"בכל מפגש ומפגש עם התלמוד אנו מנסים לחדור לעולמו הקסום על ידי לימוד מוקפד של חכמיו הבולטים ביותר. אנו נפעמים מהחמלה של הלל הזקן ומחוסר פשרנותו של שמאי, אנו נסערים מן החזות הטרגית של רבן יוחנן בן-זכאי, מבועתים מהבדידות של רבי מאיר ומן הייאוש של בן אבויה – ה'אחר', ועוד חכמים רבים אחרים.

התלמוד חושף לפני עם ישראל עולם נפלא, אשר בזכות השפה והנשמה שבו, אִפשר לו לשרוד במשך מאות שנים רוויות שנאה ואלימות מצד זרים עוינים. ככל שנחזור ונאמר זאת לא יהיה בכך די: התלמוד מהווה עבור עם ישראל כוח חיות. אין הוא רק ספר, או ספרייה, ואין הוא רק אורח חיים, אלא ביטוי לזיכרון הקולקטיבי שאינו משמיט ואינו מזניח דבר".

(אלי ויזל, הנשמה התלמודית, הפרק על רבי חנינא בן דוסא)

כשני נחלים הם שני התלמודים שבידינו - הבבלי והירושלמי, שניהם יוצאים ממעיין אחד - המשנה - ולשניהם מטרה אחת: לגבש ולעצב את ההלכה. הנתיב שכל אחד מהם סולל מייצג דיונים רב-דוריים ורב-קוליים שהשמיעו אותם חכמים שסיכומי דיוניהם, הגותם ופסיקתם בשילוב דברי עיון ואגדה יצרו את התלמוד - היצירה היהודית הגדולה והחשובה ביותר בכל הזמנים. חכמים אלה הם שעיצבו את זהותו, דרכי חייו ותוכני אמונתו של העם היהודי במשך הדורות.
 
בספר הנשמה התלמודית מפגיש אותנו אלי ויזל עם הדמויות שחיו בארץ ישראל ובבבל לפני 1,600 שנה ויותר. דמויות מיתיות, המלוות את עם ישראל זה מאות בשנים, מקבלות כאן זהות של בשר ודם על מעלותיהן ועל חולשותיהן, כפי שנראו אז וכפי שרואים אותן בימינו.

אלי ויזל הוא פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון, הוגה וסופר שחמישים ספריו ראו אור בשלושים שפות שונות. על פועלו ההומניסטי, על מאבקיו נגד גילויי אנטישמיות וגזענות ועל תרומתו לקידום זכויות האדם ולחיזוק ערכי הצדק, השיויון והסובלנות, הוענק לו בשנת 1986 פרס נובל לשלום. את חייו הקדיש לזיכרון השואה, לתיעודה ולהנצחתה בהיסטוריה של עמי העולם על מנת שלא תישנה.  

הנשמה התלמודית הוא אחד משלושת ספרי הנשמה היהודית. יחד עם הנשמה המקראית והנשמה החסידית משרטטת סדרה זו את גלריית הדמויות המלוות את עם ישראל זה מאות ואלפי שנים, ומרכיבות את המודע והתת-מודע הקולקטיבי של עמנו. הסדרה נערכה בידי ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, ולספר הקדים הקדמה פרופ' דוד הלבני, חברו מילדות של ויזל וחתן פרס ישראל.

הלילה, ספרו הראשון של אלי ויזל נכתב במקור ביידיש בשם "והעולם שכח". הספר תורגם ופורסם לראשונה בצרפתית בצירוף הקדמה נלהבת של הסופר הצרפתי, חתן פרס נובל, פרנסואה מוריאק.

הלילה הוא סיפורו של הנער (והעם) היהודי בגיהנום הנאצי. בשפה בהירה וקולחת מתוארות החוויות שעבר הנער והמאבק המורכב והבלתי - נפסק להישרדות עם אביו. בשנות המאבק מתעוררות בו שאלות של זהות, של מוסר ואמונה, ואף שאלות קיומיות על מהות האדם. והוא נשבע:

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול של שבעה מנעולים.
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.
לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה מעיני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרפו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח את כל זאת. לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי האלוהים עצמו. לעולם...

הלילה הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם על השואה. הספר תורגם לשלושים וחמש שפות והוא ספר קריאת - חובה באלפי בתי - ספר תיכוניים בארצות הברית, באירופה ובמדינה ישראל.

