זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט. כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות. הספר מתאר בבהירות רבה את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל (היא "פלסטין" בלעז) ונדחתה מכל וכל ע"י מדינות ערב בכלל וערביי הארץ הפלסטינים, את הכרזת בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל ואת תוצאות המלחמה שנפתחה ע"י ערביי הארץ ומדינות ערב, בה הערבים הפסידו הפסד צורב. אבל עיקר הספר מתמקד בבעיית הפליטות הפלסטינית, את הנושא העיקרי שעומד בבסיסה של הבעיה והוא "זכות השיבה" ובבעיית הנצחת הבעיה הפלסטינית, הכולל את "זכות השיבה", באמצעות סוכנות "אונר"א". אני בטוח שרוב אזרחי מדינת ישראל כלל לא מודעים לסיפור שעומד מאחורי הפעילות של אונר"א, שבכסות האו"מ והאינטרסים של מעצמות המערב , ובראשן ארה"ב, ותתפלאו אבל גם ישראל עצמה, מאפשרים לפארסה הזו להימשך במשך דורות ולהנציח את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שלטענת המחברים זכות זו כלל לא קיימת לפי הדין הבינלאומי ובהשוואה לטיפול בפליטים אחרים במאה העשרים. לסיכום, זהו ספר חובה לכל מי שחושב שהוא יודע הכל על מהות הסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט ועל תפקידה המכריע של סוכנות אונר״א בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא בשיקומם כפי שהוגדר תפקידה מלכתחילה. ~~~~ לד"ר עינת וילף יש המון סרטונים בהם היא מסבירה את הבעיה, שזוכה להסבר מעמיק במיוחד בספר. הראיון הכי מעמיק בו צפיתי והכי קרוב לספר, הרבה גם בזכות המראיין, הוא הראיון המומלץ הזה: https://tinyurl.com/bdejwzs5

שטפן צוויג הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, בעיקר בגלל התכונה המרכזית שלו והיא הבנה עמוקה בנפש האדם. יש קוראים שפחות מתחברים אליו, אולי בשל רגשנות יתר, כמו למשל ברומן "קוצר רוחו של הלב", אבל לי זה לא מפריע ולטעמי הדבר לא מפחית מגדולתו כסופר. הפעם הכישרון היוצא מהכלל של צוויג בא לידי ביטוי דרך נפשו המיוסרת של ילד חולני בן 12 המגיע עם אימו היפה לבית מלון כדי לנוח ממחלתו. יופייה של האם צד את עינו של ברון צעיר, נאה וחובב נשים יפות, שמבקר במלון בגפו למס' ימים ומצא באם מטרה לחיזור ופתרון להפגת השעמום שלו. צריך לזכור שהתקופה המדוברת היא תחילת המאה שעברה ובארץ שבה בני המעמד הבורגני ומעלה כפופים לנימוסים והליכות נוקשים, כך שלא פשוט להתקרב לאשה כזו אלא דרך בנה הצעיר. הילד התמים מופתע כשהזר פונה אליו בהיותו בגפו בחביבות בלתי רגילה, בה אינו מורגל, ובמהרה נקשרה נפשו התמימה בזו של הברון הערמומי, שמבחינתו יעשה הכל כדי ללכוד ברשתו את האם היפה. הילד, שרגיל לחיי נוחות, חסר מושג לגבי כוונתו האמיתית של הברון, ורק כאשר נוצר הקשר בין הברון לבין אימו, חש מיום ליום כיצד הוא הופך מנושא העניין העיקרי בשיחותיהם של הברון ואימו לגורם מפריע, מצד שניהם. בתחילה הוא אינו מבין מדוע היחס כלפיו השתנה ובשלב מאוחר יותר האמון הבלתי מסויג והילדי שלו מתחלף בחשד וחוסר אמון כלפי הברון ואף כלפי אמו. הוא מרגיש שהברון מעוניין באימו אבל מפאת גילו הצעיר לא ברורה לו מה מטרתו, למעט החשד שעולה בליבו כי מדובר במטרה אפלה כלשהי, בסוד שהוא צריך לפצח. תוך זמן קצר מערכת היחסים בין האם לבנה מתערערת לחלוטין, כאשר מצד אחד אימו והברון עושים הכל כדי להיפגש ביחידות ומצד שני הילד לא מספק את הסחורה ונצמד אליהם בעקשנות ובכל דרך בניסיון לפצח את הסוד האמור המעיק עליו מאד, עד כדי חשש בשלב מסוים שאימו נמצאת בסכנה. איך הסתיים הסיפור בזה תיווכחו כשתקראו אותו עד תום. יש לציין לטובה את תרגומו השוטף והבהיר, כרגיל יש לומר, של הראל קין, המתרגם הקבוע של הוצאת תשע נשמות מגרמנית. אני מאד אהבתי והענקתי לספר בקלות חמישה מנצנצים.

עד כה כל ספר שקראתי מפרי עטו של בשביס-זינגר הוא לטעמי פנינה ספרותית. הספר הזה כולל את הנובלה "השטן מגוריי" ועוד סיפורים קצרים כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא "הסטרא אחרא", "אשמדאי", שהם השמות הנרדפים לשטן, וכן שדונים שונים שמשמשים עבורו כשליחים. כל הסיפורים נטועים חזק בעולם הקבלי ובמסורת של יהדות פולין במאות הקודמות. הסיפור המרכזי, שהוא השטן מגוריי, נסוב על קורות העיירה גוריי עת שנכנסים לתוכה גורמים שמפיצים את תורתו של משיח השקר שבתאי צבי, אם בגלוי ואם במסווה וגורמים לכאוס חסר תקדים בין הרבנים השמרנים וחסידיהם ולבין חסידי שבתאי צבי (שחלקם היו עד אז חסידים "בארון"). בשביס-זינגר הוא מספר מחונן וסיפוריו בקובץ זה נעים בין מציאות להזייה. מורגש שלבשביס-זינגר אין כלל עכבות בכתיבתו והוא לא מגביל עצמו לנושאים שאינם קונצנזוס או מוגדרים כ"לא צנועים".. אני רותקתי לסיפור המרכזי ולא פחות ממנו גם לשאר הסיפורים. לבשביס-זינגר יש גם חוש הומור יוצא דופן אותו הוא שותל פה ושם בין הכאוס והדרמה, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בסיפור באחרון "מעשה טישוויץ". מומלץ ביותר לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת (הנפלאה) ד"ר בלהה רובינשטיין. ועכשיו לנושא שאינו קשור לסקירה אבל חוזר על עצמו לא פעם כאשר כותבים על ספר של בשביס-זינגר, והוא ההשוואה בינו לבין ש"י עגנון: יש נטייה לערוך השוואות בינו לבין ש"י עגנון, ונטייה זו נובעת לדעתי מהעובדה ששניהם היו סופרים גדולים מאותו דור שינקו מעולם התרבות והמקרא היהודי, ובעיקר מהעובדה ששניהם זכו בפרס נובל. לדעתי אין כלל מקום להשוואה ביניהם משום שהם שונים תכלית השינוי באופן כתיבתם. ולכן אם כבר מזכירים תדיר את שניהם אני מעדיף לדבר על טעם אישי, ולטעמי אני מעדיף עשרות מונים את בשביס-זינגר, ולו בשל העובדה שבשביס-זינגר הוא יותר נועז מעגנון, אינו נרתע לכתוב על שולי החברה הנמוכים ביותר (בדומה לאמיל זולא הצרפתי), כתיבתו יותר חושנית ומחוברת לעולם הייצרי של האדם בכלל והיהודי בפרט, על הטוב והרע שבו, ומביא באופן שנראה לי יותר אותנטי את העולם היהודי שהיה ואיננו עוד. לעומתו סגנונו הספרותי של ש"י עגנון פחות מדבר אליי למרות שאני יודע מעריך אותו ואת שפתו ה"עגנונית" הייחודית. הוא, לעומת בשביס-זינגר מעולם לא הסב לי הנאה צרופה מספריו וזה אומר הכל.

