אחותי גרֶטה ואני ישבנו באותו יום אחר הצהריים מול הדוד שלנו פִין כדי שיצייר אותנו, כי הוא ידע שהוא גוסס. אז כבר הבנתי שבניגוד למה שחשבתי תמיד, לא אעבור לגור איתו בדירה כשאהיה גדולה ולא אשאר שם עד סוף ימי. וכבר הפסקתי להאמין שכל הסיפור עם האיידס הוא פשוט טעות אחת גדולה. כשהוא ביקש בפעם הראשונה, אמא אמרה לא. היא אמרה שיש בזה משהו מקאברי. כשהיא דמיינה את שתינו יושבות בדירה של פין עם החלונות הענקיים וריחות הלבנדר והתפוז, כשהיא דמיינה אותו מסתכל עלינו כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותנו, היא פשוט לא יכלה לסבול את זה. וגם, היא אמרה, זאת נסיעה ארוכה מצפון וֶסטצֶ'סטֶר עד מנהטן. היא שילבה את הידיים על החזה, הסתכלה ישר בעיניו הכחולות הבוהקות של פין ואמרה לו שהחיים האלה פשוט לא משאירים זמן לשום דבר.
״מה את אומרת,״ הוא אמר.
וזה מה ששבר אותה.
עכשיו אני בת חמש־עשרה, אבל ביום ההוא אחר הצהריים, עדיין הייתי בת ארבע־עשרה. גרטה היתה בת שש־עשרה. זה היה ב־1986, בסוף דצמבר, חצי שנה אחרי שהתחלנו לבוא אל הדירה של פין פעם בחודש בימי ראשון אחר הצהריים. תמיד היינו שם רק אמא שלי, גרטה ואני. אבא שלי אף פעם לא בא, והוא צדק שלא בא. הוא לא היה חלק מזה.
ישבתי במושב האחורי במיניוואן. גרטה ישבה במושב שלפני. ניסיתי למצוא זווית שממנה אוכל להסתכל עליה בלי שהיא תשים לב. להסתכל על אנשים זה תחביב טוב, אבל צריך לדעת להיזהר. אסור שאנשים יתפסו אותך מסתכל עליהם. אם אנשים תופסים אותך, הם מתייחסים אליך כאילו אתה פושע ממדרגה ראשונה. ואולי הם צודקים. אולי זה באמת פשע לנסות לראות באנשים דברים שהם לא רוצים שתראה. אצל גרטה אהבתי לראות איך השיער הכהה והחלק שלה מחזיר את אור השמש, ואיך קצות המשקפיים שלה נראים כמו שתי דמעות קטנות ואבודות שמתחבאות לה בדיוק מאחורי האוזניים.
אמא שלי כיוונה את הרדיו לתחנה של מוזיקת קאנטרי, ואמנם אני לא הכי אוהבת מוזיקת קאנטרי, אבל לפעמים, אם רק נותנים לה, המוזיקה הזאת של אנשים ששרים מכל הלב יכולה להזכיר בילויים משפחתיים של פעם — ברביקיו בחצר וגבעות מכוסות שלג שילדים מחליקים עליהן במזחלות וארוחות של חג ההודיה. אירועים טובים ובריאים כאלה. בגלל זה אמא שלי אהבה להקשיב למוזיקה הזאת כשהיינו בדרך אל פין.
אף אחת מאיתנו לא דיברה הרבה בנסיעות האלה העירה. הוואן רק החליק לו על הכביש וברקע מוזיקת הקאנטרי המתנגנת ונהר ההדסון האפור שמעבר לו הנוף האפור של בנייני ניו ג'רזי. אני השתדלתי להסתכל כל הזמן על גרטה, כי זה עזר לי לא לחשוב יותר מדי על פין.
