הביקורות של אביב

סיכוי קלוש שהייתי זוכה לקרוא את "עֵמֶקפְּלַסְט", רומן שיצא לאור לפני עשור כמעט, אלמלא היה נבחר להיות ספר החודש בחוג הספר שהצטרפתי אליו זה לא מכבר. עד אז, אפילו לא שמעתי על קיומו, כמו גם על קיומה של דורית קלנר, הסופרת שבראה אותו בכישרון ניכר. מדובר ברומן מרענן ביותר, קודם כל בזכות הסוגה שלו. "עמקפלסט" הוא שמו של מפעל (דמיוני) בעמק יזרעאל לייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, התפאורה ברומן הינה מקום העבודה הזה, ובהתאמה גם ליבת ההתרחשויות – המקצועיות לצד הפוליטיות לצד האישיות – הינה מקום העבודה. קלנר פורשת גלריה עשירה ומגוונת של דמויות, עובדים ועובדות במפעל: פקידות קבלה, מפעילים, נהגים, עובדי מחסן, לבורנטים ומהנדסים – כולם וכולן משמשים ב"עמקפלסט" בערבוביה. האירוע המחולל, המובא כבר בפתחו של הרומן, הוא העסקתה של דפנה שפירא כמנהלת המעבדה במפעל. דמותה הדעתנית מעוצבת היטב כבר בסצנה שבה היא ממת

את "פולשת", ספרה החדש של ארנה קזין, קראתי בשקיקה במהלך טיסה ישירה מסן פרנסיסקו לתל-אביב, בין תנומה לתנומה ובין חמגשית לחמגשית.

"פולשת" הנה נובלה בלשית לא קונבנציונלית: הגיבורה שלו היא בכלל חוקרת ציפורים (אקדמית), המנסה להרחיב את היריעה ולהכשיר את עצמה להיות חוקרת (פלילית); בנוסף, הסיפור מסופר מפי הגיבורה בדיעבד, ונמסר לקוראים כדוח שהיא כותבת, דוח שהוא ניסיון לשקף לעצמה את השתלשלות האירועים בחקירה שניהלה, ועל ידי כך להתחקות אחרי הטעויות שעשתה במהלכה.

הדבר המוצלח ביותר ב"פולשת" הוא ללא ספק הגיבורה שלו, אליאנה דוידוב. זו דמות, שלומר עליה שהיא מעוצבת היטב יהיה לשון המעטה; אליאנה לחלוטין חיה לי מול העיניים. לא פחות משהקוראים מתוודעים לפרטי החקירה שאליאנה מנהלת, הם מתוודעים לחייה הפרטיים, ובפרט למערכת היחסים המתפתחת בינה ובין השוטרת ענת שהרבני. אליאנה, לסבית "לא זוגית ולא מונוגמית", היא כנה ושובת לב, וההסתכלות שלה על העולם מרעננת. כך לדוגמה, 'חקירות' בראייתה הן "התסבוכות שאנשים נקלעים לתוכן ואינם יכולים לצאת מהן בלי עזרה של עין צופיה, שזו מלאכתה וזו תשוקתה".

קזין מיטיבה לשזור את המקצוע של אליאנה, חוקרת ציפורים, לתוך הסיפור. אליאנה מתבוננת על עולם בני האדם כשעולם החי נמצא כל הזמן ברקע ומשמש לה כרפרנס ("אני אוהבת לראות איך כל אחד בממלכת החיות יודע לזהות בדיוק את האויב המסוים שלו"). משכך, לך כקורא לא נותרת בררה אלא להרחיב יחד איתה את מבטך שלך. יש משפטים של אליאנה שגרמו לי להישתל במושב המטוס, למשל "ההורים לא נשארים בקן. לגוזלים אין לאן לחזור. הסיפור הזה של ההורים הוא סיפור זמני כל כך, קצר מועד כל כך".

הכתיבה של קזין אינה מופתית, היא אינה כירורגית של מילים, אם כי מפעם לפעם כן מבליחים בטקסט תיאורים יפים ולא שגרתיים ("מלוא העיניים שלה אישונים"). יחד עם זאת, קזין כותבת בצורה קולחת וטבעית. אחד הדברים שמוצאים חן בעיניי בספר הוא שהדיאלוגים שבו הם אמינים לכל אורכו ועל פני כל דמויותיו. זהו דבר שכלל אינו מובן מאליו, יצירות ספרות רבות כושלות בכך, ומאבדות מאמינותן. ב"פולשת", לעומת זאת, הדיבור של הדמויות הוא אותנטי, הן אינן נופלות לזיוף.