"כאשר קראתי בקול את המילים הראשונות – בראשית ברא – הרגשתי שאני נישא לתוך יקום קסום. חדווה עזה אחזה בי כאשר הבנתי את הפסוק הראשון. 'אלוהים ברא את העולם בעשרים ושתיים אותיות האלף-בית,' אמר מורי הראשון, הבטיזר ראבע, קשיש חביב שזקן לבן כשלג כיסה את פניו, אף שבעצם לא היה כל כך זקן. והוא הוסיף, 'טפלו יפה בעשרים ושתיים האותיות, והן תדאגנה לכם. הן תלכנה איתכם לכל מקום. הן תגרומנה לכם לצחוק או לבכות. לא, הן תבכינה כאשר אתם תבכו ותצחקנה כאשר תצחקו, ואם תהיו ראויים לכך, הן תפתחנה לפניכם מקדשים נסתרים במקום שהכול נעשה'."
(אלי ויזל, "כל הנחלים הולכים אל הים")

הנשמה המקראית הוא עיון מרתק ומקורי בטקסט המקראי, שבו מכוון הסופר וההוגה אלי ויזל את הזרקור אל גיבורי המקרא ומאיר את סיפוריהם הייחודיים, את אישיותם הבלתי-שגרתית ואת הדרכים שבהן הם ממשיכים לפקוד את הדמיון ולהתקיים כחלק מן התודעה האנושית. בכישרונו הייחודי כמספר סיפורים ומתוך רוחב יריעה של אחד ההוגים הגדולים של דורנו, מגולל ויזל את עלילותיהם של אדם, של קין ושל הבל, של יצחק, יעקב ויוסף, של משה ושל איוב. תחת קולמוסו נפרשת מניפת המשמעויות הנסתרות של חייהם ומזדככים הלקחים האוניברסאליים הגלומים בהם, לקחים היפים לכל דור ולכל אדם.

הנשמה המקראית הוא אחד משלושת ספרי הנשמה היהודית. יחד עם הנשמה התלמודית והנשמה החסידית, משרטטת סדרה זו את גלריית הדמויות המלוות את עם ישראל מאות ואלפי שנים, ומרכיבות את המודע והתת-מודע הקולקטיבי של עמנו. הסדרה נערכה בידי ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, ולספר הקדים הקדמה פרופ' אברהם גרוסמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית למדעים.

יד המקרה מביאה את מבקר התאטרון היהודי, ידידיה, לסקר את משפטו של סטודנט גרמני צעיר הלומד באוניברסיטת ניו-יורק ומואשם ברצח של דודו המגיע אליו לביקור פתע מגרמניה. טיול משותף שלהם בהרי ארידונדק שבצפון מדינת ניו-יורק מסתיים במותו המסתורי של ה'דוד', והצעיר, וֶרנֶר זוֹנדרברג, מואשם ברצח. ידידיה שעולם המשפט רחוק ממנו מוצא את עצמו מעורב בכל נימי נפשו בפרשה שהוא מסקר. מן המשפט עולות סוגיות מוסריות כבדות: מהו גבול האחריות ומהו גבול האשמה? האם יכול אדם להימצא זכאי ובכל זאת לחוש אשמה כבדה? האם אפשר להרוג גם ללא אלימות פיזית? המשפט וגיבוריו מובילים את ידידיה לחיפוש עצמי ולמסע אל תוך עבר משפחתו ועברו שלו בימי השואה, שבהם הוא מגלה סודות נסתרים. גם הצעיר הגרמני צריך לעבור מסע דומה אל עבר משפחתו באותה תקופה. הרומן של אלי ויזל, אשר זכה לביקורות נלהבות בצרפת, משלב בין עלילה מרתקת לבין הגיגים פילוסופיים, ומביא את הקורא להרהר בסוגיות מוסר וזיכרון. מסתבר כי ביקורת של אנשים חיים קשה בהרבה מביקורת תאטרון.

בספרו בלהט הנשמה מגיע הסופר והפילוסוף אלי ויזל לאחת מפסגות יכולותיו הספרותיות. ביד בוטחת, ביכולת תיאורית בלתי-שגרתית ובכישרון תמצות עילאי, משרטט ויזל את דיוקנאותיהם של גדולי החסידות לדורותיה. דמויותיהם נושאות עבורו ועבורנו שאלות, רגשות ותובנות החיוניות לחיינו כיהודים וכבני אדם.

