הביקורות של Sgendelm

ההפוגה, ספרו השני של פרימו לוי, ספר "ההמשך" שראה אור 15 שנה אחרי אם זה אדם, נחשב לספרו הססגוני והעליז ביותר. לוי מספר בו על ההרפתקאות המשעשעות בשמונה־וחצי החודשים של ההשהָיה הגדולה: אַוּשוויץ שוחררה, מלחמת־העולם הסתיימה, אך פרימו, ועמו 1400 איטלקים שהצבא האדום אסף, לא אזרו יוזמה וחזרו לאיטליה, אלא הפקידו את גורלם בידי הביורוקרטיה הסובייטית האנרכית הבלתי־מפוענחת. זו דאגה לכל מחסורם, אִפשרה להם "סוגריים" של "חופשה", של בטלה מבורכת מנומנמת, והלכה והרחיקה אותם יותר ויותר מאיטליה – איש לא הבין למה – במסע חסר־תכלית של אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה במרחבי פולין, רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה, ובחזרה בדיוק באותו מסלול, במעגל מטומטם שאין לו התחלה ואין לו סוף.

פיליפּ רות, שראיין את לוי, ציין שההפוגה – ספר שהיית מצפה בו להלך־רוח של ייאוש חסר־נחמה – מפתיע ב"התרוממות־הרוח" שלו, ולוי מסביר לו שבכל השנים הִרבה לספר את ההרפתקאות והאנקדוטות של אותם חודשים לידידים ולקרובי־משפחה, ואגב כך ליטש אותן, חיזק צבעים, כדי לעורר את תגובותיהם האוהדות ביותר של השומעים, ולבסוף, כאשר ניגש להעלות את הדברים על הכתב, שאף "לשאוב הנאה מן הכתיבה ולבדר את קוראיו העתידיים. לכן הבליט אפיזודות מוזרות, אקזוטיות, עליזות".

הספר, שהיה הצלחתו הראשונה של לוי אצל קהל הקוראים (במהלך השנים נמכרו באיטליה כ־800,000 עותקים), הלהיב את המבקרים וזכה בפרס קַמפְּיילוֹ היוקרתי. למעשה זה הספר שמִיצֵב את לוי לראשונה כאחד הסופרים החשובים באיטליה.

אבל מבט קרוב יותר בספר מגלה בו מרכיבים שבכוחם להפוך אותו לַפסימי בספריו של לוי, לטעת תחושה של אִיום מתקרב, של "רוע חסר־תקנה השוכן כמו נמק בקרביו של העולם", ולרמוז שההפוגה היא תעתוע, וכי שום דבר מחוץ ללאגר אינו אמיתי: אַוּשוויץ אינה "פלנטה אחרת" ואינה תאונה חד־פעמית של ההיסטוריה. היא לא חלפה מן העולם. 

אחרית־הדבר שהוסיף מנחם פרי לתרגום החדש לעברית מתחקה אחרי רשת הפרטים הבונה את הפרספקטיבה המפוכחת הזאת.

"היא יצאה אל המרפסת. כמה אוויר, כמה שמיים! הבתים כמכוסים בחופה תכולה, והסמטה למטה כמו באר, ובה נמלים רבות שבאו והלכו... כמו בני המשפחה שלה... מה הם עשו? לאן הם הלכו? הם יצאו מהחורים וחזרו אליהם, הביאו עימם חתיכות לחם גדולות, זה מה שהם עשו, הם עשו את זה אתמול, והם יעשו את זה מחר, תמיד... תמיד. כל כך הרבה חורים, כל כך הרבה נמלים. ומסביב, כמעט בלתי-נראה באור הגדול, העולם שברא אלוהים, ובו הרוח, השמש, ושם בהמשך הים הנקי הגדול..." -מתוך הנובלה הפותחת "זוג משקפיים".

הים אינו שוטף את נאפולי נולד ממפגשה של הסופרת עם אותה עיר – שהייתה שלה ולא שלה, העיר שיצאה בשן ועין מהמלחמה. המפגש היה גם פרדה – אורטזה לא תחזור שוב לעירה למעט פעם אחת ויחידה ברבות הימים. הספר הוא כרוניקה של ניכור. העיר הפצועה והשסועה הופכת למעשה למסך שעליו המחברת מקרינה את מה שהיא עצמה מגדירה ה"נירוזה" האישית שלה – נירוזה מטפיזית, חוסר יכולת לקבל את המציאות ואת המהות האפלה שלה, עיוורון החיים, אימת הזמן המשחית ומכלה כל דבר. ועם זאת היא מכירה ב"קסם הקודר" של העיר, של העולם. 

"אֶת זֹאת אֲנִי יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ,
שֶׁמִּן הַסִּיבוּבִים הַנִּצְחִיִּים,
מִקִּיּוּמִי הַשַּׁבְרִירִי,
אֵיזוֹ טוֹבָה אוֹ אשֶׁר
יְהֵא אוּלַי לַאֲחֵרִים; לִי הַחַיִּים רָעִים."
(לאופרדי, שיר לילה, ש' 104-100)

דומה שרק איזה כוכב באין־סוף יכול להפגיש את יסודות חייו של גדול משוררי איטליה בעת החדשה, ג'קומו לאופרדי, ולהביאם לידי השלמה: מכאן חייו נעדרי האושר, שלא חסכו ממנו מכאובים, מחלה וכמיהה הנרמסת תדיר לאהבה, ומכאן כיסופיו, שמתוך החֶסֶר העצום ביקשו כי יוּתר לוֹ לטעום מעט ממתיקות העולם, אותה כמעט לא ידע מימיו.

כיסופים אלו הנכזבים תמיד גילו את אנושיותו המיוסרת הגדולה, ועִמם, באמצעות כשרון גאוני ומחשבה מעמיקה, הניבו את פירות יצירתו האלמותית. שירת לאופרדי היא התבוננות לא מתפשרת במצב האדם ביקום. לעיתים תתייצב על סף הקינה והתוכחה. היא עושה את דרכה באומץ, בלי להרכין ראש, ללא אלוהים, בעיניים נכוחות, דוחה עשיית כל שקר בנפשו, זיוף ונחמות שווא. בכל זאת, לעולם היא תבוא לחזק את האדם בערגתו לכוכבים בתוך חיי ארץ שברירים הנעים בין שני מועדים גורליים – לידה ומוות.                                                                                                                           

לוּ יכול אדם להתממש בפרח כי אז התממש לאופרדי בפרח הרותם משירו, זה המתמיד לשלח את ניחוחו על פני מדבר הלבה הצחיח במורדות הר "ווזוב המכלה". כאן ובכל שירתו נעשה לאופרדי הבלתי מנוחם למקור נחמה.