גרהם נורטון מכה בשלישית ובהחלט יש מצב שזהו ספרו הטוב ביותר עד כה. בניגוד לשני ספריו הקודמים ספר זה אינו ספר מתח, למרות שיש בו אלמנטים מסוימים של תעלומה, אלא ספר מרגש ביותר שנפרש על פני למעלה מארבעה עשורים. הספר מתחיל בתאונת דרכים טראגית שקיפחה את חייהם של מספר נערים ונערות מכפר קטן באירלנד, וממשיך באיך טרגדיה זו שינתה את חיי בני משפחותיהם, עשרות שנים קדימה. הסיפור מתמקד בקונור, נער מתבגר הומו, שהיה אחד מניצולי אותה תאונה והודה שהוא זה שנהג ברכב. קונור, שלא יכול היה לשאת במבטים המאשימים של תושבי הכפר ואף של בני משפחתו, עזב את אירלנד והיגר לליברפול, משם ללונדון ולבסוף לניו יורק. גיבורת הסיפור השנייה היא אלן, אחותו הצעירה של קונור, שחיכתה בקוצר רוח לעזיבתו של אחיה רק כדי להיפטר מרגשות האשמה על פשעו וממבטי האשם של התושבים עליה ועל הוריה. הספר נע מחייו של קונור בניכר לחייה של אלן, שנשארה לחיות בכפר הולדתה ונישאה בינתיים למרטין קולטר בנו של רופא הכפר שהפך לרופא בעצמו והחליף את אביו, כאשר הנתק בין קונור לבני משפחתו הוא נתק מוחלט של אי ידיעה של זה על קורותיהם של אלו ולהיפך. האם לסיפור כזה יכול להיות סוף טוב? את זה תצטרכו לגלות כשתקראו את הספר. קבלו רמז: גרהם נורטון יודע לספר סיפור, יודע לרגש ולתפור את הקצוות לסיום הגיוני מבלי לרדת למחוזות הקיטש. גרהם נורטון שכמו גיבור הספר קונור, הוא גם הומו, כותב בסוף הספר רשימת תודות ורומז לדעתי כי הכניס לספרו אלמנטים ביוגרפיים מחייו המוקדמים כמי שנולד וגדל באירלנד, ודרך הסיפור הוא מראה איזו דרך עברה אירלנד מולדתו מארץ שמרנית להחריד לארץ שהצליחה לקדם, בין השאר, ערכים ליברליים ולהכיל גם את השונה ובכללם את קהילת הלהט"ב. אני נותן לספר הזה חמישה מנצנצים ומצדיע לנורטון, שעד לפרסום ספרו הראשון, היה ידוע יותר כמנחה תכנית אירוח טלוויזיונית מצליחה וקלילה באנגליה.

הספר הראשון בסדרה "חשוב על מספר" היה ממש טוב ולהתעלות עליו זו לא משימה פשוטה. כך חשבתי עד שסיימתי לקרוא את הספר השני בסדרה "עצמי עיניים חזק". ג'ון ורדון בהחלט התעלה על עצמו כאן ויצר ספר מרתק מתחילתו ועד סופו. כיף של מותחן בילוש, אין מה לומר.

מאז "מסך הטורטייה" של ת.ק בויל לא קראתי ספר הגירה כה משובח. זהו סיפור בריחתם של לידיה, ספרנית מקסיקנית מאקפולקו ושל בנה בן ה- 8 לוקה, מפני קרטל מקסיקני רצחני שטבח בשישה עשר מבני משפחתה, לרבות בעלה העיתונאי סבסטיאן, לאחר כתבת תחקיר שפרסם אודות הקרטל והעומד בראשו. לידיה ובנה הם הניצולים היחידים מאותו טבח ודרך סיפורם הקורא מתוודע, בעיקר בתחילת הספר, אל המבנה החברתי והפשיעה היוצאת דופן במקסיקו שנשלטת על ידי קרטלי הפשע השונים. הספר עמוס התרחשויות, מכשולים ומהמורות והסופרת יודעת להעביר, באמצעות תיאור מסע הבריחה צפונה של לידיה ובנה, את הקשיים הרבים, את רגעי הייאוש, את הסבל הלא אנושי של המהגרים הלא חוקיים ואת הסכנות האורבות להם בכל צעד ושעל שלהם לכיוון יעדם. במהלך הקריאה מצטרפות דמויות משנה אותן לידיה ובנה לוקה פוגשים במהלך בריחתם, ובראשן האחיות סולדד ורבקה ילידות הונדורס שסיפורן האישי והקשר האמיץ שנוצר בינהם מוסיף עומק לסיפור. הקריאה בספר זה נקראת כספר מתח לכל דבר, רק שכאן מוטיב המתח נגזר מהסיפור והוא לא המטרה העיקרית כמו ברבים מספרי המתח. הסופרת שהיא אמריקאית ששורשיה לטיניים, צאצאית למהגרים ונשואה למהגר לא חוקי, מסבירה ב"הערת המחברת" שנושא ההגירה הבלתי חוקית הוא בנפשה ומטרת התחקיר שביצעה וכתיבת הספר הייתה לחשוף את המניעים השונים של המהגרים, את הסיפור המורכב שיש לכל מהגר, את הדעות הקדומות שיש כנגדם שלא בצדק ואת התרומה הגדולה שהייתה יכולה להיות להם כאזרחים מועילים לארה"ב לולא אותן דעות קדומות. אין לי ספק שהיא השיגה את מטרתה בגדול, הספר הותיר בי רושם עז וראוי בעיני לחמישה מנצנצים זוהרים.

למרות שהספר הזה, כמו קודמו "חום", לא מסומן באתר "Goodreads" כסדרה, הוא בהחלט החלק השני והליניארי של קודמו כאשר הדמות הראשית ב"חום", העיתונאית מיקאלה היא גם הדמות הראשית כאן, ורק התעלומה היא שונה. יוהאן ברנסטרום מסתמן אצלי ככוכב של ממש בספרות המתח השוודית בעת הנוכחית וכמו בספרו הקודם כך גם כאן אני מעניק חמישה מנצנצים.

