"רק שנינו", לפי התקציר שלו, מספר את סיפורו של יונתן להבי, המנסה לבנות את הזוגיות הטריה שלו עם אליסה, אשתו. הם מנסים לבנות את ה"רק שנינו" הפרטי שלהם, אבל על ה"רק שנינו" הזה מאיימים יחסיו של יונתן עם אחיו מצד אחד, וההתכנסות פנימה והבדידות מצד שני.
אבל כבר בתחילת הסיפור, גיליתי שעוד גורם משמעותי שכלל אינו מוזכר בתקציר לוקח חלק בעלילה: הגורם הקהילתי. אשוב לזה בהמשך.
הסיפור מתרחש על רקע הריונה של אליסה, אשתו של יונתן, הריון שבא לאחר הפלה כואבת ומלווה בחרדות מסוגים שונים. העלילה מיטלטלת בין ההריון, העתיד המקופל וצפון ברחם, לאפיזודות מהעבר של יונתן.
חייה של משפחתו נחשפים במבט רטרוספקטיבי: המשבר הגדול של מות אחיו הצעיר, עידו, מסרטן. המשבר של מחלת הנפש של אח נוסף, מיכה. המשבר של הסדק שנוצר מול הקהילה, שהולך ומתרחב לכדי משבר שלא ניתן לאיחוי.
בעוד שאליסה חרדה לאבד את ההריון, לאבד את האפשרות להיות לאם, חרדותיו של יונתן נעות בכיוון ההפוך: האם הוא מסוגל להיות לאב?
חרדותיו מקבלות ביטוי דרך הקבלות העדינות שנטוות בספר בין מחלתו ומותו של עידו להריון, הפלה וללידה.
רופא מופלא שמבקש להתקשר אליו בכל שעה, עם כל שאלה, יופיע בשני המקרים.
קיר של תמונות - של חולים סופניים ושל תינוקות שזה עתה נולדו יופיעו בשתי סצנות,האחת - אשפוזו של עידו, השניה - הריונה של אליסה.
הקבלות שמדגישות את חוסר הטבעיות של הימצאותם בכפיפה אחת, תחת קורת גג אחת, של מחלקת יולדות ומחלקות סופניות, ויחד עם זאת, את הפחד שמעוררים ביונתן גם המוות וגם החיים.
בכלל, הקבלות ואנלוגיות הולכות ונטוות לאורך כל הסיפור ויוצרות מבנה מורכב שדורש פענוח. גורל חייו של יונתן אל מול גורל חייו של אביו, הנסיגה המשותפת לשניהם מההליכה בגדולות, מעמדת כוח והשפעה, מחזקות את חרדותיו של יונתן מהאבהות: האם יצליח להיות אב טוב יותר מאביו שלו? או שמא נגזר עליו ללכת בדרכיו של אביו?
וגם גורלנו של מיכה, אחיו חולה הנפש, שזור בגורלו. הטירוף של מיכה מהווה משקולת על חייו של יונתן מצד אחד, ומצד שני - יש בו קנאה על השחרור המוחלט שמעניק הטירוף. על האפשרות לבטא את כל מה שמודחק, מרוסן וכבוש.
כשיונתן מצטרף למיכה בפניה לעו"ד לשם תביעה רפואית נגד הרופא של אחיהם אנחנו יודעים: הוא יודע היטב שהרופא אינו אשם, אבל הזעם על הילקחותו של אחיהם, על המוות הלא הוגן ולא מוסבר, הזעם שאין לאן לנתבו מחפש לו דרך לפרוץ, ורק ההליכה בעקבותיו של מיכה, זה שלעולם אינו מרסן את רגשותיו, אולי תאפשר מוצא.
וכמובן, גם קיומו של מיכה לוקח חלק בחרדות האבהות של יונתן: מחלות נפש הן הרי עניין גנטי. האם הוא עצמו צפוי עתיד להילקח בשבי הטירוף? האם יעביר אותו לילדו בירושה?
וישנו גם עידו, האח שנוצח על ידי הסרטן. האח שהיה צפוי להגשים את שאיפות הגדולה של האם, שהאב והאח הגדול - יונתן - כשלו מלהגשים. האם היה לעידו סיכוי בכלל? או שמא נתיב חייו שנקטע מוקדם כל כך, צפוי היה לסטות ולהימשך בעקבות אביו ואחיו? האם יש לנו סיכוי מול הנתיבים שהותירו לנו בני משפחתנו, מול הגורל, או שמא משורה ישחרר רק המוות?
וישנו הישוב. הקהילה. הקהילה שיש בה משהו מן המשפחתי, שכן היא, כמו המשפחה, מהווה מעגל המקיף את האדם, אינו מאפשר לו להיות "רק הוא", או לזוג להיות "רק שנינו".
והסיפור הזה, הסיפור על משבר של משפחה מול קהילה, על האופן בו העוצמה של הקהילה לעיתים רומסת את הפרט, על המתח בין האידיאולוגיה הקהילתית לשיקולים האישיים, הוא סיפור שמעסיק אותי שנים. הוא סיפור מרתק, וסוף סוף אני קוראת מישהו שכתב אותו. וכתב אותו היטב.
כי דרמה גדולה לא חייבת להגיע עם רוצחים סדרתיים, גילויי עריות למיניהם, תופים ורעמים.
דרמה גדולה היא לעיתים סיפור קטן על פני השטח, שרובו מתרחש במעמקי הנפש, והיא זו שמעניקה לו את גודלו.
בספר הזה יש בו חומרים "גדולים" ועם זאת - יומיומיים. מחלה, מוות, מחלת נפש, ציפיות נכזבות, חרדות, תהיות, קהילתיות ושברה. אלו חומרים שמרכיבים את החיים האמיתיים, היומיומיים, של כל כך הרבה אנשים.
אין פה גילויים מרעישים, טוויסטים שהופכים הכל על פיו. יש פה חיים, על כל מורכבותם וכאבם.
יש פה גם תיאור יפהפה ומורכב של עולמו הדתי של הגיבור. מורכבות שכמעט ולא יצא לי להיתקל בה בספרים.
העולם ההלכתי, השזור בחיי הגיבורים, העולם האמוני, ההתנגשות ביניהם, וביניהם לבין העולם המודרני. החיפוש, התהיות, השאלות. הטבעיות שבה הדימויים והארמזים מהמקורות משתלבים בסיפור, בהיותם חלק מעולמו של הגיבור.
הספר כתוב נפלא. כתיבה נהדרת, שירית ויפהפיה. מי שאינו מגיע מעולמו של המחבר, עלול לפספס חלק מההנאה ורובד נוסף של הספר, אבל המימד האוניברסלי והיופי שבו יכולים לדבר לכל אחד.