הביקורות של מיטול

רכשתי מבלי לחשוב פעמיים ברגע שראיתי את ההמלצה של ישי שריד.

בועט עד דמעות

מתאים גם לפאנל של גב׳ חסון.

שחרית 11:11. זכרונות מתוקים.

גשם של צואה. גאוני בפשטותו.

ואו. קשה לתאר את סופת הרגשות. היה לי קשה להתאפק ולא לכתוב ביקורת לפני שסיימתי. אבל התאפקתי ואני זוכר מה רציתי לכתוב. כאחרים, קראתי ללא יכולת להתנתק. מה שרציתי להוסיף הוא שכאחד שעובד בעיר הזאת, זה מדהים להיווכח שכלום לא השתנה חוץ מטיימס סקוור וסטטיסטיקת מקרי הרצח. אם יש אלוהים, אז ככה בטח נראה התחת שלו (ואני לא מאמין באלוהים). ומטבע הדברים, בני האדם שגרים בתחת של אלוהים הם בדיוק כמתואר. יש לי עוד מלא דברים לומר אבל אומר אותם אולי בהזדמנות אחרת.

אחת התופעות שטרם נהיו עובדה שכיחה היא שספריו של אתגר קרת בין היתר גם מבהרים במידת מה את האפלה הקרושה זה כבר בתוך נשמות אין ספור.

התיאור של כל אחד מאיתנו.

מרתק.

איזה יופי.

איזה יופי

הודות ליצחק בן נר, אני עדיין קם בבקרים.

עושה רושם שהקלדנ/ית הטמסטלו לפני.

נדמה לי שהנהר שרואים מאסטוריה זה האיסט ריוור ולא ההדסון. את יתר אי הדיוקים כבר שכחתי (היו עוד שתיים, נדמה לי).

?