האם יש משמעות עמוקה הרבה יותר בכך שהריח הרע שמפיצה הנפיחה סביב כל מי שנמצא על יד מי שמשחרר אותה פוגעת בו, מעליבה אותו, ואולי היא אף סימבולית ל”ריח הרע של החברה והממסד”, ל”ריקבון של החברה והממסד”, ל”ניוון”, ואולי אף יותר מכך – לשחיתות הפוליטית, הממסדית, של הפוליטיקה ושל קובעי הדעת בחברה?

במילים אחרות: האם “הנפיחה בחברה, כאקט של מחאה” היא הרבה יותר רק מנפיחה? האם היא בעצם מעין, אם תרצו, הצהרה? התרסה עמוקה ללא מילים?

*

כנראה שלא נדע את משמעותה של הנפיחה לעולם.

אם היא נעשית בשוגג או בכוונה, במעין “התפלקות של הטבע”, חוסר שליטה על הסוגרים, או דווקא ברצון עז, חד-משמעי, לומר דבר-מה.

דבר-מה הנאמר לא במילים כי אם בקולניות של תקיעה ובריח רע המתפשט לכל עבר.

ואולי באותה תקיעה קיימת גם תביעה לתשומת לב, להקשבה לאחר – באשר הוא אחר.

״על אודות ‫החרא נהוג לשתוק. אבל מעולם לא היה נושא-אפילו לא סקס-שגרם לנו לדבר ‫כל כך הרבה. המולה משונה אופפת תמיד את ‫הדבר-שאין-לו-שם, העשוי שתיקה מופתית ופטפוט בלתי פוסק.״

כיצד עיצב החרא את המודרניות-את השפה, הכלכלה, העיר, המדינה? בספר פורץ דרך זה מ-1978 מדגים דומיניק לפורט, פסיכואנליטיקן ובלשן צרפתי שמת בדמי ימיו, סוג חדש, פראי ופרוע של כתיבה ביקורתית והיסטורית ופורש מארג מהמם של עדויות, פיסות ארכיון ופיתוחים תיאורטיים המגלים עד מהרה את האמת הפשוטה: בראשית היה החרא.

החרא הוא "שריד עפר" קדמוני, נטל של בושה שממנו מנסים להיפטר ללא הצלחה, אך במקביל לכך, ובלא יודעין, רותמים אותו לכל מפעליה הגדולים של האנושות. לכן החרא לא רק מצוי בראשיתם של הדברים, אלא גם משמש מפתח מרכזי להבנת ההיסטוריה של מוסדות אנושיים כמו השפה, הסובייקטיביות, הכסף והמשפחה.

הטענה המרכזית של חיבור זה היא, שמהר"ל השתמש בתורות ובשיטות חשיבה מדעיות כדי לערער את המדע מתוכו. ככל הוגה חדשן אף מהר"ל סבר שההגות הפילוסופית והמיסטית שקדמה לו היא מיותרת. כל כך מפני שהמקראות ודברי חז"ל מתפרשים מתוך עצמם, ואינם נזקקים לפרשנות חיצונית.

מהר"ל דחה תיווך כלשהו בין הלמדן לבין הטקסט שניתן בהתגלות. מחקר מקיף וחדשני זה חושף את מקורותיו של מהר"ל ואת תבניות המחשבה שלו, ומראה כיצד באופן אירוני הוא משתמש בשפה השכלתנית, אך למעשה דוחה את תכניה ואת משמעויותיה.

הדיונים שבחיבור זה עוסקים בתפיסת האלוהות של מהר"ל, בסדרו של היקום, בתפיסת הנפש ובתורת הנבואה. לראשונה מתוודע הקורא הזהיר להגות מפורטת שכולה לעומתיות ושלילה.

על הפירוש, המוגש כאן לראשונה לקורא העברי, הוצב במסורת כספר השני בקורפוס ספרי הלוגיקה של אריסטו. בעוד שהספר הראשון, "קטגוריות", טיפל במילים ובמושגים, על הפירוש מטפל במשפטים ובטענות.