לראשונה בעברית – הרומן הראשון בטרילוגיית רבי-המכר הבינלאומית מאת פדריקו מוצ'ה 

סיפור אהבה שובר מוסכמות, אינטנסיבי ומופלא בין שני בני נוער המשתייכים לעולמות מנוגדים – במיקרוקוסמוס כאוטי וסוער הם מוצאים זה בזה מפלט.

ברומא, כמו בכל מקום אחר בעולם, מנסים בני נוער לסלול את דרכם לעצמאות. חלקם חרוצים ושקדנים כמו באבי, נערה צעירה שמשתוקקת להתאהב בפעם הראשונה בחייה. חלקם נמצאים בצד הלא נכון של המסילה, כמו סטפ, שמבלה את עיקר ימיו ברחובות.

למרות הכול, האהבה שמתפתחת בין השניים פורצת את כל המוסכמות. זוהי אהבה שנויה במחלוקת שהם ייאלצו להיאבק על זכותה להתקיים, אהבה שכמו נועדה ללבלב ולפרוח בסמטאותיה של רומא.

זהו סיפור נהדר על אהבה צעירה שמנסה להתנתק מכבלי המציאות ולהתעלות שלושה מטרים מעל השמים...

שלושה מטרים מעל השמים כבש את לבם של מיליונים וזכה לעיבוד לסרט בנטפליקס, שסחף אחריו צופים וקוראים ברחבי העולם.

פדריקו מוצ'ה הוא תסריטאי, סופר ופובליציסט, ועבודותיו זוכות לשבחי הביקורת והקוראים גם יחד. שלושה מטרים מעל השמים הוא הראשון בטרילוגיה שהיתה לרבת־מכר בעולם כולו. 

תפרחת של עלטה מְקַבֵּץ מבחר משיריהם של שלושה עמודי תווך בשירת המאה העשרים באיטליה: ג'וזפה אונגרטי, סלווטורה קווזימודו ואאוג'ניו מונטאלה. בשיריהם מן השנים שבין שתי מלחמות העולם נפרשׂת החוויה האנושית תוך שימוש בסמלים ארציים ומוחשיים אך בלשון שירית מעורפלת וחמקמקה. 

"תפרחת של עלטה" הוא הספר התשיעי בסדרת "ה־21 – קלאסיקות לאלף השלישי".

כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ בִּלְבָבָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
בָּקוּעַ בְּקֶרֶן חַמָּה:
וּמִיָּד עֶרֶב.

שירו הקצר של סלווטורה קווזימודו "ומיד ערב" יכול לשמש כעין מוטו לספר זה; הוא מבטא את משברו הקיומי של האדם במאה העשרים, העזוב לגורלו והנקרע לגזרים בין אור לבין חושך, והוא מייצג נאמנה את הלך הרוח השירי ביצירתה של השלישייה אונגרטי־קווזימודו־מונטאלה: זוהי שירה אקזיסטנציאליסטית, עמוסה בסמלים, העושה שימוש ישן וחדש באלמנטים המוזיקליים והמבניים.

ג'וזפה אונגרטי (1970-1888) פרץ לתודעה הציבורית כמשורר עם שירי ההגירה והמלחמה. שיריו אלה נראים "מעורטלים" ומאופיינים בשורות קצוצות ובהיעדר כל פיסוק.

סלווטורה קווזימודו (1968-1901) חתן פרס נובל לספרות לשנת 1959. מוכר בעיקר בזכות שיריו מן התקופה ההרמטית, שירים מעורפלים ולעתים אף סתומים למראה.

אאוג'ניו מונטאלה (1981-1896) חתן פרס נובל לספרות לשנת 1975. התפרסם בשיריו האקזיסטנציאליים, המביאים אל קדמת הבמה את "רוע החיים", העול הנגזר מן הקיום ומידיעת המוות.

"שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובַי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה. ברוחי נדדתי תמיד לזמנים אחרים". (פטררקה, המכתב אל הדורות הבאים)

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. 

המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי. 

עורך הספר, פרופ' גור זק, הוא מרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. נוסף לזק תרגמו את היצירות פרופ' עמינדב דיקמן המנוח, מבכירי מתרגמי השירה מהשפות הקלאסיות לעברית; אברהם ארואטי, מתרגמן של יצירות רבות מיוונית ומלטינית, וביניהן האפוס ארגונאוטיקה של אפולוניוס איש רודוס – תרגום שעליו זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת 2018; החוקר והמתרגם ד"ר נתן רון, שתרגם בין היתר את השבח לטיפשות של ארסמוס איש רוטרדם ואת מכתבי אנשים חשוכים של אולריך פון הוטן.

פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), משורר, פילוסוף והוגה דעות איטלקי, נחשב "לאבי ההומניזם" האירופי. בין היתר כתב את הקנצוניירה, אוסף שירת האהבה המשפיע בספרות המערב, וחיבורים רבים בלטינית שבהם החיה את התרבות הקלאסית הגדולה של יוון ורומא. בכתביו ובפועלו הניח את היסודות לרנסנס האיטלקי ובמידה רבה – לתרבות ולמחשבה המודרנית באופן כללי. 

על העטיפה: דיוקן פטררקה (איטליה, המאה השש-עשרה)

בכתיבה רבת־תנופה ומלאת חיים, שופעת פרטים לא־צפויים ומאלפים, מציירת פֶּטריניָאני את חייה ויצירתה של נטליה גינצבורג – גיבורת תרבות, סופרת נערצת, מחזאית מצליחה, מתרגמת, מסאית, עורכת משפיעה (אשה יחידה בסביבה של שוביניזם גברי), כותבת של עשרות מאמרי דעה לוחמניים בעיתונות אשר עמדותיה בהם הדהימו, הרגיזו ושבו לבבות, ולאורך 8 שנים אף חברת פרלמנט עצמאית ויוצאת־דופן. ומנגד – אמא שטיפלה במסירות, 37 שנה, בבתה פגועת המוח, שנותרה ילדה נצחית המשמיעה רק שברי צלילים אשר נטליה טענה כי היא מצליחה לתקשר איתה בעזרתם.