הפעם הקודמת שהיינו שם היתה ביום ראשון גשום בחודש נובמבר. פין תמיד היה רזה — כמו גרטה, כמו אמא שלי, כמו שאני הייתי רוצה להיות — אבל בביקור ההוא ראיתי שהוא כבר מגדיר סוג חדש לגמרי של רזון. כל החגורות שלו היו גדולות מדי, אז במקומן הוא קשר על המותניים עניבה בצבע ירוק־דשא. נעצתי מבט בעניבה הזאת וניסיתי לחשוב מתי הוא לבש אותה בפעם האחרונה, לדמיין איזה מין אירוע התאים למשהו בוהק וצבעוני כל כך, ופתאום פין הרים את העיניים מהציור, עם המכחול באוויר, ואמר לנו, ״זה לא ייקח עוד הרבה זמן.״
גרטה ואני הינהנו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא ידעה אם הוא מתכוון לציור או לזה שהוא גוסס. אחר כך, בבית, אמרתי לאמא שלי שהוא נראה כמו בלון שהתרוקן מאוויר. גרטה אמרה שהוא נראה כמו עש קטן ואפור שמכוסה בקורי עכביש אפורים. ככה זה אצל גרטה. הכול אצלה יפה יותר, אפילו הדרך שבה היא מתארת דברים.
עכשיו כבר הגיע דצמבר, שבוע לפני חג המולד, ונתקענו בפקק תנועה ליד גשר ג'ורג' וושינגטון. גרטה הסתובבה על המושב בוואן והסתכלה עלי. היא שלחה אלי חיוך קטן ועקמומי, הכניסה יד לכיס המעיל והוציאה משם ענף קטן של דבקון. היא עשתה את זה גם בשנתיים האחרונות בחג המולד, הסתובבה עם ענף דבקון כדי שתוכל לשלוף אותו ברגע המתאים ולהכריח אנשים להתנשק איתה. היא לקחה אותו לבית הספר והציקה איתו לכולנו גם בבית. התרגיל האהוב עליה היה להתגנב מאחורי ההורים שלנו ואז לזנק ולהחזיק את הענף מעל לראש שלהם, כדי שיהיו חייבים להתנשק. הם לא היו טיפוסים שמפגינים חיבה בגלוי, ובגלל זה גרטה אהבה להכריח אותם לעשות את זה. כשהיינו בוואן, גרטה נופפה בענף באוויר וריפרפה בו מול הפרצוף שלי.
״חכי ותראי, ג'וּן,״ היא אמרה. ״אני אחזיק את הענף מעלייך ומעל הדוד פין, ואז מה תעשי?״ היא חייכה אלי וחיכתה לראות מה אגיד.
ידעתי מה היא חושבת. אני אצטרך להיות גסת רוח כלפי פין או להסתכן בכך שהוא ידביק אותי באיידס, והיא רצתה לראות במה אבחר. גרטה ידעה כמה פין חשוב לי. היא ידעה שהוא לקח אותי לגלריות ושהוא לימד אותי איך לשפשף באצבע את קווי העיפרון כדי לרכך את הפרצופים שאני מציירת. היא ידעה שאין לה שום חלק בכל זה.
משכתי בכתפיים. ״הוא רק ינשק לי את הלחי.״
אבל אפילו בזמן שאמרתי את זה זכרתי איך השפתיים של פין יבשות עכשיו כל הזמן. איך לפעמים יש בהן סדקים והן מתחילות לדמם.
גרטה רכנה אלי והניחה את הידיים על גב המושב שלה.
״כן, אבל מאיפה לך שהחיידקים מהנשיקה לא ייכנסו לך לתוך הלחי דרך העור? איך את יכולה להיות בטוחה שהם לא יחדרו איכשהו לנקבוביות שבעור וישׂחו לך בתוך הדם?״
לא ידעתי. ולא רציתי למות. לא רציתי להיות אפורה.
משכתי שוב בכתפיים. גרטה הסתובבה בחזרה והסתכלה קדימה, אבל אפילו מאחור ראיתי שהיא מחייכת.