אני מניח שיהיו מי שיתאכזבו מהפן הבלשי בנובלה, שכן התעלומה שבו אינה סבוכה מאוד. בכוונה לא סיפרתי עליה כאן דבר: על אף שכותרת המשנה של הספר היא "נובלה בלשית", בעיניי זו משמשת בסך הכול מסגרת לסיפור האמיתי שקזין מבקשת לספר, והוא הניסיון של אליאנה, עטויית השריון הקשיח, לקרב את עצמה אל האנשים שמסביבה, וכלשונה, להרגיש יותר משהיא רגילה להרגיש.

במסגרת שיעורי אנגלית בתיכון למדנו את ״התפסן בשדה השיפון״, ועד היום אני זוכר מה רבה הייתה הפתעתי כשקיבלתי חזרה את הבחינה שכתבתי על הספר. ציון לא מחמיא התנוסס עליה, ולצדו העירה המורה: לא ענית לגמרי על השאלות, התשובות שלך סובבות שוב ושוב סביב הנקודות, אבל לא נוגעות בהן. נזכרתי בתקרית הזו מעבָרי כאשר סיימתי לקרוא את ״היה היתה״ וחצי תאוותי בידי.

אתחיל דווקא בחצייה האחר של התאווה, זה שהתממש לכדי חוויית קריאה מענגת. לאורך ספר שלם משרטטת יעל נאמן דיוקן של אישה שהלכה אל עולמה בשנת 2002. שמה של האישה – פזית פיין, דמות מיוחדת במינה שנקרתה בדרכה של נאמן בחטף, אך נחקקה בתודעתה ונותרה בה נוכחת שנים רבות לאחר מכן. נאמן מרכיבה את פאזל אישיותה של פזית על ידי מחקר יסודי, עבודת נמלים של ממש, שבמרכזה ראיונות מקיפים שקיימה עם גלריית דמויות שעמדו בקשר עם פזית במהלך חייה. במובנים רבים מצליחה נאמן להקים לתחייה את דמותה של פזית. קראתי בעניין רב, שלא לומר בצמא חסר רוויה, את הסיפורים והחיוויים הרבים על פזית השזורים בעדויות השונות שמביאה נאמן. ביקשתי לדעת עוד ועוד על מי הייתה מי שהיֹה הייתה, ובלעתי לקרבי את כל הפרטים כולם.

מלבד אישיותה כה יוצאת הדופן של פזית, היה דבר נוסף שהִקשה עליי להינתק מחוויית הקריאה בספר. התֶּמה שלו, המפעפעת בו מתחילתו ועד סופו, שתמציתה היא השאלה: מה בעצם מותיר אדם בלכתו מן העולם הזה? והידיעה המצמיתה, המודחקת רוב הזמן, שלא נותר ממנו שום דבר, או לכל היותר נותר ממנו דבר מה השואף לשום דבר. מה שמרענן במיוחד בדמותה של פזית היא עמדתה המתריסה כלפי השאלה הזו. בעוד האדם המצוי פועל ללא לאות בשביל להותיר חותם בעולם, פזית עמלה נמרצות למחוק מהעולם כל זכר ממנה. כך למשל, כשהיא קרבה אל מותה מסרטן היא גוזרת את פניה מכל תמונה שברשותה, ולפני שהיא מחלקת את ספריה היא מכסה בדקדקנות בטיפקס את ההערות שרשמה בהם – משני צדי העמוד. לכל אורך הספר לא ברור אם פזית באמת ובתמים מעונינת למחוק את עצמה לפני לכתה, או שפעולת המחיקה הזו, דווקא משום שהיא נעשית בכזאת הפגנתיות, היא בעצם קריאה לתשומת לב.