פטריניאני הופכת כל אבן, מראיינת אינספור דמויות, אפילו מבלה שעות בבילוש בכל הדירות שנטליה גרה בהן אי־פעם. נטליה שלה היא אשה חמורה ועצובה, שחייכה רק לעתים רחוקות, התלבשה בסגנון נזירי, בבגדים כהים, נעלה נעליים נמוכות גבריות. היתה לה תספורת קצרה, לא מעוצבת, כאילו הסתפרה לבד, והיא לא התאפרה. נזירה חילונית. היא היתה אדם מהותי, שהפך לסגנון חיים ולפואטיקה את חיפוש האמת באמצעות פשטות ישירה, איפוק והמעטה, קיצור, התרכזות עובדתית נטולת רגשנות בפרטים קטנים.

לא פחות מביוגרפיה של גינצבורג הספר הוא מיני־מונוגרפיה על הוצאת אינאודי שגינצבורג היתה ארוגה בה רוב חייה, הוצאה אשר עיצבה את התרבות הספרותית האיטלקית במאה הקודמת. והספר מפליג אל תיאור הסצנה התרבותית האיטלקית באותה תקופה סוערת, עם פרקים שהם מיקרו־פורטרטים מרתקים של שורת דמויות שסבבו את נטליה גינצבורג, ובהן החבֵרה הקרובה והמשפיעה אלזה מורנטה הסמכותית והקפריזית, צ'זארה פָּאבֶזֶה, איטאלו קלווינו, ג'וליו אינאודי, המבקר גַרבּוֹלי, ובראש ובראשונה שני הגברים שאיתם התחתנה נטליה, המנוגדים קוטבית זה לזה: לאונֶה גינצבורג האגדי, הגאון היהודי גיבור התרבות הלאומית, האיש המצפוני והעקרוני שהנאצים רצחו בעינויים בכלא, וגבריאֶלֶה בַּלדיני האופראי והצבעוני, שקלילותו המוחצנת הסתירה דיפרסיה עמוקה. בכל פרט אפשרי היה כל אחד מן השניים גם ההיפך הגמור מנטליה, שצברה סביבה לאורך חייה גברים סמכותיים, לדבריה בשל הצורך העמוק שלה במבט גברי מתמשך על החלטותיה האמנותיות ועל בחירותיה האחרות.

כל כתיבתה של גינצבורג נקשרת כאן לסיפור חייה. הסיפורת שלה, המחזות ואפילו המסות והכתיבה לעיתונים מוצגים כ"אוטוביוגרפיה מושהית", גם אם מקוטעת ומאופקת. הנושאים והדמויות מגיחים בהם מעֲבָרָהּ של נטליה, יותר מאשר מדמיונה. אבל גם להיפך: מהלכים שהבשילו תחילה בכתיבה התבטאו בהמשך ב"פואטיקה" הפוליטית של גינצבורג, ובהתנהלות היומיומית שלה.

סנדרה פטריניאני פרסמה רומאנים, סיפורים, ביוגרפיה של מרגריט דיראס. הפיראטית הגיע למקום השלישי בפרס סטרגה, והיה רב־מכר באיטליה.  

בחדר 411 יש מעט חפצים.

מזוודה אחת. המזוודה שלי. תיק הגב השחור שלך.

הבגדים שלבשנו היום תלויים בארון ומונחים על מסעד הכיסא.

אנחנו שניים.

אתה גבר.

ואני אישה.

זו הפעם הראשונה שאני חושבת על זה.

על האחרים, אלה שהיו לפניך, חשבתי: בחורים.

על עצמי אל מולם חשבתי: ילדה.

חדר 411 הוא סיפור אהבה בתבניתם של כל סיפורי האהבה באשר הם. סיפור אהבה המתרחש בהווה הנצחי — זמנה של כל אהבה באשר היא, גם הרבה אחרי קִצה.

סימונה וינצ'י נולדה בשנת 1970 במילאנו, איטליה. היא מתגוררת בקרבת בולוניה. רומן הביכורים שלה, ילדים לא יודעים כלום, זכה בפרס "אלזה מורנטה" לשנת 2000 ותורגם ל־12 שפות. חדר 411 הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.

"סימונה וינצ'י פונה ישר ללב. חדר אחד, אישה אחת, גבר אחד. לא צריך יותר מזה בשביל לבנות סיפור אהבה."

רבקה היא סטודנטית מבריקה לתרבות מצרים העתיקה וקוראת נלהבת של רומנים היסטוריים, במיוחד ריג׳נסי. היא אוהבת להשתתף באירועים בהם משחזרים את אותה התקופה, כי כל אחת הייתה רוצה לחיות בלונדון של תחילת המאה ה-19, לא? נשפים, מסיבות ומפגשים עם המלכה, נשמע נפלא. לעומת זאת המאה ה-21 קצת מלחיצה - חיים קדחתניים, אפס מרחב אישי והגברים... הו הגברים… חיזור נוסח המאה ה-19 הוא משהו לחלום עליו. 

ואז זה קורה - במהלך אחת ממסיבות השחזור התקופתי, היא מוצאת את עצמה נזרקת ללונדון של 1816. לאחר שהיא מתגברת על ההלם הראשוני, היא קולטת שנפלה לידיה הזדמנות שלא תחזור - להיות העלמה הכי מבוקשת בחברה הגבוהה. בזמן שהיא מחפשת אחרי מר דארסי שלה, היא מושכת את תשומת ליבו של הגבר עם המוניטין הכי פחות מכובד בלונדון: רידלן נוקס, פיראט (כן כן), יש לו קסם אפל ומוניטין שערורייתי, בלשון המעטה.

