מעבר לקופה

ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים
צילום:אביגיל עוזי

תמר קפלנסקי

מקפידה לנסוע לסיני, כותבת בין לבין החיים עצמם, אוהבת ספריות ולכתוב במקומות עם אנשים ורעש. תמר קפלנסקי ("על מקום הימצאה") עם תשובות מלאות מאוד לשאלון האישי
  • מה הספר הכי טוב שלא את כתבת?
  • בעצם זו שאלת "מה הספר הכי טוב שקראת", ואני לא טובה ב"הכי טוב". יש ספרים שאני מצטערת שלא אני כתבתי אבל זה לא אומר שהם הכי טובים. מה זה בכלל, הכי טובים? איך יודעים שמשהו הוא הכי טוב? אני מצטערת שלא אני המצאתי את נרניה ואת הוגוורטס (וגם את כל הממתקים ב'צ'רלי והשוקולדה' ואת שוק האותיות האכילות ב'המגדל הפורח באוויר'). אני מצטערת שלא אני כתבתי את "בנות" (וזה אפילו לא ספר). אבל הכי טוב? פפפ. לא כתבתי את 'והיום איננו כלה'. לא כתבתי את 'אם נא מצאתי חן' (ושום דבר אחר של עמליה כהנא-כרמון). לא כתבתי את 'ההולכים בחושך'. לא כתבתי מלא דברים טובים. ועוד לא דיברתי על תרגומים שלא אני תרגמתי. נגיד את 'לוליטה' ואת כל מה שגדעון טורי עשה בנרניה. הלוואי שאני הייתי ממציאה את "עכרור השלולית" ואת "אבירי ואלופי".
  • כמה ספרים התחלת לכתוב והפסקת באמצע?
  • אף לא אחד.
  • ספר שתקחי לאי בודד כדי לקרוא?
  • 'כל הדרכים החוצה מאי בודד' ו'ככלות כל הקצים: מדריך מהיר ונטול כאבים למוות ודאי בלית ברירה'.
  • האי הבודד הזה שאת חולמת עליו – איפה הוא בערך?
  • אני לא חולמת על אי בודד, נו. אני חולמת על ערים. נגיד על פריז ועל מומבאי. אם הייתי צריכה לחלום על אי, זה היה טנריפה, אבל הוא לא בודד (אחרת לא הייתי חולמת עליו). אני כן מקפידה לנסוע לסיני לעתים קרובות ככל האפשר. זה אמנם חצי אי, אבל אפשר לספור כל פעמיים כביקור אחד.
  • כשאת תקועה בכתיבה – מה עובד בשבילך? מה לא?
  • אני לא תקועה הרבה, אולי בגלל שהדיי ג'וב שלי מחייב כתיבה מתמשכת, כולל בעריכה. את הספר כתבתי בין לבין החיים עצמם, כשהיה לי זמן, בהפסקות שנעו בין שבוע לכמה חודשים. כך או כך, אני בדרך כלל ניגשת לטקסט עם איזו תחושה עמומה ועם משפט אחד מנוסח שסופו מי ישורנו, ומרשה לעצמי להתקדם ממנו איכשהו. לא תמיד אני יודעת מראש לאן זה הולך כך שבמובן מסוים, זו נסיעה בעצימת עיניים.
  • כמה ספר חדש צריך לדעתך לעלות בחנות?
  • שאלה מכשילה. מצד אחד, אמנות וספרות צריכות להיות נגישות וזמינות. כילדה, סיפורים היו בשבילי כמו אוויר לנשימה. הייתי שמחה שלכולם יהיה את הדבר הזה בחיים בלי מחסום. אני גם אוהבת את התנועה של ספרים, את הזמניות שלהם. את זה שאת קוראת ספר עם העיניים שיש לך בזמן שבו את קוראת אותו, את האפשרות שבזמן אחר, הוא היה ספר אחר. אני אוהבת את ההחלפה, את הרעיון של ספרייה ובכלל ספריות. נגיד יש חנות אחת ברמת אביב שלפעמים אני נקלעת אליה עם הילדים. הם קונים שם ספר לכל אחד, ועד שאני נכנסת לכירופרקט ויוצאת, הם כבר גומרים אותם, ואז הם הולכים בחזרה אל החנות ושם קונים מהם את הספרים המשומשים במחיר כלשהו והם יוצאים עם ספר חדש. מצד שני, אני חושבת שגם לסופרות מגיע להתפרנס. אולי התשובה היא: אני חושבת שספרים צריכים להיות בחינם למי שבאמת צריך אותם. כמו בסטיאן שגנב את 'הסיפור שאינו נגמר' מהחנות של קארל קונרד קורנדר.
