הילדה שהייתי קריאה דרך העיניים של הילדים שלי קריאה דרך העיניים שלי כמבוגרת האופן הראשון מתאים מאוד לספרים שהכרתי כילדה, ספרים שלא הכרתי - אני יכולה לנסות לנחש איך הייתי קוראת כילדה, אבל יש להניח שהניסיון נכשל האופן השני הוא פיקציה, ניסיון שלי להיכנס לראש של הילדים שלי... ניסיון כושל עוד לפני שהתחיל. האופן השלישי הוא האופן היחיד האפשרי, כמובן, אבל הניסיונות לקרוא כילדה שהייתי או כמו הילדים שלי מבלבלים כל כך עד שלרוב אין לי מושג איך אני באמת קוראת את הספר. וכל ההקדמה הארוכה והטרחנית הזאת באה כדי להגיד שכשקראתי את בנות פנדרוויק, שמשתייך כמובן לקטגוריה השלישית - ספרים שטרם יצאו לאור כשהייתי ילדה - קרה לי דבר מופלא: קראתי אותו דרך העיניים שלי כמבוגרת, בלי להתבלבל ובלי להסתבך. אני חושבת שקראתי אותו גם דרך העיניים של הילדה שהייתי, כלומר שהיא היתה נהנית ממנו בדיוק באותה המידה. כלומר אני. בקיצור, נהנתי ממנו כמו שמזמן לא נהנתי מספר ילדים. הנאה טהורה ופשוטה, בלי לחשוב האם הייתי נהנית כילדה, מה הייתי מבינה ומה לא, האם חבל שלא קראתי אותו כילדה או שאולי דווקא עדיף כמבוגרת... פשוט נהנתי. זה קשור קצת לעובדה שלמרות שהוא משתייך לקטגוריה השלישית, הוא הרגיש לי כמו ספר מהקטגוריה השניה: הוא מרגיש כמו ספר של פעם, לא ספר בן ימינו. קצת בגלל הנושא הטכנולוגי: הילדים בספר הזה לא יושבים מול מחשב, אין להם פלאפונים, הם מרבים להתרוצץ בחוץ ונהנים מחופש יחסי. אבל זה מעבר לזה. אלו הרפרנסים לספרים של פעם: ארבע בנות, הבכורה האחראית, השניה, השונאת להיחשב ל"נשית", הלוגית והנמרצת, השלישית שחולמת להיות סופרת והרביעית הביישנית, מתארחות בחופשת הקיץ בקוטג' הסמוך לאחוזה מפוארת ומתיידדות עם הילד שגר באותה אחוזה... נו, שיקום מי ש"נשים קטנות" לא עלה לו לראש. שיקום גם מי שלא נזכר באן שרלי המתנצלת בפני רייצ'ל לינד כשג'יין, החולמנית, הכותבת סדרת ספרים על גיברות העל "סברינה סטאר" מתנצלת בפני ג'פרי בהתנצלות נהדרת שהוכנה ושוננה מראש, ומתאכזבת מרה כשההתנצלות שלה מתקבלת כל כך מהר, לפני שהיתה לה הזדמנות לעשות שימוש בשאר משפטי ההתנצלות היפהפיים שתכננה. גם רשימת ספרי הקריאה של הבנות (בספר השני מצורף נספח) מציפה את תחושת הנוסטלגיה. הספרים לא שם לקישוט, הבנות שואבות מהם רעיונות כמו שבועה בכבודה של משפחת פנדרוויק... נו, תגידו בעצמכם, זה נשמע כמו ספר שנכתב בשנות האלפיים? הרבה הומור, הרבה דמיון, דמויות כיפיות שגם מתפתחות במהלך שני הספרים של הסדרה, סיבוכים קטנים בעלילה ונגיעות של עצב (הבנות יתומות מאם כל אזכור של האם המתה גרם לי להזיל כמה דמעות... כן, ככה. בפשטות. בלי אוסף של מניפולציות רגשיות, סבל והתעללויות שיגרמו לי לשנוא את המין האנושי) כל מה שהופך ספר לספר טוב. אז כן, זה ספר ילדים. האנלוגיה בין הסיפורים והמחזות שג'יין כותבת להתרחשויות במציאות יבלטו לעינו של המבוגר, והוא גם יוכל לצפות מראש מה יקרה בסוף הספר, אבל זה לא משנה, כי מה שחשוב בספר הוא לא מה יקרה בסוף אלא הדרך לשם. והדרך, במקרה הזה, מתוקה להפליא. יש שיגידו שהספר מתקתק מדי, שהגיבורות יותר מדי ילדות טובות, ושהקשר בינן לבין אביהן, שבעצמו מושלם מדי, טוב מדי. אני לא מסכימה. הגיבורות בהחלט לא כל הזמן ילדות טובות, רק הזוית ממנה הספר מסופר לנו, נקודת המבט של הבנות עצמן, הופכת את כל מעשי השובבות לפעוטים ונסלחים. וקשר טוב בין הורים לילדים לא חייב להיות אוטופיה... מותר שיהיו גם דגמים כאלה בספרות הילדים.

כשהייתי ילדה, רק שלושת הספרים הראשונים מסדרת אן שרלי תורגמו לעברית, ולא אף ספר נוסף של לוסי מוד מונטוגומרי. אם ידעתי שהיו עוד ספרים, אם תהיתי על זה, כנראה שנתתי קרדיט להוצאות הספרים והנחתי שאלה היו הספרים הטובים ביותר ואת השאר לא היה שווה לתרגם. איזו הנחה מוטעית. אבל אני לא באמת זוכרת מתי גיליתי שיש עוד ספרים ואם תהיתי למה לא תורגמו. אני כן זוכרת שתהיתי למה אן לא הפכה לסופרת. אן שרלי היא גיבורה בת דמותה של הסופרת. יתומה בעלת דמיון, רגישות, אינטליגנציה גבוהה, כושר ביטוי ואהבה עזה ליופי, המתגלגלת לביתם של זוג קשישים קפדנים. אן מצליחה במקום בו לוסי לא הצליחה: היא מצליחה לכבוש את לבם של זוג הקשישים המגדלים אותה, היא נישאת לאהוב לבה וחיה איתו באושר. האהבה של ללוסי מוד מונטוגומרי לגיבורה שלה ניכרת, נראה שהיא רצתה להעניק לה את כל מה שנחסך ממנה עצמה. אם כך, למה חסכה ממנה את מימוש כשרון הכתיבה שלה, את הפרסום והתהילה? אני מודה ומתוודה שתמיד חשדתי בה, בלוסי מוד מונטוגומרי, שפשוט לא היתה מסוגלת לתת לאן to have it all. אן קיבלה משפחה מאמצת אוהבת, חיי נישואים מאושרים, שתסתפק בזה ותשאיר את ההצלחה הספרותית לאמה הרוחנית. הנה עוד הנחה מוטעית. אמילי ממולד ירח מזכירה מאוד את אן. סיפור המסגרת דומה - יתומה הנשלחת לחיות בחווה המנוהלת על ידי קרובת משפחה קשישה וקפדנית. האזור הגיאוגרפי, התקופה, הדמויות ויותר מכל - אופיה של אמילי - מזכירים מאוד את אלו של אן. אבל אמילי, בניגוד לאן, היא סופרת בהתהוות. היא לא סתם נערה בעלת כושר ביטוי ויכולת ניסוח המשתעשעת בסיפורי דמיון וחולמת חלומות מעורפלים להיות סופרת. היא מחוייבת לעניין הספרותי בכל לבה, היא כותבת בלי הפסקה, היא שורפת טיוטות ישנות שלא מוצאות חן בעיניה ומתחילה מחדש שוב ושוב. הספר משובץ בקטעי יומן ושורות שירה שלה, שמאפשרים לנו לקבל הצצה לתהליך בו היא הופכת לסופרת. זהו לא הבדל טכני, זה הבדל משמעותי שהופך את אמילי ממולד ירח לספר שונה מאוד מהאסופית, ואולי השורות הבאות, הנמצאות ממש בסוף הספר יבהירו למה: "את רק בת שלוש עשרה. אין לך מושג מה צפוי לך. הגבעות הצחיחות, העליות התלולות, המהמורות, האכזבות. הישארי בעמק אם יש לך שכל. אמילי, מדוע את רוצה לכתוב? מה הסיבה?" "אני רוצה להיות מפורסמת ועשירה," אמה אמילי בקור רוח. "כולם רוצים. זה הכל?" "לא. אני פשוט אוהבת לכתוב." "זאת סיבה טובה יותר, אבל לא מספיקה, לא מספיקה. תאמרי לי, אם תדעי שלעולם לא יפרסמו שורה אחת שלך, האם תמשיכי לכתוב? תמשיכי?" "כמובן שאמשיך לכתוב," אמרה אמילי בתדהמה. "אני מוכרחה לכתוב, אין לי שליטה על זה, אני פשוט מוכרחה." "אז אין טעם שאשחית זמן במתן עצות. אם טבוע בך הצורך לטפס, את צריכה לטפס. ישנם כאלה שמוכרחים לשאת עיניים אל ההרים. הם לא יכולים לנשים כראוי בעמק [...]" "רוח להבה וים!" מלמל "הטבע תמיד מפתיע אותנו. לילדה הזאת יש מה שלי מעולם לא היה והייתי מוכן להקריב הכול כדי שיהיה לי. אבל 'האלים לא מרשים לנו להישאר חייבים להם'. היא תשלם על כך. היא תשלם." אם כך, מי הוא סופר לדעתה של לוסי מוד מונטוגומרי? קודם כל, הוא חייב להיות בעל כשרון, יש לו "משהו" שבלעדיו לא משנה כמה יתאמץ, לא יוכל להצליח. אבל זה לא מספיק. צריך להיות לו דחף בלתי נשלט לכתיבה, אותו "משהו" שצריך להיות לסופר הוא מעין כוח טבע שלא ניתן לכלוא. אמילי נדהמת ממעצם השאלה אם תמשיך לכתוב גם ללא פרסום, היא לא מבינה את השאלה הזאת, מבחינתה הכתיבה היא הכרח. ודבר אחרון? הוא משלם על זה. יש מחיר להצלחה הספרותית, והוא בלתי נמנע. למה? האם עצם מלאכת הכתיבה היא תובענית, מסתכלת, מייאשת וגובה מחירים? המאבק לפרסום והכרה? או שזהו כוח טבע, קארמה אם תרצו, פיצוי שהטבע דורש בעד הכוח המופלא שהעניק לסופר? כך או כך, הבנתי פתאום שלא מתוך קנאה מנעה לוסי מוד מונטוגמרי את ההצלחה הספרותית מאן, אלא דווקא מתוך אהבה לגיבורה הג'ינגי'ת המפורסמת ביותר שלה. היא רצתה להעניק לה חיים מאושרים, רוגע וסיפוק שלה עצמה כנראה לא היו, ואלו לתפיסתה לא עולים בקנה אחד עם חייה של סופרת. אמילי ממולד ירח הוא קצת ה"מה היה קורה אילו" של סדרת האסופית. מה היה קורה אם אן היתה יותר מאשר נערה בעלת דמיון וכושר ביטוי, מה היה קורה אם היא היתה סופרת. אז מה המחיר שתשלם אמילי בהמשך? מקווה שיתרגמו את שני ספרי ההמשך, כדי שאוכל לגלות.

הספר נפתח במספר שורות המציגות גרסה רחוקה מזו המוכרת לנו לסיפור בת הטוחן, ונחתמת במילים "כי לאמיתו של דבר זה סיפור על התחמקות מתשלום חובות".

כמו רואלד דאל, שכעס על זהבה הזללנית שטרפה את הדייסה והתחמקה מעונש, וסידר לה סוף אחר לגמרי ב"חרוזים נלוזים" שלו בכדי להשיב את הצדק על כנו, גם נעמי נוביק מאסה ב"סוף הטוב" שקיבלה בת הטוחן, זו שהתגלגלה אל בית המלך מתוך טפשות או רשעות, תלוי בגרסה, אך בכל מקרה - מתוך שקר, הבטיחה את בנה הבכור ליצור פלאי שעשה עבורה את העבודה השחורה (או אולי הזהובה), ובסופו של דבר - חמקה מתשלום.
וכמו עוץ-לי גץ-לי, גם נעמי נוביק הצליחה לטוות זהב מהקש של הסיפור המקורי.
פה ושם בין חוטי העלילה הנשזרים בספר הזה לאריג יפהפה ומלא דמיון, אפשר לזהות את עקבות הסיפור המקורי. ונושא תשלום החובות שלא העיק על מצפונם של כותבי האגדה המקורית - תופס פה מקום מרכזי:
הנערה שהתחייבה ליצור זהב, אכן תיצור אותו. הנערה שהתחייבה למסור את בנה הבכור - אכן מסרה אותו. בסיפור הזה, החובות ישולמו, אך תבונתן של הגיבורות הראשיות תעזור להן להטות את החוזה שבעל פה לטובתן ולשלם את חובותיהן תוך שימוש בעורמה בשעת הצורך בכדי לעמוד בהבטחה ככתבה וכלשונה, גם אם לא ברוחה...
הסיפור מתרחש אמנם בארץ בדיונית, ושזור בפנטזיה ובקסם, ובכל זאת - קל לדמיין את העולם שהוא מתאר, מכיוון שמלבד הבלחות הפנטזיה, הוא מתרחש בעולם מוכר לנו מההיסטוריה, בארץ המקבילה לרוסיה של ימי הביניים או מעט מאוחר יותר, בעולם בו המתחים בין יהודים לגויים הם אלו המוכרים לנו מההיסטוריה, עולם שיש בו מלכים ואצילים... וגם שכונה יהודית נפרדת בעיר הגדולה, פוגרומים מדי פעם והאשמות שונות ומשונות כלפי היהודים.