לרגל שידור הסרט הגרמני החדש "במערב אין כל חדש" בנטפליקס, החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר לפניי הצפייה בסרט. מדובר אולי בספר המלחמה הטוב שקראתי בחיי. הקריאה הייתה חוויה מיוחדת במינה שכן בניגוד לרוב ספרי המלחמה שיצאו עד אותה תקופה, הסיפור מסופר מבעד לעיניו של פאול בוימר, חייל גרמני פשוט בן 20, שחזר משירות קרבי של שנתיים באחד משדות המערכה במלחמת העולם הראשונה. יוער כי התיאור בספר משיק לחייו האישיים של הסופר אולם בפועל חלק מהסיפורים והחוויות שהוא מתאר סופרו לו על ידי חברים שחזרו משדות הקטל כיוון שהסופר נפצע די סמוך לתחילת שירותו הצבאי, כך שהחוויות האישיות שלו מצומצמות בהכרח. כשהוא מצולק פיזית ונפשית, המספר מתאר את חוויותיו שלו ושל חבריו בטירונות, השלכתם כ"בשר תותחים" אל שדה הקרב, את מוראות המלחמה ואת הקרב על הישרדותו האישית, של חבריו לפלוגה ובכלל של כל בני דורו. בין לבין המספר יצא לשתי חופשות קצרות שהשנייה שבהן עקב פציעתו בקרב. את החופשה הראשונה הוא מבלה בחיק משפחתו ומתאר את הפער בין החיים השלווים במקום מגוריו, את הכבוד שהוא מקבל כחייל קרבי לעומת לבין עולם אחר והזוי בשדה הקרב, שם אתה לא יותר מ"בשר תותחים". את ה"חופשה" השנייה הוא "מבלה" בבית חולים קתולי שמטפל בחיילים הגרמנים שנפצעו בינוני עד קשה. גם שם יש תיאורים לא קלים וביקורת על חלק מהרופאים שרואים במלחמה מעין שדה ניסוי רפואי על גבם של החיילים המסכנים שלא פעם מנותחים ללא כל צורך... תיאורי הקרבות קשים כצפוי ומאד ריאליסטיים ולא פעם המספר תוהה מה הוא וחבריו בכלל עושים שם, מדוע בכלל נפתחה המלחמה ומתי לעזאזל היא תסתיים? הספר כולל קטע מצמרר ממש בו פאול הורג חייל צרפתי שנקלע למכתש בו פאול מצא מקלט אולם החייל לא מת אלא גוסס במשך שעות ארוכות. תיאור מחשבותיו של פאול בשעות הללו הוא בלתי נשכח ומופת של כתיבה. זו גם הפעם הראשונה, או לכל הפחות מהפעמים הראשונות בהן מתוארת ההשפעה האדירה והמוראלית הקשה של החיילים המחופרים בשוחות, עקב הופעתו בשדה הקרב של הטנק אשר רומס כל מה שנקרה בדרכו ואי אפשר לעשות נגדו כלום. הספר יכול לשמש כמסמך היסטורי של מלחמת העולם הראשונה אבל גם מסמך אוניברסלי שכל אדם יכול להזדהות עמו ללא קשר לשיוכו הדתי או הלאומי, ומכאן לדעתי הצלחתו הגדולה. כפי שמציין המתרגם גדי גולדברג באחרית הדבר המעולה שכתב, הסופר מתמקד בזמן הווה ומתאר את החוויות המלחמתיות בגוף ראשון רבים ("אנחנו") וכשהוא חושב על עתידו או על עברו, רק אז הקורא חווה את האינדיבידואל ("אני"). זהו רב המכר הראשון בעולם המו"לות הגרמני וקדם להוצאתו מסע יח"צ מקדים של שלושה חודשים. מדובר בספר אנטי מלחמתי בעליל, שאינו יוצא מתוך עמדה פוליטית, אבל זה לא עזר לו כאשר הסופר וספרו הוחרמו ע"י המפלגה הנאצית שראתה בו סוג של בוגד. כתוצאה מפעולות המפלגה, ממשלת ויימאר נאלצה לצנזר חלקים מהספר. כשאני מביט על העולם בו אנו חיים, לצערי שום דבר לא השתנה ואכן "במערב אין כל חדש", ויותר נכון לומר: בעולם אין כל חדש כי זהו טבע האדם... לסיכום, זוהי קריאת חובה של ספר מופתי וחמישה כוכבים מנצנצים בקלות.

אל הספר הזה הגעתי דרך קריאת ספרו המוקדם יותר של קן פולט "חוד המחט", שאת הסרט המרשים שנעשה על פיו ראיתי בקולנוע בתחילת שנות השמונים. הפעם, בניגוד לספר ריגול, מדובר ברומן היסטורי, סוגה שחביבה עליי במיוחד, שלוקח את הקורא לאנגליה (ובחלקו גם לצרפת) של המאה ה- 12 בימי הביניים, תקופה שבה אנגליה הייתה עדיין קתולית וכפופה לשלטון האפיפיור, באמצעות נציגו הארכיבישוף של קנטרברי, וכמובן לשלטון המלך. הסיפור נסוב סביב הניסיונות לבנות קתדרלה מפוארת בכפר (הבדיוני) קינגסברידג' וכידוע בניית קתדרלות וארמונות באותה תקופה נמשכו עשרות שנים כאשר לא תמיד המתכנן זכה לראות את פרי יצירתו. מסתבר שזהו גם הספר הראשון בסדרת ספרים תקופתיים של פולט שנקראת Kingsbridge. מסתבר שהנושא הזה היה ממש סוג של תחביב אצל הסופר ובכל זמן פנוי שהיה לו הוא הקדיש לביקור ולימוד על קתדרלות ברחבי אירופה. את כל הידע שצבר ואת כל אהבתו לקתדרלות מהתקופה פולט הצליח להעביר בצורה משכנעת באמצעות הסיפור המרתק שרקח. לבניית קתדרלה, ליופייה, גובהה וגודלה הייתה השפעה יוקרתית וכלכלית ניכרת על הישוב בו היא נבנתה והיוותה מקור משיכה של נזירים, הוגי דיעות, סוחרים ואנשי אצולה, מה שעזר לפתח את הישוב שבתחומה ואת פוטנציאל הקידום של נושאי התפקיד במנזר שבתחומו היא בנויה. לכן קל להבין מדוע בניית קתדרלה הייתה משאת נפשם ואינטרס משותף בדרך כלל של רב הבנאים והמתכנן, של אנשי הכמורה ושל האציל ששלט בישוב מטעם המלך. אורכו של הספר (640 עמ') לא ממש מורגש כיוון שהכתיבה שוטפת ומרתקת לכל אורכו וכוללת הרבה מרכיבים כמו אהבה, רעב, אמונה פנאטית, מלחמות, רצח, אונס, פערים מעמדיים בחברה ולא מעט פוליטיקה פנימית וחיצונית שכוללת בעיקר את מאבקי השליטה בין אנשי הכנסייה למלוכה. יהיו שיראו בכל אלו סוג של טלנובלה אבל אלו היו החיים אז וטבע האדם לא השתנה מאז ובעיניי זה פשוט ספר כביר. מאחר שמדובר ברומן היסטורי ובתקופה שנמשכת עשרות שנים, עם התקדמות הקריאה נוספו דמויות נוספות שמקדמות את העלילה. למרות שהסיפור בדיוני לחלוטין הוא כולל כמה פרטים היסטוריים אמיתיים כמו למשל קתדרלות שנבנו באמת באותה תקופה והיוו מודל לרב הבנאים האנגלי של קינגסברידג'. דוגמה בולטת לכך נמצאת בתיאור המבנה הגותי של קתדרלת סן דני שבפרברי פריס, שם קבורים כמעט כל מלכי צרפת מהתקופה. כמי שקרא לא מעט רומנים היסטוריים, ללא ספק רומן זה שייך למובחרים שבהם ולכן נתתי לו חמישה מנצנצים בקלות.

