הביקורות של איריס

שתי תמות יש לספר הזה: האחת - תולדות קיבוץ נחל עוז, האחזות הנח"ל הראשונה, שהוקמה בשנת 1951, והתאזרחה בשנת 1953. בשבעה באוקטובר, 2023, בשעות הערב, אמור היה הקיבוץ יחד עם מאות אורחים ומזומנים לחגוג שבעים שנים להיווסדו. "נחל עוז, שהוקם בתחילת שנות ה־50 במרחק של פחות מקילומטר מגבול ישראל עזה, הוא באופן רשמי הקהילה הישראלית הקרובה ביותר לעיר עזה. בין הנקודה המערבית ביותר בקיבוץ לבין קו הבתים המזרחי ביותר של שכונת שג'אעייה, מעבר לגבול, מפרידים כ־800 מטרים." התמה השנייה, העיקרית בספר, שהיא גם סיבת כתיבתו היא ארועי השבעה באוקטובר, 2023, היום בו נהפכו חייהם של תושבי הקיבוץ, יחד עם רבים מתושבי עוטף עזה, וכן, כל מי שהיה באזור, כל מי שהיו לו חברים או קרובים באזור, ובכלל – כל תושבי מדינת ישראל. סיפורו של היום הזה – השבעה באוקטובר, מתחלק בין חוויותיהם של בני משפחת תיבון, שהקיצו, כמו כולנו, בשעת בוקר מוקדמת לקולן של אזעקות "צבע אדום" בלתי פוסקות ושריקות פגזי המרגמה. לאלה הצטרפו מעט מאוחר יותר קולות ירי, רעם נפץ הרימונים, ושלל קולות מלחמה. עוד מאותו היום, מוסיף תיבון את סיפור הקרב הלא-יאמן שהתחולל במשך כל היום ברחבי הקיבוץ, עת עוד ועוד לוחמי חמאס, ובשלב מאוחר יותר בוזזים ועוד פולשים אל חצר הקיבוץ, אל בתיהם של חברות וחברים, הורגים, חוטפים, משדרים בפייסבוק מתוך בתים שנפלשו, ומול המאות נלחמו מיעוט שבמיעוט – סגן הרבש"ץ ומפקד כיתת הכוננות, יחד עם לוחמים ספורים, פחות מעשרה, מסתערבי מג"ב, שנשארו ללון בקיבוץ. "כל הזמן שאלנו איפה הצבא, ואף אחד לא ידע. התחלתי לחשוב שחיזבאללה תקף במקביל בצפון, ואולי גם האיראנים הפציצו את תל אביב, ובגלל זה אף אחד לא מגיע אלינו", סיפר. "חשבתי שכולם שכחו את הקיבוץ הקטן הזה. והבנתי שאנחנו פשוט הולכים להילחם כאן עד שתיגמר לנו התחמושת. ואז כולנו נמות". מעין ממואר של יום אחד ומה שהוליך אליו. ומה היה אחר כך? כך שואלים בסופו של ספר. ובכן, "אחר כך" עוד לא הגיע. אנחנו עדיין בשלבים שונים של השבעה באוקטובר, 2023, כפי שמוזכר גם באפילוג של הספר (הספר יצא לאור בתום קצת פחות משנה מארועי אותה השבת). הלחימה עדיין נמשכת, תושבי נחל עוז עדיין לא חזרו (ברובם) לבתיהם, חטופים עדיין נמצאים בעזה. ואין איש יודע מתי ואיך זה ייגמר. ואין איש יודע מה ההגיון בכל זה. לביקורת המלאה: https://irisganor.com/9975/

לילות לבנים הם זמן מצוין לקריאת ספרים. קריאת ספרים כמו "אפלה" היא דרך מצויינת להעביר את הזמן, בלי צורך להביט שוב ושוב בשעון. פשוט לקרוא. סיפוריהן של שלוש נשים , כל אחת בזמן אחר, כל אחת מוצגת באופן אחר. הספר מותח, מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, מרתק. מצוין לסוגתו ובכלל. נופים אחרים, מרהיבים, מאיימים, ארץ אחרת מאד. מומלץ לסקיראה המלאה בבלוג: https://irisganor.com/9205/