הגשם הפך לברד, וחתיכות קטנות של קרח רטוב הסתערו על החלון בזמן שנסענו ברחובות העיר. ניסיתי לחשוב על איזו תשובה טובה לגרטה, משהו שיוכיח לה שפין לעולם לא יעמיד אותי בסכנה. חשבתי על הדברים שגרטה לא יודעת על פין. כמו איך שהוא אמר לי שהדיוקן הוא סתם תירוץ. איך הוא קלט את המבט שהיה לי על הפרצוף בפעם הראשונה שבאנו לדגמן לו. איך הוא חיכה שאמא שלי וגרטה יתקדמו לסלון, וברגע ההוא, כשהיינו רק שנינו במסדרון הצר בכניסה לדירה של פין, הוא שם לי יד על הכתף, התקרב אלי ולחש לי באוזן, ״זאת היתה הדרך היחידה שלי לארגן שתבואי אלי בימי ראשון, קרוקודיל.״
אבל את הדברים האלה ידעתי שלעולם לא אגלה לגרטה. במקום זה, כשהיינו בחניון החשוך ויצאנו מהוואן, הפטרתי, ״בכל מקרה, מים לא יכולים להיכנס לתוך העור.״
גרטה סגרה את הדלת שלה בשקט, ואז הלכה מסביב לוואן עד לצד שלי. היא עמדה שם כמה שניות ונעצה בי מבט. בגוף הגדול והמגושם שלי. היא הידקה את רצועות הילקוט על כתפי הציפור הדקות שלה וניענעה בראש.
״את יכולה להאמין במה שאת רוצה,״ היא אמרה, והסתובבה ופנתה למדרגות.
אבל זה לא באמת אפשרי, וגרטה ידעה את זה. אפשר לנסות להאמין במה שרוצים, אבל זה אף פעם לא באמת עובד. המוח והלב מחליטים בשבילנו בְּמה להאמין, וככה זה. לטוב ולרע.
אמא שלי העבירה את השעות בדירה של הדוד פין במטבח, והכינה לכולנו תה בתוך קנקן רוסי נהדר שהיה לפין, בצבעי זהב ואדום וכחול, עם דובים מרקדים קטנים בצדדים. פין אמר שבקנקן הזה הוא מגיש תה רק לאנשים שהוא אוהב. הקנקן תמיד חיכה לנו כשבאנו. מהסלון שמענו את אמא שלי מסדרת לפין את הארונות, מוציאה צנצנות וקופסאות, צלחות וכוסות, ואז מחזירה אותם שוב למקום. מדי פעם היא באה להגיש לנו תה, ובדרך כלל הוא התקרר כי פין היה עסוק בציור ולגרטה ולי היה אסור לזוז. בכל ימי ראשון האלה אמא שלי בקושי הסתכלה על פין. היה ברור שהיא מתפרקת לחתיכות מזה שאחיה היחיד גוסס. אבל לפעמים חשבתי שיש עוד משהו. היא גם אף פעם לא הסתכלה על הציור. היא היתה באה ומניחה את הקנקן, וכשעברה ליד הכן היא הסיטה תמיד את הראש הצידה. היו פעמים שחשבתי שזה בכלל לא פין. לפעמים חשבתי שדווקא את הקנבס ואת המכחולים ואת הצבע היא מנסה לא לראות.
באותו יום אחר הצהריים ישבנו במשך שעה וחצי בזמן שפין צייר אותנו. הוא השמיע את הרקוויאם של מוצרט, שפין ואני אהבנו מאוד. אמנם אני לא מאמינה באלוהים, אבל בשנה שעברה שיכנעתי את אמא שלי להרשות לי להצטרף למקהלה של הכנסייה הקתולית בעיר שלנו רק כדי שאוכל לשיר את ה״קירייה״ של מוצרט בחג הפסחא. אני לא באמת יודעת לשיר, אבל העניין הוא שאם עוצמים את העיניים כששרים בלטינית, ואם עומדים ממש מאחור ומניחים יד אחת על האבנים הקרות של קירות הכנסייה, אפשר פשוט להעמיד פנים שעכשיו ימי הביניים. בגלל זה עשיתי את זה. זאת היתה המטרה שלי בכל הסיפור.
הרקוויאם היה סוד שלי ושל פין. רק של שנינו. אפילו לא היינו צריכים להסתכל אחד על השני כשהוא השמיע את זה. שנינו הבנו. הוא לקח אותי פעם לקונצרט בכנסייה יפהפייה ברחוב 84 ואמר לי לעצום עיניים ולהקשיב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את היצירה הזאת. זאת היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי במוזיקה הזאת.