זו בעיה מבחינתי להעניק לספר של אגאתה כריסטי פחות מחמישה כוכבים מנצנצים... הפעם כוכבת הספר היא לכאורה מיס מארפל הקשישה, וזהו הספר הראשון של כריסטי שאני קורא בכיכובה.. האמת שכתבתי "לכאורה" לא סתם כי די הופתעתי לגלות שמיס מארפל, לפחות בכרך זה (שהוא השני בסדרה על שמה ולא הראשון כפי שנרשם בטעות בתקציר התרגום העברי), היא דמות אחת מכמה דמויות מעניינות שמאכלסות את הספר ומגיחה לרחרח פה ושם עד שלקראת הסוף, כצפוי יש לומר, היא פותרת את תעלומת הרצח. הדמות הראשית בספר הוא הכומר שנשוי לאישה יפיפיה שצעירה ממנו בהרבה שנים, הסיפור מסופר דרכו בגוף ראשון ומעון הכומר, שם נמצאת זירת הרצח, רוחש פעילות של מיטב רכלניות הכפר שכידוע לכל יודעות הכל (טוב, כמעט הכל) על כל אחד ואחת בכפר... המטרה כמובן היא לבלבל את הקורא לגבי זהותו של החשוד העיקרי (במהלך הספר מיס מארפל מציינת שיש לה 7 חשודים אפשריים אך לא נוקבת בשמם). יוער כי הכומר ממש סוגד למיס מארפל ומהלל אותה בפני החוקרים בעוד שהם, לפחות עד החלק האחרון בספר, לא ממש סופרים אותה... בספר הזה, כמו גם בחלק מהתרגומים החדשים של הוצאת עם עובד לספריה, הקורא מגלה שלאגאתה כריסטי יש גם חוש הומור משובח.. ייתכן שזה נובע מהתרגום המשובח והעכשווי של מיכל אלפון לעומת התרגומים הישנים שקראתי בילדותי, שם אינני זוכר אותה כלל כבעלת חוש הומור...

נובלה שכולה תענוג אחד גדול, מתחילתה עד סופה, ומי שחוסר ההיגיון המוחלט מפריע לו, שלא יקרא ספר מהסוג הזה...

עד כה קראתי מספריו של המינגוויי את "הזקן והים", שהיה ספר חובה בבית הספר, והיה בלתי נסבל ממש, בשנים האחרונות את "סיפורי ניק אדמס" שלא התלהבתי מהם למרות כל הביקורות וההמלצות החיוביות ואת "הקץ לנשק" שהיה בעיקר רומן מתיש... בקיצור, הבנתם כבר שהמינגוויי הוא ממש לא "מיי קאפ אוף תי"... למרות האמור לעיל הייתה לי תמיד הרגשה שעדיין לא הגעתי לספר הנכון שיחבר אותי לעולמו הספרותי של המינגווי. ההרגשה הפכה למציאות והתגשמה במלואה כשקראתי את הספר "למי צלצלו הפעמונים". כך כותבים רומן גדול, מרתק, עם דמויות מעניינות שהסופר יורד לעומקן ומחבר ביניהם באופן מרתק וכזה שמשרת את הסיפור באופן המיטבי. גיבור הסיפור הוא בחור אמריקאי צעיר, מורה במקצועו ובעל אידאולוגיה קומוניסטית בשם רוברט ג'ורדן שמגיע לספרד ומתנדב לסייע לכוחות הרפובליקה בלחימה נגד הכוחות הפשיסטים בראשותו של גנרליסימו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד שנערכה בשליש הראשון של המאה הקודמת. ג'ורדן, שכבר צבר ניסיון במספר קרבות קשים, נשלח ע"י מפקדת כוחות הרפובליקה לפוצץ גשר שנמצא בשליטת הפשיסטים. ג'ורדן מגיע לאיזור הגשר וחובר לחבורת אנשים שמתגוררים באזור הגשר, בעלי זהות אידאולוגית רפובליקנית, שמצטווים לסייע לג'ורדן במשימתו. ציר העלילה נסוב אחר מערכת היחסים בין ג'ורדן לבין כל אחת מהדמויות, כאשר בבסיס היחסים עומדת הסתירה הגלויה בין הפקודה שניתנה לג'ורדן לפוצץ את הגשר ובכך לעצור את הכוחות הפשיסטים בהתקדמותם באזור, לבין העובדה שפיצוץ הגשר יגרור אחריו תגובה קשה שתיאלץ את החבורה, במידה שחבריה יישארו בחיים, לעקור מהמקום אותו הם אוהבים, לאזור אחר שעדיין נמצא בשליטת הרפובליקנים. הדמויות הראשיות בעלילה מיוחדות במינן ובראשן הדמות של פילאר, מנהיגת החבורה, אישה גסה, אסרטיבית, בעלת ניסיון וחוכמת חיים. לאחר מכן בעלה פבלו, טיפוס נכלולי ואכזר שהיה מנהיג החבורה עד שהודח בעיקר בגלל שכבר לא ניתן היה לסמוך עליו בעיקר בשל שכרותו הכרונית. ולבסוף מריה, נערה שכל משפחתה נרצחה בידי הפשיסטים ולאחר מכן עברה ע"י חבורת המרצחים אונס קבוצתי אלים. חלק ניכר מהספר נסוב על מערכת היחסים האינטימית שנרקמת בין רוברט ג'ורדן לבין מריה בעידודה הגלוי של פילאר . ההתאהבות הפתאומית של רוברט ג'ורדן במריה באה לו בהפתעה והוא מבין שהדבר מסיט אותו מן המשימה שהוטלה עליו ובה היה עד כה ממוקד לחלוטין. אבל לאהבה יש חוקים משלה וכך בני הזוג מדמיינים את עתידם המשותף לאחר הניצחון על הפאשיסטים אבל למציאות יש גם חוקים משלה... וכך נמשכת הקריאה ברומן המרתק הזה עד לסיומו בקרב הגדול בו יתברר האם ג'ורדן יצליח לפוצץ את הגשר, מי יישאר בחיים אם בכלל, ומה יהיה עתידו של ג'ורדן עם מריה במידה שיצליחו לשרוד.

מזמן לא נהניתי כך מספר מתח ועוד ספר ביכורים. הדמות של הבלשית אריקה פוסטר בלתי נשכחת. חמישה כוכבים מנצנצים באור נגוהות

זהו אחד מספרי הביכורים הטובים ביותר שקראתי בתחום ספרות המתח ולמרות שהוא מתחיל בצורה די משעממת מהר מאד העניינים מתחילים להתבהר, העלילה החלה להיות ממוקדת, מעניינת ומותחת, מותחת מאד ובעיקר בחלקו האחרון של הספר. ביום בהיר אחד עולמה של מיקאלה מתהפך עליה כשנודע לה כי ביתה נחטפה ויש זמן שנקצב מראש למצוא אותה בחיים. מכאן ואילך, בעזרת מפקח משטרה מתחשב וחדור מטרה וכן דמות חשובה מעברה, מתנהל מרוץ מורט עצבים למצוא את הנערה. תקציר הספר ממצה בהחלט את ליבת סיפור העלילה המרכזי ואני כבר ממתין לספרו הבא של הסופר המוכשר הזה.