הזמן הוא אך לא מזמן, תקופת ההפגנות הגדולות והנסיון להפיכה המשטרית, וחוקרת המשטרה, ליאורה דגני, גיבורת הסדרה, מקבלת, סוף סוף, דרגת סנ"צ, דרגה שהגיעה לה, לדעתה, כבר מזמן, ונגזלה ממנה, בעבר (שוב, לדעתה) על ידי מי שכיום הוא המפקד שלה. מי שהיה הפקוד שלה, של דגני, ואהובה, גור, שנעלם מחייה בסוף הספר הקודם, ונמצא כעת במרחב באר-שבע, עוסק בכנופיות הפשע הדרומיות, סחר בסמים, הימורים ושאר ענפים שאינם חוקיים אך רווחיים ביותר, ויש בהם מערכת קודים וחוקים הדוקה למדי, שיש לציית לה, או לשאת בעונשים כבדים. גופתו של קבלן ידוע בדרום, תושב עומר, אביהו כהן, מתגלה במקרה ביער בן-שמן, וקצת חיפוש וחיטוט, מעלים שיש אולי קשר להימורים, ואולי, רק אולי, יש צורך לאחד את החקירות, הן זו של הרצח והן זו של כנופיות הדרום. עניין שיחייב, מטבע הדברים, איחוד מחודש, לפחות לצרכי עבודה, של דגני וגור. מפגש טעון בפני עצמו. לסקירה בבלוג: https://irisganor.com/9135/

משהו חדש ארס פואטי, ועוד בתחום ההולך וכובש את עולם הספרות, ובכמויות שכל מו״ל משתוקק לשכאלה גם אצלו – הספרות הרומנטית החדשה, זו שיש בה אירוטיקה וסקס, וכל ״מאחורי הקלעים ״ של התופעה: בניית הציפייה לספר חדש, הוצאה של סדרות ספרים, יחסי ציבור,שימוש ברשתות חברתיות, ארגון כנסים, מפגשי קוראות … וכל הקסם שלא פג, שישנו בספרים. גם אלה שאף פעם לא תקראו. חלק מאותה בניית ציפיות היתה גם סביב הוצאת ״רוזאנה וי״; בניית ציפיות מוצלחת על פניה (אני מקווה שגם במציאות) ומשום אותה בניית ציפיות, ומשום שאני בהחלט אוהבת את כתיבתה של רוגל, מיהרתי לקראו, סמוך מאד לצאתו לאור. ורד בלאס היא אשה אפרורית משהו, גרושה-ביחסים-טובים ואם לשתיים, עובדת במשרד החינוך וחיה לה חיים רגילים וכמעט משעממים. "…אופיר היה אדם טוב, פרטנר טוב, חבר טוב. אבל לא הייתה שם אהבה. גם לא תשוקה גדולה. היה שם בית, וביטחון. …" "….אחרי הגירושים חזרתי לשם המשפחה שלי. השלתי מעצמי בקלות את הידין של אופיר, אפילו שהוא נשאר של הבנות. …" וישנה רוזאנה וי, שם עט לסופרת רומנטית, שמאחוריה שלישייה מצליחה, ולפניה סדרה חדשה של שניים, שקהל הקוראות מצפה לו בכליון עיניים. לרוזאנה וי. הסופרת יש אתר מושקע ובו קצת על הספרים הקודמים, וקצת על אלה שיבואו, מועדון קוראות עם מגע אישי משהו, בין הקוראות לסופרת, המבטיחה לענות לכל הכותבת. אין איש יודע, חוץ מהעורכת הקבועה ואיש יחסי הציבור מיהי האשה האמיתית מאחורי השם רוזאנה וי. ויש עוד - בבלוג שלי: אלה יווניה קוראת ספרים https://irisganor.com/8595/

שערי בנפשך שיום אחד כל מה שידעת על עצמך משתנה, מתהפך; אינך מי שחשבת שאת, כל מה שידעת היה לא נכון, כל מה שסיפרו לך בשקר יסודו. ועכשיו, מי את? מה את? ומשפט אחד שמצאתי, ולא ידעתי אם נכון לפעם או עכשיו: "...אביה ודודהּ וגם אמה, כל הניצולים שהכירה, נהגו לומר: "המשכנו לחיות, למרות שלא היה שום טעם לחיים," "איבדנו הכול והמשכנו לחיות," ...."לא ידענו אז מה מציאות ומה הזיה. מה נכון ומה לא נכון. הכול היה לא נכון." ..." הספר הזה, כמו לא מעט מספריה של אליה-כהן, נכנס לחדרי הלב ומשוטט שם, מכאיב יותר או פחות וילך אתי עוד זמן רב. מומלץ

