הביקורות של לירון

"אני יושב עכשיו במרפסת הדירה שלי, רואה טלוויזיה ואוכל זיתים.
היה קצת מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה הסוף, אין כמו לסיים הכל עם כמה כוכבים בשמים וטלנובלה ארגנטינאית גרועה על המסך. זה פרק 436 ואני לא מכיר את הדמויות. הן יפות, הן נרגשות, הן צועקות זו על זו בספרדית. אין תרגום, אז קשה להבין על מה בדיוק.
אני עוצם עיניים ונזכר באישה מהסופר. כשהתחבקנו ניסיתי להיות קטן, להיות יותר חמים משאני באמת, ניסיתי להריח כאילו רק הרגע נולדתי.״

אוטוקורקט הוא קובץ הסיפורים השביעי של אתגר קרת.

נַסּוּ לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְדַמְיֵן עֵץ.
לֹא סְתָם עֵץ, עֵץ מְיֻחָד, שֶׁאַף אֶחָד עוֹד לֹא הִצְלִיחַ לְדַמְיֵן. 
לֹא לְכֻלָּם זֶה קַל, וּבֶטַח לֹא לְיוֹאֵל, 
אֲבָל הוּא לֹא מְוַתֵּר וְיוֹצֵא לְמַסָּע שֶׁלֹּא יֵאָמֵן.
הַאִם יִמְצָא בְּסוֹפוֹ אֶת הָעֵץ שֶׁאַף יֶלֶד לֹא דִּמְיֵן? 

אֶת הָעֵץ שֶׁאַף יֶלֶד לֹא דִּמְיֵן הִצְמִיחוּ יַחַד 
שִׁירָה גֶּפֶן וְאֶתְגָּר קֶרֶת, שֻׁתָּפִים לַחַיִּים וְלִיצִירָה, 
וַאֲלֵיהֶם הִצְטָרְפָה הַמְּאַיֶּרֶת עֲטוּרַת הַפְּרָסִים שָׁרוֹן שְׁפִּיץ. 
עוֹד מִסִּפְרֵיהֶם שֶׁל שִׁירָה וְאֶתְגָּר לִילָדִים: 
לַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ וּמְחַכִּים לְנִסִּים.

דמות ושמה "המוות" שותה כוסית אחרונה בבר בכיכר רבין לפני פיגוע חבלני; סיור מאורגן של אתרי פשע מיתולוגיים, מפלורנטין ועד שדרות נורדאו, הופך בעצמו לקטלני; שותף בכיר בחברת הייטק נעלם בדיזנגוף סנטר, וחלקי גופה מתחילים לצוץ ברחבי המבנה; משולש אהבה מסוכן בין עורך דין ביבים, נערת ליווי ומאפיונר רוסי...

תל אביב היא עיר תוססת ובטוחה, רוב הזמן, עבור רוב תושביה. אבל הסיפורים בקובץ הזה מספרים מה קורה בשאר הזמן לשאר האנשים: תל אביב נואר מציג ארבעה–עשר סיפורים חדשים מאת יוצרים שונים, המכונסים כולם סביב העיר תל אביב — כל אחד מהם חוקר את צדה האפל של שכונה או אזור שונים בעיר.

אתגר קרת ואסף גברון, מהסופרים הישראלים הבולטים בדור הנוכחי, קיבצו קבוצת כותבים מלהיבה, צעירה ומגוונת. כל אחד ואחת מהם ניגש לז´אנר הנואר מכיוון אחר, אבל כולם מוכשרים כשדים וקשורים בעבותות אל העיר תל אביב.

בבוקר זוהר סיפרה לאמא את הכול:
על ירח בורח, ינשוף כועס וחתול שאוהב לאכול.
על עצי מחטים מפחידים, רחובות ריקים ושוטר,
אבל בעיקר היא סיפרה לה על איש, שרצה שיהיה לו חבר. 

שירה גפן כותבת, אתגר קרת כותב, ושאר הזמן הם הורים של לב.

דוד פולונסקי, מאייר. זוכה פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2004.

34 סיפורים. אניהו הוא קרת במיטבו. סיפורים כמו השמנמן, נשיקה אחת על הפה במומבסה, כללי ברזל ואחרים, מאשרים מחדש - וביתר שאת - את יכולתו של קרת להפגיש בין הטריוויאלי לבין החד־פעמי, להצחיק ולהדאיג בו־זמנית, ובעיקר להאיר בדייקנות את תנועת המטוטלת שבין האישי לאוניברסלי. סיפוריו של קרת הופיעו ביותר מעשרים שפות, היו לרבי מכר וקנו למחברם קהל קוראים נאמן בארץ וברחבי העולם.

מדברי הביקורת - הישראלית והעולמית - על ספריו של קרת:

"אמן המילים, הקוסם קרת, מכניע את הסנטימנטליות, יורה את הסיפור לשתי מטרות מנוגדות ופוגע בשתיהן." - הארץ

"תערובת סובטילית של תמימות ומודעות, של אירוניה צורבת והומור עדין מתגלה בכתיבתו של הסופר המבריק הזה." -לה מונד

"קרת אינו מפחד מכלום, סיפוריו המבריקים הם כמו דקירות מחט - טראומטיים וחולמניים, מלנכוליים ומלאי הומור, אף-פעם לא שטחיים ותמיד מדויקים." - די וולט

"קול חדש ומרכזי בספרות העולמית." - סן-פרנסיסקו קרוניקל

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו "אמבולנס".

צינורות (1992) הוא ספרו הראשון של אתגר קרת.

ספריו האחרים הם: געגועי לקיסינג'ר (1994), הקייטנה של קנלר (1998), אניהו (2002), וספרי הקומיקס: לא באנו להנות (1996 – עם רותו מודן), סימטאות הזעם ופיצריה קמיקזה (1997, 2004 – עם אסף חנוכה).

געגועי לקיסינג'ר הוא ספרו השני של אתגר קרת, יליד 1967. 

דב נמלים, מדביר חרקים, רוצח שכיר, יבואן קרמים, איש-שלג – חמישים סיפורים קצרים מהמציאות הדמיונית המחפשים אחר הקשר שבין סיטואציות מחיי היומיום – (בית ספר, צבא, יחסי הורים-ילדים, גבר-אישה וכו') – ובין עולם אלטרנטיבי-בדיוני.