הוא היה בן למעמד העליון הבריטי, בוגר קיימברידג׳, אנשים נמשכו אליו כאל מגנט בזכות אישיות הכריזמטית, חוש ההומור שלו, הנדיבות שלו כלפי חבריו והמקצוענות שלו. הוא הכיר את כולם, הוא היה חבר של כולם, כולם היו חבריו, או לפחות כך חשבו… בארגון הביון הבריטי המהולל האם. איי. 6 הוא נחשב לאגדה בזמן אמת והמוניטין שלו היה ידוע ומוכר גם לארגוני ביון אחרים. הוא שימש ונחשב כמנטור לרוב הסוכנים הבריטיים וחלק מהאמריקנים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ואילך, עד שכעבור עשרות שנים הגיע השוק הגדול שטלטל את ארגוני הביון הבריטיים והאמריקאים, כאשר הוכח שבשר מבשרם, ומי שהיה המיועד הטבעי לרשת את ראש האם. איי. 6, היה המרגל הכי חשוב שפעל לטובת בריה״מ עוד משנות ה- 30 של המאה שעברה, תוך שהוא מנצל את תפקידו בארגון, את חבריו הטובים ואת אמונם המוחלט בו. הפרשה התפרסמה בכל העולם, שינתה לעד עולם הריגול בכלל ואת ארגוני הביון הבריטיים והאמריקאים בפרט, לרבות את מערכת היחסים בין אותם ארגונים שלעולם לא חזרה להיות כפי שהייתה לפני חשיפת הפרשה. את סיפורו של קים פילבי הכרתי מזה שנים אבל באופן כללי ביותר. בן מקנטייר, שעד כה קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית למעט שני האחרונים, עשה כדרכו עבודה יסודית מאד וכבר בתחילת הספר נתן הסתייגות תוך שהוא מציין שהסתמך על מקורות ומסמכים חיצוניים לאלו של ארגוני הביון הבריטי, שעד כה סירבו לפרסם את מסמכי הארכיון שלהם הקשורים בפרשה, לא לעיני הציבור ואף לא לצורך מחקר. כלומר, למרות כל העבודה היסודית של מקנטייר וחשיפת סיפור חייו יוצא הדופן וחסר התקדים של קים פילבי, עדיין אין בידינו את התמונה המלאה של האיש קים פילבי ומלוא פרטי הסיפור שזעזע כאמור את אמות הסיפים של ארגוני הביון המערבי. אחרית הדבר נכתבה ע״י סופר הריגול המהולל ג׳ון לה קארה, שהיה בעברו סוכן באם. איי. 6, הכיר את פילבי אישית והאיר כמה פינות מהזווית שלו. הספר, כמו גיבור הסיפור, מרתק מאין כמוהו וניצב לטעמי בפסגת ספריו של בן מקינטייר יחד עם ״בגידה כפולה״ ולכן קיבל ממני בקלות חמישה מנצנצים.

ספר מיוחד, שונה ומקורי שמאד אהבתי. לעיתים הרגשתי שניתן להציב במקום המילה ״שחורים״ ״יהודים״ ועדיין הוא היה נשאר ספר נפלא. זה רק מראה כמה משותף יש בין השחורים ליהודים ולא סתם חלק ניכר מהתומכים במאבק השחורים בתקופהההיא היו יהודים.

יש לי חולשה מיוחדת לשטפן צוויג. ללא ספק מדובר באחד מהסופרים האהובים עלי ביותר ואני נוהג לרכוש כל ספר ששלו שמתורגם לעברית. הנובלה הזו פורסמה בשעתו תחת השם "משחק המלכים" והשנה יצאה לאור ע"י הוצאת תשע נשמות בתרגום חדש ומעולה של הראל קין תחת השם "נובלת שחמט" (ככל הנראה ההחלטה על שינוי השם נפלה לאחר הצלחתה הפנומנלית של סדרת הטלוויזיה "גמביט המלכה" ב"נטפליקס"). על גבי ספינת נוסעים ששטה מניו יורק לבואנוס איירס נמצא לא אחר מאלוף העולם בשחמט, טיפוס גמלוני, מיזנטרופ שמתרחק מחברת בני אדם, כל חייו סובבים סביב השחמט והוא מוכן לשחק מחוץ לתחרויות רשמיות רק תמורת תשלום נכבד למשחק. "המספר", חובב שחמט בעצמו אשר שוהה בספינה, מנסה לפתות את האלוף להתקרב אליו ולאחר שנתקל באדישות גמורה הפתרון נמצא בדמותו של מהנדס קידוחים סקוטי עשיר ואקסצנטרי שהצליח לפתות את האלוף לשחק מולו ומול מספר חובבי שחמט נוספים ששהו בספינה תמורת תשלום נאה בסך 250 דולר למשחק. לאחר שהפסידו במשחק הראשון כצפוי, במהלך המשחק השני, כפסע מהפסד נוסף וכמובן צפוי, הגיח כמו משום מקום אלמוני שהתערב לטובתם, ובראותו כמה מהלכים קדימה ייעץ להם איך להתמודד מול האלוף ולהפתעת כולם תחזיותיו התגשמו והמשחק הסתיים למגינת ליבו של האלוף בתיקו. לאחר ההשפלה שספג, אלוף העולם הציע לקיים משחק שלישי וסוכם כי המשחק השלישי ייערך רק בינו לבין אותו אלמוני, שבהמשך יתברר שמו כדר' ב. מכאן מתחיל החלק הבלתי נשכח בנובלה והמסחרר בקצב של ספר מתח פסיכולוגי, כאשר לפני קיום המשחק השלישי דר' ב. מתאר לידידו החדש, "המספר", את קורות משפחתו המיוחסת לפני עליית היטלר לשלטון, על עיסוקו המקצועי ועל כך שלא נגע בלוח שחמט מזה 25 שנה, ולעניין הקצב ומתח, בעיקר על קורותיו בימי כליאתו הארוכים לאחר שהוסגר לגסטאפו. תנאי הכליאה של דר' ב. בבית מלון, כשהוא מבודד לחלוטין מנפש חיה או עיסוק כלשהו במשך חודשים, מדגישים את הפן הפסיכולוגי שהפעילו הנאצים על קורבנותיהם בשונה מהפן הפיזי שהיה הבולט במחנות הריכוז, ואיך התקופה בה היה כלוא כאמור בבית המלון והחקירות שעבר השפיעו מכאן ואילך על אישיותו, ומה הקשר של כל אלו למשחק השחמט. המשחק השלישי התקיים בין 2 מתחרים הכי שונים באופיים שתוכלו לדמיין, שאין להם שום דבר משותף בכל המובנים והוא למעשה מסיים את הנובלה. צוויג כדרכו מצטיין בתיאור הדמויות ובעיקר את דמותו של דר' ב. ודמותו של אלוף העולם בשחמט. כתיבתו של צוויג מלאה בלהט ורגש (יש קוראים שפחות אוהבים את הפן הזה בכתיבתו, אני יודע..) והוא נוגע בנפש האדם שנמצא במצבי במצבי קיצון ברמות העמוקות ביותר. הנובלה לוקה לטעמי באי אמינות קלה כיוון שבמציאות אינני מאמין שדר' ב. היה נכלא ונחקר ע"י הגסטאפו בתנאים הללו במשך חודשים וככל הנראה חקירתו הייתה מסתיימת במהירות ואולי גם חייו. אבל לדעתי זוהי מגרעת ששולית לסיפור בכללותו ולכן מבחינתי מדובר בעוד יצירת מופת קטנה של סופר מהולל וחמישה כוכבים מנצנצים באור יקרות.