הספר הזה יש בו קסם ועלילה מרתקת, וכושר המצאה ודמיון יוצאים מן הכלל, ולא לחינם זכה לתשבוחות כה רבות. https://irisganor.com/7713/

ספרה זה של אולמי מרתק, מהפך דפים, אפל וכואב ומטיל אימה. https://irisganor.com/7886/

ספר נפלא. מרתק. מהפך דפים ולוקח את הקורא/ת לרחובות והשכונות שסביב, אבל בדרך אפלה לגמרי. https://irisganor.com/7960/

מהפך דפים, מרתק, כואב, יפהפה. כדאי מאד מאד https://irisganor.com/7967/

בכל פעם שנפלו צרות על יהודים, בכל מיני מקומות בעולם, חיפשו היהודים סיבה, איזה הסבר, משהו שיבאר להם מדוע הם, בני העם שאלוהים בחר בו מכל העמים, מדוע הם נתונים שוב ושוב ושוב למשיסה ולהרג ושוד ורצח ואונס; מדוע יום אחד, לאחר שנים שחיו בשלום ושלווה, יחסית, בין שכניהם, קמה איזו רוח רעה והם נרדפים ומעונים ונאלצים לארוז מטלטליהם ולהגר למקום אחר, שקט יותר, בתקווה ששם יוכלו להישאר. עד ששוב נהפך עליהם עולמם. אולי משום כך קמו להם, ליהודים כל מיני קדושים ומשיחים, ויש להם, ליהודים, עולם נסתר שבו נמצאות נשמות ומלאכים ושדים, ויש בו לחשים וקמעות, ודרכים לשמור על החיים ועל הבריאות. והיו להם למשיחים האלה, עד שהתברר כי אין הם אלא משיחי שקר, ולא מהם תבוא הגאולה, אנשים רבים שהלכו אחריהם, ונוצרו קהילות שלמות, ומשפחות נקרעו, אלה שנשארו באמונתם הישנה, ואלה שדבקו בזו החדשה. היה משיח אחד – שבתאי צבי – שמשגבר כוחו, עד שהשליט ראה בו איום, נאלץ להתאסלם, ושבר גדול נשברו מאמיניו וקהילתם. ואחריו היה יעקב פרנק, והספר הזה, שכתבה אולגה טוקרצ'וק, הוא סיפורו של יעקב פרנק, משיח חדש שקם ליהודים במאה ה- 18, ממשיכו של שבתאי צבי. יעקב פרנק. יהודי ממזרח אירופה, שנדד בין תורכיה לבין מדינות מזרח אירופה, הכריז על עצמו בשלב מסוים כיורשו של שבתאי צבי, וקרא לעצמו המשיח. הפרנקיסטים בחרו להמיר דתם לנצרות, אולם יצרו לעצמם אמונה משל עצמם, וכוחם ההולך וגובר היה לצנינים הן בעיני היהודים, ובעיקר בעיני השלטונות. את סיפורו האמיתי של יעקב פרנק ובני עדתו, יש שיאמרו: כת, לוקחת אולגה טוקרצ'וק אל מחוזות הרומן ההיסטורי, דהיינו – הצמדות לסיפור המעשה ולאנשים שחיו אז, ו"החייאת" סיפורם, ממש כמו כותבי וכותבות רומנים היסטוריים אחרים ואחרות. וכיצד, שואלת עצמה הקוראת, אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה, הרחב והמקיף, זה המביא בפניה את האנשים והנשים וחייהם, ומותם, והכל מתוך הכרות קרובה, כמעט אינטימית עם מנהגים ומעשים של יהודים ויהודים שעזבו את דתם, אלה שהקבלה מנחה את דרכיהם, ואלה שהתלמוד. דבריו של יעקב פרנק, "האדון", מתוקים מדבש. הוא מבטיח גאולה וחיי נצח, הוא נושא ונותן עם שליטים וראשי כנסיות, כדי למצוא מקום שיוכלו להתנחל בו, לקיים בו את פולחניהם, ולקרב את הגאולה.  ואיך תיראה הגאולה? – שאלה אותו פעם. …. זה פשוט – אמר. – כאשר הניצוץ האחרון של האור האלוהי ישוב למקורו, יופיע בפנינו המשיח. כל החוקים יתבטלו. תתבטל החלוקה לכשר וטרף, לקדוש ומקולל, אי אפשר יהיה להבחין בין יום ללילה וייעלמו ההבדלים בין גבר לאישה. האותיות בתורה יסתדרו מחדש, כך שתופיע תורה חדשה והכול בה יהיה הפוך. גוף האדם יהיה קל כמו רוח ונשמות חדשות ירדו מכס האלוהים הטוב וייכנסו בגופות האלה. ואז גם אנשים לא יצטרכו לאכול ולשתות, השינה תהיה מיותרת וכל תשוקה תתפוגג כמו עשן. הריבוי הגופני ייעלם בפני חיבור שמות קדושה. התלמוד יתכסה באבק, נשכח ומיותר. ובכל מקום ישרור זוהר השכינה. " וכשעצם כוחו ושמעו הלך מקצה הארץ, ויהודים נוספים הלכו בעקבותיו, החלו מנהיגי היהודים לראות בו איום גובר והולך, ומשום שפחדו שככל שיגבר כוחו, כך יחלשו הם, החלו להתנגד לו. ההתנגדות לבשה לעתים פנים אלימים ממש, עימותים וקריאת ספרים ואף שריפתם, ועד הטלת חרמות על פרנק ואנשיו. החרם הוא שורה של מילים שאומרים אותן בסדר מסוים, בזמן מסוים ולקול שופר. מטילים אותו בבית הכנסת בברודי לאור נרות שחורים, כשארון הקודש פתוח. קוראים קטעים מספר ויקרא כו, יד-מה ומספר דברים כח, טו-סח, אחר כך מכבים את הנרות ואימה גדולה נופלת על כולם, כיוון שמעל המוחרם מפסיק להאיר האור האלוהי. קולו של אחד משלושת הרבנים המנהלים את הטקס נישא בבית הכנסת כולו ונטמע בקהל המאמינים: אנו מודיעים לכול שבהכירנו מזה זמן את השקפותיו ומעשיו הנלוזים של יענקל לייבוביץ' מקורולובקה ניסינו בכל צורה להשיבו מדרכו הרעה. כיוון שהקשה את עורפו וכיוון שאנו שומעים מדי יום על מעשי המינות והכפירה שלו וכשהעדים בהישג יד, החליטה מועצת הרבנים שיענקל לייבוביץ' מקורולובקה יוחרם וייכרת מקהל ישראל. …. -אנו מצווים בזאת להחרים ולנדות את יענקל לייבוביץ' המכונה גם יעקב פרנק בכל חומרי חרמות ובאותן מלים שבהן קילל יהושע את יריחו ואליהו את הילדים או במילות כל הקללות הכתובות בספר דברים – אומר הרב. … https://irisganor.com/7790/

