הביקורות של מכורה לספרים של דנה לוי אלגרוד

זהו סיפור על אדריכל מצליח שבונה בתים והורס משפחות, ועל מעצב שיער עם שורשים מעורערים ורעב לחיים חדשים. לכאורה – שני סיפורים מנותקים לחלוטין: האחד מתרחש בישראל, השני בבוגטה שבקולומביה.
אולם אט-אט מצטלבים חוטי העלילה המקבילים ומתלפפים זה בזה, עד שעמודי הטווח שלהם קורסים לתוך עצמם בשיא דרמטי ובלתי צפוי.

"חתיכת סיפור" הוא רומן קצבי, צבעוני ורב-המצאה המטיח בעצמה את אפשרויות הבחירה שלנו בגדר ההפרדה של הכביש המהיר.

דלית אורבך כבשה לה זה מכבר את מקומה כאמנית העלילה המקורית, המבריקה והמרתקת. ספריה הקודמים, "קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "וזה הסוף" ו-"יותר מדי נינה" היו לרבי מכר.

"זה לא שאני גדולה, כמו שהחיים קטנים," מסבירה נינה את ה"יותר מדי" שהיא. אבל גם היא יודעת שלחיות איתה זה כמו לגור בלונה פארק שאין בו פתחי יציאה.

בגיל ארבעים וקצת פוגשת נינה לראשונה את אחותה התאומה שממנה הופרדה בלידתה. המפגש בין התאומות הזהות, השונות כל כך זו מזו, מעמת כל אחת מהן עם החוסרים שלה, ומעורר בהן רעב לטרוף את חצי העולם שנמנע מהן.

הן מחליטות להתחלף ביניהן בכול. בבני הזוג, במשפחה המורחבת, בקריירות השונות ובחברים. מעשה מטורף זה מטלטל את חיי כל הסובבים אותן ומנפץ את המסכות שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מאישיותם.

יותר מדי נינה הוא רומן מרתק, מפתיע ושנון על גורלות שנחרצו מראש, על המאמץ העיקש לשלוט בהגה החיים ועל הכמיהה לבחור בחיים אחרים מאלה שנפלו בחלקנו. זהו סיפור על אחרוּת, העמדת פנים, תשוקה והדחקה ובעיקר על הכמיהה הטבעית לשוב ולאחד את חלקינו השבורים, ועל הניסיון "לצאת מהחיים האלה בחיים", כמו שאומרת נינה.

זהו ספרה החמישי של דלית אורבך, רעיונאית, תסריטאית וסופרת. קדמו לו קונפטי, קיפודים, וזה הסוף ובדידותו של קורא המחשבות.

קמיליה מתה. ולאחר חצי שעה היא קמה לתחייה וממשיכה לחיות את חייה. אך בעוד העולם ממשיך להתקדם, כמו תמיד, קדימה,– חייה של קמיליה מתקדמים בכיוון ההפוך..לתדהמתה, היא הולכת ונהפכת צעירה מיום ליום. העולם, שממנו נפרדה כאישה זקנה, מתפתח, משתנה ומזדקן אל מול עיניה, הרואות את גופה מזדקף, את איבריה מתגמשים ואת עורה נמתח. גופה חוזר לאחור, לימים טובים יותר, ואילו נפשה... מה קורה לנפשה? כולם רוצים למתוח את החיים עד לקצה. אך היכן הוא הקצה הזה? ומה נמצא מאחוריו? אילו יכולנו לחיות את החיים מהסוף להתחלה, האם היינו מתרפקים על מה שהיה ועל מי שהיינו? האם היינו מתכחשים לעצמנו, מנסים לשנות? ואולי לא ניתן לתקן את שעשה הזמן?

ברוכים הבאים לעולמם הפנימי הבלתי רגיל של האנשים הרגילים. מבחוץ לא רואים עליהם כלום, אבל יום אחד יברח להם איזה קוץ מקרי, וכולם יגלו שהם בעצם קיפודים. שהקוצים שלהם דוקרים להם בנשמה. כמו סילבי, שבנתה לה עולם דמיוני עם בעל ואהבה, ותלשה לעצמה את הקוץ הזה עם פינצטה; או כמו נחום שגילה שמה שלא יודעים כן כואב; ורותי - רופאת שיניים בורגנית שקמה יום אחד ונעמדה פעורת פה מול עולם הפוך; ודייויד - הפרסומאי שלא מצליח לעשות את זה עם אף אחת מאז הטראומה ההיא; וגם איתמר - ילד חכם במיוחד שרואה דברים שאף אחד אחר לא רואה. אין אנשים אפורים. יש רק מבטים אפורים על אנשים צבעוניים. וכדאי שנגיע אליהם, כי ככה נגיע אלינו.

דלית אורבך פורשת ברומן הזה מניפה מרהיבה של דמויות נפלאות, עם מורכבות פסיכולוגית ועלילתית, קצב מסחרר, חדות לשון ודימויים שלא יפסיקו להפתיע. ספר שהוא חגיגה אמיתית. זהו הרומן השני של דלית אורבך. הראשון, קונפטי, יצא בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2002, וזכה לשבחי הביקורת.