  • השלימי את המשפט: אם הילד שלי יוצא סופר, אני...
  • אוהב אותו? לא יודעת. מה האפשרויות? לא בטוחה שאני מבינה את השאלה. זה מתחום המה הציפיות שלי מהילדים שלי, אבל אין לי ציפיות. אני מקווה שהם יהיו שמחים ויצלחו את החיים האלה היטב.
  • כתיבה או ארוחה טובה?
  • זה להשוות תפוחים וכיסאות. ארוחה טובה, באמת טובה, זה דבר חריג ונהדר. אבל זה גם לרוב מעשה חברתי, תחום בזמן, של התענגות או לפחות של התנסות חושית. כתיבה היא מעשה בודד. המשך שלו אחר. הוא לא בהכרח מהנה או מענג, אבל שום ארוחה לא משתווה לתחושת התעופה שלו. אז כן, כתיבה.
  • כתיבה או סקס טוב?
  • הממ, יותר מסובך. אני אגיד ככה: סקס באמת טוב דוחה הרבה דברים. קשה להגיד לזה לא. זה מהבילויים הכי הכי שווים שאלוהים חילק לנו, ועוד בחינם. אבל כתיבה במיטבה היא תעופה של המוח וזה, כשזה קורה, מייתר את כל הצרכים האחרים. בכל מקרה, לא הבנתי למה צריכים לבחור.
  • באיזה שעות ומיקום את כותבת הכי טוב?
  • באמצע היום, עדיף במקום עם אנשים ורעש לבן. יש לי בתי קפה קבועים, כולל עד לפני שבוע הקפיטריה של הבריכה ובית הקפה שצמוד אליה. בשבוע שעבר, אחרי עשר שנים, עברתי בריכה ובבריכה החדשה אין קפיטריה או בית קפה קרוב שאפשר לעבוד בהם. זה מאוד מבאס. חוץ מזה אני מאוד מאוד אוהבת את ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. כתבתי שם את התזה שלי והייתי באורות מוחלטים, ואחרי כמעט עשר שנים, כתבתי שם גם חלק מאוד משמעותי ב'על מקום הימצאה'. צריך גם להגיד שבלי קונסרטה שום דבר מזה לא היה קורה.
  • קמפיין ל"פוקס" או "הישרדות וי.איי.פי" תמורת מאות אלפי שקלים – בא בחשבון?
  • הישרדות ברור שלא, כי לא באנו לסבול. קמפיין לבגדים הייתי עושה בשמחה, אם הם היו ממש ממש מוצלחים ויפים וגזורים היטב ותפורים היטב. אולי אפילו הייתי מתגברת בשביל זה על הסבל הכרוך בצילומי סטילס. זה כנראה היה נופל בשלב שבו הייתי מבינה מי סובל באחורי הקלעים בשכר עבדות כדי שאני אוכל לדגמן את זה. מה שכן, אלפי שקלים אני דווקא אשמח לקבל. לא ברור למה לא פשוט נותנים לי אותם וזהו.
  • רוצים להפוך ספר שלך למיוזיקל. זורמת?
  • אם הוא טוב, בטח.
  • במכונת הזמן שקיבלת לנסיעת מבחן, לאיזו שנה את חוזרת ולמה?
  • זו כאילו שאלה שיש לה מלא תשובות, אבל בעצם אף אחת לא נכונה, כי לא הייתי רוצה לחזור לשום מקום בעבר. כן הייתי רוצה להיות שוב בלידות של הילדים שלי (בלידה של בכורי גם הייתי מסרבת לאפידורל), ולבקר שוב בחודשים הראשונים לחייהם, על הטוב והרע. לא ידעתי, כשהנקתי את הילד השני שלי, שזו הפעם האחרונה בחיי. וחוץ מזה הייתי חוזרת לזמן שבו היה לי אבא. לא, אפילו זה לא נכון. לא הייתי חוזרת לזמן ההוא משום בחינה אחרת. פשוט הלוואי שהוא עוד היה לי היום.
