נולדתי ב-1933 ברומניה, בעיר יאשי. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בגיל 11, התייתמתי מאבי. הוא נהרג בתאונת רכבת. לימים הבנתי שירשתי מאבי ז"ל את חוש ההומור. יום אחד,  אחת מדיירות הבניין שלנו התעלפה. התקבצו סביבה השכנים, בהם אבי. אחת השכנות, בעלת תושייה, הביאה קוביית סוכר וולריאן. לפתע ספקה את כפותיה בבהלה. הסתבר שמרוב התרגשות היא התבלבלה ולא זכרה אם טפטפה שלוש או ארבע טיפות ולריאן. "אין דבר," הרגיע אותה אבי, "תתחילי לספור מחדש."  כל השכנים התפקעו מצחוק, מלבד האישה המעולפת, כמובן.

  לאחר מות אבי, דודי אברהם אימץ את אימי ואותי. הצלחנו לשרוד את פלישת הנאצים לרומניה, אך כשמלאו לי 13 שנים, נאלצנו לברוח מהקומוניסטים. פליטים היינו שנים רבות. וכיוון שגם לדודי היה חוש הומור נדמה לי שהבנתי כבר אז, שהיכולת להתבדח היא סוד החיים של היהודים. היינו חייבים לצחוק כדי לא להשתגע.

  עליתי לארץ בגיל 17. אט אט פילסתי את דרכי, ולימים הייתי מנהל שיווק באלתא. אחר כך סמנכ"ל לשיווק בינלאומי בתעשייה-האווירית, וב-1985 נשלחתי לבלגיה מטעם התע"ש, כדי להקים מפעל אלקטרוני. בכל התקופות הללו קיימתי משא ומתן מול נציגי מדינות שונות: גנרלים, מנהלי משרד הביטחון וכדומה. לא פעם, כל צד התבצר בעמדתו, והייתה סכנה שהמכירה לא תצא אל הפועל. בסיטואציות אלו שלפתי את הבדיחה המתאימה. גיליתי שהבדיחה היא כלי חזק במיוחד "להחזיר את הרכבת לפסים".

  אני משוכנע, גם היום, שכוחה של בדיחה נובע מההקשר שבו היא מסופרת. עם זאת, צריך שיהיו באמתחתנו מבחר בדיחות כדי שנוכל לשלוף אחת מהן בעיתוי המדויק. לכן, כשחבריי ובני משפחתי הפצירו בי לכתוב לקט בדיחות, נעתרתי לבקשתם.

אתם מוזמנים לקרוא אותן ולבחור מהן את הבדיחות המתאימות לכם.