מעשה במרים, בתו של מלווה בריבית נדיב ורך-לב, שלעולם אינו גובה את חובותיו ועל כן משפחתו חיה בעוני ובדלות. משגדלה הבת, לקחה לידיה את ניהול גביית החובות ומהר מאוד שגשג העסק, התרחב ופרח והנערה התפארה (בצדק, בניגוד לבת הטוחן) ביכולתה להפוך כסף לזהב.
הוריה הזוכים לרווחה כלכלית לראשונה בחייהם אינם מאושרים מהמצב. הם מתקשים לראות את בתם היקרה, זו שמעולם לא נחסכו ממנה חום ואהבה (אף כי כל דבר אחר כן נחסך ממנה) הופכת לאשה קרת רוח וקרת לב הגובה את חובותיה ללא הנד עפעף.
אך האמנם קור לב הוא, לגבות חוב שמגיע לך בצדק?
מלך החורף ששמע את ההתרברבות מציב בפני מרים דרישה להפוך מטבעות כסף לזהב.
אם תיכשל - תמות. ואם תצליח - תהפוך למלכתו, גורל שהוא אולי מר ממוות.
לכאורה, צדקו הוריה של מרים. קור הלב שהפגינה צפוי לבוא על עונשו...
אך העלילה מורכבת הרבה יותר.
שני כוחות רבי עוצמה מתנגשים בספר הזה.
ממלכת החורף, הממלכה שבה הכבוד והחובה הם העיקר. הכבוד דורש תשלום עבור כל חוב, והחובות נצברים שכן לכל דבר יש מחיר. אין בה מקום לרגש, לאהבה או לחסד.
ומהצד השני - שד האש, התאווה והתשוקה האינסופית, הבוערת, שאינה יודעת כבוד או חובה.
האם החורף ימיס את האש, או שמא האש תשרוף את החורף?
גורלה של מרים נקשר בגורלה של ונדה, בת האיכרים המשלמת את חובו של אביה בעבודה קשה ובגורלה של אירינה, בת אצילים שדם ממלכת החורף זורם בעורקיה.
אירינה ומרים יצטרכו שתיהן לאזן בין החובה ובין התשוקה, בין האש ובין הקרח כדי לנתב את המאבק בין האש לבין החורף כרצונן.
חובות, כך על פי הספר, יש לשלם. אבל ללא הפגנת רגש, ללא אהבה, לא יגיע האביב. החורף ישתלט, ודבר לא יצמח.
מוטיב המראה החוזר בספר רומז לנו על שיקוף הגורלות של שלוש הנערות:
אירינה ומרים, האצילה והיהודיה, מוצאות את עצמן נשואות נישואי תועלת (לא תועלת להן עצמן כמובן...) שלא רצו בהם.
ונדה, שאביה מוכן למכור אותה תמורת סכום זעום, ואירינה שאיננה אלא כלי משחק פוליטי בעיני אביה: בת האיכרים ובת האצילים אינן זוכות ליחס שונה, רק המחיר הוא שמשתנה.
האם יש כאן אמירה על נשים ועל גורלן המשותף בעידן הטרום פמיניסטי?
בספר הזה, בכל אופן, הפנטזיה תציל את שלוש הנערות מגורלן הצפוי, ובזכות תבונתן ויוזמתן - הן יזכו לאושר ולהכרה בערכן האמיתי.

ולסיום כמה מילים על יהדות.
כי אי אפשר שלא לתהות מה עושים פה היהודים, באמצע ספר פנטזיה.
ולא סתם יהודים... משפחה יהודית לתפארת מתוארת בספר.
המשפחה היהודית מהשטעטל, זו שנחבטה ללא רחם בידי סופרי ראשית המאה העשרים זוכה פה לעדנה.
משפחתה של מרים, בניגוד למשפחותיהן של שתי הגיבורות האחרות, היא משפחה מלאת אהבה ואכפתיות, ומעשי החסד של הוריה ישתלמו למרים בבוא העת וילמדו אותה על ערכן של מחוות שניתנות מעומק הלב, שלא על מנת לקבל תמורה.
האם יש כאן אמירה על התרבות היהודית, כתרבות ששמה במרכזה את החובה ולא את זכויות האדם?
אם תרצו - אין זו אלא אגדה מלאת יופי, דמיון וקסם.
ואם תרצו יותר - תוכלו למצוא באגדה הזו רבדים נוספים.

קשה לכתוב על לבו של הסכסוך הפנים ישראלי מבלי להביע דעה.
קשה, אולי בלתי אפשרי, להישאר אובייקטיבי, כשמציבים זה מול זה ימין ושמאל, חילונים ודתיים.

רוב הכותבים, אם לומר את האמת, כלל אינם מנסים.

אבל מוסכמה ישראלית קובעת שאנשי שמאל כותבים "ספרות אמיצה" בעוד שאנשי ימין כותבים "ספרות מגוייסת".
אולי בגלל זה, בעוד ש"יצירות אמנותיות אמיצות", כלומר כאלה שבהן אנשי שמאל חילוניים מציגים דתיים ומתנחלים בסגנון חופשי ובהתאמה למסרים שהם רוצים להעביר לא חסרות בהיסטוריה הכתובה, המומחזת והמצולמת במחוזותינו, יצירות מהצד השני של המפה פחות נפוצות.

הרב ליאור אנגלמן לוקח על עצמו את האתגר הזה ומנסה להלך בין הטיפות, לכתוב ספרות שמתמקדת דווקא בסכסוך הזה, ולא רק נוגעת בו, בזהירות, מהצד, ועם זאת - ספרות שאינה מגוייסת לטובת צד אחד ומנסה לתת במה שווה ואמפתיה לשני הצדדים.
האם הוא מצליח?

ובכן, כמו שכתבתי בפתיחה - הדבר קשה, אולי בלתי אפשרי.

הספר מפגיש בין שתי משפחות הנמצאות כל אחת בקצה אחר של הסקאלה הישראלית לעיל:
משפחת לב-ארי התלאביבית-חילונית-שמאלנית מול משפחת הייצלר-המתנחלת-דתית-ימנית.
ככל שניכר שהכותב משתדל להבין ללבן של שתי המשפחות, לצייר את שתיהן ממבט חומל ואמפתי, כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם, חוסר הסימטריה בין השתיים ניכר.
מבלי להיכנס לספוילרים, רק אומר שאינני יכולה לדמיין את הסופר, ולו כתרגיל כתיבה, לוקח את הסיפור והופך אותו, שם כל משפחה במשבצת של המשפחה השניה.
הניסיון להעביר את הסיפור למימד האנושי בלבד, למימד היחסים בתוך המשפחה, המתחים, העלבונות, הפיוס, אינו עולה יפה. מאחוריו מבצבצת האידיאולוגיה ואינה מרפה.
ובסופו של דבר (כן, זה כבר כן ספוילר) כששתי המשפחות "יפגשו באמצע", כשגורלו של הסכסוך המשפטי ביניהן אינו ידוע, ובכוונה אינו ידוע, כדי להשאיר לכאורה את הצד הפוליטי בלתי פתור וללא ניצחון לשום לצד, כדי לומר שהחשוב מכל הוא האהבה והפיוס ולא השאלה הפוליטית -
אי אפשר שלא לשים לב שבכל זאת, צד אחד מחל על עקרונותיו ואילו הצד השני לא.
כלומר, גם בצד השני נעשה מעשה של חבלה עצמית בשם האהבה - אבל מעשה שאיננו מנוגד לעקרונות האידיאולוגיים של העושה, ולכן הסימטריה אינה נשמרת.
ולא רק בסיום הסיפור, כי אם עוד בתחילתו, כאשר נשתל האקדח במערכה הראשונה שצפוי לשחק תפקיד במערכה המשפטית האחרונה (והאקדח הזה, אם יורשה לי, לא אמין בעיני מבחינה משפטית כלל וכלל ונראה שלא נעשה תחקיר ראוי או שמא הצורך הסיפורי גבר על תוצאות התחקיר) - כבר שם נגלה שיש צד אחד שמוכן למחול על עקרונותיו, מה שלא קורה בצד השני.

למרות זאת, זהירותו של הסופר והרצון שלו להבין באמת ובתמים ללבו של הצד השני ניכר, והמסר העיקרי השזור בין דפיו של הספר הוא מסר של פיוס, מסר של ניצחון האהבה והויתור.
אני לא יכולה שלא לחשוב על "קופסה שחורה" של עמוס עוז, אם כבר מדברים על ספרות מגוייסת, שלא לומר אלגוריה פוליטית, ועל מסריו, ולחשוב שהרב אנגלמן, בסך הכל, כתב בעדינות ומתוך אהבת אמת לחברה הישראלית באשר היא.
וזה אולי הכי קרוב ל"אובייקטיבי" שאפשר לחשוב עליו.

***

ואחרי שצלחנו את הצד הפוליטי, נשאר רק לדבר על כל השאר.
הספר כתוב היטב, הקריאה שוטפת ומרתקת, אבל הדיאלוגים לעיתים מעושים, לא אמינים מספיק, לא נשמעים כמו שבני אדם מדברים ביום-יום.
אותי אישית עצבן שדמויות הנשים והגברים עונות לסטריאוטיפ של החלוקה "רגש מול שכל".
הגברים בספר אידיאולוגיים יותר, שכלתניים ונצמדים לצדק כפי שהם מבינים אותו בהגיונם, בעוד שהנשים נותנות לרגש להוביל אותן (אחת הדמויות הנשיות בספר היא אמנם רופאה, אבל ברגע האמת בו נדרשת ממנה תגובה מהירה - היא קופאת ואינה מצליחה להגיב, תגובה רגשית ללא ספק).
הספר אמנם מעניק לנשים את הבכורה. הרגש והאהבה ינצחו את ההיצמדות לצדק ולאמת, והציטוט הידוע של יהודה עמיחי על המקום בו אנו צודקים אמנם לא מופיע בספר, אך רוחו מרחפת מעליו, אבל אני, מה לעשות, לא אוהבת כשמייחסים לנשים תכונות "נשיות" ולגברים תכונות "גבריות" גם כשהתכונות הנשיות יוצאות כשידן על העליונה.