  • את יכולה לפגוש לשעה כל אדם (חי) בעולם. במי תבחרי?
  • טוב, ניסיתי לענות על זה מלא זמן. אין לי באמת תשובה לזה. יש מתים שאני מתגעגעת אליהם. יש אנשים חיים שאני מקווה לא לראות יותר אף פעם בחיי. אבל סתם אדם חי, אחד מכולם, שאני ממש מתה לפגוש לשעה? מה אנשים עונים פה? זה אמור להיות מישהו מפורסם? ומה בדיוק עושים איתו בשעה הזו? מאוד לא ברור. כאילו, היי, אני תמר. היי תמר, אני האדם החי שהכי רצית לפגוש לשעה על בסיס כלשהו. נעים מאוד, נעים מאוד. אני קצת מתרגשת, כן. עברה דקה. עכשיו פשוט נשב כמו שני מטומטמים עוד 59 דקות? אולי נזמין משהו לאכול? איזה מין מפגש משונה. אני לא מבינה את הקונספט כל כך. הדבר היחיד שעולה בדעתי זה אולי אם ג'ולי אנדריוס הייתה פתאום מסכימה לשיר לייב ספונטני בחדר את כל השירים של צלילי המוזיקה וכמה ממרי פופינס. זה באמת היה מהמם. אבל אני לא בטוחה שזה נקרא.
  • מי הסופר החי הגדול בעולם?
  • די כבר עם ה"גדול בעולם" הזה.
  • כשיוצא לך ספר חדש, את באופוריה/ חרדה/ חופשה בקאריביים/ אחר.
  • אני מתנסה בזה לראשונה וזו תחושה מאוד משונה. אני שמחה. אני במבוכה. אני עייפה. אני נרגשת. אני מעדיפה לא לדבר על זה. אני מדברת על זה עם נשים וגברים שאני מכירה או שהכרתי רק מעט או שלא הכרתי בכלל. הם מדברים איתי על זה ואני מדברת איתם. האינטימיות של השיחות מפתיעה אותי. אני רוצה לברוח לחו"ל. אני רוצה לעשות מסיבה.
  • אבל מה עם מקצוע? מה את הולכת ללמוד אם אני שולח אותך עכשיו ללימודים?
  • יש לי מקצוע. למזלי הוא קשור במילים וברעיונות ואני עושה אותו, כלומר אותו עצמו, בקלות ובהנאה. מקצוע זה דבר חשוב וחיוני, בטח לאישה. בעיניי אישה חייבת להיות מסוגלת להתפרנס ולהאכיל את הילדים שלה, אם יש לה. אבל אם לא הייתי צריכה להתפרנס הייתי טסה בחזרה לאוניברסיטה וכותבת את הדוקטורט ההוא שזנחתי (או דוקטורט אחר). בחיים ממש אחרים הייתי מיילדת כנראה.
  • כמה הכי הרבה שעות רצוף יצא לך לשבת לכתוב?
  • מי יודע. עשר? נכנסת לספרייה בעשר בבוקר, יוצאת בשמונה בערב. כן. עשר.
  • כושר גופני – מה את עושה בקשר לזה?
  • אני ממש ממש מתעבת כושר, גם כמילה. זו מילה מגעילה, בהקשר. אני שונאת ספורט. אני כן שוחה קבוע כמה פעמים בשבוע, קילומטר חתירה, לפעמים יותר, אבל אני מסרבת בכל תוקף להתייחס לזה כאל ספורט. ספורט זה "דבר שצריך" וכאלה אני לא עושה. שחייה זה לא ספורט. זה כמו לישון ולנשום. זה נעים וכיף ובלי זה החיים גרועים מאוד. ביום שאני אחשוב על זה כעל ספורט (או כושר. או "אימון", וואו, איזו מילה מגעילה) – אני אחדל מזה מיד.
  • איזה ספרים מבזבזים לך את הזמן אבל את מאפשרת להם את זה?
  • אני אשפית בזבוז הזמן. ספר הוא לא בזבוז זמן. זה לא עניין של סוגה. אם הוא מעפן, אני פשוט לא אמשיך.
עוד ראיונות עם סופרים