בקיצור, מסוג הגברים שכדאי שעלמה צעירה מבית טוב תימנע מלפגוש. אבל כשרבקה מגלה סודות אסורים ומעשים מפוקפקים של האריסטוקרטיה, חוש הצדק שלה דוחף אותה לגלות את האמת. אולם נראה שאיש אינו מוכן לסכן את המוניטין שלו כדי לסייע לה, ולא נותר לה אלא לפנות אל זה שאין לו מוניטין ולכן אין לו על מה להגן: רידלן נוקס. יכול להיות שהפיראט יתגלה כג'נטלמן הכי מסקרן שהיא תמיד חלמה עליו? ההחלטה אם לחזור אל זמן ההווה או להישאר בשנת 1816 עלולה להפוך לבחירה קשה…  

"גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ"... "אשה שמעולם לא היו לה בעלי־חיים קיבלה במתנה חתול. הביאו לה אותו בתוך קופסת־נעליים, עם חורים במכסה"... כך, במשפטים פשוטים ועירומים, נפתחים שני הרומאנים הקצרים של נטליה גינצבורג – הסופרת האירופית הכי מחשמלת במחצית השנייה של המאה ה־20 – והם הולכים ופורשׂים מרחב המאוכלס בצפיפות בתאים משפחתיים כושלים ומופרכים, שכמו קפאו לאחר מפולת או על סיפָּהּ.

הגבר והאשה שהלכו לראות סרט, עם ילדה וילד שנולדו להם מבני־זוג אחרים, היו בצעירותם נאהבים, ונולדה להם בת. למה נפרדו אי־אז קשה להם לדעת. יחסיהם הקבועים או הארעיים עם בני־זוג אחרים הם ויתור קצוץ־כנפיים, ואילו יחסיהם־שלהם היום, הנטולים מתח ארוטי, הם אי של יציבות ותמיכה הדדית. כל אחד מהם הפך להיות החלק הכי מוצלח בחייו של האחר.

כמו ברבות מיצירותיה של גינצבורג, גם כאן התאים הזוגיים מתאפיינים בתזמונים אנכרוניסטיים: לאחר פרידה מתנהגות הדמויות כאילו הן לא נפרדו, או שחייהן המשותפים מתנהלים כאילו טרם הוחלט עליהם, או מבלי שבני־הזוג יֵדעו למה הם בכלל יחד, או כאילו הם כבר נפרדו; קשרים נמשכים אף שכבר עבר זמנם, או כמו טרם החלו.

הרומאן הקצר השני – סיפור על התפוררותה של משפחה מורחבת המרוכזת בבית דירות ברומא – פונה ונאחז בהתמדה בתהפוכותיהם המשעשעות של חתולי הבית. אכן, הסיפורת של גינצבורג נוטה לגלוש, יחד עם התודעות של דמויותיה, אל פרטים שוליים, ההופכים בדיעבד למוקדים הרגשיים של הסיפור.

בשני הרומאנים שבספר זה עסוקות התודעות המרכזיות בשחזורו בזיכרון של עברן ובכתיבתו מחדש, תוך שקלול פרטיו. בתהליך זה דווקא הרגעים הכמו-זניחים סופחים לעצמם וצוברים בנאמנות את ליבת הסיפור. הזיכרון הורס ימים ומאורעות רבים, משליך אותם ממנו כדבר חסר־תועלת, ומשמר במקרה, כעיקר, "דווקא ערֵמה של רשמים זעירים, מייסרים אך קלילים". וכך גם האשה שקיבלה במתנה חתול מוצאת את עצמה מהרהרת "איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של כל הדברים שקרו לנו". 

'משפחה' ו'בורגנות' ראו אור לראשונה בתרגום עברי ב-2001 בתוך רב־המכר של גינצבורג, וָלֶנטינוֹ, בהוצאת הספריה החדשה. לקראת הדפסת הכרך הנוכחי (מהדורת 2024) תוקנו כמה טעויות ומנחם פרי ערך את התרגום מחדש.

פָאוּסטוֹ וסילביה מגיעים כל אחד בנפרד אל הכפר האלפיני הנידח פוֹנטָנָה פרֵדָה, לעבוד במטבח בעונת הסקי. הוא כטבח, היא כמלצרית. הוא ממילנו, שם הותיר מאחוריו מערכת יחסים שכמעט הסתיימה בחתונה, והיא מבולוניה. סילביה כנראה תמשיך משם לקרחונים, לעבוד בבקתת מפלט, ריפוּג'וֹ; היא קראה שעלייה של אלף מטר בהרי האלפים שקולה לתזוזה של אלף קילומטר צפונה על הגלובוס, ומסע ארוך בהפרש גובה קטן, כשהיא מצויה על פרשת דרכים בחייה, נראה לה רעיון נכון.

לילה אחד, כשבעלת המסעדה משאירה לרשותם את מפתחות המקום, הסיפור של השניים מתחיל - סיפור על אהבה, חיפוש עצמי והתחדשות, של מי שחותר להבין את מקומו בחייו של אדם אחר אל מול היופי המפעים שסביבו.

פאולו קונייטי, מחבר רב־המכר העולמי שמונה הרים (מודן 2017) שעוּבּד לסרט מצליח ותורגם ל־38 שפות, חולק את חייו בין העיר לבקתה אלפינית. אהבתו לטבע ועינו הרגישה לנפש האדם מקבלות ביטוי רב־עוצמה בנובלה זו. 

"בצד אחד היתה אמא שלי ובצד האחר כל מה שרציתי: משפחה, בית, חדר משלי, אוכל חם..."

אמריגו, ילד בן שבע, גר עם אמו אנטונייטה בשכונת עוני בנאפולי. השנה היא 1946, ומצב העיר ואנשיה לאחר מלחמת העולם השנייה בכי רע. אמו של אמריגו מחליטה להציל אותו מהרעב והעוני, ושולחת אותו ב"רכבת הילדים" – מבצע שבו נשלחו ילדים עניים מדרום איטליה להתארח אצל משפחות בצפון המדינה, על מנת להקל עליהם את החורף הקשה. גם אמריגו וגם אמו אינם יודעים שהמסע ישנה את חייו של אמריגו לעד. 

המסע צפונה, שסיפורו מבוסס על אירועים אמיתיים, מציב את אמריגו בין שני עולמות שביניהם הוא ימשיך לנוע כל חייו. הוא מתוודע למשפחתו המאמצת בעיר מודנה, ולמנהגיהם ולאורחות חייהם של אנשי הצפון. הוא רואה כיצד חיים האנשים שנולדו לגורל מיטיב יותר, ומגלה ארץ מצולקת ממלחמה אך מלאת תקווה. הספר עוקב אחר חייו של אמריגו כילד וכמבוגר, וחושף את השפעתו של המסע על חייו, ואת הדרך שבה השהות בצפון עיצבה את זהותו ואישיותו.