הסיפור הראשון, המורה לעברית, הוא סיפור אקטואלי. על רקע תנועת ה-BDS, ההסתייגות מישראל שהולכת וגוברת בקרב חוגים אמריקאיים ליברלים-דמוקרטיים, מגיעה שורת הפתיחה של הסיפור: it wasn't a very good time for Hebrew.
אכן. זו גם לא תקופה מוצלחת כל כך למורה הותיקה לעברית, אילנה. ישראלית במקור, נשואה לאמריקאי, מלמדת עברית באוניברסיטה. ההרשמה לשיעורים שלה הולכת ויורדת, והפרופסור החדש לספרות עברית הוא לא מה שהיא ציפתה לו.
הניגוד בין אילנה לבין פרופסור ברגר-הררי, הוא הניגוד בין הדורות. אילנה הגיעה לארה"ב כשהמושג רילוקיישן טרם חלחל לשפה העברית. היא היתה חלק מקהילת ישראלים קטנה, שחבריה נצמדו זה לזה בתחושה של "אנחנו נגד העולם", למרות שלמעשה, ישראלים היו די פופולריים בארה"ב באותה התקופה.
יועד ברגר-הררי משתייך לדור אחר, ול-team אחר. אצלו זה "אנחנו נגד ישראל" ואין לו שום כוונה להפגין סולידריות ישראלית דביקה משום צורה ועם שום קהילה יהודית או ישראלית.
מאיה ערד מצליחה לתאר את הקונפליקט מבלי לנקוט צד. כשכבר יתקיים ויכוח פוליטי, הוא יורכב מסיסמאות קלושות, הד עמום לדעות אמיתיות שנחצבו בסלע וכבר מזמן אין סיכוי שישתנו.
בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שלבה של ערד נוטה דווקא לאילנה. יועד ברגר-הררי הנושא שם כפול מתוך מה שהוא מכנה "שלילת-שלילת הגלות" ושמחקרו בספרות עברית עוסק בכתביו של לא פחות מאשר היידגר, הוא דמות מתנשאת ולא חברותית, עושה רושם של כמעט קריקטורה מה שעוזר לנו להזדהות עם אילנה, שהסיפור מסופר מנקודת מבטה.
ואז מגיע הסיום האירוני.
"ממילא זה לא זמן טוב לעברית" הוא המשפט החותם את הסיפור. תרגום למשפט הפותח, תרגום שיש בו השלמה והרמת ידיים.
ערד אמנם לא מרסקת את הגיבורה שלה בסוף הסיפור. אילנה מפסידה במערכה אחת, אבל לצד הדלת שנטרקת בפניה, נפתח לה חלון בתחום אחר.
בכל זאת, בתחום העיקרי שבו מתרכז הסיפור, כפי שאפשר להבין משמו: "המורה לעברית", תחום העברית, הקשר לישראל, שם אילנה נוחלת מפלה.
אני לא מתכוונת למפלה במאבק הכוחות בינה לבין הפרופסור, מאבק שסופו ידוע מראש. אני מתכוונת לשיקוף שהסיום האירוני הזה נותן לנו, על החיים של אילנה עצמה.
אילנה בוחרת בסוף הסיפור לכתוב את סיפור חייה באנגלית. אם תכתוב בעברית - לא יהיה מי שיקרא.
אילנה, שמביטה בעין ביקורתית כל כך על יועד, הרי בעצמה עזבה את ישראל. זה נחמד שהיא מלמדת עברית, מנסה לחבר את התלמידים למורשת ולתרבות הישראלית, וחוגגת יום העצמאות עם ביסלי ובמבה. אבל איזו זכות יש לה, בעצם, לבקר את יועד על הפניית העורף שלו לישראל?
היא, שכל החיים לימדה עברית, ניסתה להנחיל את השפה והתרבות, נכנעת ועוברת לאנגלית.
היא, ולא יועד, היתה הראשונה לחתוך הקשר בינה לבין העברית, כשפה וכסמל.
***
הסיפור השני בספר מספר על אשה בודדה שנוסעת, לראשונה בחייה, לבקר את בנה היחיד ואת כלתה בארה"ב. לפגוש את נכדה היחיד.
יש בסיפור הזה את המרכיבים של כל כך הרבה טרגדיות: אף אחד לא אשם. כולם צודקים.
הם - באמצע משבר זוגי, המצב הכלכלי לא מזהיר. עובדים קשה. אין להם זמן לטוס לארץ, ועוד עם תינוק. אין להם זמן לטפל בקשישה שהתנחלה בביתם בלי לבקש או לשאול.
היא - מנסה מאוד להתאפק, לא לשאול, לא להתערב, אבל לעזאזל, היא מנסה להשלים כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. הכל זר לה, הכל מוזר ואחר, אז היא שואלת. מנסה להבין, מוודאת.
בפועל, היא נודניקית. מתערבת. מבקרת. גם אם היא לא יודעת שהיא כזו.
כולם צודקים, אבל כולם היו יכולים קצת יותר.
בסיפור הזה, אף אחד לא מנסה. לא באמת.
האדישות של יורי ומיה לאמו/חמותה העציבה אותי.
אם בסיפור הראשון ובסיפור האחרון היה נראה שמאיה ערד הפשירה מעט, שש בה יותר חמלה לדמויות שלה ממה שהפגינה בספרים הקודמים, בסיפור הזה זו שוב חזרנו לדמויות לא נעימות. אנושיות מאוד, מדי פעם אפילו מעוררות אמפתיה, אבל לא מספיק.
אין בסיפור הזה טוויסט, אין שינוי, אין התרה.
גם רגע החסד שבסופו, לא מצליח לפוגג את האוירה הלא נעימה.
***
הסיפור השלישי הוא סיפורה של אם שצופה מהצד בבתה הדחויה חברתית.
צפיה בילד שמשחזר את הילדות שלך, במקום לפרוש כנפיים ולהמריא רחוק יותר.
מה עשית לא נכון, מה היית אמורה לעשות אחרת, איך אפשר לתקן?
המהלכים שעושה האם בסיפור הזה הם קיצוניים עד כדי חוסר סבירות.
אבל המצוקה שעומדת בבסיסם אמיתית כל כך.
התובנות שהאם לומדת על עצמה במהלך הסיפור אינן מפתיעות או חדשניות, אבל מודגמות היטב בסיפור.
קשיי ההורות למתבגרים, קשיי ההורות מול מצוקה של הילד, הנדנדה הרגשית שאנחנו לפעמים נכנסים אליה יחד עם הילדים שלנו, לא מצליחים להישאר לעמוד בחוץ, להיות עמוד התמך שאסור לו להתנדנד, כי רק הוא מבטיח שבסופו של דבר הנדנדה לא תצנח. לא תקרוס.
כל אלו מסופרים היטב, ברגישות ובחמלה.

שלוש נובלות נהדרות, אינטלגנטיות, כתובות בכשרון המופלא של ערד.

בסיפור הראשון מצפה המתרגם שביט בן נון לביקורה של אחותו הרוצה לתת לו לקרוא כתב יד משל עצמה ולהביע את דעתו. זה מתרחש ביום ההולדת השמונים של אביו, המשורר הידוע, שכבר אינו בין החיים, והוא מוזמן לנאום בערב שאורגן לציון יום ההולדת.
היכולת של ערד ליצור דמות סטריאוטיפית מעט אבל אמינה במספר הינפי קולמוס ניכרת כאן:
שבתאי המתנכר לאחותו ומתייחס אליה בהתנשאות, כשבתוך תוכו הוא אכול רגשות נחיתות וצמא להכרה מצטייר לעינינו בבהירות.
ערד, כמובן, מודעת לקלישאתיות ומנטרלת אותה בעזרת ראיון עיתונאי עם שביט, בו העיתונאית מתעלמת פחות או יותר מכל מה שיש לשביט לומר על מלאכת התרגום ומתמקדת בסנסציה: "האם אתה חושש לעמוד בצילו של אביך?" "האם אתה חש שאביך סירס אותך?"
הסיפור עובר מקטעים דמיוניים של "כתב היד" של האחות, אותו מדמיין שביט, כל פעם בסגנון אחר מעט, אל קורות חייו וזכרונותיו מהם, הנשזרים בכתב היד הדמיוני.
האנלוגיה מצטיירת לעינינו בבהירות אף היא: שבתאי משחזר, ביחסו לאחותו, את יחסו של אביו אליו.
וכך - שבתאי אנלוגי מצד אחד לאביו - המתנכר, המתנשא, המזלזל ומצד שני - לנגה - הבינונית, הצמאה לאהבה ולהכרה.
למה כל כך קשה לו, לשביט, לקרוא את כתב היד של נגה? האם זהו קוצר רוח וחוסר עניין כמו שהוא מנסה להפגין לאורך הסיפור, או שמא הוא חושש לראות את בינוניותו שלו משתקפת בכתב היד שלה?
האם יהיה מסוגל לראות באביו, אליו הוא מנסה להידמות, במודע או שלא, גם את הצד הנזקק, החסר, שיש בו עצמו?
והאם יצליח, בסופו של דבר, להיכשל טוב יותר מאביו ומחברו המשורר המזדקן - כשמו של הסיפור "fail better"? כלומר - האם הדור הבא רק משחזר את הכשלונות או שהוא מצליח להתעלות קצת, להשתפר?
הדמויות בסיפור מדברות כל אחת בסגנונה המיוחד לה והמאפיין אותה, נקודה שבה הרבה סופרים נופלים - כשכל הדמויות מדברות באותו קול.
וכמובן, מכיוון שזוהי מאיה ערד - דמותו של המתרגם לא תבוא ללא דיון והדגמות בנושא התרגום, מונחים מתחום השירה יתעופפו באוויר - יאמבים, טרוכאים והקסמטרים יתבזבזו על קוראים בלתי משכילים כמוני, תרגומים לדוגמה של הורטיוס, בקט ולארקין, יתנו הצצה לקשיי התרגום, ומן הסתם אף הם מתבזבזים על חסרי ההשכלה שאינם מכירים את המקור האנגלי או הלטיני (כן, שוב אני). אני אתנחם לי בכך שהבנתי את משחק המילים "שביט של עופכין", שמן הסתם חלק מהקוראים החמיצו.

בסיפור השני, בן דמותו של שביט - ירון.
כמו שביט, גם ירון בן להורים גרושים, נטול סבלנות והבנה לאמו.
כמו שביט - גם הוא רווק ובודד.
שניהם מצליחים בתחומם, אבל בעלי רגשות נחיתות כלפי המצליחים מהם.
שביט - כלפי אביו המשורר הנודע, יוחאי - חברו לשעבר לספסל הלימודים המתרגם תרגומים אלגנטיים יותר ממנו.
ירון - כלפי יעל, בתה המוצלחת והמשכילה ממנו של חברתו החדשה של אביו.
אפילו השמות של שניהם אירוניים:
שביט - כלל אינו כוכב מזהיר בתחומו, ואילו ירון - נטול שמחת חיים ורון.
וגם ירון - ספק אם יצליח to fail better מההורים שלו.
"הכי גרוע זה להישאר לבד" אומרת אמו של ירון, ואילו הוא מטיח בה: "הכי גרוע זה להתפשר". אבל הסיפור, שמזמן לו אפשרויות של פשרה שהוא עיוור להן או דוחה אותן, רומז לנו מאחורי גבו שאולי, דווקא, אמו היא הצודקת.

בסיפור השלישי אם ובנה יוצאים לטיול בר מצווה בפריז.
גם כאן, ההורים גרושים, והבן, נדב, אולי צפוי להפוך בעתיד לבן דמותם של שביט וירון.
מה שבטוח - האירוניה בשמות הגיבורים נמשכת גם כאן, ונדב איננו כה נדיב. או, ליתר דיוק, הוא נדיב בעיני עצמו - שהרי הוא מתנדב להתארח בבתיהם של קרובי משפחה וחברים רחוקים המוכנים לארח אותו ואת אמו בעת טיולם, שכן תקציבם אינו מאפשר להם להתארח בבתי מלון.
היחסים בין נדב לבין אמו מזכירים מעט את יחסיהם של דודה פטוניה ודאדלי מהארי פוטר: היא מפנקת אותו, מתחשבת בו מעל ומעבר ונוטה לפרש את מעשיו באופן החיובי ביותר שאפשר, גם כשאי אפשר.
בניגוד לדודה פטוניה, דפנה צפויה לפקוח עיניים במהלך הסיפור ולראות משהו מהאמת הכואבת על בנה.
זהו הסיפור היחיד שיש בו שינוי והתפתחות (חיובית!) בדמויות הגיבורים. מצד אחד - זה הופך אותו לאופטימי ומעניין יותר מהסיפורים הקודמים. מצד שני - מעט לא אמין. תוכחה חריפה מצד אמו מצליחה לפקוח את עיניו של נדב ולחולל בו שינוי. במציאות - הייתי מצפה שיתמלא מרירות וכעס ויאשים את כל העולם ואת אמו בפרט, ולא יודה שאצלו יש בעיה. אפילו לדאדלי לקח שבעה ספרים לפני שחל בו שמץ של שינוי ביחס להארי...
בכל זאת, על רקע הסיפורים הקודמים, הסיפור מעורר את המחשבה שאולי אם מישהו היה מציב מראה בפניהם של גיבורי הסיפורים הקודמים עוד בילדותם - גם הם היו מצליחים להתפתח אחרת, להשתנות ולעלות על דרך המלך.
מומלץ

אתחיל מהסוף:
אהבתי את הספר הזה. נשאבתי לתוכו, ונהנתי מאוד מהקריאה.
חשוב לי להתחיל מכאן, כי יש לי גם ביקורת על הספר, ואולי אחרי שאכתוב את כולה, ישתמע שלא מאוד נהנתי, אבל העובדה היא שנהנתי מאוד.

במרכז הרומן עומדת נגה, בחורה צעירה, דתיה, רווקה.
היא בחורה מאוד מוצלחת, נגה. מבריקה, ונאה, באמצע דוקטורט בהיסטוריה, מחלטרת פה ושם, כדרכם של אקדמאים במחצית דרכם, אבל אם כבר חלטורה, עושה רושם שהולך לה בכלל לא רע: היא מדריכת סיורים מבוקשת, וגם מסייעת בהוצאת ספר העוסק בעליות הראשונות.
יש גם בקיעים בתמונה המוצלחת הזו, כמובן.
בן הזוג שלה, גבי, הוא סרבן חתונה, והקשר ביניהם שמדשדש כבר שנתיים, הולך ומתקדם לקראת משבר סופני, בזמן שאחיה הקטן כבר כמעט מאורס לבחורה מעצבנת שרואה את ייעודה בחיים כאשתו של- ובזה, פחות או יותר, מסתכמות שאיפותיה.
וההורים שלה לא ממש מרוצים מהנתיב האקדמי שבחרה לעצמה. הם היו רוצים שתבחר תחום לימודים עם יותר אופק מקצועי. על היסטוריה אפשר לקרוא בשביל הכיף, בערב אחרי העבודה, בתנאי שהעבודה היא משהו כמו רפואה, ראיית חשבון, תכנות...