הכותב הוא נכד של חייל אמריקני כזה, ואשה וויטנאמית, שבדרך לא דרך הגיעה לאמריקה, עם בתה, אמו של הכותב. הכותב כותב מכתב לאמו, שלא תקרא אותו, את המכתב הזה, לעולם. ודרך המכתב הזה מתוודעת הקוראת לסיפור חייו, סיפור חייה של המשפחה. הכותב, ששמו "כלב קטן" כדי להטעות את הרוחות הרעות האוספות אליהן ילדים קטנים וחלשים, הוא בן דמותו של וונג, וזוהי מעין אוטוביוגרפיה וממואר, ובעיקר סיפורה של משפחה אחת, סבתא, שתי בנותיה ובנה של אחת מהן, שעשו את הבלתי יאמן כמעט והגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, רק כדי לשרוד, להשאר בחיים. לפעמים, כשאני לא נזהר, אני חושב שקל לשרוד: פשוט ממשיכים להתקדם עם מה שיש לך, או עם מה שנשאר ממה שקיבלת, עד שמשהו משתנה – או שאתה קולט סוף-סוף שאפשר להשתנות בלי להיעלם, שכל מה שהיית צריך לעשות זה לחכות עד שהסערה תחלוף מעליך ולגלות ש… כן – שמך עדיין מחובר ליצור חי." לאן, הסבתא, ברחה עם בתה מאי לסייגון, ברחה מבעל אלים, וכדי לקיים את בתה עסקה בזנות. היא פגשה בחייל אמריקאי, פול, ונולדה לה בת שנייה, הונג. אחר כך פול נעלם, חזר לאמריקה, אחר כך הצליחה לאן להגיע בעצמה לאמריקה, עם הונג, שעתה נקראה רוז, ובנה – כלב קטן. רוז עבדה, כמו נשים רבות מן המזרח, בסלון לטיפול בציפורניים, זה המופיע שוב ושוב בסיפורים, זה שהעובדות בו שואפות אדים מרעילים מכל החומרים, וחולות לעתים ללא תקנה מן האדים האלה. המילה הנפוצה ביותר באנגלית בסלון היופי היתה סליחה. זה היה הפזמון החוזר למשמעות העבודה בשירות היופי. שוב ושוב ראיתי את המניקורסיטיות מרכינות ראש מעל יד או כף רגל של לקוחה, חלקן צעירות בנות שבע, ואומרות, 'סליחה. מצטערת. אני כל כך מצטערת,' כשלא עשו כל רע. ראיתי עובדות, גם אותך, מתנצלות עשרות פעמים לאורך מניקור של ארבעים וחמש דקות, בתקווה ליצור איזה יחס חם שיוביל למטרה הסופית, טיפ – רק כדי להגיד סליחה כשלא ניתנה שום סליחה." הספר עוסק בתולדות המשפחה המצומצמת, סבתא, אם, בן, נשים שעולמן חרב עליהן שוב ושוב ושוב, חיות בשוליים, אבל עם הבטחה למשהו, התבגרותו של הבן, גילוי המיניות שלו. וכל אלה בשפה פיוטית נפלאה ונוגעת. אני לא יודע מה אני אומר. אני משער שהכוונה שלי היא שלפעמים אני לא יודע מה או מי אני. לפעמים אני מרגיש כמו בן אדם, ולפעמים אני מרגיש יותר כמו צליל. אני לא נוגע בעולם כמו עצמי, אלא כמו הד של מי שהייתי. את עוד שומעת אותי? את קוראת אותי?" סיפור על אהבה והישרדות, על הקשרים החזקים מכל, ושוב – אהבה. כל הזמן אהבה. לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שורדת? אולי השורדת היא האחרונה שחוזרת הביתה, הדנאית האחרונה שנוחתת על ענף שרוחות רפאים מכבידות עליו." כדאי מאד. www.irisganor.com

