הביקורות של קיבוצניקית לשעבר

הספר מביא תיעוד חשוב לחיים בקיבוץ של פעם, של אמהות. הכותבת הביאה ראיונות עם בנות קיבוץ שגדלו בחינוך המשותף, נשים שבחרו להגיע לקיבוץ מהעיר מתוך בחירה. אבל ישנה קבוצה גדולה של אמהות שנישאו לבני קיבוץ והגיעו לקיבוץ בשל אהבה לבן קיבוץ ולא לאידיאולוגיה החינוכית תרבותית. הקושי להסתגל לצורת החיים ולחינוך המשותף היה גדול והשאיר צלקות ותחושת חסר אצל האמהות, בשל חוסר ההבנה מצד בן הזוג לקושי (כי הוא גדל בדרך זו והיה לו טוב) והדרישה של החברה הקיבוצית מבת הזוג שהצטרפה לבן זוגה בקיבוץ, להסתגל לחיים הקיבוציים ולקבל את אורח החיים כראה וקדש. אני חוויתי זאת בסוף שנות השבעים תקופה שהייתה בשבילי סוג של טראומה אישית, שלקח לי שנים רבות להשתקם ממנה. הגעתי לקיבוץ לאחר שסיימתי תואר, לאחר שהייתי עצמאית, נהגתי ברכב פרטי, עבדתי לפרנסתי. הגעתי לקיבוץ כי התאהבתי בבן קיבוץ. הוא מסיבות אישיות לא יכל לעזוב את הקיבוץ. יכולות ותעודות הסמכה שרכשתי במהלך השנים מחוץ לקיבוץ לא יכלו לבוא לידי ביטוי, כי הייתה התייחסות של עליונות כלפי כנקלטת חדשה בקיבוץ. מה שלמדת, איך שחיית עד עכשיו פאסה. את מתחילה חינוך מחדש. למדת להיות מורה, תתחילי להיות מטפלת ותלמדי בהדרגה את עקרונותינו. וכאם צעירה פיתחו אצלי תלות וסגידה למטפלות בעלות הניסיון. לא אשכח את העובדה שלא יכולתי להניק את בני מסיבה רפואית ולכן לא היו קוראים לי להאכילו כפי שקראו לנשים מניקות שהאכילו את ילדיהן. הצורך גם שלי היה להיות עם התינוק הרך, לחבק ולהרגיש אותו צורך זה נגדע. אני זוכרת שרציתי להקריא לבני סיפור ב"שעת האהבה" והמטפלת שסיימה ללמוד אצל מלכה הס באורנים , דיקלמה את העובדה שמלכה הס הגדירה את חשיבות סדר היום... ולכן זה לא הזמן להקריא סיפור. אני זוכרת את הסגידה שלי למטפלת בבית התינוקות... התחושה שהועברה לי כאילו לי אין את היכולות להחליט בעבור ילדי, יש מישהו אחר שהוא בר סמכה לטיפול בו. אני זוכרת את הבכי שלי כשהבאתי את ילדי לבית התינוקות בלילה. אני זוכרת את הביקורים הליליים בבית הילדים ואיך שמרוב שרציתי קירבה לילדי הייתי מסניפה את נשימותיו ובדרך זו מעירה אותו; וצריכה לבלות שעות עד שישוב לישון. שעות ה"הקמה" היו שעות שבהן יכולתי לבטא את האמהות ואת הצורך לבית חם באופן אינטימי. הכנתי עוגות, לחמים, ארוחות, טיילנו ברחבי הקיבוץ, שיחקנו עם הילדים והזמן היה עובר ביעף.... כעבור מספר שנים, הצלחתי לשכנע את בן זוגי ולעבור מהקיבוץ לקיבוץ עם לינה משפחתית.

סוזי כתבה סיפור חיים כרונולוגי שבאמצעותו ניתן ללמוד על אורח החיים ביפן מנקודת מבט שלה כישראלית. הכתיבה של סוזי לא מתיפייפת באלמנטים ספרותיים. למרות הנאמר לעייל ואולי בעקבות המפגש בטיולים הוירטואלים עם סוזי ובנה, נהנתי לקרוא על אודות מסע חייה.