הספר כתוב בשפה קולחת, יומיומית (חוץ מהקטעים המיוחסים לתחילת המאה), לא מאוד ספרותית, לא ספר שקוראים רק בשביל השפה, אבל נעימה ולא מתאמצת.
הדיאלוגים אמינים בפרטים הקטנים (אם כי לפעמים כושלים דווקא באמירות הגדולות, בגילוי הלב המוגזם), ובכלל, הספר משופע בפרטים קטנים, שיחות סתמיות, קטעי יומן ומכתבים שלאו דווקא מצטרפים לתמונה הגדולה, אבל כן יוצרים תחושה של אמינות, של היכרות, של כניסה לתוך הסיטואציה.
יהיה מי שימצא את זה מייגע. אני, שחיבבתי מאוד את נגה, שמחתי להכיר אותה עוד יותר בדרך הזו, ולהיכנס עוד קצת לתוך המציאות שהספר טווה.
הטריק הספרותי שעליו מבוסס הספר, מציאת מכתבים מן העבר ששופכים אור חדש על פרשיות משפחתיות מהעבר, משומש ולא מאוד אמין.
גם דמותו של גיא, הבחור איתו רוקמת נגה קשר במהלך הרומן, לא הכי אמינה. להציע לנגה את הדירה שלו לשבת שלמה, שניה וחצי אחרי שהיא סוף סוף הואילה בטובה להתנצל בפניו על שפגעה בו לפני שבועיים, ומיד אחרי זה לבקש ממנו טובה "קטנה" של תרגום מכתבים ישנים מרוסית?
גיא הוא קצת נחמד מדי. קצת יותר מדי פנטזיה מאשר בחור אמיתי.
האנלוגיות בין גבי המתוסבך, ארוסה לשעבר של נגה, לסבא רבא שלה, מתקן העולם המיוסר, בין גיא הלא-בדיוק עולה חדש לסבא רבא שעלה לארץ וחזר לרוסיה, כאב שתי המולדות שאמור לאפיין את שניהם אבל לא ממש משכנע אצל אף אחד מהם, החזרה שוב ושוב על כך ש"זהו תמיד הסיפור של עצמנו שאנו מנסים לספר", כאילו לא נבין לבד אם לא יזכירו לנו כל כמה עמודים, כל אלו פגמים שאי אפשר להכחיש אותם.
ובכל זאת, הם לא פגמו בהנאה שלי מהספר. הסיפור סקרן אותי ושאב אותי וסלחתי לו על הפגמים הקלים.
ניכר שהסופרת היא היסטוריונית המכירה היטב את החומר עליו היא כותבת, ועם זאת, ניכר שהספר איננו ניסיון לספר פרשיה היסטורית ולעטוף אותה במעטה דק של סיפור, כי אם רומן של ממש החצוב מלבה של הסופרת, והידע ההיסטורי מעשיר אותו ומוסיף לו רובד.

מעולם לא השתתפתי בשיט תענוגות.
הצורך שלי לפתוח בהקדמה הזו, מעיד על גדולתו של פוסטר וואלאס.
הוא מגייס אותך לצד שלו, ולא משנה מה אתה עומד לכתוב, אתה חש צורך לפתוח בהסתייגות.
הסתייגות שתבהיר לכולם: אני, בעצם, בצד של פוסטר.
שנינו, פוסטר ואני, סולדים מהכיף המפוקפק הזה, של חופשה שכולה תענוגות של בטלה וזלילה, פינוק וניצול.
הוא מגייס אותך בזיהוי נקודות אמיתיות. בכתיבה מיוחדת במינה. בהומור.
פוסטר יוצר הזרה של החוויה האנושית ע"י תיאור שלה לפרטי פרטים, ירידה לרזולוציות שלא ידעתם שקיימות.
הוא מפרט ומפרק, ולפעמים לא צריך לומר יותר מזה.
כשפוסטר אומר: "ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וסת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים."הוא לא מספר לנו מי הם האנשים שלבשו את כל הגרדרובה הזו. אנחנו לא צריכים שהוא יספר. הפירוט שלו מספיק כדי שתצטייר לנו תמונה כלשהי מול העיניים, וכדי שנבין מה יחסו אל הלובשים של הנ"ל.
כשפוסטר מתאר את ההליכה על הסיפון המיטלטל קלות כפעולה "...דקה כל כך עד שהיא כמעט תרגיל מדיטטיבי בלהישאר מודע למתרחש", נדמה שהוא מתאר לא רק הליכה אלא גם את הכתיבה שלו.
פוסטר רואה הכל. חש הכל. עושה רושם שהוא אחד מאותם אנשים המסתובבים בעולם ללא עור. חשים הכל בעוצמה גבוהה יותר. הם רואים יותר, קולטים יותר, הכל צורב להם. צורב אותם.
אני מאמינה לו.
כך הוא חש. הוא מעביר אל הדף את החוויה האישית שלו.
אם להפשיט מתוך הטקסט של פוסטר את נקודות הביקורת העיקריות שלו על הקונספט, שני דברים מרכזיים מפריעים לו:
האחד, הוא הנסיגה לשלב אינפנטילי שיש בהצטרפות לשיט כזה.
השימוש המרובה בשורש פ.נ.ק בפרסומות של החברה, שורש שמתקשר לתינוקות וילדים קטנים. העובדה שאינך צריך לעשות דבר, הכל נעשה בשבילך, מוגש לך, מסודר ומנוקה עבורך.
סופר מפורסם נשכר ע"י החברה בכדי לכתוב מסה שתתאר במילים נמלצות את תענוגות הנופש הזה, ועל כן אינך צריך אפילו לפרש לעצמך את החוויה. מישהו כבר כתב ופירש אותה עבורך, אתה ניצב סטטי בתסריט של מישהו אחר שבו תפקידך היחיד הוא להנות. האוניה מדומה ע"י פוסטר לרחם ענק, שבו הנוסע הוא מעין עובר, מוקף במים, וכל צרכיו מסופקים לו ע"י מי שיודע טוב יותר ממנו מה הוא בכלל צריך.
כמובן, מאחר ומושאיו של הפינוק הזה אינם עוברים ברחם אלא אנשים בוגרים, חווית הפינוק המוצעת להם אינה אלא אשליה. לעולם לא ניתן להשביע לחלוטין את החלק האינפנטילי, הרוצה עוד ועוד.
הנושא השני, הוא הנושא החברתי-מעמדי. פער המעמדות בין הנוסעים על האוניה לבין העובדים, אלו שמזלם לא שפר עליהם ולעולם לא יוכלו, ככל הנראה, להרשות לעצמם שיט כזה. הם עובדים קשה, מנקים ומצחצחים, מחוייבים לרווחת הנוסעים ברמות פסיכיות, כולל חיוך מקצועי, כמובן. כמו כן פער המעמדות בין הנוסעים לבין המקומיים ביעדים ה"אקזוטיים" בהם עוצרת האוניה בדרך, ההתנהגות הבהמית של התייר האמריקאי החש שהכל מגיע לו, מול המקומיים הבזים לו בסתר לבם ומנסים למכור לו עוד ועוד "חוויות" תיירותיות.
אז כן, קל להנהן בהסכמה, לגחך בהתנשאות מול תיאורי הדמויות של נוסעי האוניה.
אבל... אי אפשר שלא לתהות איך בן אדם רגיש כל כך, בן אדם שחווה וחש בווליום גבוה כל כך, מצליח לקלוט אך ורק כיעור?
האוניה היא בעיניו "מנוע קמאי ואדיר של מוות וריקבון".
התור לעליה לאוניה מזכיר לו סצנה מתוך רשימת שינדלר.
האוקיינוס הוא בעיניו "מלוח כמו הגיהנום" ו"הרסס שלו מאכל כל כך שאצטרך כנראה להחליף את אחד מצירי הרקה במשקפיים שלי". עובדות שקשה להתווכח איתן... אבל לעזאזל, האוקיינוס הוא גם יפה, לא? ומרשים? משהו?
קולטניו הרגישים של פוסטר אינם מצליחים לזהות יופי. כשהוא כבר מתפעל ממשהו, כמעט תמיד נשמע את האירוניה הדקה שלו מלווה את ההתפעלות.
וזה המקום שבו אתה מתחיל לתהות, בחוסר נוחות מסויים, האם יש איזשהו "כיף" בעולם שפוסטר היה מתאר פשוט ככיפי, ולא כ"כיפי לכאורה"?
קל להצטרף אל פוסטר, לבוז איתו להנאה השטחית, הנצלנית, המוכתבת ומיוצרת ע"י אנשי מכירות מיומנים.
אבל מה היינו עושים אם פוסטר, במקרה, לא היה כותב דווקא על שיט תענוגות אלא על הדברים שאנחנו באמת מחשיבים ככיף?

ישנן אסכולות ספרותיות הגורסות כי יצירה אמורה להיקרא במנותק מהכותב שלה. הכותב אינו רלוונטי, ליצירה יש חיים משלה.
אבל אני לא יכולה להתעלם מהידע שיש לי על פוסטר. מהעובדה שסבל מדיכאון ושם קץ לחייו.
אולי שכשחיים ככה, כשקולטים ככה, כשמרגישים ככה...
קשה למצוא מוצא אחר.
"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא" כותב פוסטר. אבל נראה כי בעיניו, העצב ללא נשוא קיים בכל. בעצם החוויה הקיומית.
הוא קורא לכם לשבת לידו, על הספסל במעמקי היאוש פינת עצב נורא.
כדאי להקשיב לו.
לא חייבים להיענות לו.

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, השלישי של ליאן מוריארטי שקראתי והאחרון מבין הספרים שלה שתורגמו לעברית, רציתי למחוא לה כפיים.
נכון, הוא לא חף מבעיות שהיו גם בקודמיו: הקיטש, צירופי המקרים.
נכון, הוא לא מופת ספרותי. מוריארטי כנראה לא תזכה בפרס נובל לספרות.
אבל... כל כך נהנתי.
בספר הזה, מוריארטי נטשה את מחוזות ההטפה הנוצרית המתקתקה על חשיבות הזוגיות ועל איך נתקן אותה בכל מחיר.
האמת היא, שהיא די נטשה את מחוזות ההטפה.
כלומר, כן, הספר מביע תמיכה בערכים אוניברסליים כמו ערכם של חברות ושל משפחה (אם כי בגבולות מסויימים). הוא כן יגרום לכם לכעוס על הפערים החברתיים ועל האופן בו החברה ממהרת לשפוט אם חד הורית שזהות אבי הילד שלה לא ידועה לעומת הקרדיט שהיא נותנת לאמהות למופת שנשואות באושר, בפרט אם הן במקרה גם נורא חשובות ומצליחות, או סתם נורא עשירות.
אבל הפעם מדובר בספר שיעלה תהיות על חלק מהנושאים שהוא עוסק בהם ולא יתן תשובות נחרצות.
הורים מעורבים או שמא מעורבים יתר על המידה, אמהות קרייריסטיות, אמהות במשרה מלאה. כולם קצת חוטפים פה (טוב נו, אמהות קרייריסטיות חוטפות קצת יותר).

שלוש נשים עומדות בלב הספר הזה, שלושתן מהוות חלק מתא משפחתי בלתי מושלם, ע"פ הגדרות עולם עקרות הבית הפרבריות שמככב בכל ספריה של מוריארטי.
הפעם, שלא כמו בספריה הקודמים, הן לא ילחמו על הזוגיות. הפעם הן יעמדו בפני אתגרים חדשים.
הספר הזה מצליח להיות מורכב יותר ומותח יותר משני הספרים הקודמים של מוריארטי.
ההטרמות הקטנות שנעשות בעיקר דרך הציטוטים בסוף כל פרק אחראיות לחלק גדול מהמתח. הציטוטים האלו הם מלאכת מחשבת של איפיון עקיף של דמויות רק ע"י מספר משפטים שהן עצמן אומרות. משפטים שלרוב מוסבים על אחרים... אבל מגלים יותר על הדובר עצמו.
בנוסף לעלילה, למתח, לנושאים שהספר מעלה (אולי קצת יותר מדי נושאים, אבל אני לגמרי סולחת לו על זה), אי אפשר שלא להנות משפע התובנות הקטנות המנוסחות להפליא של מוריארטי.
יש לה חוש קומי מוצלח, אותו חוש שגורם לנו לצחוק בסטנדאפ טוב באמת עוד לפני שהחלטנו אם הבדיחה בכלל מצחיקה, רק בגלל שהסטנדאפיסט זיהה את הרגע הזה, את התובנה הזו, משהו שגורם לנו להגיד "אוי, זה בדיוק ככה!"
מדהים כמה קל לי להזדהות עם התובנות, למרות שהעולם המתואר בספר כל כך שונה מהעולם שלי.

בקיצור, ספר מותח, קליל אבל באופן אינטליגנטי, מעלה לדיון שלל נושאים כואבים: דימוי גוף אצל נערות ונשים, דילמות הוריות, שיפוטיות, סטיגמות, אלימות, השפלה, התעללות, במסגרת המשפחתית ומחוצה לה.
אם אתם כבר מכירים את מוריארטי, תוכלו לנחש מראש מי קרבן הפשע, מי לא אחראי למה שמייחסים לו, מי יחזור למי ומי לא.
ועדיין, יהיו למוריארטי קלפים בשרוול להפתיע אתכם.
וזה יהיה קצת יותר מדי, קצת אובר צירוף מקרים. וקיטש.
אבל זה יעבוד כמו אגרוף בבטן.
אם כי לא בטוח שזה הדימוי שתרצו להשתמש בו, אחרי הספר הזה.