למאדים נשלחה משלחת מחקר של ששה אנשים. היה עליהם לשהות שם פרק זמן מסוים, לאסוף דגימות מסוגים שונים ולחזור לכדור הארץ עם תום התקופה היעודה. אלא שסופת חול במהירות מעל למקסימום שתוכנן על ידי נאסא גרמה לקיצור השהות, ובעת שניסו לצאת מן התחנה אל רכב החלל, נפגע מארק וואטני, הבוטנאי ומהנדס המכונות (כל אחד מן האנשים והנשים במשימה הזו היו לו שני תפקידים לפחות), ומשלא השיב לקריאות ועלה חשד כי מת, והפינוי היה דחוף, הוחלט להשאירו מאחור. אחר כך התברר כי הוא לא מת. הוא נפגע, והצליח לפנות עצמו בחזרה למגורים, לתקן את מה שנפגע בגופו, ואז לנסות לחיות. לנסות לתקשר עם כדור הארץ; עניין בעייתי כשלעצמו, משום שהאנטנה נפגעה. כאשר מתברר בכדור הארץ כי הוא עוד חי, מתגבשת תוכנית להשיבו, אם רק יצליחו, וכל הספר הזה עוסק בנסיונות מצד נאסא, במאמצי החללית שכבר היתה בדרכה לארץ, ובעיקר, בתיעוד מפורט של וואטני עצמו, לצאת במסע על פני המאדים, לתחנה הבאה שיועדה למשלחת הבאה, תוך שעליו להתגבר על כל מיני קשיים טכניים וכשלים למיניהם, בעיקר כשהאספקה שהביאו איתם הולכת ואוזלת. אם נדלג על הפרטים הטכניים: כימיה, פיזיקה, בוטניקה, מתמטיקה ועוד (אלא אם כן תפיקו מכך הנאה נוספת), הרי שהספר כולו מרתק מהחל עד כלה ואין לי אלא להמליץ גם עליו. שמחתי למצוא את עצמי (טוב, בעקיפין לגמרי) בספר הזה: …שם הגשושית שאנחנו שולחים אליך הוא אייריס, על שם האלה היוונית שעפה בשמים במהירות הרוח. היא גם אלת הקשת בענן." ונהניתי לא פחות מהשנינויות שעוברות בראשו של האיש שנשאר לבדו על מאדים. …מובן שסרט דביק עובד בכמעט ואקום. סרט דביק עובד בכל מקום. סרט דביק הוא קסום ויש לסגוד לו." והערה אחרונה למתרגם: אחד מחברי המשלחת, הכימאי והנווט שלה, מוצאו מגרמניה. שמו Alex Vogel. האות V נקראת בגרמנית כמו F, כך ששמו בתרגום לעברית, צריך היה להיות אלכס פוגל ולא אלכס ווגל. (אולי כדאי לתקן בהוצאות הבאות). וכל זה משום שה"ווגל" הזה עצר אותי כל פעם מחדש בשטף הקריאה. אבל חוץ מזה הספר הזה ראוי בהחלט לשבחים שקבל. https://irisganor.com/7728/

