(צרפת, 1974)
״אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי״.
ב-1970 הוזעק ז׳ורז׳ סימנון לבית החולים באווייר שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכות של מרחק, במשך שמונה ימים רצופים הוא יושב לצד מיטתה ומנסה לפענח את חידתה של האישה שהיתה אמו.
בטקסט אוטוביוגרפי זה משרטט סימנון בחמלה ובהערכה את דמותה של אמו אַנרִייט בְּרוּל, מי שהתחילה את חייה כציפור פצועה אך קברה את כולם ולאמיתו של דבר היתה אחד היצורים המורכבים ביותר שאי פעם פגש.
יש קשר בין שני הספרים של סימנון שראו אור יחד. הממואר מכתב לאמי שנכתב ב-1974 שופך אור חדש על עלילת הרומן החתול מ-1967, ולא פחות מכך על האופנים שבהם סימנון עיבד חוויות אישיות והפך אותן לסיפורים אוניברסליים.
(צרפת, 1974)
״אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי״.
ב-1970 הוזעק ז׳ורז׳ סימנון לבית החולים באווייר שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכות של מרחק, במשך שמונה ימים רצופים הוא יושב לצד מיטתה ומנסה לפענח את חידתה של האישה שהיתה אמו.
בטקסט אוטוביוגרפי זה משרטט סימנון בחמלה ובהערכה את דמותה של אמו אַנרִייט בְּרוּל, מי שהתחילה את חייה כציפור פצועה אך קברה את כולם ולאמיתו של דבר היתה אחד היצורים המורכבים ביותר שאי פעם פגש.
יש קשר בין שני הספרים של סימנון שראו אור יחד. הממואר מכתב לאמי שנכתב ב-1974 שופך אור חדש על עלילת הרומן החתול מ-1967, ולא פחות מכך על האופנים שבהם סימנון עיבד חוויות אישיות והפך אותן לסיפורים אוניברסליים.
(צרפת, 1967)
אמיל ומרגריט הם זוג קשישים, מאחרוני התושבים בסמטה האחרונה של שכונה ההולכת ונהרסת במסגרת פרויקט פינוי-בינוי רחב היקף. הם ישנים באותו חדר בשתי מיטות נפרדות. הם אוכלים בנפרד ולכל אחד יש מזווה משלו. כבר שנים שהם לא מדברים זה עם זו, ובמידת הצורך מעבירים ביניהם פתקים.
הם נישאו זה לזה לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים. זו היתה טעות. יש ביניהם הבדלי מעמד, תרבות ומנטליות שאולי לא ניתנים לגישור. ואם לא די בכך, לאמיל היה חתול.
ז׳ורז׳ סימנון, כדרכו, כתב את יצירת המופת הזאת בתוך שבועיים. מבין הרומנים הספרותיים שלו, אלה שכינה ״רומנים קשים״, זהו ללא ספק אחד הקשים והנוקבים. הספר זכה ב-1971 לעיבוד קולנועי בבימויו של פייר גראנייה-דפר ובכיכובם של סימון סיניורה וז׳אן גאבן.
(צרפת, 1967)
אמיל ומרגריט הם זוג קשישים, מאחרוני התושבים בסמטה האחרונה של שכונה ההולכת ונהרסת במסגרת פרויקט פינוי-בינוי רחב היקף. הם ישנים באותו חדר בשתי מיטות נפרדות. הם אוכלים בנפרד ולכל אחד יש מזווה משלו. כבר שנים שהם לא מדברים זה עם זו, ובמידת הצורך מעבירים ביניהם פתקים.
הם נישאו זה לזה לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים. זו היתה טעות. יש ביניהם הבדלי מעמד, תרבות ומנטליות שאולי לא ניתנים לגישור. ואם לא די בכך, לאמיל היה חתול.
ז׳ורז׳ סימנון, כדרכו, כתב את יצירת המופת הזאת בתוך שבועיים. מבין הרומנים הספרותיים שלו, אלה שכינה ״רומנים קשים״, זהו ללא ספק אחד הקשים והנוקבים. הספר זכה ב-1971 לעיבוד קולנועי בבימויו של פייר גראנייה-דפר ובכיכובם של סימון סיניורה וז׳אן גאבן.