״זה פשוט משתלט עלייך, נכון?״ הוא אמר אז. ״המוזיקה מכריחה אותך לחשוב בהתחלה שהיא נעימה ולא מזיקה, והיא ממשיכה להתנגן לה, ואז פתאום — בום! הכול מתגבר ונהיה מפחיד. עם התופים הגדולים והכינורות שצווחים גבוה והקולות הקודרים הנמוכים. ואז, באותה מהירות, הכול נהיה שוב שקט. את מבינה, קרוקודיל, את מבינה?״
פין התחיל לקרוא לי קרוקודיל כי הוא אמר שאני כמו איזה תנין קדום — אורבת לי בשקט, מסתכלת ומחכה, ורק אז מחליטה מה דעתי. אהבתי שהוא קורא לי קרוקודיל. הוא ישב אז בכנסייה ההיא וניסה לוודא שאני קולטת את המוזיקה. ״את מבינה?״ הוא אמר שוב.
ובאמת הבנתי. לפחות חשבתי שאני מבינה. או שאולי רק העמדתי פנים שאני מבינה, כי הדבר האחרון שרציתי בעולם זה שפין יחשוב שאני טיפשה.
באותו יום אחר הצהריים הצלילים של הרקוויאם ריחפו מעל כל הדברים היפים שבדירה של פין. השטיחים הטורקיים הרכים שלו. כובע הצילינדר הישן ממשי, שהחלק הבלוי שלו הופנה אל הקיר. צנצנת הזכוכית הישנה והגדולה שהיתה מלאה עד לקצה במַפרטים לגיטרה מכל צבע וסוג. מַפרטים מוחמצים, ככה קרא להם פין, כי הוא שמר אותם בצנצנת של חמוצים. המוזיקה ריחפה לאורך כל המסדרון והגיעה עד לחדר השינה של פין, שהיה סגור, פרטי, כמו שהיה תמיד. היה לי ברור שאמא וגרטה לא שמות לב איך השפתיים של פין זזות עם המוזיקה — voca me cum benedictus... gere curam mei finis.... אפילו לא היה להן מושג שהן שומעות שיר על מוות, וטוב שכך, כי אם אמא שלי היתה יודעת איזו מוזיקה זאת, היא היתה מכבה אותה מיד. מִ־יד.
אחרי כמה זמן פין סובב את הקנבס כדי שנוכל לראות מה הוא עושה. זה היה רגע מרגש, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הרשה לנו לראות את הציור.
״בואו תסתכלו מקרוב, בנות,״ הוא אמר. הוא אף פעם לא דיבר בזמן שהוא עבד, אז כשהוא סוף־סוף אמר משהו, הקול שלו היה מין לחישה קטנה ויבשה. לרגע עלתה על הפנים שלו הבעה של מבוכה, ואז הוא שלח יד ולקח לעצמו כוס של תה קר, לגם ממנו וכיחכח. ״דני, גם את — בואי תראי.״
אמא שלי לא ענתה, אז פין קרא שוב לכיוון המטבח. ״בואי. רק לשנייה. אני רוצה לראות מה את חושבת.״
״אחר כך,״ היא קראה בחזרה. ״אני באמצע משהו.״
פין המשיך להסתכל לכיוון המטבח כאילו הוא מקווה שאולי היא תשנה את דעתה. כשהיה ברור שזה לא יקרה, הוא קימט את המצח ואז חזר והסתכל שוב בקנבס.
הוא התרומם בקושי מהכיסא הכחול הישן שבו הוא ישב תמיד כשצייר, ולשנייה כיווץ את הפנים בכאב בזמן שנשען עליו כדי לא ליפול. הוא התקדם צעד אחד וראיתי שחוץ מהעניבה הירוקה שקשורה לו על המותניים, הצבעים היחידים שנראו על פין היו כתמי הצבע שכיסו את כל החלוק הלבן שלו. הצבעים שלי ושל גרטה. התחשק לי לתלוש לו את המכחול מהיד ולצבוע אותו, לצייר אותו עד שיחזור להיות כמו פעם.
״תודה לאל,״ אמרה גרטה, ומתחה את הזרועות מעל הראש וניערה קצת את השיער.