"רק שנינו", לפי התקציר שלו, מספר את סיפורו של יונתן להבי, המנסה לבנות את הזוגיות הטריה שלו עם אליסה, אשתו. הם מנסים לבנות את ה"רק שנינו" הפרטי שלהם, אבל על ה"רק שנינו" הזה מאיימים יחסיו של יונתן עם אחיו מצד אחד, וההתכנסות פנימה והבדידות מצד שני.
אבל כבר בתחילת הסיפור, גיליתי שעוד גורם משמעותי שכלל אינו מוזכר בתקציר לוקח חלק בעלילה: הגורם הקהילתי. אשוב לזה בהמשך.
הסיפור מתרחש על רקע הריונה של אליסה, אשתו של יונתן, הריון שבא לאחר הפלה כואבת ומלווה בחרדות מסוגים שונים. העלילה מיטלטלת בין ההריון, העתיד המקופל וצפון ברחם, לאפיזודות מהעבר של יונתן.
חייה של משפחתו נחשפים במבט רטרוספקטיבי: המשבר הגדול של מות אחיו הצעיר, עידו, מסרטן. המשבר של מחלת הנפש של אח נוסף, מיכה. המשבר של הסדק שנוצר מול הקהילה, שהולך ומתרחב לכדי משבר שלא ניתן לאיחוי.
בעוד שאליסה חרדה לאבד את ההריון, לאבד את האפשרות להיות לאם, חרדותיו של יונתן נעות בכיוון ההפוך: האם הוא מסוגל להיות לאב?
חרדותיו מקבלות ביטוי דרך הקבלות העדינות שנטוות בספר בין מחלתו ומותו של עידו להריון, הפלה וללידה.
רופא מופלא שמבקש להתקשר אליו בכל שעה, עם כל שאלה, יופיע בשני המקרים.
קיר של תמונות - של חולים סופניים ושל תינוקות שזה עתה נולדו יופיעו בשתי סצנות,האחת - אשפוזו של עידו, השניה - הריונה של אליסה.
הקבלות שמדגישות את חוסר הטבעיות של הימצאותם בכפיפה אחת, תחת קורת גג אחת, של מחלקת יולדות ומחלקות סופניות, ויחד עם זאת, את הפחד שמעוררים ביונתן גם המוות וגם החיים.
בכלל, הקבלות ואנלוגיות הולכות ונטוות לאורך כל הסיפור ויוצרות מבנה מורכב שדורש פענוח. גורל חייו של יונתן אל מול גורל חייו של אביו, הנסיגה המשותפת לשניהם מההליכה בגדולות, מעמדת כוח והשפעה, מחזקות את חרדותיו של יונתן מהאבהות: האם יצליח להיות אב טוב יותר מאביו שלו? או שמא נגזר עליו ללכת בדרכיו של אביו?
וגם גורלנו של מיכה, אחיו חולה הנפש, שזור בגורלו. הטירוף של מיכה מהווה משקולת על חייו של יונתן מצד אחד, ומצד שני - יש בו קנאה על השחרור המוחלט שמעניק הטירוף. על האפשרות לבטא את כל מה שמודחק, מרוסן וכבוש.
כשיונתן מצטרף למיכה בפניה לעו"ד לשם תביעה רפואית נגד הרופא של אחיהם אנחנו יודעים: הוא יודע היטב שהרופא אינו אשם, אבל הזעם על הילקחותו של אחיהם, על המוות הלא הוגן ולא מוסבר, הזעם שאין לאן לנתבו מחפש לו דרך לפרוץ, ורק ההליכה בעקבותיו של מיכה, זה שלעולם אינו מרסן את רגשותיו, אולי תאפשר מוצא.
וכמובן, גם קיומו של מיכה לוקח חלק בחרדות האבהות של יונתן: מחלות נפש הן הרי עניין גנטי. האם הוא עצמו צפוי עתיד להילקח בשבי הטירוף? האם יעביר אותו לילדו בירושה?
וישנו גם עידו, האח שנוצח על ידי הסרטן. האח שהיה צפוי להגשים את שאיפות הגדולה של האם, שהאב והאח הגדול - יונתן - כשלו מלהגשים. האם היה לעידו סיכוי בכלל? או שמא נתיב חייו שנקטע מוקדם כל כך, צפוי היה לסטות ולהימשך בעקבות אביו ואחיו? האם יש לנו סיכוי מול הנתיבים שהותירו לנו בני משפחתנו, מול הגורל, או שמא משורה ישחרר רק המוות?
וישנו הישוב. הקהילה. הקהילה שיש בה משהו מן המשפחתי, שכן היא, כמו המשפחה, מהווה מעגל המקיף את האדם, אינו מאפשר לו להיות "רק הוא", או לזוג להיות "רק שנינו".
והסיפור הזה, הסיפור על משבר של משפחה מול קהילה, על האופן בו העוצמה של הקהילה לעיתים רומסת את הפרט, על המתח בין האידיאולוגיה הקהילתית לשיקולים האישיים, הוא סיפור שמעסיק אותי שנים. הוא סיפור מרתק, וסוף סוף אני קוראת מישהו שכתב אותו. וכתב אותו היטב.
כי דרמה גדולה לא חייבת להגיע עם רוצחים סדרתיים, גילויי עריות למיניהם, תופים ורעמים.
דרמה גדולה היא לעיתים סיפור קטן על פני השטח, שרובו מתרחש במעמקי הנפש, והיא זו שמעניקה לו את גודלו.
בספר הזה יש בו חומרים "גדולים" ועם זאת - יומיומיים. מחלה, מוות, מחלת נפש, ציפיות נכזבות, חרדות, תהיות, קהילתיות ושברה. אלו חומרים שמרכיבים את החיים האמיתיים, היומיומיים, של כל כך הרבה אנשים.
אין פה גילויים מרעישים, טוויסטים שהופכים הכל על פיו. יש פה חיים, על כל מורכבותם וכאבם.
יש פה גם תיאור יפהפה ומורכב של עולמו הדתי של הגיבור. מורכבות שכמעט ולא יצא לי להיתקל בה בספרים.
העולם ההלכתי, השזור בחיי הגיבורים, העולם האמוני, ההתנגשות ביניהם, וביניהם לבין העולם המודרני. החיפוש, התהיות, השאלות. הטבעיות שבה הדימויים והארמזים מהמקורות משתלבים בסיפור, בהיותם חלק מעולמו של הגיבור.
הספר כתוב נפלא. כתיבה נהדרת, שירית ויפהפיה. מי שאינו מגיע מעולמו של המחבר, עלול לפספס חלק מההנאה ורובד נוסף של הספר, אבל המימד האוניברסלי והיופי שבו יכולים לדבר לכל אחד.

בסך הכל, סיום טוב לארבע הטרילוגיות הקשורות זו בזו, גם אם הייתי שמחה לקצת יותר קצוות קשורים בנוגע לדמויות האחרות, שתמיד היו בעיני מעניינות יותר מפיץ והליצן הבלתי נסבלים (אם כי פיץ, לפחות, נהיה דמות נסבלת יותר ככל שמתקדמים). הלוואי שבכל זאת תהיה טרילוגיית המשך.

בסך הכל, סיום טוב לארבע הטרילוגיות הקשורות זו בזו, גם אם הייתי שמחה לקצת יותר קצוות קשורים בנוגע לדמויות האחרות, שתמיד היו בעיני מעניינות יותר מפיץ והליצן הבלתי נסבלים (אם כי פיץ, לפחות, נהיה דמות נסבלת יותר ככל שמתקדמים). הלוואי שבכל זאת תהיה טרילוגיית המשך.

סנדרסון כמו סדנרסון, מותח, קצבי, טוויטסטים שאי אפשר לצפות, וכמו תמיד, ככל שמתקדמים בסדרה שלו כך הולכים ומאבדים עניין בדמויות השטוחות, והמתח והקצב וכל זה פחות ופחות מספיקים כדי לפצות על החוסר

במובנים מסויימים, הסדרה הזאת היא המבריקה ביותר של סנדרסון. נכון, היא לא משתווה לסדרת הערפילאים בבניית העולם המורכבת, שפע הכוחות, הקסמים והיצורים, ובטח לא לסדרת גנזך אורות הסער עם בניית העולם, ההיסטוריה והמיתולוגיה המורכבות והאיטיות שבה. זאת סדרה קלילה יותר, מיועדת לנוער, מעבירה את הזמן בכיף ובלי להתאמץ. אבל חוץ מסדרת פנטזיה קלילה וכיפית לנוער הסדרה הזאת היא גם מעין סדנת כתיבה. סנדרסון מצליח בו זמנית לספר סיפור וגם לספר לנו איך הוא מספר את הסיפור הזה, או אולי איך בכלל מספרים סיפור, איך יוצרים מתח, איך מכווצים או מרחיבים את הזמן, איך מטעים את הקורא ומפנים את תשומת ליבו למקומות שונים כדי להפתיע אותו. התוצאה היא ספר פנטזיה קליל, משעשע מאוד, שגם נותן הצצה למוח של סנדרסון ולאופן בו הוא כותב

הסר הזה היה לי לא קל לקריאה. יו נסבו מעולם לא היה אגתה כריסטי, עם הרציחות הכה מעודנות שלה, כן? תמיד היו זוועות בספרים שלו, אבל נראה כאילו הוא חש צורך להעמיק אותן, לזעזע יותר ויותר, ליצור פושעים שלא סתם עושים מעשי פשע אלא את המעשים הכי נוראיים, מחרידים ובלתי סבירים שאתם לא יכולים להעלות על דעתכם... אבל נסבו יכול (מה זה אומר עליו? אשאיר את זה לפסיכולוג שלו). וכן, אני מבינה שכבר אי אפשר לכתוב אגתה כריסטי בימינו. אי אפשר לכתוב מעשי רצח חביבים ומנומסים ובלשים שיושבים בנחת על הכורסה הרכה ומפעילים את התאים האפורים. אנחנו חיים בעולם הזה, שמענו דבר או שניים, אנחנו רוצים להרגיש שזה אמיתי, שרצח הוא נורא ומדמם ומלכלך, שבלשי המשטרה עושים עבודה שחורה ומלוכלכת, שיש נתיחת גופה וממצאים פורנזיים, אבל מאיפה הגיע הצורך באוסף הפסיכופטים הבלתי נדלה שספרות הבלש מייצרת בשנים האחרונות? ולמה אני קוראת את זה? אני קוראת את זה בגלל נסבו. ולמרות הזוועות, שפה ושם קצת ניסיתי לדלג עליהן. יצא שקראתי את ספר חדש של צ'יילד ואת הספר הזה של נסבו במקביל. ובעוד שאצל צ'יילד יש תחושה של מיצוי, שהוא כבר כתב הכל וחשב על הכל ועכשיו זה סתם מיחזור של נוסחה מוצלחת, אצל נסבו יש תחושה שהוא כל הזמן מתקדם עוד קצת, מלטש עוד קצת את האמנות הייחודית לו, של לספר חלקית, של חיתוך והדבקה, שנראה לכם שאתם יודעים על מה מדובר אבל אתם לא. אם להדגים בלי לספלייר יותר מדי - איכשהו, לא קראתי את הכריכה האחורית שבה נכתב בפירוש שהארי פרש מהבילוש, מרצה באקדמיה לשוטרים וחי באושר עם אהובתו משכבר הימים, ולכן לאורך כל הפתיחה של הספר הייתי בטוחה שהגיבור האנונימי ששוכב מורדם בבית החולים הוא הארי עצמו (מי שקרא את הספר הקודם יכול להבין למה חשבתי כך) ושהוא מת, ושבעצם הספר הזה הוא בסדרת הארי הולה רק כי הוא ממשיך את אותו עולם, לא כי הארי מופיע בו. ואני די בטוחה שנסבו כתב את זה כך שאפשר להתבלבל - בלי להזכיר את שמו של המאושפז - בכוונה. (ואולי לא, ואולי זה ברור מי הוא אם קוראים את הקודם ברצף ואני סתם לא זוכרת ויצאתי מטומטמת... אבל זה סגנון הכתיבה של נסבו, הוא מתאר מישהו, מתאר אירוע מסויים שהוא נמצא בו, נראה לכם שברור לכם מי המתואר ומה האירוע, אז הוא חותך לאירוע אחר וכשהוא חוזר לדמות הקודמת - אתם מבינים שלא הבנתם כלום). ואם בשלב מוקדם של הספר היה נראה לי שהבנתי מי הרוצח וקצת התאכזבתי מנסבו שחשף את הקלפים ככה, באופן מגושם, ככל שהספר המשיך והתגלגל הבנתי כמה לא הבנתי והגעתי לגילוי המפתיע כשאני באמת מופתעת ומרוצה כמו שאנחנו מרוצים בסוף ספר מתח טוב. ואם לחזור לספוילרים, וגם הפעם זה ספוילר חלקי בלבד כי יש עוד ספרי המשך שטרם תורגמו ומהם אתם יכולים להבין שהארי יצא חי גם מהספר הזה - נסבו התעלה על עצמו ונתן להארי קצת נחת ואושר לשם שינוי... אבל לשם האיזון חיסל דמות מוכרת באופן אכזרי וזוועתי במיוחד וגם סיים את הספר בסצנה קודרת למדי, ככה, שלא תצאו בתחושה טובה מדי מהספר או שתחשבו שהחיים סבבה או משהו.