ב־1997 הגיע ורנר הרצוג לטוקיו כדי לביים אופרה יפנית. לאחר שדחה בפזיזות את הזמנתו של הקיסר לפגישה בארבע עיניים, נשאל הבמאי הגרמני המהולל: אם לא את הקיסר, את מי ירצה לפגוש ביפן?
הרצוג ענה מבלי לחשוב: את אונודה.
אחרי שבוע הם נפגשו.
דצמבר 1944, סוף מלחמת העולם השנייה. הצבא היפני מפנה את כוחותיו מלובאנג, אי קטן והררי בפיליפינים, מכוסה ביער־עד ומיושב בדלילות הצופה אל מפרץ מנילה. על סגן משנה הירו אונודה מוטלת משימה סודית: הוא החייל היחיד בשטח שאומן בלוחמת גרילה. עליו להישאר באי עם חוליית חיילים קטנה ולהחזיק בו עד לשובו של הצבא הקיסרי. אין חוקים, אומר לו מפקדו, חוץ מאחד. אסור לך לשלוח יד בנפשך.
אונודה וחייליו נעלמים בג׳ונגל ומשם הוא ממשיך באופן עצמאי את מלחמת העולם השנייה. כפי שאומן, הוא מתקדם לפנים בהילוך לאחור כדי לטשטש את עקבותיו. השבועות הופכים לחודשים והחודשים לשנים, וכך זה נמשך 29 שנה.
בלשון חסכנית ופיוטית ובקצב היפנוטי, מנסה הרצוג לדמיין את שנותיו הארוכות של אונודה בג׳ונגל של לובאנג ואת מלחמתו באדם, בטבע ובזמן. בדומה לרבים מסרטיו, מגולל רומן הביכורים שלו מעשייה טרגית, סוריאליסטית, הרואית ומגוחכת על המפגש בין האדם והטבע.
ב־1997 הגיע ורנר הרצוג לטוקיו כדי לביים אופרה יפנית. לאחר שדחה בפזיזות את הזמנתו של הקיסר לפגישה בארבע עיניים, נשאל הבמאי הגרמני המהולל: אם לא את הקיסר, את מי ירצה לפגוש ביפן?
הרצוג ענה מבלי לחשוב: את אונודה.
אחרי שבוע הם נפגשו.
דצמבר 1944, סוף מלחמת העולם השנייה. הצבא היפני מפנה את כוחותיו מלובאנג, אי קטן והררי בפיליפינים, מכוסה ביער־עד ומיושב בדלילות הצופה אל מפרץ מנילה. על סגן משנה הירו אונודה מוטלת משימה סודית: הוא החייל היחיד בשטח שאומן בלוחמת גרילה. עליו להישאר באי עם חוליית חיילים קטנה ולהחזיק בו עד לשובו של הצבא הקיסרי. אין חוקים, אומר לו מפקדו, חוץ מאחד. אסור לך לשלוח יד בנפשך.
אונודה וחייליו נעלמים בג׳ונגל ומשם הוא ממשיך באופן עצמאי את מלחמת העולם השנייה. כפי שאומן, הוא מתקדם לפנים בהילוך לאחור כדי לטשטש את עקבותיו. השבועות הופכים לחודשים והחודשים לשנים, וכך זה נמשך 29 שנה.
בלשון חסכנית ופיוטית ובקצב היפנוטי, מנסה הרצוג לדמיין את שנותיו הארוכות של אונודה בג׳ונגל של לובאנג ואת מלחמתו באדם, בטבע ובזמן. בדומה לרבים מסרטיו, מגולל רומן הביכורים שלו מעשייה טרגית, סוריאליסטית, הרואית ומגוחכת על המפגש בין האדם והטבע.
"מיקרוסקופ האלקטרונים מאפשר לנו לשוטט ביקום המרוחק של תאי גופנו. אבל בטווח הביניים, טווח העין הבלתי מזוינת, דומה שאנו לוקים בקהות חושים מוזרה. אנחנו נעזרים בטכנולוגיה מתוחכמת כדי לנסות לראות את מה שמעבר לנו, אבל לא פעם עינינו טחות מראות את ריבוא הפנים המנצנצות הקיימות קרוב אלינו כל כך. נדמה לנו שאנחנו רואים, כשלמעשה אנחנו רק מגרדים את פני השטח ]...[ האם עוצמת המכשירים שהמצאנו גרמה לנו לפקפק בעין החשופה? [...] קשב לבדו עשוי להתחרות גם בזכוכית המגדלת החזקה ביותר".