הסתכלתי על הדיוקן. ראיתי שפין שם אותי טיפה יותר מקדימה, אפילו שלא ככה ישבנו, וחייכתי.
״זה לא גמור... נכון?״ שאלתי.
פין בא ונעמד לידי. הוא הטה את הראש והסתכל על הדיוקן, על גרטה המצוירת, ואז עלי המצוירת. הוא צימצם את העיניים והסתכל ישר בעיניים של אני האחרת. הוא התקרב לציור עד שהפנים שלו כמעט נגעו בקנבס הלח, והרגשתי שנהיה לי עור ברווז על הידיים.
״לא,״ הוא אמר, וניענע בראש, בלי להוריד את העיניים מהציור. ״עוד לא. את רואה? משהו חסר. אולי משהו ברקע... אולי להוסיף משהו בשיער. מה דעתך?״
נשפתי אוויר והרגעתי את החזה, ולא הצלחתי להחביא את החיוך שעלה על שפתי. הינהנתי במרץ. ״גם אני חושבת ככה. אני חושבת שנצטרך לבוא עוד כמה פעמים.״
פין חייך בחזרה ושיפשף ביד חיוורת את המצח החיוור שלו. ״כן. עוד כמה פעמים,״ הוא אמר.
הוא שאל אותנו מה דעתנו על הציור כמו שהוא נראה בינתיים. אמרתי שהוא נהדר, וגרטה לא אמרה שום דבר. היא עמדה עם הגב אלינו. היא אפילו לא הסתכלה על הציור. שתי הידיים שלה היו בכיסים, וכשהיא הסתובבה לאט, הפנים שלה היו חתומים. זה מין קטע אצל גרטה. היא יודעת להסתיר כל מה שהיא חושבת. לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא שלפה את ענף הדבקון ועמדה שם והחזיקה אותו למעלה ביד אחת. היא נופפה בו בקשת כאילו היא משספת את האוויר מעל הראשים שלנו, כאילו היא מחזיקה משהו שהוא הרבה יותר מאשר ענף עם גרגירי יער לכבוד חג המולד. פין ואני הרמנו שנינו את העיניים, והלב שלי הפסיק לדפוק. הסתכלנו אחד על השני למשך זמן שאפשר להשוות אותו לזמן שלוקח לגרגיר חול אחד לצנוח בשעון חול או לטיפה אחת של מים לטפטף מברז דולף, ופין, הדוד שלי פין, קרא אותי — את כולי — בשנייה אחת. בשבריר השנייה הקטנטן הזה הוא ראה שאני פוחדת, והוא כופף לי את הראש למטה ונתן לי נשיקה על קצה הקודקוד, שהמגע שלה היה קל כל כך שהיא יכלה באותה המידה להיות נחיתה של פרפר.
בדרך הביתה שאלתי את גרטה אם היא חושבת שאפשר להידבק באיידס דרך השיער. היא משכה בכתפיים, ואז הסתובבה ובהתה החוצה דרך החלון עד סוף הנסיעה.
חפפתי את הראש שלוש פעמים באותו ערב. ואז התעטפתי במגבות ונכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להירדם. ספרתי כבשים וכוכבים וגבעולים של דשא, אבל שום דבר לא עזר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, שוב ושוב, היה פין. חשבתי על הנשיקה הרכה שלו. חשבתי על איך שרק לשנייה אחת, בדיוק כשהוא התכופף אלי, נעלמו מהחדר האיידס וגרטה ואמא שלי. נשארנו רק פין ואני, ברגע הקטן־קטנטן הזה, ולפני שהספקתי לעצור את עצמי שאלתי את עצמי איך הייתי מרגישה אם הוא היה מנשק אותי באמת בשפתיים. אני יודעת שזה מגעיל, פשוט דוחה, אבל אני רוצה לספר את האמת, והאמת היא ששכבתי במיטה באותו ערב ודמיינתי את הנשיקה של פין. שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שבלב שלי שהוא אפשרי ובלתי אפשרי, נכון ושגוי, מותר ואסור, וכשכל המחשבות האלה נעלמו נשאר רק דבר אחד: כמה אני אתגעגע לדוד שלי פין.