כשקראתי את הספר לראשונה בשנת 2012 ידעתי שהוא טוב אבל לא הפנמתי כמה.. תמיד ידעתי שארצה לקרוא בו שוב מכיוון שלאורך השנים קיננה בי התחושה שלא הייתי ממש מרוכז שקראתיו ושבגדול החמצתי אותו. אז הפעם קראתי אותו בריכוז רב ובהנאה רבה ואני יכול לקבוע שמבין הספרים של אוסטר שעד כה קראתי, זהו הספר המרתק מכולם ומבחינתי לא פחות מיצירת מופת.

שום סדרת טלביזיה שנעשתה עפ״׳ הספר הזה ובה צפיתי, לא מתקרבת לאיכותו של הרומן הקלאסי הנפלא הזה. יש בו את כל מה שאני אוהב בספרות של המאה ה- 19, למעט אולי רגשנות היתר שכה אופיינית לרומנים מתקופה זו. 5 מנצנצים בקלות.

אחד הספרים הטובים שקראתי בסוגת הרומן ההיסטורי העוסק בריגול

גשר על הדרינה״ הוא הראשון בטרילוגיה הבוסנית של איוו אנדריץ׳. הטרילוגיה נכתבה במהלך מלחמת העולם השנייה, כל חלקיה פורסמו בשנת 1945 ובשנת 1961 זיכתה את אנדריץ׳ בפרס נובל לספרות. ספר זה מורכב ברובו מסיפורים אמיתיים לכאורה וחלקם ממיתוסים, שהועברו במשך הדורות לאורך כ- 350 שנים. הסיפורים המתוארים בספר מתחילים במחצית המאה ה- 16 בעת שהחלו העבודות להקמת הגשר, ומסתיימים בשנת 1914, בה בוסניה וסרבי סופחו ע״י האימפריה האוסטרו-הונגרית. את הקמת הגשר, שמחבר בין 2 גדותיו של הנהר דרינה בעיר וישגארד שבבוסניה, הגה ויזם הווזיר העות'מאני סוקולו מהמט פשה, שנחטף לטורקיה כילד נוצרי מעיירתו, גדל כמוסלמי לכל דבר וברבות השנים הגיע למעמדו הרם באימפריה ששלטה מאות שנים, בין השאר באזור הבלקן. וישגארד אוכלסה לאורך התקופה על ידי אוכלוסיות שונות כמו מוסלמים (שכונו ״טורקים״), נוצרים (שכונו בדרך כלל ״סרבים״) ומקצתם יהודים וצוענים. בשנת 2007 הצטרף הגשר לרשימה מכובדת של אתרים והוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק״ו. להלן לינק לערך בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/גשר_מהמט_פשה_סוקולוביץ' החלק הראשון של הספר מתמקד בהקמת הגשר שנמשכה על פני תקופה של חמש שנים, ולוותה ברתימת האוכלוסייה בכוח הזרוע לבנייתו, חרף התנגדותה העקרונית. חלק זה מלווה בתיאורי אלימות ומוות אכזריים ביותר מצד מנהל הפרויקט הכל יכול והזכיר לי כמובן את הסיפור התנכ״י של בניית הפירמידות ע״י העבדים היהודים. עם השלמת בניית הגשר האוכלוסייה יכלה סוף סוף לנשום לרווחה ולאורך הדורות הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם של התושבים ומהפולקלור שלהם. הסיפורים שאנדריץ׳ מספר נוגעים לאנשים מכל חלקי האוכלוסייה שהזכרתי אשר השאירו את חותמם, בצורה זו או אחרת, על תושבי המקום והפכו לחלק מהפולקלור המקומי. לאורך כל הספר מתוארים יחסי הגומלין בין התושבים, שהיו מבוססים גם על אינטרסים אתניים ודתיים מנוגדים, כולל שנאות עתיקות יומין, אבל גם על מרקם חיים סובלני שנועד לקיים חיים ושגרה נורמליים מתוך הבנה לגורלם המשותף. הגשר, שנתפס אצל התושבים כדבר הכי יציב בחייהם ועמד בכל הסערות שעברו על העיר מאז הקמתו, נמצא תמיד ברקע של כל סיפור. בשלהי המאה ה- 19 האימפריה העות’מאנית נחלשה והשליטה בבוסניה עברה לאימפריה האוסטרו-הונגרית ועמה החיים בוישגארד משתנים בהתאם אבל גם לטובה. החלק האחרון בספר מתמקד בעיקר בשנת 1914, שכידוע זו השנה בה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שכונתה אז ״המלחמה הגדולה״. מאחר שהטריגר לפרוץ המלחמה הייתה ההתנקשות בחיי הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי פרדיננד על ידי מתנקש סרבי, כל חייהם של תושבי הבלקן, ובמיוחד הסרבים שבהם הופכים לגהינום. וכך ביום בהיר אחד מופרת באחת שגרת חייהם של תושבי וישגארד ופעם נוספת, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, אנו רואים ששום דבר בחיים אינו בטוח ולעתים אירועים חיצוניים שאינם קשורים באדם מסוים הופכים את חייו על פיהם. אני מאד התרשמתי מהספר הזה ומתכוון לקרוא את שאר חלקי הטרילוגיה. ספר זה גם כולל את אחד הסיומים המרשימים שקראתי, בו מתואר מותו של אדם באופן כל כך פואטי שהרגשתי שאני צופה בסצינה שצולמה בסלואו מושן... ולסיום, ציון מיוחד יש לתת לתרגום המעולה של דינה קטן בן-ציון ולאחריות הדבר המרשימה שכתבה.

הסופר הנורווגי הנפלא טאריי וסוס לקח על עצמו משימה לא פשוטה והיא להיכנס לראשו של מתיס, בחור ״רפה שכל״ בלשונו של הסופר, המכונה ״גולם״ בפיהם של תושבי המקום, עיירה פסטורלית על גדות אגם בנורווגיה. מתיס ואחותו הגדולה הגה, מתגוררים לבדם לאחר מות הוריהם ומתפרנסים בדחק מעבודות סריגה של האחות הגה. החלק הראשון בספר מתאר את שגרת חייהם של האחים על רקע הנוף הפסטורלי ומכניס את הקורא לנבכי נפשו הרגישה, המעונה והחרדתית של מתיס, שכל שינוי קל בחייו, כמו שינוי מסלול התעופה של החרטומנים, מכניס אותו לסחרור של מחשבות וסערות רגשיות, סוגיות שהן חסרות משמעות מבחינת האדם הממוצע. כאשר הוא מנסה להסביר את עצמו לאחותו, היא פוטרת אותו במשפטים קצרים, לעתים קצרי רוח שעפ״י פרשנותו של מתיס באותו רגע, לעתים מרימים את רוחו ולעתים משרים עליו רוח רעה. בעיות נוספות ניצבות מול מתיס כאשר הוא נתקל בתושבי העיירה, אם זה כשהוא מגיע לקנות מצרכים או, כתוצאה מלחץ יום יומי של האחות שכורעת תחת נטל הפרנסה, לחפש עבודה בעיירה.. תגובות הסביבה כלפיו נעות מרתיעה וחוסר הבנה ממשפטיו המוזרים, ללגלוג מעצם היותו ״הגולם״… החלק השני בסיפור נוגע לשגרת החיים של מתיס והגה שמופרת עד כדי כך שעולמם מתהפך עליהם, בעת שזר בשם ירגן הגיע לעיירה כדי למצוא עבודה כחובב עצים. מטיס שהביאו לביתו לא שיער שהזר יהפוך לדייר קבע בביתו ולבן זוגה של אחותו הגה. הסיטואציה בה אחותו הופכת מאדם דיכאוני לאדם מאוהב ומאושר מכניסה את מתיס לחרדות קיומיות ובראשן הפחד שבני הזוג יעזבו והוא יישאר לבדו ללא מקורות קיום שכן הוא תלוי לחלוטין באחותו הגה. מכאן ואילך הסיפור מקבל קצב מהיר יותר וברור לקורא שהסיום הטראגי הוא רק עניין של זמן. הסופר מצליח בכישרון רב כאמור לחדור לנפשו הפצועה של מתיס ולעמת אותה עם המציאות, אותה איננו תמיד מבין לאשורה. הספר מחמיר לב, נוגה, מרשים מאד ולדעתי גם חשוב בסוגו כיוון שהוא חושף בפני כל מי שאינו מצוי בהווייתם של אנשים מוגבלים שכלית, שנקראים היום בהכללה ״בעלי צרכים מיוחדים״, הזדמנות להכיר את עולמם דרך סיפורו של מתיס וכך לגלות את הרגישות המתבקשת ממצבם הלא פשוט בקרב החברה הכללית.