כשרובין וול קימרר נשאלה בראיון קבלה לקולג' ללימודי בוטניקה מדוע בחרה ללמוד בחוג הזה דווקא, ענתה: "אני רוצה לדעת למה פרחי האסתר ומוט הזהב צומחים יחד, ולמה הם יפים כל כך!" הסגל המראיין רמז לה שהיא כנראה לא במקום הנכון, ומוטב שתלך ללמוד בחוג לאמנות. היא נשארה ללמוד בוטניקה כמובן, וכיום היא מחברת את כל העולמות המפוצלים שהתרגלנו לחשוב עליהם בנפרד - מדע, אמנות, ידע, יופי, סיפורים ומיתולוגיה.
סיפורי טחבים מספר את סיפורם של צמחים בגובה סנטימטר. כל אותם צמחים שאנחנו דורכים עליהם בדרך כלל או חולפים על פניהם מבלי משים בעיר, ביער או בכפר, ויש להם הרבה מאוד מה ללמד אותנו – על ענווה והדדיות, על תעוזה ואומץ, על מערכות יחסים ונדיבות, על יצירתיות פורצת דרך וגבולות, עלינו עצמנו ועל זמנים קדומים. והם גם מלמדים אותנו לראות.
"מיקרוסקופ האלקטרונים מאפשר לנו לשוטט ביקום המרוחק של תאי גופנו. אבל בטווח הביניים, טווח העין הבלתי מזוינת, דומה שאנו לוקים בקהות חושים מוזרה. אנחנו נעזרים בטכנולוגיה מתוחכמת כדי לנסות לראות את מה שמעבר לנו, אבל לא פעם עינינו טחות מראות את ריבוא הפנים המנצנצות הקיימות קרוב אלינו כל כך. נדמה לנו שאנחנו רואים, כשלמעשה אנחנו רק מגרדים את פני השטח ]...[ האם עוצמת המכשירים שהמצאנו גרמה לנו לפקפק בעין החשופה? [...] קשב לבדו עשוי להתחרות גם בזכוכית המגדלת החזקה ביותר".
כשרובין וול קימרר נשאלה בראיון קבלה לקולג' ללימודי בוטניקה מדוע בחרה ללמוד בחוג הזה דווקא, ענתה: "אני רוצה לדעת למה פרחי האסתר ומוט הזהב צומחים יחד, ולמה הם יפים כל כך!" הסגל המראיין רמז לה שהיא כנראה לא במקום הנכון, ומוטב שתלך ללמוד בחוג לאמנות. היא נשארה ללמוד בוטניקה כמובן, וכיום היא מחברת את כל העולמות המפוצלים שהתרגלנו לחשוב עליהם בנפרד - מדע, אמנות, ידע, יופי, סיפורים ומיתולוגיה.
סיפורי טחבים מספר את סיפורם של צמחים בגובה סנטימטר. כל אותם צמחים שאנחנו דורכים עליהם בדרך כלל או חולפים על פניהם מבלי משים בעיר, ביער או בכפר, ויש להם הרבה מאוד מה ללמד אותנו – על ענווה והדדיות, על תעוזה ואומץ, על מערכות יחסים ונדיבות, על יצירתיות פורצת דרך וגבולות, עלינו עצמנו ועל זמנים קדומים. והם גם מלמדים אותנו לראות.
בטון הוא חומר הבנייה המתועב, הנערץ והנפוץ ביותר על פני כדור הארץ. באותה מידה, בטון הוא גם חומר בנייה החומק תמיד מהגדרות קשיחות, חומר שיכול בעת ובעונה אחת להיחשב מודרני וקדום, טבעי ולא־טבעי, גס ומעודן. בטון הוא ברירת המחדל של המודרניות והאין־ברירה של העניים. בטון הוא גלובלי ומקומי, נמצא בכל מקום אבל כמעט תמיד נסתר מהעין. דווקא משום שאי־אפשר שלא לדעת שהוא שם, קשה להתחקות אחר טביעות האצבע של הבטון בשפה, בתרבות, בפוליטיקה ואפילו בדת.