בכרך הראשון של הספר הוא היטיב לתאר ולנתח את דמויותיהם ותורתם של מייסד החסידות, הבעל שם טוב (הבעש"ט) ותלמידיו-ממשיכיו - המגיד ממזריץ', רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי ישראל מרוז'ין, רבי נחמן מברסלב ורבי מנחם מנדל מקוצק.

בכרך זה הוא מוסיף ומרחיב את גלריית מנהיגי-אדמו"רי החסידות ומצליח ללכוד ולצרוף לכדי פסקאות קצרות את האש שבערה בלב דמויותיו - רבי פנחס מקוריץ, רבי אהרון מקרלין, רבי וולף מז'ברז', רבי ברוך ממז'יבוז', ר' משה לייב מסאסוב, היהודי הקדוש מלובלין, רבי מאיר מפרמישלאן, רבי נפתלי מרופשיץ ואסכולת וורקה.

"האש הבוערת בעוצמה רבה בלבו של ויזל, מאז ילדותו בעיירה סיגט, תצית להבות בלבבות קוראיו." - דב אלבוים.

בחודש ינואר 1950 פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ריאיון קצר עם הדיפלומט הישראלי עמיאל נג'ר. על הריאיון היה חתום עיתונאי יהודי צעיר מפריז, אלמוני לחלוטין באותם ימים, אליעזר ויזל. זו היתה נקודת הפתיחה של קריירה ארוכה שבמהלכה שימש ויזל ככתב העיתון בצרפת ואחר כך בארצות הברית. גם לאחר שפרש מעבודתו העיתונאית ופנה לכתיבה ספרותית ולהוראה אקדמית, המשיך ויזל לפרסם רשימות ומאמרים בעיתון המשמש לו בית יותר מחמישים שנה.

נדיר למצוא עיתונאי, סופר, הוגה דעות שקשת נושאי כתיבתו רחבה ומגוונת כשל אלי ויזל. עקדת יצחק וחיי היהודים בהודו, תפילה בבית הכנסת הגדול במוסקבה וריאיון עם יצחק רבין, חיי היהודים ב"מלאח" (גטו) במרוקו ותיאור חי ונושם של חיי הקהילה היהודית בסיגט שבהרי הקרפטים, מאבק בלתי מתפשר למען תודעת השואה והזדהות מוחלטת, ללא כל ביקורת, עם מדינת ישראל.

הספר איפה היהודים שלי? רואה אור לכבוד יום הולדתו השמונים של המחבר. המאמרים שכונסו בו נכתבו במהלך ארבעים וחמש שנים ופורסמו כולם ב"ידיעות אחרונות". המאמרים משקפים את חייו, את פעילותו ואת דעותיו של אלי ויזל מאז היה ילד בעיירה סיגט ועד היותו חתן פרס נובל לשלום, פרופ' נודע למחשבה, ספרות וללימודים הומניים ומרצה מבוקש בעולם כולו.

יואל רפל, ד"ר להיסטוריה ויהדות, מחברם ועורכם של ספרים רבים, עורך את סדרת כתבי אלי ויזל הרואה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".

עלילה מסעירת־נפש על רקע השואה והשמדת יהדות אירופה. במרכז העלילה קבוצת פרטיזנים יהודים ביערות טרנסילבניה.

הגיבור הראשי הוא יהודי הקורא לעצמו גריגור, כי את שמו המקורי השליך מאחורי גוו או איבד בגיאיות המוות. במערת המסתור שלו ביער הוא נפגש עם דמות מוזרה הנקראת בפיו גבריאל, כשמו הקודם. הדמות היא ידידו, כפילו, או צילו, שקיים ואינו קיים.

עלילת הספר היא זעקה של `משבר האמונה`. כל הלבטים, ההתחבטויות וההטחות כלפי שמים בשל אושוויץ וטרבלינקה, ורשה ובבאי־יאר, כל אלה מתפרצים ועולים מפיו של גריגור במצבים השונים והמשונים אליהם הוא נקלע. המאבק של המאמין המכריז מלחמה כנגד היושב במרומים עובר כחוט־השני לאורך כל עלילת הספר הנקרא בנשימה אחת.