קחו את 22/11/63 של סטיבן קינג. תחתכו אותו לחצי. תורידו עוד קצת. תחליפו את המזווה בארון, את ארצות הברית בגרמניה. של שנות ה-30. תוסיפו כינור, ונקודות מבט מתחלפות. טוב נו, זה כבר לא כ"כ דומה... אבל קצת מזכיר, כי בז'אנר המסעות בזמן יש המון ואריציות וסגנונות, והרעיון של נקודה ספציפית שמאפשרת מסע בזמן משותפת לשני הספרים, כמו גם הרעיון שלמסע בזמן חייב להיות מחיר. מחיר כבד. יום אחרי שסיימתי אותו אני עדיין לא יודעת להגיד בדיוק מה אני חושבת עליו. אני אוהבת מאוד מסעות בזמן (וכאן, באיחור, אציין שזה אמנם קצת ספוילר, אבל כזה שמתברר די מהר אז תתגברו) מכל סוג וצורה, והספר הזה היה קריא וקולח והתקשתי לעזוב אותו באמצע. אני פחות אוהבת ספרים שמתארים את גרמניה הנאצית כמקום שבו חיו המוני גרמנים חביבים, אוהבי אדם בכללי וחובבי יהודים בפרט שנלחמו בעוז במיעוט הנאצי שהשתלט עליהם משום מקום בניגוד לרצונם... אבל מילא. "בשבוע שעבר הנאצים ניצחו בבחירות בעיר החופשית דנציג, עיר-מדינה גרמנית אוטונומית למחצה שבה קיומן של מפלגות אחרות עדיין הותר. למרות זאת הנאצים זכו. אז מה זה אומר על המדינה שלהם, על האנשים הטובים שחיים כאן ובחרו בנאצים מרצונם החופשי, בלי שיכפו עליהם?" לפחות הפסקה הזאת בכל זאת מכירה בכך שלא מעט גרמנים בחרו בנאציזם מרצונם החופשי. ובעצם קפצתי לאמצע בלי לדבר בכלל על הספר. בשנת 1946 האנה מתעוררת לבדה בשדה. הכינור שלה לצדה, והזיכרון האחרון שלה הוא משנת 1936, עשר שנים קודם לכן. חוץ מהזיכרון שלה, איבדה האנה גם את אהובה, מקס, שאיש אינו יודע לאן נעלמו עקבותיו. האנה מתחילה לשקם את חייה. היא משלימה עם אובדן הזיכרון, אך מתקשה יותר להשלים עם אובדנו של מקס. הספר מסופר מנקודת מבטה של האנה (בגוף ראשון) אחרי המלחמה ומנקודת מבטו של מקס (בגוף שלישי) לפני המלחמה עד לחיבור בין הסיפורים. הוא קצת ספר שואה (אבל ממש קצת) וקצת ספר מדע בדיוני (כי יש מסע בזמן, כבר אמרתי, אבל חוץ מזה הספר משתדל לתאר מציאות היסטורית שהיתה) ויש לו טוויסט מעניין בסוף... אבל בסוף בסוף הוא משאיר שאלות פתוחות, תחושה שההתנהגות של מקס לאורך כל הדרך היתה תמוהה ולא סבירה, ושבסך הכל - אפשר היה לעשות יותר עם הרעיון הבסיסי של הספר. הוא לא מתקתק מדי, וטוב שכך, כי הוא בכל זאת מנסה לעסוק בנושאים כבדים (שואה, כבר אמרנו), הוא מנסה לתת תמונה רחבה על גרמניה של שנות ה-30 (וקצת נכשל בפרטים הקטנים, לטעמי. תיאור ההורות והזוגיות של אלזה ויוהאן, חבריו של מקס, היה נראה לי מאוד תואם לימינו ולא לגרמניה של שנות ה-30, למשל), הוא קריא וקולח, כאמור, ואולי רעיון המסע בזמן והדילוג קדימה שהוא מתאר הוא מטאפורה להתמודדות שלנו עם הזמן החולף, עם ההחמצות, עם הטראומות ועם הזיכרון. אבל אולי החלק הזה - הוא רק אצלי בראש.

זוהי אולי ההמלצה האובייקטיבית ביותר שיצא לי לכתוב, כזו שאינה מושפעת מדעות קדומות. זאת מכיוון שאל הספר הזה הגעתי עם דעה קדומה שלילית. כמעט תכננתי לשנוא אותו. תופעת היצירות המתרחשות/מתכתבות/משכתבות יצירות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחילה להימאס עלי. דוגמאות? בבקשה. עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי, למשל. ספר פנטזיה נהדר, כתוב היטב, מרתק, אבל... לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להרגיש שהספר נכתב ע"פ נוסחה. נוסחה מוארת ומתקדמת, כמובן:הספר חייב להיות פמיניסטי ובעל אמירה חברתית. נא לשבץ לתפקיד הגיבורה הראשית אשה לא לבנה, חזקה ועוצמתית וגברים לבנים פריווילגים מרושעים. אם יש גבר טוב בעלילה - נא לוודא שאינו לבן, רצוי גם לא אמיץ מדי כדי שלא נשכח חלילה שגברים אינם אמיצים יותר מנשים. רקע של המאה ה-19 הכה בלתי נאורה יהווה קונטרסט מושלם לתכנים הנאורים שאנו מעוניינים להציג בספר. לכן למרות שנהנתי, הקריאה היתה מלווה בטעם לוואי של פוליטיקלי קורקט סינטטי. עוד דוגמה? אנולה הולמס של נטפליקס, או יותר בחדות - הגרסה של נטפליקס לאסופית, אן בגרסת ה-WOKE. אם לא אהבתם את אן כפי שהיא, למה בעצם טרחתם לכתוב עליה סדרה? רציתי לשאול את יוצרי הסדרה. למה לא לכתוב סדרה על גיבורה כלבבכם שמאמינה במה שאתם מאמינים בו וחושבת כפי שאתם חושבים ואם כבר, חיה בתקופה שבה אתם חיים? כל ההתכתבות הזו עם המאה ה-19, הניסיון לחנך מחדש את גיבוריה הספרותיים, להפוך אותם לאנשים שהאמינו בדיוק במה שבני זמנו מאמינים בו נראה לי קצת מגוחך ומעייף. אם אתם לא יכולים לאהוב את גיבורי התרבות שגדלתם עליהם כמו שהם, הניחו להם לנפשם במקום לשכתב אותם. חוץ מזה, לא הגיע הזמן לדאוג לעתיד? לכתוב דמויות משלכם כדי שגם לצאצאים שלכם יהיו דמויות ספרותיות מן העבר בהן יוכלו לחבוט או לחנך מחדש ע"פ ערכיהם שלהם, שמן הסתם יהיו שונים מאלה שלכם? אז ספר העוסק בבתו של דוקטור ג'קיל, ספר ששמו נפתח ב-"המקרה המוזר", כלומר מרפרר למקרה המוזר של ד"ר ג'קיל (ואולי גם לשרלוק הולמס והמקרה המוזר של הכלב?) וממשיך ב-"בתו של", כאילו לא היה לנו די ספרי "בתו/אחותו/אשתו/גיסתו למחצה מצד בן אחיו החורג של", כלומר ספר שמסמן את עצמו כמי שמנסה להשמיע את קולן המושתק של נשים (דבר חיובי באופן עקרוני רק כאמור - קצת מעייף בשלב הזה. בפרט שקולן המושתק של נשים מן העבר, כמה מפתיע, תמיד נשמע בדיוק כמו קולן של נשים בנות ימינו וכמעט אף פעם לא כמו שהיה סביר שקולן של נשות המאה ה-19 יישמע) - זה ספר שלא ציפיתי לאהוב. הבעיה היחידה בתוכנית היתה... שנהנתי ממנו. כן, הוא לכאורה שייך לז'אנר הזה בדיוק. הוא נכון ונאור, הוא במוצהר בא להשמיע קולות מושתקים, לגיבורות שלו אכן יש ערכים מודרניים וגברים לבנים פריווילגיים אכן נמצאים על הכוונת (ד"ר ג'קיל, פרנקנשטיין ועוד). אז איך זה שנהנתי כל כך? תכף אגיע לזה. סגנון הכתיבה שלו ייחודי: הכתיבה הרציפה שלו נקטעת בדיאלוגים של הגיבורות המעירות לחברתן, כותבת הספר תוך כדי הכתיבה, מתקנות אותה, מתווכחות איתה, ויוצרות דיון מטא, דיון על אופיו של הספר ואופיה של הכתיבה. הדיונים האלה מפנים זרקור לסימבוליקה ולבחירות הספרותיות. לא פחות מזה, צורת הכתיבה הזו מהווה דימוי לניסיון של נשים בכלל למצוא קול משלהן, דרך שתיטיב לבטא אותן עצמן. כל זה יוצר משחק מתחכם שכזה, שגם הוא יכול להיות מעצבן לולא היה עשוי כל כך טוב, מטרים את המתרחש באופן שיוצר מתח ועניין, משעשע ומהנה. הספר הזה שבר את חומות ההתנגדות שלי בגלל הכתיבה המוצלחת, בגלל העלילה המרתקת, בגלל שהוא לא הגזים עם הצדקנות והפוליטיקלי קורקט. הגיבורות לא הפכו בן רגע לגיבורות בנות ימינו שניטעו בטעות במאה ה-19. פערים מעמדיים לא נמחקים אצלן ברגע אחד, גם השקפותיהן הדתיות והערכיות בדבר מה נחשב מכובד וראוי ומה לא אינן מתהפכות ברגע. יש בספר אפילו גברים לבנים פריווילגים שאינם מרושעים ויש להם עוד כמה תחומי עניין מלבד שמירה על הפטריארכיה, תארו לעצמכם. ואולי, אם לנסות לניח את האצבע על הנקודה המהותית שגרמה לי לאהוב אותו יותר מאשר יצירות קודמות בסגנון, זו התחושה שהספר הזה הגיע קודם כל כדי לספר לנו סיפור טוב, לא כדי לחנך אותנו. שהמחוייבות הראשית שלו היא לסיפור ולא לערכים, שהוא משקף את הערכים של היוצרת, מן הסתם, אבל לא מהם הוא נובע. אמנם זהו הספר הראשון בסדרה, ויש סיכוי לא רע שבספרים הבאים הדמויות ילכו ויהפכו לפלקטים נאורים אמיצים נכונים ומשמימים, אבל בינתיים - ספר שכיף לקרוא.

היססתי אם בכלל להתחיל את הסדרה הזאת.
ספרי פנטזיה שמבוססים על אגדות ילדים צריכים לעבוד קצת יותר קשה כדי להוכיח את עצמם.
קודם כל, הרעיון לא הכי מקורי בעולם. תשאלו את גייל קרסון לוין או את מייקל גרובר.
חוץ מזה, תמיד יש ברקע את החשד שלסופר פשוט אין מספיק דמיון כדי ליצור עולם משלו ולכן הוא נאלץ להסתמך על אגדות הילדים הקלאסיות, עם טוויסטים פה ושם.

אחרי שלושה ספרים בסדרה, אפשר לומר לזכותה של מאריסה מאייר שבהחלט יש לה דמיון וגם אי אלו רעיונות מקוריים, או לפחות שילוב כיפי של רעיונות לא הכי מקוריים. למען האמת, יש בספרים כל כך הרבה מעבר לאגדות הילדים שספק אם באמת יש צורך בתשתית הזו, שרוב הזמן היא קלושה למדי.
האם בשימוש באגדות האלו מאייר מנסה להעביר איזה מסר מעמיק על האנושות?
אולי, שככל שהאנושות תתפתח ותשתנה, גם אם החיבור בין האדם והמכונה יתהדק, אם רעיון הקיבורג יקרום עור, גידים וביטים, כפי שקורה בסדרה, עדיין בני אדם ישארו בני אדם ותת המודע האנושי הקולקטיבי שלנו ימשיך להכיל את אותם ארכיטיפים ההופכים אותנו למי שאנחנו?
או שאולי מאייר פשוט מאותתת לנו מאחורי גבו של הסיפור - היי, אל תקחו אותי יותר מדי ברצינות. זו בסך הכל אגדה. מה שמתחבר אל האווירה הקלילה נטולת הפאתוס של הספר, שהיא בהחלט לזכותו.

בסך הכל מדובר בקריאה זורמת וכיפית, ואני מחכה כבר לספרי ההמשך.

אחרי "התיקנים", המדכא החלטתי לקחת הפסקה ארוכה מנסבו והבלש הקודר והדכאוני שלו, על הסביבה הקודרת והאפלולית שהוא פועל בה.
וידעתי שזה לא הכי הגיוני, כי כרונולוגית, "התיקנים" הוא הספר השני בסדרה, ואת רוב הספרים שבאו מאוחר יותר אהבתי, אבל בכל זאת הרגשתי צורך בהפסקה.
ולא היה קשה מדי לעמוד במילה שלי, כי הרבה זמן לא תורגם ספר חדש וכשבכר תורגם ("לב משוריין") התיאור על הכריכה האחורית הרתיע אותי כל כך שלא הייתי צריכה להתאמץ.