בספר שכל כולו מחווה ברורה לגמרי לספרה המפורסם של אוסטן – גאווה ודעה קדומה – אך שנכתב בזמננו אלה, כאשר לשונה של הסופרת משוחררת בהרבה מזו של אוסטן, ועדיין נאמן לסוגה ולתקופה, פוגשת הקוראת שוב בחמש אחיות, שבאין להן אח, יאלצו בעתיד הקרוב מאד לוותר על כל אשר להן, אלא אם כן יימצא רווק בעל ממון שיינשא לאחת מהן, ויציל את כל בנות המשפחה מהצורך לעבוד לפרנסתן בתקופה שבה נשים עובדות היו שייכות למעמד הנמוך בלבד. מעמד שאין ממנו מוצא לעד. בניגוד לספרה של אוסטן, כאן האחיות כבר יתומות מהוריהן, שהותירו אותן כמעט בחוסר כל, עם משכנתא על הבית, משכנתא שנטל האב כדי לכסות את חובותיו, והבכורה שבהן, קיטי טלבוט, מיס טלבוט בשבילכן ובשבילכם, מנהלת את משק הבית ומודעת עד כאב לכיסיה המתרוקנים והולכים. כמו אצל אוסטן, גם כאן תהיה בריחה כדי להינשא, וכבודה של עלמה צעירה יעמוד בסכנה, כמו אצל אוסטן – מקרה חירום, כמעט אסון, ייפתר באורח פלאי, כמו אצל אוסטן, תושייתן של העלמות, ואופיין המחוספס מעט ביחס לחברה הגבוהה, יביאו אותן בסופו של דבר על המנוחה ואל הנחלה. ואת הקוראת לשמחה גדולה שראתה כך וכך המלצות נלהבות על הספר הזה, ונענתה להן, וקנתה לעצמה את הספר הזה, שיעביר את ימיה, ובעיקר לילותיה במין סוג של עונג מרנין. עוד על הספר כאן: https://irisganor.com/9678/

אשה צעירה, באנגליה של תחילת המאה ה-19, שאין לה הרבה להציע לעולם, אלא את חיוניותה, גילה הצעיר, תמימותה, חינוכה הטוב (אם הוקנה לה כזה), יכולה להתקדם במעמדה החברתי אם תינשא נישואי נוחות לגבר שמעמדו גבוה משלה, רצוי בעל רכוש, וכך תוכל גם משפחתה לקטוף את פירות הקידום הזה, בכל מיני דרכים, להתקבל בחברה הגבוהה, לבוא בבריתות נישואין עם משפחות מכובדות אחרות, וכל סוג אחר של קידום חברתי שניתן לחשוב עליו. וכך יכולה אשה צעירה שכזו, כמו מיס אלייזה בלפור, צעירה ביישנית למדי, צייתנית למדי, להינשא לרוזן מבוגר ממנה בהרבה שנים, וכל שנדרש ממנה הוא להעניק לו יורש. הספר הזה, שהומלץ בנשימה אחת יחד עם "המדריך לעלמה רודפת הממון" אמנם נופל מעט מקודמו, ועדיין מהנה ומהפך דפים, ומעביר לילות לבנים עד תומו. ואם תרצו להוסיף ולקרוא: https://irisganor.com/9733/