עדיין לא נתקלתי בספר של ג׳ק לונדון שהיה פחות ממעולה ואין ספק שספרו ״פנג הלבן״ הוא מהמעולים והמיוחדים שבהם. כהקדמה לסקירה ארצה להתייחס לסוגיית התרגום של יהלי סובול. קראתי פה ושם הסתייגויות מהתרגום לעומת תרגומים קודמים כמו זה של כרמית גיא. אין ספק שתרגום זה מקצוע וסובול, שהוא בעיקר מוזיקאי, איננו מתרגם שזה מקצועו. מאחר שלא קראתי את התרגומים האחרים אני רק אציין שהקריאה הייתה שוטפת ולא הרגשתי שהתרגום של סובול פוגם בחוויית הקריאה. הספר מספר על חייו הקשים, יש לומר, של גור זאבים שנולד בערבות אלסקה המושלגת והקפואה מזיווג של זאב וזאבה שהיא נצר לזיווג בין זאב לכלבה, מה שמבחינה גנטית חתם בו אופי פראי של זאב עם מקצת מתכונות כלביות ידועות כמו ציות ונאמנות עיוורת לבעליו. הספר מסופר מבעד עיניו של הגור מינקותו עד בגרותו. הספר מתאר את חייו המוקדמים של הגור תחת הגנתה של אימו הקשוחה שהייתה מנהיגה של להקת זאבים. הגור ואמו נתקלים במאהל של אינדיאנים שזיהו את האם כמי שהייתה חלק מלהקת הכלבים שלהם ונעלמה בשלב כלשהו. הגור מגלה לתדהמתו כי האם הפראית והקשוחה הופכת לכלבית תחת אדונה החדש ישן. בשלב מסוים האם נעלמת, ספק נמכרת ואינה חוזרת למאהל. הגור נשאר לבדו ולומד בדרך הקשה והאלימה כי הוא חייב לציית לאדוניו החדשים כדי לשרוד. הגור, שגדל בינתיים, כונה על ידי אדונו החדש ״פנג הלבן״. ג׳ק לונדון, מספר בכישרון בלתי רגיל את את סיפור חייו של פנג הלבן, את אופיו הקשוח והפראי שעוצב על ידי אדוניו השונים ויחסיו העוינים ברוב המקרים עם שאר הכלבים בסביבתו בכל תקופה בחייו. לא ארחיב בתיאור המשך העלילה אבל אוכל לומר כך: זהו ספר שנכתב במקור עבור בני נוער אבל ניתן וראוי מאד לקריאה בכל גיל. מבעד עיניו ותודעתו של פנג הלבן לונדון מציג בפנינו הקוראים תמונת מראה עלינו בני האדם, וזה גם המקום לצטט משפט של המתרגם באחרית הדבר שכתב: “דרך יחסם של בני האנוש אל פֶנג הלבן נִפרשֶׂת בפני הקורא תמונה של הנפש האנושית על שלל גוָוניה: על האכזריוּת והעדינוּת שבה; על האדישות לאחֵר, לצד החֶמלה אליו; על המעשים המכוערים והשפֵלים, וגם היפים והנשׂגבים ביותר שבני האדם מסוגלים להם. בסיפור הזה הצליח ג'ק לונדון לחדור לתוך נשמתו של יצור שאינו אנושי, ולתאר אותה בעומק ובדַייקנוּת שאין דומֶה לה.” השימוש הספרותי בדמותו של פנג הלבן הוא מתוחכם, הכישרון הספרותי של לונדון לא פחות מעילאי ובקלות אוכל לומר שזהו אחד הספרים המרשימים שקראתי בחיי, ספר שללא ספק ילווה אותי זמן רב.

החלק השני של סדרת ״משחקי הרעב״ חסר אמנם את הראשוניות ואת ההשתאות שחוויתי בחלק הראשון, אולם הוא לא פחות מרתק, לא פחות מותח, והמוח המעוות והדמיון השופע של הסופרת ממציא לנו בחלק זה משחקים מסמרי שיער, אכזריות כמיטב המסורת וסיום לא צפוי בעליל. נותרתי חסר נשימה...