ואז הגיע "רוח רפאים".
רוח רפאים מהעבר (האפל והמדכא, כבר אמרתי?) של הולה חוזרת לרדוף אותו.
אולג, בנה של רקל, מואשם ברצח.
רקל היתה אהבת חייו המוחמצת של הולה, דרכיהם נפרדו סופית ובאופן מוחלט ב"איש השלג".
ועכשיו הארי הולה חוזר הביתה (מתי הוא עזב? זה קרה בגלל שדילגתי ספר או בגלל הזכרון הרעוע שלי? אוקיי, לא משנה) כדי לחקור בעצמו את הרצח בו מואשם אולג, כדי לחפור קצת בעבר העצוב וב"מה היה אילו".
הארי הולה דוהר כמו האביר על הסוס הלבן להציל את מי שכמעט היה בנו המאומץ?
לעזור לאהובתו לשעבר?
מסיבות ביולוגיות או סוציולוגיות או משהו, יש לי חולשה מסויימת לאבירים על סוסים לבנים...
אז הפעם נשברתי.
הסרתי את החרם על הולה באופן זמני בשביל "רוח רפאים".
האם באמת ציפיתי שיהיה לנו כאן סיפור של אביר על סוס לבן? הארי יפתור את הכל, יתקן מה שנשבר וכולם יחיו באושר ועושר?
הי, אל תברחו. אלו לא ספוילרים.
אני מדברת על ציפיות טרום-קריאה.
וכל מי שמכיר את הולה (ומי שלא, בטח לא כדאי לו להתחיל מ"רוח רפאים") יודע שאנחנו לא מצפים להפי אנד, לתיקון כולל.
כל השאלה היא מה ואיך ישבר הפעם.
ופה אני כבר כן עוצרת, כי הבטחתי בלי ספוילרים.
הספר מותח, מצליח להפתיע מדי פעם, וגם אם לא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה כשכל התעלומות נפתרו...
משהו בסיום כן הצליח להפתיע אותי מאוד.
מסוג ההפתעות שנסבו מומחה בהם, כשאתה קורא משהו ובטוח שאתה מבין בדיוק על מה מדובר ופתאום מתברר לך שמדובר בכלל על משהו אחר.
ואני שוב עוצרת כי ספוילרים.
ומסיימת בכך שמדובר בספר מתח טוב, באווירה הקודרת הרגילה של נסבו, ומומלץ (אך ורק) לחובבי הז'אנר.

בייביסיטר זה עניין מסובך.
קודם כל, למצוא אחת.
ועוד אחת שאפשר לסמוך עליה.
ועוד אחת שהילדים יסתדרו איתה.
ויסכימו להישאר איתה. לבד.
יודעים מה, עזבו. נישאר כבר בבית... נכין קפה וסלט כאן, מה יש, מי אמר שחייבים לצאת לבית קפה?

אז לפעמים אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם היא יכולה לבוא לשמור על הילדים.
טוב, לא בשביל בית קפה... אבל כשיש משהו חשוב שצריך לצאת אליו, או כשיש ילד חולה והיא במקרה בבית באותו יום.
ואמא שלי -
לפעמים יכולה לעזור ועוזרת בשמחה.
ולפעמים לא.
היא לא פנויה.
היא קבעה משהו, היא הולכת לאנשהו, הרצאה, סרט, הצגה, חברות.
ולא אשקר ואומר שזה לא מבאס.
אבל אם לומר את האמת, זה תמיד גם קצת משמח אותי.
שאמא שלי אשה עסוקה.
שיש לה חיים.
שהיא לא אמא כזאת, שכל החיים שלה בנויים סביב הילדים שלה והיא פנויה תמיד כשהם צריכים.
אני שמחה בשבילה, קודם כל...
אבל גם קצת בשבילי.
כי אם היתה לי אמא כזאת, שהילדים שלה הם כל החיים שלה, שאין לה שום מעבר -
היא בטח היתה מתקשרת בלי סוף, רוצה להיות מעודכנת בכל פרט, נעלבת שלא זכרתי ולא התקשרתי ולא שאלתי ולא התעניינתי.
כי היא פשוט... לא היתה אמא שלי.
החכמה, המעניינת, זו שאפשר לדבר איתה ולהתייעץ איתה.
שלא נעלבת שאני לא מתקשרת (אני בת איומה, אני אף פעם לא מתקשרת) ולא זוכרת ימי הולדת (גם את של הילדים שלי, אגב. גם את של עצמי).

"בבקשה תשגיחי על אמא" מספר על אמא שרוב חייה סבבו סביב ילדיה, וגם המעט שהיה לה לעצמה, שלא חלקה עם ילדיה, היה מורכב מתכונות אמהיות סטריאוטיפיות של נתינה בלי גבול, בלי לבקש תמורה.
האמא בספר הזה נלקחת כמובן מאליו על ידי משפחתה. בעלה מזלזל בה ורומס את רגשותיה. בינה לבין ילדיה יש פער בלתי ניתן לגישור. היא הכפרית הבורה, האנאלפבתית, הם העירוניים המתוחכמים שקצת שוכחים להודות למי שגידלה אותם ולקחה חלק בהפיכה שלהם למי שהם.

הספר כתוב היטב ונוגע ללב, אבל היה לי קשה עם המודל האמהי שהוא מציג.
עם המודל של נתינה אין סופית והקרבה.
לטענת המבקרים, הספר הזה הוא אוניברסלי.
הוא יגרום לנו לרצות להרים טלפון לאמא שלנו.
לא הרגשתי כך.
חלק מהקונפליקט בין האמא לילדים נובע מפער הדורות, מהמעבר מהכפר לעיר, מפרימיטיביות למודרנה.
זה יכול לדבר למי שחווה מעבר כזה, לא לכל ילד/אמא באשר הם.
אלי הוא לא דיבר. הוא הציג מודל אמהי שזר לי גם במציאות וגם באידיאל.
הוא לא גרם לי להרים טלפון לאמא שלי.
(זה לא שלא רציתי, אני תמיד רוצה... רק לא מגיעה לזה).

סיום הספר, מול המדונה בבזיליקת פטרוס הקדוש, חיזק אצלי את התחושה: מודל האמהות וההקרבה הזה זר לי.
אמהות לא חייבת להיראות כך.
אז האם אהבתי את הספר?
כן, בהחלט.
האם הזדהיתי איתו?
בכלל לא.

אני מחבבת את ריצ'ר המבריק והבודד, את סקוט מורדוק הנונשלנטי, את הגיבורים בעלי ההומור היבש של אליסטר מקלין (לפחות בילדותי חיבבתי, כבר הרבה שנים שלא קראתי אותו) ועוד כל מיני ג'יימס בונדים לעת מצוא, רבים וטובים וטובים פחות.
אבל תנו לי אחד כמו תומס לאנג, שיורה וצוחק, אוקיי, אולי הוא לא צוחק, אבל אני, הקוראת מתגלגלת מצחוק, ואני שוכחת את כולם.
אפשר בבקשה עוד מהקסם הזה?
אני מבינה שיו לורי הפך לשחקן מפורסם מאז כתב את ספרו הראשון, וזנח את הכתיבה. לא ראיתי ולו פרק אחד של האוס, לכן אני יכולה בלב שקט לשלוח את הסדרה הזו לעזאזל. לולא האוס, אולי כבר היתה לנו סדרת ספרים מכובדת בת 20 כרכים. אני יכולה גם לייחל לכך שקריירת המשחק של לורי תיכשל כליל והוא יחזור לכתוב לנו המשך לסדרה-בפוטנציה הזו.

זו לא פארודיה, הגיבור איננו לא-יוצלח שמנסה לחקות את ג'יימס בונד, והצחוק לא נובע מכשלונותיו.
הגיבור הוא אכן גיבור, ע"פ מיטב המסורת של המרגלים, החיילים המשוחררים והבלשים הפרטיים למיניהם הנוטים להסתבך בהרפתקאות מסמרות שיער ומסכנות חיים.
אבל יש לו חוש הומור נהדר, שגלגל אותי מצחוק לאורך כל הספר.
וזה שילוב נהדר.

למה הוא כ"כ נהדר בעיני?
נראה שזה דורש הסבר מאחר ובין המבקרים יש שראו בהומור של הספר דווקא נקודת חולשה. הגזמה.

ובכן, אנחנו, כקוראים ציניים וותיקים בעלילות הגבורה של הג'יימס בונדים של העולם, מתקשים לקחת אותם יותר מדי ברצינות. הם מופרכים, הם סוג של גיבורי על, אנחנו אוהבים אותם... אבל.
ברצינות? שוב ניצחת את ההוא, בעטת בזה, השתחררת מהחבל בעזרת קליפת בננה ואז נעזרת בה כדי לחבוט בראשו של הנבל הראשון ולגרום לחבר שלו, להלן הנבל השני, להחליק ולהשתטח על הרצפה?
אנחנו מצפים מהעלילות האלו להיות מותחות ומרתקות ומהספרים שעוטפים אותן - לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. אין כמו הומור כדי לענות על החלק השני של הדרישה הזו, בלי לפגוע בחלק הראשון.
חוץ מזה, אם כבר גיבור בקלאסה, נונשלנטי, אדיש לכאב ולפחד, אז גם שיתייחס לכל הזוועות בהומור כדי שנדע עד כמה הכל קטן עליו.
חוץ מזה(2), בינינו, כולנו יודעות שהומור הוא כוח העל האמיתי שאנחנו מחפשות בגברים...

העלילה היא אולי החוליה החלשה בספר הזה. גנרית משהו וכמובן לא אמינה.
בשנות התשעים העליזות, בזמן שאצלנו התפוצצו אוטובוסים, בבריטניה הגדולה מסתבר, הטרור היה רק זיכרון. נוסטלגיה נעימה של אנשי ביטחון מזדקנים.
ובאין אויבים אמיתיים להילחם בהם, אין לעלילה מנוס אלא להסתיר את הרשע האמיתי בקרב הממשלות וחברות הענק.
(ואולי לא במקרה, בין הציטוטים המופיעים בראשי הפרקים תוכלו למצוא את צ'מברליין, אך לא את צ'רצ'יל...
בציטוט עמוק למדי האומר שבמלחמה כולם מפסידים.
זה כמובן נכון, אבל מכיוון שאי אפשר לחשוב על צ'מברליין בלי לחשוב על מלחמת העולם השניה, אי אפשר שלא לזכור שלפעמים כשלא נלחמים - עלולים להפסיד הרבה יותר).
אבל נעזוב את זה. זה נסלח לגמרי, כי יש לנו גיבור נהדר עם חוש הומור עוד יותר נהדר.

הספר נפתח בנאום טכני-לכאורה הנוגע לאמנות הלחימה וההתגוששות, כשתוך זמן קצר מתברר שהוא איננו טכני או עיוני כלל אלא משקף את מחשבותיו של הגיבור בזמן ההתגוששות.
קטע הפתיחה הזה הזכיר לי את פתיחת הספר "דו קרב במצולות ים" של אליסטר מקלין בו מתוארות תכונותיו השונות של אקדח מסוג מסויים, והפסקה מסתיימת כשהמספר מסביר לנו שאוסף התכונות שזה עתה מנה הוא הסיבה לחרדה שחש כאשר אקדח זה הופנה אליו לפתע...
אכן, גם גיבוריו של מקלין נוטים לרוב לתאר את המאורעות המפחידים והמותחים העוברים עליהם תוך שימוש בהומור יבש, אך לורי לוקח את התכונה הזו שלושים צעדים קדימה.

בדרך כלל, אחת ההנאות של קריאת ספרים באפליקציה היא האפשרות לשלוף את ה"ספר" במקומות אקראיים בהם פחות נוח או מקובל לקרוא - התור בסופר, למשל.
אז הנה טיפ לשירות הציבור: מביך מאוד לקרוא את הספר הזה בתור בסופר, כשהאנשים סביבכם תוהים על מידת השפיות שלכם, כשאתם מתגלגלים מצחוק בקול רם והמבט שלכם נעוץ בפלאפון.

ספר בלש אחר.
אניגמטי משהו, דורש פענוח.
מתעניין יותר בנפשותיהם של הגיבורים מאשר בשאלה הטריויאלית "מי עשה את זה".

אהבה לא צריכה להיות הגיונית.
לא צריך להסביר אהבה.
ואין שום סיבה בעולם שאכתוב מגילת סנגוריה (*) על אחד מהגילטי פלז'רס האהובים עלי.
אז למה בכל זאת?
כי את הספר הזה קל לקטלג כחלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי דמדומים (בעצמו, חלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי הארי פוטר).
גיבורה יפהפיה, כוחות על, קריאת מחשבות(!) ומשולש רומנטי שאותה גיבורה יפהפיה עומדת בבסיסו.
נשמע קצת קופי-פייסט?
אי אפשר להכחיש שיש משהו ברכיבי המתכון הזה שנשמעים... מוכרים.
וההשוואה הזאת לא מגיעה לו.
כי "אש" לא דומה בשום צורה לדמדומים, ובמקומות שהוא מזכיר אותו - זה כדי להגיד הדיוק את ההפך.