הילד מנאפולי מעמיד במרכזו ילד ששבה את לבם של המונים מסביב לעולם. כתיבה מבעד לעיני ילד היא אתגר ספרותי שלא קל לצלוח, וויולה ארדונה הצליחה לברוא דמות משכנעת שאי־אפשר שלא לאהוב. למרות נקודת המבט הילדית, הספר שואל שאלות מהותיות על בחירה וגורל, נתינה והקרבה, פערים חברתיים וכלכליים,  ומשפחה ואהבה. 

הילד מנאפולי תורגם ליותר משלושים שפות והיה לרב מכר עולמי. בימים אלה הוא מעובד לסרט. את הלשון המיוחדת של הספר, ואופן הביטוי הייחודי של אמריגו, הפליאה לתרגם מאיטלקית שירלי פינצי לב.

אֶאוּגֶ'ניו מונטלה (1981-1896) הוא דמות מרכזית בשירה האיטלקית של המאה העשרים, מי שתרם רבות לעיצוב לשונה ולחידוש פניה, ומי שיצירתו נחשבת לאחת הפסגות בספרות האיטלקית המודרנית בכללותה. ההכרה בחשיבות ובמשקל הסגולי של שירתו גדלה והלכה – גם ברמה הבינלאומית – בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1975 זכה בפרס נובל לספרות, בשל המיזוג הייחודי, כפי שצוין, בין "רגישות אמנותית רבה" ל"מבט חסר־אשליות על החיים".

בכרך זה מוגש לראשונה לקהל הקוראים הישראלי, מקור מול תרגום, מבחר מקיף ומייצג מתוך שלושת הקבצים הראשונים שלו, שבהם הגיעה שירתו להישגיה המשמעותיים ביותר: עצמות דיונון (1925), ההזדמנויות (1939), הסערה ועוד (1956). למרות ההבדלים הניכרים בין הספרים, המשורר ראה אותם כמין טרילוגיה שבין מרכיביה קיימת אחידות ורציפות. הקורא ימצא בהם אותו מסע בירור וחיפוש אחר מהות האדם ויחסו לעולם, ויתוודע דרכם לקול לירי בלתי־נשכח, מנכסני צאן ברזל של השירה האירופית של המאה העשרים. 

ג'נריקו קרופיליו, מחבר המותחנים המצליח ביותר באיטליה, מגיע לראשונה לישראל עם רב־מכר ענק שתורגם לעשרות שפות, ובמרכזו עורך דין פלילי שובה לב.

גוּאִידוֹ גוּאריֶירי, עורך דין מהעיר בּארי שבדרום איטליה, מתמודד עם משבר קשה בחייו האישיים כאשר הוא נשכר לייצג לקוח שהסיכוי להוציאו זכאי כמעט אפסי. עבּדו תיאַם הוא מהגר עבודה אפריקאי, רוכל חופים מפוקפק מעיר הנופש בארי, שמואשם ברציחתו של ילד מקומי בן תשע ובהשלכת גופתו לבאר. בביתו של עבּדו, מורה לשעבר מסנגל, נמצאו תצלום של הקורבן וכן כמה ספרי ילדים מעוררי חשד. התביעה אף טוענת שיש לה "הוכחות חותכות" נגד החשוד, בהן עדות של בעל בית קפה שראה את הנאשם ממהר להסתלק מהחוף בסמוך לשעת הרצח. אך עבּדו מתעקש שהוא חף מפשע, ולא מוכן לקצר את ההליך המשפטי, גם אם משפט ראווה ארוך ומתוקשר עלול להביא להחמרת עונשו. היחיד שמאמין לו הוא גואידו.

עד בעל כורחו הוא מותחן משפטי שבמרכזו פרקליט מחוספס אך רגיש שאוהב יין טוב, אוכל משובח ואמנויות לחימה. כנגד כל הסיכויים, גואידו גואריירי נחלץ לעזרתו של עבּדו, ועורך מסע חקירה פרטי שמוביל אותו למסקנות מפתיעות. מבעד לסיפור שהוא מגולל בקולו, נחשפת הגזענות הקשה כלפי מהגרי העבודה האפריקאים, ומתגלֶה אופן פעולתם של מנגנוני הצדק במערכת המשפט האיטלקית.

עד בעל כורחו נכתב על ידי ג'נריקו קרופיליו, בעברו עורך דין ושופט שנלחם במאפיה, וכיום חבר פלמנט מוערך. הרומן היה לרב־מכר ענק באיטליה (כשישים מהדורות מאז 2002!), זכה לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, והוליד סדרת ספרים שבמרכזה עומד גואריירי.

בלהט היצרים, זוג נאהבים צעיר כורת ברית עולם. כל אחד מספר לשני סוד כמוס משלו, שאם ייוודע ברבים - חייו ייהרסו לנצח. לא חולף זמן רב, והם נפרדים. הוא מורה בבית ספר, היא תלמידה מבריקה שלו לשעבר. הוא מתחתן, היא פוצחת בקריירה מעבר לים. לכאורה כל אחד הולך לדרכו; אלא שהחיים ארוכים, והדברים מסתבכים. 

שבועת אמונים הוא ספרו הרביעי של דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה הרואה אור בעברית. קדמו לו שרוכים ותעלול, שראו אור ב׳סדרה הקטנה׳, וויה ג’מיטו.

“רומן מרתק שכתוב מדויק להפליא ועונה על מרבית הציפיות מספרות יפה. זה לא רק המבנה והכתיבה, אלא גם, ובעיקר, התפתחות העלילה שבנויה כפאזל מתוחכם, ובסופו קתרזיס.“ מתוך ביקורת על ׳שרוכים׳, ידיעות אחרונות 

“יכולתו של סטרנונה לעצב בפשטות יצירה שתכיל את כל המרכיבים המשובחים מוכחת החל מן המשפט הראשון.“ מתוך ביקורת על ׳תעלול׳, מעריב

אליזבטה, מרקו וסנדרו גדלים כחברים הכי טובים למרות ההבדלים ביניהם. אליזבטה היא יפהפייה נמרצת שחולמת להיות סופרת; מרקו הוא הבן החצוף והאתלטי במשפחה של רוכבי אופניים מקצוענים; וסנדרו היהודי טוב הלב הוא גאון במתמטיקה ובנם של עורך דין ורופאה. אלא שאט־אט נוצר משולש אהבה מורכב הרה־גורל.