סקירה זו אינה מיועדת למי שסולד מספרי פנטזיה ומותחנים אז שלא תגידו שלא ״הזהרתי״ מראש... קראתי בחיי מעט ספרי פנטזיה יחסית לסוגות אחרות ואני מודה שבהכללה זה לא הז׳אנר המועדף עלי, אם כי אני לא פוסל שום דבר ותמיד פתוח להמלצות חמות. טרילוגיית ״משחקי הרעב״ משכה את תשומת ליבי מזמן עקב ההמלצות החמות במיוחד על הסדרה הזו. כל הטרילוגיה (השנה נוסף ספר רביעי חדש) עובדה לקולנוע בכיכובה של אהובתי ג׳ניפר לורנס ובהזדמנות הראשונה צפיתי בחלק הראשון ונהניתי מאד. כל ההקדמה הזו באה כדי לנסות ולשכנע את כל מי שאהב את הסרט לקרוא את הספר. אין מה להשוות בכלל, הספר לא פחות ממדהים בסוגו. כשאני כותב ״בסוגו״ אני רוצה לחדד ולהדגיש נקודה מסויימת: הסדרה הזו מקוטלגת כסדרת מד״ב-פנטזיה לנוער וזה נכון אבל במהותה, לפחות בחלק הראשון, מדובר במותחן על סטרואידים במלוא מובן המילה כאשר לא אחת נשימתי פשוט הייתה נעתקת... הספר מהדהד לספרים כמו 1984 כאשר את ״האח הגדול״ מחליף ה״קפיטול״ שדיכא לפני עשרות שנים מרידה של 12 מחוזות ומאז שולט בהם ביד ברזל ומנצל את תוצרתם כמיטב המסורת של הדיקטטורות המוכרות לנו. הספר מהדהד גם למשחק הטלוויזיה ״הישרדות״ (שהוא סוג של גן עדן לעומת זה המתואר בספר) ולזירת הגלאדיאטורים באימפריה הרומית. חלק מרכזי במנגנון השליטה התודעתית מהווה משחק טלוויזיה בשידור חי שנערך אחת לשנה, בה אוכלוסיה שלמה שנאנקת תחת מגפי הקלגס הקפיטולי, נאלצת לשלוח אחת לשנה, למותם הכמעט ודאי, נער ונערה מכל מחוז ובסך הכל עשרים וארבעה נערים ונערות רכים, משניים עשר המחוזות לאזור רחב ידיים המשמש כזירת ״משחקי הרעב״. מצלמות מכל עבר ואמצעי בקרה ושליטה טכנולוגיים ומתוחכמים של המארגנים הם הכלים שמקנים להם שליטה ועריכת מניפולציות על המתחרים המכונים ״המיועדים״, כל זאת על מנת לספק אקשן ועניין לקהל הצופים. תושבי המחוזות מחויבים לצפות בשידורים החיים ולחרדתם גם נאלצים לצפות במותם של הנערים שעלו בגורל ונשלחו מטעמם אלא אם כן הנער או הנערה מהמחוז שלהם הצליחו לשרוד אחרונים. השורד האחרון זוכה לכבוד, תהילה ודירה משלו והמחוז ממנו נשלח מקבל הטבות שונות למשך שנה שלמה. מחוז 12 הוא המחוז העני ביותר, משם מגיעים גיבורת הסדרה קטניס ונער בשם פיתה. מה יעלה בגורלם? כדי לדעת תצטרכו לראות את הסרט ואם כבר לקרוא את הספר שכאמור, ללא ספק עדיף.

זהו ספר הביכורים של שילה ענבר שכל כך סקרן אותי. ענבר הייתה בעברה פרקליטת מחוז צפון (פלילי) ושימשה, בין השאר, כתובעת והאחראית להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה ז״ל. תיק זדורוב היה ועדיין אחד התיקים הכי שנויים במחלוקת ותקשורתיים מקום המדינה. ענבר פרשה מתפקידה בשברון לב בעיקר לאחר השמצות בלתי פוסקות באמצעי התקשורת בכלל וברשתות החברתיות בפרט וכמי שלא ראה את חומר הראיות לא לי לשפוט מה נכון ומה לא. ההקדמה הזו חשובה כדי להבין מהי נקודת המוצא של הספר ולמרות שלעלילה הבדיונית אין קשר לפרשת זדורוב ניתן למצוא בפרטי העלילה רפרנסים לפרשה זו, לתפקידה הבכיר של ענבר בפרקליטות ולידע שיש לה בעבודת המשטרה והפרקליטות, מה שמשרת היטב את העלילה. הוצאת כנרת, זמורה-דביר קרוב לוודאי ידעה איזה יהלום יש לה ביד ולדעתי הצנועה זהו אחד ממותחני הבילוש הישראליים הטובים שקראתי, בטח ובטח כשמדובר בספר ביכורים, ואני רואה בו פוטניצאל גדול לחלק הראשון בסדרת ספרים בכיכובם של ליה בעלת הפאב והפרקליטה לשעבר ומנו רוסו הבלש בדימוס שענבר השכילה ליצוק לדמותו אופי בלתי נשכח. אני מאד מקווה שכך יהיה ובכל מקרה אני מאד סקרן לגבי המשך הקריירה הספרותית של שילה ענבר הכל כך מוכשרת.

זהו אחד מספרי המקור המעולים שקראתי ואם ניקח בחשבון שמדובר בספר הביכורים של בן-נר אז הערכתי כלפי כתיבתו רק מתעצמת וזאת אחרי שקראתי את ספרו הנפלא ״שקיעה כפרית״. הספר הזה באמת משהו מיוחד והוא ילווה אותי הרבה זמן. בנערותי אי שם בסבנטיז זכורני שבן-נר היה כוכב ענק בשמי הספרות בישראל והיה מתראיין תדיר ברדיו ובטלוויזיה. אז באותה תקופה, ולמעשה עד לאחרונה, לא קראתי שום ספר שלו אבל אחרי שניים מהם ברור לי שהוא הרוויח את מעמדו דאז ביושר. ברבות השנים הייתה לי תחושה שכאילו הוא נשכח מהתודעה והספר הנפלא שזה עתה סיימתי מקבע אותו, לפחות בתודעתי, כסופר שאסור לי להחמיץ את יתר ספריו.

שרלי פולס היא עיירה מנומנמת במדינת מיין. במדינה זו אחוז הלבנים הוא מהגבוהים בארה״ב ובעיירה מתבססת לה קהילה של מהגרים או פליטים מסומליה. השקט היחסי מופר כאשר בחור משועמם בשם זאק משליך ראש של חזיר לתוך מסגד. עם מעצרו של הבחור, אימו סוזאן מזעיקה לעזרה את שני אחיה, ג׳ים ובוב ברג׳ס, שני עורכי דין שעזבו את מיין לפני שנים ומתגוררים בניו יורק. מכאן ואילך הסיפור מתמקד בהליך המשפטי שמתנהל נגד ז’אק, בחייהם של כל אחד משני האחים ברג׳ס, ובהיסטוריה המשפחתית שלהם מילדותם ועד הלום. הספר מזכיר במידה מסויימת את ״מסך הטורטיה״ של ת.ק. בויל אותו סיימתי לאחרונה, שם הדגש היה על קהילת המסתננים הבלתי חוקית ממקסיקו מול הקהילה הבורגנית והשבעה סמוך לגבול. במהלך הסיפור הנוכחי מתגלים, בין השאר, המתחים בין האוכלוסיה הלבנה הוותיקה בעיירה לבין המהגרים בני הקהילה הסומלית, בעיקר על רקע גזעי וההבדלים התרבותיים בין 2 הקהילות. ספר מעולה ומומלץ ביותר

לא סתם הספר הזה הפך לקלסיקה ויחד עם הנובלה המיסטית ״השד בבקבוק״ היה תענוג לקרוא סופר בן המאה ה19 כל כך מקורי ויצירתי.

“רק בודדים מתו. אבל הם מתו כנראה מהר מאוד, ואחד הסימנים הראשונים של המחלה היה פנים וגוף שמאדימים. בתוך עשרים וארבע שעות הגיע דיווח על מקרה ראשון בשיקגו. ובאותו יום נודע גם שלונדון, העיר הגדולה בעולם אחרי שיקגו, נאבקת במחלה בחשאי זה שבועיים ומצנזרת את השידורים — זאת אומרת, לא מרשה להעביר לשאר העולם את הידיעה שיש מגפה בלונדון.” הציטוט הזה ממש מזכיר לי את סין של ימינו בתקופת הקורונה.... עוד לא יצא לי לקרוא ספר של ג׳ק לונדון שהוא לא פחות ממעולה. במובן הזה הנובלה הזו אינה שונה והיא מרתקת ונוראה בעת ובעונה אחת. מעניין לקרוא בשנת 2020 דיסטופיה עתידנית שמסופרת בשנת 2073 על מגפה שהשמידה את הציביליזציות בשנת 2013 ופורסמה בשנת 1912. ההקבלה למה שאנחנו עוברים בזעיר אנפין כעת פשוט מצמררת.