אלא שעיקר ההחמצה של ״היה היתה״ היא, שעל אף שמובאות בו עדויות נרחבות על פזית, חלקן מפי אנשים שהיו במעגלים הכי הקרובים שלה, כמה היבטים מהותיים באישיותה נותרים עדיין בלתי מפוענחים. אין כוונתי ל״בלתי מפוענחים״ במובן הפסיכולוגי, אלא ללקוּנות בתיאור אישיותה של פזית שלנאמן בפירוש הייתה היכולת למלא, אך היא לא עשתה כן. אציג שתי דוגמאות בולטות לכך.

פזית מתוארת בספר שוב ושוב כאישה מצחיקה, כמעט כל מרואיין מתייחס לפן הזה באישיותה: ״מאוד מצחיקה״, ״נורא מצחיקה״, ״הומור נהדר״, ״חוש הומור הורס״, ״מאוד אהבתי את חוש ההומור״ וכו׳ וכו׳. למרות זאת, באופן מתסכל להרגיז נאמן אינה טורחת להציג אפילו אזכור אחד לדבר מה מצחיק שאמרה פזית. איזה פספוס! עוד מרואיין עובר בסך, ועוד אחד, וכולם ללא יוצא מן הכלל מקלסים את חוש ההומור של פזית, ונאמן – כך אני מדמיין בעיני רוחי – יושבת מול כל המרואיינים הללו, ולא עולה בדעתה לבקש מהם להמחיש את האמירות הללו. הרי יש להניח שעם חוש הומור כה מובחן מישהו מהם בטוח זוכר משהו. ואם לא דוגמאות, אז לפחות לבקש מהם לאפיין את חוש ההומור הזה, להנהיר אותו. אלא שהספר הסתיים ולא הצלחתי להבין מה היה טיב ההומור של פזית, נותרתי עם אפיון שטוח וסתמי, כאפיון דמות בפתחו של תסריט: ״פזית – אישה מצחיקה מאוד״.

דוגמה נוספת: פזית הייתה עורכת ומתרגמת נוקדנית והייתה לה, על פי רבות מהעדויות, רגישות לשונית גבוהה מאוד. אלא שלמרבה הצער, למעט דוגמה אחת (״זה לא עברית… בעברית כשמגמגמים אומרים אה, לא אומרים אמ. כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן״) אין בספר דוגמאות שממחישות את הלשון הצחה, המדייקת, הרגישה לכל שביב של זיוף, שהייתה לפזית. חבל, כל כך חבל, שנאמן לא ניסתה להוציא יותר ממרואייניה. הקריאה הדרוכה שלי את הספר הונעה בחלקה על ידי ההשתוקקות לדוגמאות הללו, והציפייה שיגיעו בעמוד הבא שאקרא. התאוויתי להתענג על תכונתה הייחודית הזו של פזית – אך נאמן לא אבתה לספק את מבוקשי.

בריאיון לתוכנית הרדיו ״מה שכרוך״ לרגל צאת ספרו החדש אמר דרור משעני – עם מידה של הומור – שבמהלך הכתיבה הרגיש שהוא כותב את ספר הבינג׳ הראשון. ואכן, הקריאה ב״שלוש״ היא מותחת וקולחת באופן יוצא מגדר הרגיל, כזו שמאפשרת לך – כמעט תובעת ממך – לקרוא את הספר כולו בגמיעה. המשפטים קצרים ומדודים, תיאורים פיוטיים כמעט שאין בנמצא, והמיקוד כולו מושם על העלילה וקידומה. אך אליה וקוץ בה.

אם האפיון שלעיל מזכיר לכם כתיבה תסריטאית, אינכם טועים. אם להרחיק אומֶר, ״שלוש״ הוא מעין יצור כלאיים, תוצאת הכלאה של פרוזה ותסריטאות. כמו בתסריט, שבו בתחילת כל סצנה מופיעה כותרת המציינת את הזמן והמקום שבהם היא מתרחשת, כך חלק מהסצנות ב״שלוש״ נפתחות במשפט מקדים המהדהד את המקבילה התסריטאית. למשל, ״יום ראשון לקראת השעה שתים-עשרה, הביקור הראשון בדירה של גיל״. לא זו אף זו, תיאורי הדמויות מובאים בספר באופן תמציתי וחזותי, ממש כאילו מדובר בהנחיות ליהוק המופיעות בדפי תסריט. לדוגמה, על אחת הדמויות נמסר כך: ״גבוהה ורחבה, עם רגליים לבנות שריריות וכפות ידיים ורגליים עבות. בלונדינית. לא מאוד יפה, אבל עם נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה, משהו איכרי, ארצי, אולי אמהי״.