בכל הרגעים הקשים הפוקדים את גריגור הוא מחפש את גבריאל, רוצה לחוש אותו בקרבתו, להתחמם כנגד אורו. באחת השיחות בינו לבין צילו שומע גריגור מפי גבריאל את המילים האלה: "גדולתו של אלוהים היא בכך שהאדם אינו מסוגל לדחותו; סבור אתה שאתה מגדפו ואניך אלא משבחו; סבור אתה שאתה מורד כנגדו, ואינך אלא מבקש לקלוט זיוו; סבור אתה שאתה מטיח כלפיו את איבתך, את מריך, ואינך אלא אומר לו, כמה אתה זקוק למשענתו, לרחמיו".

פרקי עלילה עזים ופיוטיים לחידת האמונה – האמונה באלוהים, באדם, בנצח ישראל.

"יכול אני להעיד, כי אם ישנו מקום שבו מדינת ישראל נתפסת לא ככברת ארץ על חוקיה וגבולותיה אלא כחלום רחוק, כחזון מוקדם, הרי מקום זה הוא ברית המועצות."
כך כותב הסופר אלי ויזל בספרו יהודי הדממה, ספר שנכתב לפני 40 שנה ואשר הפר את הדממה והפך אותה לצעקה גדולה.

ממוסקבה ולנינגרד, מקייב וטיבליסי וערים נוספות שבהן ביקר בשני ביקוריו ב-1964 ו-1965 עלתה צעקתם של יהודים שחיו דמומים וכנועים. הוא שואל "האם פירושו של דבר, שאם ייפתחו השערים יהגרו לארץ הקודש שלשה מיליון יהודי רוסיה?" מאז נכתב הספר, המציאות הפוליטית בברית המועצות השתנתה לחלוטין. המעצמה הגדולה התפרקה לחלקיה ומשלושה מיליון יהודים נותרו פחות ממיליון נפש הפזורים בכל חבר המדינות.

הספר המרתק, הנקרא בנשימה אחת, מתעד חוויות מרגשות ומסעירות, ומהווה תעודה היסטורית חשובה ביותר בתולדות עם־ישראל. בעת שנכתב הייתה מדינת ישראל עבור יהודי רוסיה בבחינת חלום ותו־לא. "חלום צפון, מאריך ימים, יקר. חלום התופס בהכרתם מקום מרכזי או לא חיוני, שאין לוותר עליו. הם שוקעים בחלום זה למען יהיו ימיהם פחות קודרים ואולי כדי שייתן להם טעם, ועתיד."

הספר יהודי הדממה עורר סערה בעולם כולו. הוא הביא את דממתם של היהודים לידיעת אזרחי העולם החופשי בכלל ועם־ישראל בפרט. בסיום מסעו כותב אלי ויזל "אני מאמין באמונה שלמה כי למרות ייסוריהם, פחדיהם והשפלתם ייצאו היהודים הרוסים כמנצחים מן המאבק וינחילו כבוד לעם אשר שמרו לו אמונים." האמונה הוגשמה. בדורנו יצאו היהודים – ועלו לארץ – כמנצחים.

"האם אני באמת בסרנצ`ורוס (עיר המזל), העיר שראתה את לידתי? אני מכיר את הבתים האלה, אני מכיר את השמים הכחולים־ירוקים באופק, מעל ההרים הקודרים. ואילו את התושבים איני מכיר. נוכרי אני בעירי שלי, שבה בראשונה ראיתי את אמי, שבה בראשונה גיליתי את חוקי הכובד".

גיהינום עולמו של פליט השואה, המבקש שיבה לחיים ואמונה בבני אדם וביחסים שביניהם, מתואר בסיפור זה בלהט פיוטי רב. אלה קורותיו של אדם שבלחץ סיוטי הזיכרונות חוזר במחתרת לעיירת מולדתו, אשר בינתיים ירד עליה מסך הברזל.

רומן נוגע ללב פרי עטו של אלי ויזל, על כוחה המרפא של החמלה.