המושג "פירוש", כפי שעולה בספר, הוא לאו דווקא ביאור או הסבר המתייחס למבע לשוני או תרבותי קודם, אלא עצם יכולתה של הלשון להעביר משמעות ולבטא מצבים עובדתיים, מחשבות וכוונות. יכולת זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במשפטים ובטענות שהלשון מייצרת.

הספר בונה מארג לוגי מורכב המבחין בין טענות המחייבות מצב עניינים נתון לבין טענות השוללות אותו; טענות המתייחסות למצב עניינים כולל וכאלו המתייחסות לעובדה פרטית; טענות להכרחיותו של מצב נתון וטענות לסבירותו; שלילה של מושגים הכלולים בטענה מול שלילה של טענה שלמה, וכו'. כל ההבחנות הללו נבדקות על פי יחסן למושגי האמת והשקר, וכמו כן נבדקת השאלה מתי ובאילו נסיבות ניתן לזהות את ערך האמת של אחד מקטבי ההבחנה על סמך ידיעה זו ביחס לקוטב הנגדי?

השאלה החוזרת ומעסיקה את אריסטו לאורך הספר היא מהו הניגוד האולטימטיבי שניתן להציב מול טענה נתונה. הוא מבחין בין השלילה המוחלטת, המובילה לצמד של טענות סותרות, והיא הבסיס לתחשיב הלוגי החמור העומד על "חוק הסתירה", לבין השלילה החלקית, מגוון של יחסי שונות שבראשם עומד מושג ההופכיות, ואלה מתאימים למתודות החשיבה הפחות חמורות – למן השיח הדיאלקטי והרטוריקה עד השירה.

ההבחנות העקרוניות של אריסטו פותחו ושוכללו לאורך התקופה ההלניסטית וימי הביניים, והן מהוות את התשתית ללוגיקה המודרנית.

הספר רואה אור בתרגומו המופתי של גבריאל צורן אשר הוסיף מבוא והערות. צורן הוא פרופ' (אמריטוס) בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מבין חיבוריו הרבים: ספר על תפישת הלשון והטקסט אצל אריסטו (אוניברסיטת תל אביב, 2009 ו-Cambridge Scholars Publishing, 2014), לצד תרגום ה"רטוריקה" של אריסטו (ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 2002) ו"קטגוריות" של אריסטו (רסלינג, 2019).

המסה "נפתולי בבל", פרי עטו של ז'אק דרידה (2004-1930), שבה למקורות, לפרשת בבל, כדי לפרוש תמצית מרעיונותיה, דאגותיה ושאלותיה של הדקונסטרוקציה: מה בין מקור לבין נוסח; מיהו הקורא המובהק, הפרשן המובהק, המתרגם המובהק; כלום אפשר לומר שהניסיון הוא תרגום וכי, אחרי ככלות הכול, אין דבר רציני מתרגום?

בלב עיונו של דרידה ניצב חיבורו של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם", דברי מבוא שכתב בשנת 1921 משסיים לתרגם את "תמונות פריזאיות" מאת בודלר. "נפתולי בבל" מארחת אפוא את לשון ספר בראשית, את הפרוזה הלירית של ולטר בנימין וקולות נוספים – נאורים, רומנטיים, מודרניסטיים ובני-זמננו. הדרמה שהיא מחוללת מאפשרת לנו להתוודע למישורים שונים בכתיבתו של דרידה, החל בהליך הקריאה הדקונסטרוקטיבי ועד להיגיון הלשוני, האסתטי, האתי, הדתי והארוטי המעניק השראה למהלכיה.

ספריו של ז'אק דרידה שראו אור ברסלינג: "מחלת הארכיב" (2006); "תוקף החוק" (2006); "על הכנסת האורחים" (2007); "ברית-וידוי" (2008); "מתת מוות" (2008); "על הגרמטולוגיה" (2015); "המלנכוליה של אברהם"  (2016); "האתיקה של הזיכרון" (2017).

זו מהדורה מחודשת של "נפתולי בבל" אשר ראה אור לראשונה ברסלינג בשנת 2002.

תרגמה, העירה והוסיפה דברי מבוא: מיכל בן-נפתלי.

לספר מצורפת מסתו של ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם", בתרגומה של נילי מירסקי.