בסתיו 1937 הכול משתנה. מוסוליני מתחזק, ואיתו הפשיזם. תהפוכות הזמן מעמידות במבחן את כל היקר ללבם של השלושה, בדרכים שלא היו מסוגלים להעלות על דעתם. ואז הנאצים פולשים לרומא. הכיבוש מביא עמו זוועות חדשות, ששיאן בבגידה אחת אחרונה, נוראה.

ליסה סקוטוליני היא כלת פרס אדגר ומחברת 33 ספרים, שנמכרו ביותר מ-30 מיליון עותקים ב- 35 מדינות ברחבי העולם, רבים מהם מותחנים רבי־מכר. שימשה נשיאת אגודת סופרי המסתורין בארצות הברית ומפרסמת סקירות ספרותיות במיטב העיתונים. היא גרה באזור פילדלפיה, מוקפת בחבורה של חיות מחמד שהצייתנות מהן והלאה, ולא היתה רוצה לחיות בשום צורה אחרת.

"רומן היסטורי מרשים גדוש פרטים תקופתיים ודמויות מעוררות הזדהות... סקוטוליני טווה את המתח במיומנות."
- וושינגטון פוסט

"תמונה מלאת ניואנסים של איטליה בימי מלחמת העולם השנייה, ובלבה סיפור אהבה והתבגרות הגובר על הכול."
- בוקליסט

"הכינו צלחת פטוצ'יני, מזגו כוס יין אדום והתיישבו עם הסיפור הכובש הזה. צפויות לכם דמעות של עצב ושל שמחה. המורשת האיטלקית של סקוטוליני בשילוב המחקר הקפדני שערכה ינעצו את הסיפור בלב הקוראים."
- לייבררי ג'רנל

סיפור על אֵבל והישרדות בהשראת תא טלפון אמיתי ביפן, שהוא מקום עלייה לרגל ומקור נחמה מאז הצונאמי בשנת 2011

כדי לרפא את החיים יש צורך באומץ, במזל ובמָקום בטוח, שבו תוכל לחלוק ולשתף בזהירות את הסיפור שלך. וכשאיש אינו מצפה לנס, הנס מתרחש.
כשיוּאי מאבדת את אמה ובתה בצונאמי, היא מתחילה לסמן את חלוֹף הזמן מאותו מועד ואילך: הכול נמדד ביחס ל־11 במרץ 2011, היום שבו הצונאמי קרע את יפן, היום שבו האֵבל השתלט עליה.
יום אחד היא שומעת על אדם שבגינתו מותקן תא טלפון ציבורי ישן. הטלפון שבתוכו אינו מחובר, הקולות נישאים ברוח. מדי שנה מגיעים אליו אלפי אנשים מרחבי יפן שאיבדו מישהו. הם מרימים את השפופרת ומדברים עם הנמצאים בעולם הבא.
יואי מגיעה לשם גם היא, אבל אינה מצליחה להביא את עצמה לדבר לתוך האפרכסת. במקום זאת היא מוצאת שם את טאקשי, רופא שגר בטוקיו. יש לו ילדה בת ארבע ששותקת מהיום שבו מתה אמהּ, והשלושה יוצרים קשר מיוחד.

לאורה אימאי מסינה נולדה ברומא, וב־15 השנים האחרונות חיה ביפן ועובדת בין טוקיו לקמקורה, שם היא מתגוררת עם בעלה היפני ושני ילדיה. בעלת דוקטורט בספרות מאוניברסיטת טוקיו. 

"סיפור על הישרדותה העיקשת של התקווה כאשר כל השאר אבוד... מסינה מראה לנו שגם מול טרגדיה איומה, כמו רעידת אדמה או אובדן של ילד, הדברים הקטנים – כוס תה, יד מושטת – עשויים להציע דרך קדימה. המינימליזם המדיטטיבי של כתיבתה הופך את הספר להייקו נפלא של הלב האנושי." – הטיימס (לונדון)

"ספר חובה! קורע לב ומחמם לב בעת ובעונה אחת... מסינה חושפת את הקורא לצער ועצב, אבל אז מציעה לו שובל ריפוי של פירורי לחם לעבר אושר עתידי." – קירקוס

״היינו שנינו כאחד, נתונים בכפה של אהבתנו זה לזה: זו שלי, היתה זועמת, מודעת לעצמה, לא טהורה; ואילו אהבתו, אף שהיתה טהורה שבטהורות, לא היתה פחות ייחודית.״

מעשים לא טהורים ואמדו מיו מציגים תיאור עדין ויפהפה של שנות נעוריו של פזוליני במחוז פריולי הכפרי, שם בילה את שנות המלחמה. מעשים לא טהורים הוא סיפור על מפגשי קיץ, כמעט שערורייתיים, של בילויים בחופי הים ובמסיבות ריקודים ועל אהבה בלתי ממומשת, כזו שמענה את הנפש פנימה. אמדו מיו, מספר את סיפורו של מורה צעיר, הלוא הוא פזוליני, הנקרע בין משיכה מינית כפייתית לצעירי האזור לבין ייעודו להנחיל לילדים בכפרו את האהבה לשירה.

כך כתב פזוליני בהקדמה לספר:

״אני חש צורך לומר לקורא דבר־מה לפני שיתחיל בקריאת הספר. אך מה אומר לו? כתיבת מילות ההקדמה המועטות הללו יצרה אצלי מבוכה גדולה מאי פעם. הסתכנתי מאוד כשכתבתי את "מעשים לא טהורים" ואת "אמדו מיו".
לבסוף אני מבקש מהקורא שלא יגרום לי להתרסק אם יחשוב שסיפוריי אינם מוצלחים. גם במקרה זה השאלה היא אם דרושה כאן כנות או צביעות: אם מחיי־שלי אספתי את החומרים לספר הזה, אזי משמעות הדבר שלא פחדתי לעשות זאת... 