העלילה מתרחשת בעולם בדיוני. באותו עולם, לכל בעל חי יש זן מקביל אליו הנקרא "מפלצת".
המפלצות הן יצורים יפהפיים באופן בלתי טבעי ובעלי יכולת לקרוא מחשבות ולהשפיע על תודעתם של הסובבים אותם.
אש היא המפלצת האנושית האחרונה שנותרה והיא קרועה בין רצונה לסייע לממלכה העומדת בפני מלחמה עקובה מדם לבין רצונה להימנע מלהשתמש בכוחותיה העל-טבעיים באופן בלתי ראוי.

יש לספר הזה פוטנציאל להיראות כמו משהו מאוד אנטי-פמיניסטי.
גיבורה יפהפיה באופן בלתי אנושי היא מודל בעייתי משהו, והעמדת בחורה במרכזו של משולש רומנטי מבליעה בתוכה אמירה שערכה של אותה בחורה נקבע ע"פ מספר הגברים שחושקים בה.
אבל המוקד של הספר הזה הוא לא יופיה הבלתי אנושי של אש (למרות שהוא בהחלט משמעותי בסיפור).
המוקד של הספר הזה הוא הבחירה. היכולת שלנו לבחור מי אנחנו בעצמנו ולא לאפשר לסביבה לקבוע בשבילנו.

"בנות אינן דומות בהכרח לאבותיהן. הבת-מפלצת היא שבוחרת איזו מפלצת תהיה.
אש הביטה בפניה שלה.
המראה היפהפה היטשטש פתאום מאחורי דמעותיה. היא מצמצה לסלק את הדמעות. "פחדתי שאהיה קנסרל," היא אמרה בקול לבבואתה. "אבל אני לא קנסרל".

ויש לי תחושה שהאמירה הכללית הזו (שאין בה הרבה חידוש. הרי כבר מדמלבדור למדנו ש"הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו"), מצטמצמת בספר הזה ומתמקדת ביכולת ובצורך של נשים לבחור מי הן ומה הן, ללא קשר למגדר אליו נולדו.
זה בא לידי ביטוי בצבא השיויוני שבו נשים וגברים לוחמים זה לצד זה. עובדה שמפליאה את אש בהתחלה: "מדוע תבחר אשה בחיים כאלה? האם הן פראיות ואלימות מטבען, כמו גברים אחדים שהתנהגותם כבר הוכיחה זאת?" אש תגלה בהמשך הספר שהמציאות מורכבת יותר. הקטלוג המהיר שלה לגברים, לנשים וללוחמים - ילך ויתפרק.
אבל זה בא לידי ביטוי בעיקר בדמותה של אש.
במובן מסויים, אש היפהפיה מייצגת את הנשיות הידועה גם בכינויה "המין היפה".
אלא שאש אינה מסוגלת לסבול את הפער בין הדימוי שלה לבין מי שהיא באמת.

""את נראית מתוקה במידה שלא תיאמן" אמר קשת.
אולי, אבל היא הרגישה חצי מתה. בשמחה היתה מחליפה בין השניים. כמה נפלא היה להרגיש מתוקה במידה שלא תיאמן, ולהיראות חצי מתה."

""אני שונה מכפי שאני נראית," היא אמרה ופרצה פתאום בבכי. "אני נראית יפהפיה ורגועה ומקסימה, אבל אני לא מרגישה ככה."
"אני יודע," הוא אמר בשקט.
"אני אהיה עצובה," היא אמרה בהתרסה. "אני אהיה עצובה, ומבולבלת, ורגוזה, לעתים קרובות מאוד."
[..]
הוא לא חייך עוד וקולו היה רציני. "אש. את חושבת שהייתי רוצה שתהיי קלת דעת ועליזה תמיד, ללא כל הרגשות האלו?"

אם רוצים, אפשר להכליל את הקטע הזה לנשיות בכלל. נשיות שמקושרת עם יופי, רוגע, רכות והכלה. אש לא מוכנה להיות מוגדרת ע"פ המראה החיצוני שלה. החפצת נשים, מישהו?

ואם לחזור להשוואה לדמדומים:
ואם לחזור להשוואה לדמדומים:
אש אמנם חושקת מאוד בתינוק., אבל היא מוותרת על הרצון הזה ומוודאת שלעולם לא יהיו לה ילדים, בשל הסיכון שבלידת עוד מפלצת בעלת כוחות על שאין לדעת מראש איך תשתמש בהם.
ילדים בכל מחיר?
לא אצל קריסטין קאשור.
ומי שהמשיך עם דמדומים עד סוף הסדרה, יזהה מיד את הניגוד.

נראה שהדמות של קשת, אהובה הראשון של אש, נתפרה בדיוק ע"פ המידות של אדוארד מדמדומים. הוא מקסים ושובה לב, הוא חביב הנשים, הוא מגונן מאוד. מגונן מדי. הוא יעשה הכל כדי לשמור על אש בטוחה.
וזה בדיוק מה שידחה את אש וירחיק אותה ממנו.
(אגב, מלכתחילה, מערכת היחסים ביניהם היא ההפך מהסטריאוטיפ על גבירם ונשים. הוא מחפש אהבה נצחית, נישואים ומחוייבות. היא? היא רק רוצה את מה שגברים רוצים, בד"כ, ע"פ הסטריאוטיפ...)
קשת יתנפל על בריגן, המפקד העליון של הצבא, שרוצה להיעזר באש במשימות מסוכנות ויקרא לו חסר לב. אבל אש יודעת מה היא מעדיפה: היא לא רוצה שיעצרו בעדה. היא תחליט לבד לאיזה משימות מתאים לה לצאת ואלו סיכונים היא מוכנה לקחת.
וזה, חברות, מודל ראוי לחיקוי הרבה יותר.

(*)בעצם, זו מגילת סנגוריה חלקית, מכיוון שלא עם כל הערכים העומדים בבסיסו של הספר אני מזדהה.

מה כבר יש לכתוב על ספר חדש של ליאן מוריארטי?
אם אהבתם את הקודמים - תאהבו גם את זה.
אם לא אהבתם את הקודמים - תעברו הלאה.
מה עוד יש לומר?

בספר הזה, מוריארטי מתרחקת מעט מעולם הפרברים והקהילות הדביקות שהיוו את הרקע לספריה הקודמים.
שתי גיבורות מרכזיות יש לספר, אבל גיבורי המשנה שלו כוללים את בני הזוג שלהן, זוג נוסף והילדה שלהם.
הספר נפתח בהרצאה של אחת הגיבורות.
הרצאה על אירוע שאיננו יודעים מהו.
הספר מחולק לפרקים של "לפני" ופרקים של "אחרי": לפני ואחרי אותו אירוע, שיקח זמן רב עד שנבין מה הוא. אנחנו מתקדמים אליו ומתרחקים ממנו לחילופין, המתח גובר והדפים נהפכים במהירות.
נקודות המבט מתחלפות בין הפרקים, עוד אלמנט שמעצים את המתח ואת הסקרנות.
כהרגלה, מוריארטי מתפרשת על המון נושאים: הורות, מחלות נפש, אשמה, סליחה, חברות, מיניות.
כהרגלה, היא מצליחה ליצור מכל אלו סלט מרענן ולא רסק חסר צורה.
שלא כהרגלה, היא מרשה לעצמה הפעם להשאיר קצוות לא לגמרי סגורים ושאלות ללא מענה.

ומכל הצרות, הבעיות והמחלות בספר, אני נשארתי בסוף עם אמפתיה לדמות משנה אחת.
אמא נהדרת, לכאורה. אמא "לפי הספר" של אחת הגיבורות הראשיות.
היא דוחפת את בתה להתחבר עם ילדה דחויה ומוזנחת, היא מאמצת את הילדה הדחויה הזו ומעניקה לה חום ואהבה.
בעיני הילדה הדחויה, היא לנצח תהיה דמות האם המושלמת.
בעיני ילדתה שלה - לא בדיוק.
ונכון, שיש פה את העניין הבלתי פתור והמוכר הזה, שההורה המושלם עבור האחד הוא, מה לעשות, לא ההורה המושלם עבור האחר, בפרט אם האחר הזה הוא הילד שלו.
אבל יש כאן מעבר לזה:
איפה, כהורה, שמים את הגבול בחינוך הילד שלנו להיות "אדם טוב".
האם לא טבעי לרצות שהילד שלך יעשה מעשה טוב, יתחבר לילד הדחוי?
איפה עובר הגבול בין הרצון הכן לחנך אותו לתשומת לב לחלש להנאה האגואיסטית מלראות את הילד שלי מתנהג כמלאך קטן? מהווה אישור לכישורי ההורות והערכים החינוכיים שלי? האם לגיטימי להחליט לשים את צרכיו של האחר לפני צרכיו של הילד שלי? בהינתן שהאחר נזקק לבסיסי ביותר, והילד שלי, אולי רק ל"שמנת", לפינוק?
הספר מראה את שני צדדי הדילמה, ופתרון - אין.

"וכאשר אני רואה סרט שבו הנערה מתאהבת בבחור חסר כל יתרונות מלבד היותו גבוה, רזה, חזק, אמיץ ויפה-תואר בצורה בלתי רגילה הדבר מגעיל אותי באופן טבעי. "מה היא מוצאת בו?" אני שואל.
אם תלחצו עלי לסיבת הזלזול, אוכל לציין שלבחור הגבוה, התמיר, החזק, האמיץ ויפה התואר בצורה בלתי-רגילה יש כמעט תמיד תכולת מוח של יתוש. הוא מדבר מדי פעם בנהמה ורואה את העולם בעיניים מעורפלות שמאחוריהן עומדת מחשבה חסרת-ברק. הוא ידוע לכל המי ומי ובמיוחד לנערה, המנסה להסתיר את תשוקתה המטורפת אליו, כ'בריון גדול' או אולי כ'שלומיאל גדול'
[...]
אני אומר לכם שאינני יכול לסבול זאת. העובדה שאני מיטיב לדעת שאם הייתי מנסה אי פעם להתחרות על נערה נגד אחד מן המפגרים הגבוהים והתמירים האלה הייתי מפסיד, הופכת את המצב לגרוע עוד יותר. לכן מצאתי לי נקמה מתוקה: החלטתי שלעולם לא אכתוב בסיפורי על בריון גדול".
("אין איש פה, פרט...", אסימוב)

אז אסימוב לא רצה לכתוב על בריון גדול.
אבל לויס מקמסטר בוז'ולד דווקא כן כתבה עליו.
ואין לכם מושג כמה זה כיף.
(וגם לאסימוב אין, כנראה).

זהו ספר מדע בדיוני. כמקובל בז'אנר, יש בו מסעות בין כוכבים, חברות אנושיות שונות ומשונות, הרפתקאות ותהפוכות. ופוליטיקה. מסובכת.
אבל הוא גם קצת קומדיה רומנטית.
יש אותו ואותה, הם באים מעולמות שונים, מתרבויות שונות וממשפחות מאוד שונות. והם בעצם בכלל לא התכוונו להתחתן, ויש הרבה אינטרסים מנוגדים שמעורבים בסיפור. האם האהבה תנצח?
הרומן לא נופל בכשל של כל כך הרבה קומדיות רומנטיות, שבו בסוף הספר לא ברור לנו בעצם מה יחזיק את השניים יחד ואיך בכל זאת יתגברו על הפערים ביניהם. כי אמנם הם מגיעים מרקע שונה, אבל האמת היא שהם די דומים. שניהם מהווים אכזבה למשפחות המוצא שלהם, שניהם לא מספיק שאפתניים ומעדיפים להעביר את החיים קצת יותר בנחת וברוגע מהמקובל בסביבתם. השאלה היא רק אם הסביבה תאפשר.
לאורך הקריאה לא יכולתי שלא להשתאות מהעולם המורכב שנבנה פה כרקע לסיפור. אומות, כוכבים, טכנולוגיה, תארים, פוליטיקה. חצי מזה לא הצלחתי לקלוט. היה לי הרושם שבראש של הסופרת היה בנוי עולם שלם, והיא נתנה לנו רק הצצה אליו, כרקע, כאילו הוא מובן מאליו או משהו.
טוב כן, זה היה אמור להפיל אצלי כל כך הרבה אסימונים שהייתי צריכה להתעורר ולקלוט רק מהרעש שלהם צונחים.
אבל רק בעמוד האחרון, כשהוזכרו הספרים הקודמים של הסופרת שתורגמו, קלטתי.
כמובן שהספר הזה הוא ה-מי-יודע-כמה בסדרה של ספרים שמתרחשים באותו עולם בדיוני. (ולא כולם תורגמו לעברית).
ואולי היה עדיף להתחיל דווקא מההתחלה.
אם כי הספר עומד בפני עצמו, עובדה שהבנתי.
מצער שהספרים הקודמים של הסופרת אינם מוצעים למכירה ב"עברית".
אין מנוס, זה הזמן ללכת לספריה.