בבטון ותרבות מבקש היסטוריון הארכיטקטורה הבריטי אדריאן פורטי לפענח את מבעו האטום של הבטון ולהבין אילו היבטים של התודעה האנושית משתקפים בו במקביל להתקיימותו בעולם. כמדיום אוניברסלי שקיומו המטאפיזי הוא מה שמעצב את יחסנו אליו, פורטי מתעניין בעיקר באופן שבו נכרכים בבטון מושגי יסוד של הקיום האנושי: זמן, טבע, זיכרון, רוח. הוא עושה זאת דרך מסע היסטורי הנפרשׂ על פני שתי מאות, שלוש יבשות ואינספור יצירות אדריכליות, ספרותיות וחזותיות שלא יכלו להתקיים, בדיוק כמו העולם כולו, ללא בטון.
בטון הוא חומר הבנייה המתועב, הנערץ והנפוץ ביותר על פני כדור הארץ. באותה מידה, בטון הוא גם חומר בנייה החומק תמיד מהגדרות קשיחות, חומר שיכול בעת ובעונה אחת להיחשב מודרני וקדום, טבעי ולא־טבעי, גס ומעודן. בטון הוא ברירת המחדל של המודרניות והאין־ברירה של העניים. בטון הוא גלובלי ומקומי, נמצא בכל מקום אבל כמעט תמיד נסתר מהעין. דווקא משום שאי־אפשר שלא לדעת שהוא שם, קשה להתחקות אחר טביעות האצבע של הבטון בשפה, בתרבות, בפוליטיקה ואפילו בדת.
בבטון ותרבות מבקש היסטוריון הארכיטקטורה הבריטי אדריאן פורטי לפענח את מבעו האטום של הבטון ולהבין אילו היבטים של התודעה האנושית משתקפים בו במקביל להתקיימותו בעולם. כמדיום אוניברסלי שקיומו המטאפיזי הוא מה שמעצב את יחסנו אליו, פורטי מתעניין בעיקר באופן שבו נכרכים בבטון מושגי יסוד של הקיום האנושי: זמן, טבע, זיכרון, רוח. הוא עושה זאת דרך מסע היסטורי הנפרשׂ על פני שתי מאות, שלוש יבשות ואינספור יצירות אדריכליות, ספרותיות וחזותיות שלא יכלו להתקיים, בדיוק כמו העולם כולו, ללא בטון.
מרחבי הבר הם ממלכת החיים. הם מספרים את הסיפור המדהים של הופעת החיים על פני הכוכב הזה. הם מזכירים לנו שאנחנו חלק מסיפור מסתורי ופלאי מעל ומעבר לכל דמיון.
מרחבי הבר הם התשתית לכל מה ומי שאנחנו; כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שמקיים אותנו, מקורו בבר. הבר הוא בית ספר בן מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה, של כישלונות והצלחות, של מערכות יחסים סימביוטיות שמחזיקות את כל גוף הידע שאנו חולקים עם החי, הצומח והדומם, בני קהילת האדמה.
המחשבות על הבר בתחילת המאה ה-21 שונות במהותן מאלה שרחשו בדמיוננו בתחילת המאה ה-20. האפיסטמולוגיה שלנו השתנתה, וכך גם הנופים, והשיעורים.
אסופה זו מזמינה את הקורא להתחקות אחר מחשבות על מרחבי הבר שנֶהגו לאורך מאה השנים האחרונות, מחשבות שנוסחו בקולות ובגוונים שונים ושביקשו להתייחס לשמירת הטבע והסביבה מנקודת מבט פילוסופית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית. הטקסטים המכונסים כאן מבקשים להתבונן בהשלכות הרוחניות של מערכת היחסים הפצועה שלנו כיום עם האדמה, ולשאול כיצד נוכל לדמיין מחדש מערכת יחסים זו ולהשתלב ברגישות ובאהבה בקהילת האדמה.
מרחבי הבר הם ממלכת החיים. הם מספרים את הסיפור המדהים של הופעת החיים על פני הכוכב הזה. הם מזכירים לנו שאנחנו חלק מסיפור מסתורי ופלאי מעל ומעבר לכל דמיון.