כל מה שכתבתי בעמודים האלה כבר הופיע בוודאי בשירים המעטים שפרסמתי, ורק כעת אני מבחין שבהם היטבתי לעשות זאת. מבחינתי היה הכרחי לגלות נאמנות להידרדרות שלי: המקורות של הספר הזה, מלאקלוֹ ועד רוז'ה פיירפיט, מז'יד ועד תומאס מאן, מעידים שבחרתי לסיפורים האלה מאפיין שנע בין האגדתי לבין הספרותי, ונימה שיש בה רוע של ממש. אנשים מוסרניים רבים ודאי ימהרו להטיח בי האשמות, והצדק יהיה איתם, משום שאם אני איני דזידריו, אם הוא אינו דומה לי, אני הוא שחשבתי על דמותו וגרמתי לכך שיחיה באותו שלב של חיי שבו התקרבתי לדמותו. אך דזידריו מסתיים עם גמר הסיפור; אני ממשיך מעבר לעמוד האחרון של הספר לטפס במדרון שדזידריו הידרדר עד לתחתיתו. אך החיים, החיוורים הרבה יותר מסיפור הם גם הרבה יותר צבעוניים ממנו. לרשותנו עומד תמיד גילוי של זהירות קיצונית שבולם אותנו על סִפה של הרפתקה קיצונית.״

נובלות אלה מייצגות את כתיבתו של יוצר צעיר. כתיבה בסגנון ניאו-ריאליסטי, על גבול הנאיבי, אך בעיקר זו כתיבה כנה וטהורה בישירותה. יש וסערת הרגשות והתחושות גרמו לפזוליני להעלות על הכתב תיאורים מעט סתומים, שהיו בוודאי מובנים לנפשו המתחבטת, לתחושת האשמה שליוותה אותה. זו כתיבה שנובעת ממעיין רגשי-אישי, ובזה קסמו הגדול של הטקסט. 

בדצמבר 1945, כחודשיים אחרי שחזר בדרך עקלתון מאַוּשוויץ לטורינו, התחיל פרימו לוי לכתוב את הספר הזה על השנה שלו במחנה הריכוז. תחילה כתב אחוז־בולמוס, כדי להשתחרר מייסורים, את הזיכרונות שהרעילו אותו, אבל האיש חסר הניסיון בספרות – שבינתיים מצא עבודה ככימאי, וכתב בלילות או במעבדה הכימית של המפעל – צמח כמעט בן־לילה להיות סופר ענק, שאת קולו החם, החכם והשלֵו אי־אפשר לשכוח. מטען הזיכרונות שינה את פניו והפך לספר הראשון במעלה מסוגו, ולאחת היצירות הגדולות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים, "אחד מן הספרים הנחוצים באמת של המאה"
(פיליפ רות).

לא נמצא בו התעכבות על הזוועות של מחנה הריכוז, ואין בו קינה או רגשות נקם. הספר מתבונן באנשים המרוֹקָנים, שהלאגר שלל מהם תו אחר תו של זהותם כבני־אנוש, תוהה "אם זה אדם", ונאחז ברגעי חסד של שרידי אנושיות, אשר בהם ומתוכם שב האדם להיות אדם.
מבחינות רבות אפשר לומר שאם זה אדם מתורגם כאן לעברית לראשונה. לראשונה הוא מובא בסגנונו של פרימו לוי, על דיוקו, ובמלואו.

מימי, ילד בעל דמיון עשיר, מהופנט למראה ילדה שרוקדת ריקוד מסוכן במרפסת הדירה שבבניין ממול. הוא עוצר את נשימתו עם כל צעד שהיא עושה ומתאהב בה עד מעל לראשו. כדי לזכות בתשומת ליבה הוא מוכן גם לצאת לקרב נגד ילד אחר בשכונה, שהכריז שהיא תהיה אשתו. סבתא של מימי, שנכדהּ הוא כל עולמה, שומרת מתחת למיטתה תיבת אוצרות מסקרנת וגם... את המפתחות לעולם הבא, לא פחות ולא יותר. מימי נחוש לעשות בהם שימוש.

בשפה מרהיבה ובדיאלקט המהווים גיבורים בפני עצמם, מגולל דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה את סיפורם של הארבעה, שגורלם נשזר ונפרם חליפות לאורך השנים.

החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו זכה בפרס מונדלו ג'ובאני. זהו ספרו האחרון של סטרנונה, זוכה פרס סטרֶגה היוקרתי, שספריו תורגמו ב־32 מדינות. ספריו 'שרוכים', 'תעלול' ו'שבועת אמונים' ראו אף הם אור בסדרה זו וזכו להצלחה רבה.   

"ספר מושלם, אירוני ומרגש, על לימוד והתבגרות." אל
"סטרנונה הוא כמו מאה סופרים שונים. לקרוא אותו זו תמיד חוויה מסעירה ואמיצה." קוריירה דלה סרה

סיפור אינטימי על משפחה, זיכרונות, אהבה ומערכות היחסים שמגדירות אותנו.
בשעת לילה חשוכה מסתערת אדריאנה על דלתה של אחותה, עם תינוק בזרועותיה. מי רודף אחריה? איזו אמת מטרידה היא מסתירה?
אדריאנה טורפת בסערה את חיי האחות, זורעת בהם כאוס וחושפת אמת הרסנית. 
שנים לאחר מכן מקבלת האחות שיחת טלפון לא צפויה, שקוראת לה לשוב במהרה לעיר הולדתה. 
היא יוצאת למסע לילי ארוך ברכבת ובנבכי זיכרונות ילדותה, שמעלים בה אהבות ישנות, אכזבות וסודות שהותירו בה טעם מר. 
כשהיא מגיעה לבּוֹרגוֹ סוּד, שכונת דייגים קטנה שתושביה אדיבים אך סגורים מאוד, היא מתוודעת לאסון הנורא ומנסה להתפייס עם עברה.

דונטלה די פייטרנטוניו מתגוררת בפֶּנֶה שבאבּרוּצוֹ ועובדת כרופאת שיניים לילדים. מגיל תשע היא כותבת סיפורים, אגדות, שירים ורומנים. סיפוריה התפרסמו בכתב העת 'גרנטה' האיטלקי. ספרה בֶּלָה מִיָה היה מועמד לפרס 'סטרגה' וזכה בפרס 'ברנקטי' לספרות. אמא של הים, ספרה השלישי, זכה בפרס קמפיאלו היוקרתי ותורגם לעברית.
אחותי והים היה מועמד סופי לפרס 'סטרגה' בשנת 2021.