קופרס צ'ייס הוא מן כפר כזה, קצת נידח, באנגליה. כפר שחלק מבתיו מיועדים לאנשים בסוף ימיהם, כשהם עדיין מתפקדים לגמרי, וצלולים בדעתם. ויש גם אגף לאלה שאין לדעת מה בתודעתם, ושגופם תש, והם רק מחכים ליומם. כפר מפואר ביותר הוא קופרס צ'ייס; פעם היה בו מנזר וכנסיה, ואפרים וגבעות מסביב. עכשיו, משמנזרים יצאו מן האופנה, הופכים הם בידי יזמים זריזים גם לכפרי גימלאים שכאלה. הדיירים והדיירות – מי שנותרו בגפם אחרי שנים רבות של זוגיות אוהבת, ובאו להיות בחברת אנשים כמותם, או מי שבאו בזוג, ואחד מהם עבר לאגף החוסים, וניתן רק לבקרו בכל יום, ולדבר אליו, מבלי שיגיב. יש בהם מי שמנצלים את זמנם ואת המקום, רק שימיהם יהיו יפים וטובים עד שכבר לא. הספר הזה מתמקד בארבעה מהם – ג'ויס, הכותבת למישהי עלומה (לעצמה?), שהיא החדשה שבהם, אחות בדימוס, שבאה לכפר אחרי מות אישה, אליזבת שהיא חוקרת משטרה לשעבר, רון ואיברהים, פסיכיאטר שעדיין מקבל פציינטים שלא מוכנים לוותר על שירותיו. ארבעתם אוהבים לעסוק בנסיון לפענח מקרי רצח מן העבר, כאלה שמעולם לא פוענחו, ושאליזבת לקחה עמה (בניגוד לנהלים) כשעזבה את עבודתה. הם עוברים על התיקים, על התצלומים, על הדוחות, ומנסים למצוא זוויות שלא נחקרו, אולי הארות פתאומיות. מין חוג שכזה, שהוא שלהם ושלהם בלבד. אלא שאז נרצח, בביתו, אחד השותפים-בעלים של המקום, וזירת רצח עכשווית היא כבר משהו שונה לגמרי. לסקירה המלאה https://irisganor.com/9190

ברינדזה טווה את הסיפור ביד אמן, וייסלחו לו השטחיות והפירכות בסיפור, כי זה טיבם של ספרי מתח מן הסוג הזה – עלילה המכוונת להפוך דפים במהירות, כדי לפנות מקום לספר הבא בסדרה. אכן, מהפך דפים, ובהחלט מומלץ בתור שכזה. https://irisganor.com/7777/

כדאי, למרות ריבוי הדמויות, ריבוי התפקידים ותפקידי הנגד, ה"קפיצות" בעלילות המשנה בין אחת לשניה, לשלישית ולרביעית, וכן, הלאה, והקוראת צריכה לפענח אותן קפיצות. כדאי, למרות שבתחילה נראה הספר איטי למדי, ואף נקרא בהתאם; שום דבר לא ישאיר את הקוראת טרוטת עיניים באמצע הלילה, רק כדי לסיים את הפרק. עד שפתאום אי אפשר להפסיק. כדאי, כי הספר (הסופר) מסתכל בפכחון על אותם ארגונים שפעם היו סודיים ונחשבים, וכיום נחשבים הרבה פחות. https://irisganor.com/7980/