מרחבי הבר הם התשתית לכל מה ומי שאנחנו; כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שמקיים אותנו, מקורו בבר. הבר הוא בית ספר בן מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה, של כישלונות והצלחות, של מערכות יחסים סימביוטיות שמחזיקות את כל גוף הידע שאנו חולקים עם החי, הצומח והדומם, בני קהילת האדמה.
המחשבות על הבר בתחילת המאה ה-21 שונות במהותן מאלה שרחשו בדמיוננו בתחילת המאה ה-20. האפיסטמולוגיה שלנו השתנתה, וכך גם הנופים, והשיעורים.
אסופה זו מזמינה את הקורא להתחקות אחר מחשבות על מרחבי הבר שנֶהגו לאורך מאה השנים האחרונות, מחשבות שנוסחו בקולות ובגוונים שונים ושביקשו להתייחס לשמירת הטבע והסביבה מנקודת מבט פילוסופית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית. הטקסטים המכונסים כאן מבקשים להתבונן בהשלכות הרוחניות של מערכת היחסים הפצועה שלנו כיום עם האדמה, ולשאול כיצד נוכל לדמיין מחדש מערכת יחסים זו ולהשתלב ברגישות ובאהבה בקהילת האדמה.
האם אפשר להבין את העולם?ֿ
ברומן חדשני ומתעתע זה, כשהוא שוזר עובדות והשערות ועובר בהדרגה מכתיבה עיונית לספרות בדיונית, מבקש הסופר הצ׳ילאני הצעיר בנחמין לבטוט לחקור את המודרניות דרך סיפוריהם של המדענים הגדולים. גאונים כמו פריץ הבר, קרל שוורצשילד, שיניצ׳י מושיזוקי, אלכסנדר גרותנדיק, ארווין שרדינגר, לואי דה ברויי, ורנר הייזנברג ואחרים נתפסו לעתים קרובות כחריגים ולפעמים אף כאקסצנטריים. אך כפי שניתן ללמוד מסיפורו של הבר, ממציא גז ההשמדה והדשן החקלאי, טבעה של הקידמה המדעית האחראית הן לזוועות המלחמה והן לצמיחתו חסרת הרסן של המין האנושי הוא לכל הפחות דו־משמעי. כל אחת מדמויות המופת הללו נחבטת באיזה מחסום לפני חידת הקיום או היקום.
אולי ישנם דברים שאי אפשר לדעת: וישנם דברים שאולי לא כדאי לדעת.
ספרו עטור השבחים של לבטוט נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר הבינלאומי לשנת 2021, נבחר לאחד מעשרת ספרי השנה של ניו יורק טיימס של אותה שנה ומאז תורגם לעשרות לשונות.
האם אפשר להבין את העולם?ֿ
ברומן חדשני ומתעתע זה, כשהוא שוזר עובדות והשערות ועובר בהדרגה מכתיבה עיונית לספרות בדיונית, מבקש הסופר הצ׳ילאני הצעיר בנחמין לבטוט לחקור את המודרניות דרך סיפוריהם של המדענים הגדולים. גאונים כמו פריץ הבר, קרל שוורצשילד, שיניצ׳י מושיזוקי, אלכסנדר גרותנדיק, ארווין שרדינגר, לואי דה ברויי, ורנר הייזנברג ואחרים נתפסו לעתים קרובות כחריגים ולפעמים אף כאקסצנטריים. אך כפי שניתן ללמוד מסיפורו של הבר, ממציא גז ההשמדה והדשן החקלאי, טבעה של הקידמה המדעית האחראית הן לזוועות המלחמה והן לצמיחתו חסרת הרסן של המין האנושי הוא לכל הפחות דו־משמעי. כל אחת מדמויות המופת הללו נחבטת באיזה מחסום לפני חידת הקיום או היקום.
אולי ישנם דברים שאי אפשר לדעת: וישנם דברים שאולי לא כדאי לדעת.
ספרו עטור השבחים של לבטוט נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר הבינלאומי לשנת 2021, נבחר לאחד מעשרת ספרי השנה של ניו יורק טיימס של אותה שנה ומאז תורגם לעשרות לשונות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