בעודי תוהה על קנקנה של הברייה הספרותית ההיברידית הזו, נזכרתי בדברים שאמרה פעם בריאיון הסופרת דורית רביניאן על ההבדל בין כתיבה ספרותית לכתיבה תסריטאית. ״כתיבת תסריט״, התפייטה, ״זה קצת כמו לכרסם עצמות. כותבים רק פעולות ודיאלוגים, בלי שום לחלוחית. אין הבשר של העולם הפנימי, אין השפה להתפלש בה״. אמנם רביניאן כיוונה לחוויית הכתיבה של תסריט, אך לטעמי הדברים הללו נכונים גם לחוויית הקריאה של טקסט תסריטאי. לאורך הקריאה ב״שלוש״ חסרה לי אותה הלחלוחית שרביניאן דיברה עליה. כשם שבכוחם של האמצעים האמנותיים בקולנוע להוסיף לחלוחית לתסריט ולרומם אותו, כך הכלים הספרותיים המצויים בידי הסופר, הם שמאפשרים לו להעשיר את הסיפור. על ״שלוש״ הייתי אומר בתמצות (מעט מכליל, אני מודה): פעולות ודיאלוגים, ולחלוחית – אַיִן.

משעני דווקא כן מסוגל לכתיבה מלוחלחת. נכון, הוא לא מהסופרים שיודעים ללוש את השפה העברית, אבל הוא כבר הוכיח את יכולתו לברוא דמויות רחבות מנעד רגשי, כמו אברהם אברהם המהורהר ב״תיק נעדר״, ספר הביכורים שלו. יתר על כן, אם מאוד מתאמצים, אפשר בכל זאת לאתר ב״שלוש״ פיסות דקות של בשר שנותרו על העצמות, הגיגים נאים כמו ״עצי אורן שהדיפו ריח חריף של חיים בכל פעם שירד גשם״, או ״חודש פברואר יהיה יבש, וכבר מתחילתו יהיו ימים חמימים שהקיץ מקופל בתוכם כמו אבקן בתוך פרח״. רק שאלו, כאמור, מצויים בספר במינון לא מספק.

לזכות ״שלוש״ אפשר לזקוף את העלילה הבנויה לתלפיות. אינני מפרט אותה כאן בכוונה, שכן מדובר בעלילת מתח (עם טוויסט מענג לקראת סופה). די אם אומר שהספר בנוי משלושה חלקים, כשכל חלק מגולל פרשייה רומנטית של דמות נשית אחרת עם אותו גבר. במיוחד מצאה חן בעיניי נקודת המבט בחלקו השלישי של הספר, שבה המספר הכל-יודע מדווח על השתלשלות אירועים שהתרחשו זה מכבר – תוך שימוש בלשון עתיד, מה שעוטף את הדיווח בדוק של מסתוריות. חוזקה נוספת של ״שלוש״ הם הדיאלוגים שבו. המילים שמשעני משים בפי הדמויות שלו אמינות, ואינני זוכר אפילו משפט אחד שגרם לי להתגרד מפאת היותו מלאכותי או לא דיבורי – ואין זה עניין של מה בכך במחוזותינו הספרותיים.

בחזרה לאותו ריאיון ל״מה שכרוך״. משעני – אשר ספרו ״תיק נעדר״ עובד לסרט צרפתי ובקרוב יעלה עיבוד נוסף שלו כסדרת טלוויזיה ישראלית – אמר בו, כי הוא מגדיר את עצמו רק כסופר ולא כתסריטאי, במובן הזה ש״אף תסריט שכתבתי לא הופק אי פעם״. אני מרשה לעצמי להמר שהעיבוד של הספר ״שלוש״ לתסריט יהיה טבילת האש התסריטאית של משעני. אחרי הכול, המלאכה הזו כבר נמצאת בחצי הדרך.

מאכזב: שטוח, לא אמין, כתיבה גנרית.

השפה יפה עשירה אבל הסיפור מייגע לקריאה, לא נהניתי.