"אם קראתם בשקיקה את ספריה של אלנה פרנטה, תתאהבו גם בספריה של פייטרנטוניו. הספר המבטיח של אביב 2022!"
-Literary Hub

"אחותי והים טומן בחובו מסר שמזכיר את גדולי הספרות האיטלקית של המאה ה־20, מאלזה מורנטה ועד פרימו לוי, מסר טראגי ובה בעת מלא תקווה — אף שהסבל בלתי נפרד מחיינו, נוכל לבחור שלא לתת לו להגדיר אותנו."
-לה רפובליקה 

בן ונציה, בנם של זוג שחקני תיאטרון, היה אחד האישים היותר מפורסמים במאה ה-18 באירופה. הוא היה בן בית בחצרות מלכים, שליטים ואנשי-דת, מאהב, דיפלומט, מכשף ויזם של מפעלי הימורים. ברישומי הכנסייה הוא מופיע כבן לפשוטי-עם שהחל את חייו כמשפטן וסיימם כספרן בספרייה פרטית בבוהמיה. אולם לעיקר פרסומו זכה בתחום שונה לחלוטין - אהבת נשים! קזנובה היה המאהב המושלם, ויותר מזה - הוא היה מאוהב באהבה עצמה, בתהליך האהבה הכובש את לב הנשים והגברים.
קזנובה כתב מאות כתבים במהלך חייו, בנושאים רבים ומגוונים, החל בספרי חוק כנסייתי וכלה בספרי מדע בדיוני וקבלה מעשית. אולם ספרו המפורסם עוסק בו עצמו - ״סיפור חיי״, ספר הזיכרונות המתאר בגילוי לב את חייו ואהבותיו.
בשפה ציורית, חושפנית, מרתקת ומלאת הומור מתאר קזנובה את גלגולי חייו, את נדודיו ממדינה למדינה ומאישה לאישה, את הצלחותיו ואת כישלונותיו. ספר זה טבע את חותמו של קזנובה על התרבות המערבית, ושימר את שמו של קזנובה גדול המאהבים וכ״משורר האהבה הדגול״.
״סיפור חיי״ של קזנובה מוגש בתרגום מלא ומוער.
״כל חיי נועדתי להיות קורבן לחושיי הרגישים, וזאת על אף היסודות המוסריים המצויינים שהושרשו בלבי. התמלאתי עונג בהלכי בדרך נלוזה, ול חדלתי מלחיות את שגיאותיי, ובלבי הנחמה כי ידעתי מה הן. אי-לכך, תקווה אני, קוראים יקרים, שלא תמצאו בסיפורי התפארות עזת-מצח, ואף לא הרהורי חרטה או מבוכה של מי אשר מעלה סומק בלחייו בהתוודותו על חטאיו הקלים… חשתי כי מיום לידתי נועדתי למין היפה, תמיד אהבתי נשים ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לזכות באהבתן… לבי משכני אל כל הדברים הטובים אשר עוררו את סקרנותי.״
(קזנובה - סיפור חיי)

ב־6 בינואר 1537, והוא בן עשרים ושלוש, התנקש לורנצינו לבית מדיצ'י בחייו של שליט פירנצה, הדוכס אלסנדרו בן העשרים ושבע, שנחשב לבן דודו בנסיבות מפקפקות, וגרם למותו. ימים ספורים לאחר מכן כתב לורנצינו את "אפולוגיה", כתב הגנה להצדקת מעשהו, בו הוא מפרט ומסביר את הסיבות הפוליטיות לכך. לורנצינו עצמו נרצח ב־26 בפברואר 1548 והוא בן שלושים וארבע.

הלנה ידעה מראש איך החיים שלה צריכים להיראות: בית ספר, אוניברסיטה, הגבר שהיא צריכה להינשא לו, אפילו מה יהיה הצבע של הספה בסלון. אבל עכשיו כשהשיגה את כל זה, היא אינה מרוצה. הנישואים שלה משתרכים בעייפות, ללא תשוקה או סקרנות. בעלה הפך למעין אח. האם ייתכן שזה כל מה שיש? כשיום אחד הלהט והתשוקה מרימים את ראשם, הלנה צריכה לבחור: האם להיאחז בחייה הנוחים או לסכן את כל מה שיש לה ולהסתער, להעז ואולי לאבד הכול. רומן מקסים ומרגש מאת פאביו וולו, מחבר רב-המכר הזמן שאבד לי שיצא בארץ בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן ומחברם של ספרים רבים שנמכרו במיליוני עותקים באיטליה ובמדינות נוספות

איך מעבירים געגועים ואהבה אל מעבר לאוקיינוס? נכדתה של אולגה עזבה את ביתן בצפון איטליה ונסעה לארצות הברית, ואולגה משתוקקת לספר לה את האמת על העבר שלה, ולשתף אותה בדבר החשוב ביותר שלמדה: להקשיב ללב וללכת בדרך שהוא מתווה. אבל היא לא רוצה לחשוף את מצבה הבריאותי הרעוע, מחשש שנכדתה תרגיש מחויבת לחזור הביתה. אז היא כותבת מכתבים, שלא יישלחו, ובהם היא משתפת את נכדתה בגילוי לב בנבכי חייה. היא מספרת על הוריה, אנשים נוקשים ומיושנים, שגידלו אותה בתחילת המאה ה־20 ללא גילויי חיבה וגרמו לה להרגיש דחויה ובודדה; על שאיפתה למצוא בן זוג שיהיה שותף לחיי הנפש והרוח העשירים שלה, שאיפה שלא הייתה מקובלת בתקופת נעוריה. היא חושפת את האהבה הגדולה שלה לגבר שפגשה במקרה, אהבה אשר חוללה מהפך בחייה, והובילה לסוד שהסתירה במשך כל השנים. במכתביה מביטה אולגה לאחור על שנותיה וכותבת בכנות כובשת על תשוקה ורגש, על אובדן וכאב, על חרטה והשלמה.