הספר הזה לא יכול היה להכתב בתקופה עליו הוא מדבר, משום שבתקופה ההיא, שנות הששים המוקדמות בארה"ב (ובכלל) מקומן הנכון של הנשים, כך נאמר, שודר, הושר, הוסרט ומה לא בכל מקום, היה בבית. אחרי מלחמת העולם השניה, בה הנשים מילאו תפקידים חשובים במערך הכלכלי, חשוב היה לפנות את מקומות העבודה לגברים, ועל כן כל המסרים שהופנו לנשים קראו להן להיות נשים טובות לבעליהן, אמהות טובות לילדיהן, ובכלל – לדעת את מקומן הנכון. "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה; אז, כשהמלחמות הגדולות נגמרו והמלחמות החשאיות רק התחילו ואנשים רעננו את מחשבותיהם והשתכנעו להאמין שהכול אפשרי, אמה בת השלושים של מדלן זוֹט התעוררה בכל בוקר לפני עלות השחר והיתה בטוחה בדבר אחד בלבד: החיים שלה נגמרו." אליזבט זוט בהחלט ידעה מהו מקומה הנכון. ידעה וזה לא עניין אותה כלל. היא התעניינה בכימיה. השכלה אקדמית היתה משאת נפשה, ולא היה לה שום סיכוי. מה גם שבאה ממשפחה מפוררת ומופרדת, ובאמת לא היה לה סיכוי. כנגד כל הסיכויים התקבלה לאוניברסיטה, ותמיד ליוותה אותה המחשבה, לא שלה, של אלה שסביבה, שמן הסתם זהו פסק זמן עד שתמצא את הגבר הנכון ותתחתן. לא היתה לה שום כוונה כזו. מצד שני, לאחד המרצים שלה באוניברסיטה בהחלט היו מחשבות אחרות לגביה. כי חוץ מלאהוב כימיה, אליזבת זוט היתה אשה יפה מאד. וכדרכם של גברים שאין להם עכבות מיוחדות (וכי למה שיהיו להם, הרי ברור לגמרי מה נשים רוצות, ואין שום סיבה לשאול אותן), תקף אותה בהזדמנות כלשהי, עניין שהוביל לפגיעה בו ולהרחקתה מן האוניברסיטה. אחר כך הגיעה לאיזו אוניברסיטה אחרת, ושם פגשה בכימאי מחונן, ששמו הלך לפניו כמי שמועמד לפרס נובל, ומשנפגשו השניים, ובכן, הכימיה פעלה. וכאן נגמר כל הרומן הרומנטי, ומכאן מתחיל סיפור המאבק, מאבקה של אשה לבדה, באמריקה השמרנית (כן, גם בחוף המערבי אפשר להצטיין בשמרנות) שאינה נשואה, חד-הורית, שכל הדלתות נסגרות בפניה שוב ושוב ושוב. שכל העולם, כמעט, סביבה מסרב להתייחס אליה כאל שוות ערך, או שווה בכלל. שנאלצת להתפשר כמעט בכל דבר, שהישגיה המחקריים נגנבים ממנה. והיא לא מרפה, כמעט אף פעם. רק לעתים מתגנב הייאוש, כי כמה כבר אפשר? "'אני אתיאיסטית, מר רות' ', היא אמרה ונאנחה בכבודת. 'בעצם, הומניסטית. אבל אני חייבת להודות שיש ימים שבהם המין האנושי מחליא אותי.," דרך הסיפור הזה, הספר הזה מועברים, מתחת לכל ה- Fell Good, לא מעט מסרים חתרניים (חתרניים תחת החברה של אז, וגם של היום); שיוויון ללא הבדל דת, גזע ומין, הבזבוז העצום שהעולם מבזבז כשנשים מורחקות ומודרות ונאלצות להגיע, כמעט תמיד אל תקרות הזכוכית שאינן נשברות. על חשיבותו של המדע. כי, תארו לעצמכם איך היו החיים נראים, אילו כל בני האדם היו נחשבים שווים. "....תאר לעצמך שכל הגברים היו מתייחסים לנשים ברצינות. החינוך היה משתנה. היתה מתחוללת מהפכה בשוק העבודה. יועצי נישואין היו פושטים רגל..." ספר מהפך דפים, מרתק, ובהחלט כדאי לקראו. https://irisganor.com/

הכותבת (בגוף ראשון) מרילין קליינמן, היא אשה צעירה, יהודיה, בשנות העשרים לחייה, בשנות הששים העליזות. חיה באזורים הטובים של ניו יורק העיר. מאלה שניו-ג'רזי היא ארץ גזרה עבורם. אשה צעירה כזו יש לה עתיד ברור וידוע, לימודים בקולג' אולי תמצא שם בעל, נישואין וילדים. סטנדרטי. אין היא נשאלת כלל מה היא רוצה, ואיך, כי נשים תמיד רוצות להנשא וללדת ילדים. אבל היא לא רוצה. היא לא בטוחה מה היא כן רוצה, חוץ מאשר לכתוב, אבל לא בוער לה כלל "להתמסד". מצד שני, כמו כל הנסיכות היהודיות-אמריקאיות ( JAP) היא תלויה לחלוטין בהוריה, לפרנסה, מגורים, מימון הקולג' והחיים בכלל, כך שלא באמת יש לה איזושהי השפעה על גורלה. הספר עובר מקלישאה לקלישאה והוא כולו צ'יק-ליט גנרי כהלכתו, מה שמאפשר את סיום הקריאה בו במהרה, ותוך אסקפיזם מוחלט. ממש כדאי בימים שכאלה. לסקירה המלאה: https://irisganor.com/10503/

כל הספר הזה נודף קלישאות, ואין בו שום דבר חוץ ממילוי הזמן, עד שהחלטתי מה לקרוא. ובשורה התחתונה – גם כרומן רומנטי הוא לא ממש מעניין. לא על הספר הזה תהיה גאוותי