גמליאל פרידמן היה ילד כשמשפחתו נמלטה ב-1939 מצ`כוסלובקיה להונגריה הבטוחה יחסית. זו היתה בעבורו תחילתם של חיים נטולי שורשים, חיים תחת מסווה, חיים של געגועים. חמש שנים אחר-כך, בייאושם, מסרו אותו הוריו לזמרת קברטים נוצרייה צעירה בשם אילונקה, זהותו היהודית הוסתרה וכך שרד את המלחמה. אבל ב-1956, כדי להימלט מלפיתת הקומוניזם, עזב גמליאל גם את בודפשט, ונפרד בכאב גם מאילונקה. הוא התגורר בווינה, אז בפריז, ולבסוף, לאחר נישואים כושלים – בניו יורק; שם עבד כסופר צללים, חי את חייהם של אחרים. בסופו של דבר הצטרף לחבורת גולים: חייל משוחרר ממלחמת האזרחים בספרד, ניצול מגטו ורשה, קורבן של הסטליניזם, סוכן מוסד ישראלי לשעבר, ורב־מיסטיקן, שאמונתו בחסד הגלום בחיי יום־יום עמדה בניגוד מוחלט לתחושת האובדן והנישול של גמליאל. רק כשגמליאל מתבקש לדובב הונגרייה קשישה שאיננה מסוגלת לתקשר, קשישה שהיא אולי אילונקה האהובה עליו, הוא מתחיל להבין שלא יוכל לחיות חיים אמיתיים בהווה – עד שלא ישלים עם עברו. בכאב שאיננו גולש לרגשנות, בהשפעתו העמוקה ובגרוי המחשבתי שהוא מעורר, עידן העקורים הוא יצירת אמן.

הנער היהודי המאמין וההוזה, אשר נכנס אל הלילה האפל של "הפתרון הסופי", הנער שחזה לאור הכבשנים ברצח אלוהים ועמו, היה לאלי ויזל הסופר, עד בלתי נלאה, המספר מאז ועד היום לכל באי עולם את מגילת הייסורים היהודית בעת ליקוי המאורות, בהסתלק ההשגחה. הקורא ההולך בעקבותיו של המשורר, הניצול, יורד עימו עד שאול תחתיות, אל הגיהינום שבו מתרחש, כמו בחלום בלהות, רצח החפים מפשע לנוכח שתיקת האדישים או חיוכם של השמחים לאיד.

אך אלי ויזל אינו אדם שבור או מנוצח. להיפך. ספריו הם ביטוי נעלה למאבקו של היהודי המורד, המסרב לקבל את הדין, הנאבק על אמונתו. יצירתו כולה היא בבחינת חשבון נפש נוקב היורד עד שורשי ההוויה. כל אחד מגיבורי סיפוריו של ויזל מתגלה לעינינו כאיוב בן־זמננו, הנאבק ללא הרף עם אלוהיו וממשיך, מוכה ופצוע, להאמין בנס הגאולה ובביאת המשיח. דרכו הספרותית של הנער המתחילה בסיפור "הלילה" מביאה אותו בסיפורו הקבצן מירושלים אל הכותל המערבי, הוא כעד מסתורי המצטרף אל חיילי צה"ל המבקיעים את החומות. בספר זה מבקש הסופר לפענח את סוד קיומו של עם ישראל, את חידת עוצמתו הניצחית.

רבי מנחם מנדל מקוצק סיפר: "נעשיית חסיד, מפני שבימי ילדותי היה איש זקן שסיפר מעשיות נפלאות על צדיקים. הוא סיפר רק מה שידע, ואני שמעתי מה שהייתי צריך". הסיפרו החסידי הוא נשמת אפה של החסידות, באמצעותו לומדים את תורתה ומעלים את דיוקונותיהם של הצדיקים הגדולים. אלי ויזל שמע סיפורי חסידות מילדותו. סבו, החסיד, היה נוהג לומר "חסיד צריך לדעת להקשיב; להקשיב פירושו לקבל. יהודי שאינו יודע לקבל או מסרב לקבל, אינו יהודי". הספר בלהט הנשמה מביא את מה שקיבל. בחסידות הכל אפשרי, "הכל הופך אפשרי על ידי עצם וכחותו של מישהו היודע כיצד להקשיב, לאהוב, ולתת מעצמו". דמותם ותורתם של גדולי החסידות, מהמייסד הבעש"ט והבאים אחריו - וביניהם ר' נחמן מברסלב, ר' מנחם מנדל מקוצק, ר' לוי מברדיצ'ב, ר' אלימלך מליז'נסק ואחרים-עולים מהכתיבה המשלבת רגש, נשמה והבנה.