שיר ענוג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיר ענוג
מכר
אלפי
עותקים
שיר ענוג
מכר
אלפי
עותקים

שיר ענוג

4 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

תקציר

כאשר מרים, אם לשני ילדים קטנים, מחליטה – חרף הסתייגויותיו של בעלה – לשוב אל עבודתה במשרד עורכי דין, מתחילים בני הזוג לחפש מטפלת. לאחר בחינה קפדנית של מספר מועמדות הם שוכרים את לואיז, אישה בגיל העמידה עם ניסיון עשיר בטיפול בילדים. לואיז החרוצה והמסורה כובשת את לבם של הילדים, מבשלת היטב, מסייעת בתחזוקת הבית ובהדרגה תופסת מקום מרכזי בחיי המשפחה. אט אט נפרשת מלכודת התלות ההדדית, עד האסון.
 
בסגנונה החד והמדויק מצליחה לֵילָה סְלימאני לכונן מתח מכשף כבר מהעמודים הראשונים. מבעד לדמותו של הזוג הצעיר והמטפלת הולכת ומתגלה תקופתנו, על מושגיה וערכיה בענייני אהבה וחינוך, יחסי כוח וממון, דעות קדומות ותרבות.
 
"שיר ענוג" זכה בפרס גונקור היוקרתי לשנת 2016 והפך לרב־המכר הגדול ביותר בצרפת בשנה זו. הוא תורגם ל-36 שפות ונמכר במאות אלפי עותקים.
 
לֵילָה סְלימאני נולדה ב-1981 בעיר רבּאט שבמרוקו. ב-1999 עקרה לפריז למטרות לימודים ומאז היא חיה ועובדת בה. זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית־החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה.
 
הם צילמו את זירת הפשע. שוטרים לקחו טביעות אצבעות ומדדו את שטחי חדר האמבטיה וחדר הילדים. על הרצפה, מרבד הנסיכה היה ספוג בדם. שולחן ההחתלה היה הפוך למחצה. המשחקים נארזו בשקיות שקופות שנאטמו היטב. אפילו השידה הכחולה תשמש ראיה במשפט.
 
האֵם הייתה במצב של הלם. כך אמרו אנשי ההצלה, כך החרו החזיקו אחריהם השוטרים, כך כתבו העיתונאים. כשנכנסה לחדר שבו שכבו ילדיה היא פלטה צעקה, צעקה ממעמקים, שאגה של חיית טרף. הקירות רעדו. לילה ירד על אותו יום של חודש מאי. היא הקיאה וכך מצאו אותה השוטרים, סרוחה בחדר בבגדיה המזוהמים, משהקת כמוכת שיגעון. היא צרחה צרחות נוראות. החובש סימן בניד ראש והם הרימו אותה, למרות התנגדותה, בעיטותיה. הם נשאו אותה לאט והמתמחה הצעירה של שירותי החירום הזריקה לה סם הרגעה. זה היה החודש הראשון שלה כמתמחה.
 
גם את השנייה היה צריך להציל. במקצועיות זהה, באובייקטיביות. היא לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת. היא חתכה לעצמה את שני פרקי הידיים ותקעה את הסכין בגרונה. היא רבצה מעולפת למרגלות מיטת התינוק. הם הקימו אותה, מדדו לה דופק ולחץ דם. אחר כך השכיבו אותה על אלונקה, והמתמחה הצעירה לחצה בהתמדה על צווארה.
 
השכנים מתגודדים למרגלות הבניין. יש שם בעיקר נשים. עוד מעט צריך לאסוף את הילדים מבית־הספר ומהגן. הן מביטות באמבולנס בעיניים נפוחות מדמעות. הן בוכות והן רוצות לדעת. הן מתרוממות על קצות האצבעות. מנסות להבחין במתרחש מאחורי המחסום המשטרתי, בתוך האמבולנס שמזנק בקול צפירה רמה. הן לוחשות זו לזו שברי מידע. השמועה כבר פרשׂה כנפיים. אסון קרה לילדים.
 
זה בניין נאה ברחוב אוֹטְווִיל שברובע העשירי. בניין שדייריו מקדימים זה לזה, גם בלי להכיר ממש, ברכות שלום חמימות. הדירה של משפחת מָסֶה שוכנת בקומה החמישית. זו הדירה הקטנה ביותר בבניין. אחרי לידת ילדם השני, הציבו פּוֹל ומרים מחיצה בלב הסלון. הם ישנים בחדר צר בין המטבח לחלון הנשקף אל הרחוב. מרים אוהבת ריהוט עתיק ושטיחים בֶּרבֶּריים. על הקיר היא תלתה הדפסים יפניים.
 
היום היא הקדימה לחזור. היא קיצרה ישיבה ודחתה למחר תיק שעליה ללמוד. היא ישבה במושב המתקפל בקרון המטרו של קו 7 ואמרה בלבה שתעשה הפתעה לילדים. כשהגיעה לשכונה, עצרה במאפייה. היא קנתה בגט, קינוח לילדים ועוגת תפוזים לאומנת. זה המאפה האהוב עליה.
 
היא תכננה לקחת אותם לסחרחרת הסוסים. הם יעשו יחד קניות לארוחת הערב. מילָה תדרוש צעצוע, אדם ימצוץ חתיכת לחם בעגלה שלו.
 
אדם מת. מילָה על סף קריסת מערכות.

סקירות וביקורות

על הסכין למרות שהוא מושך לקריאה, 'שיר ענוג' של לילה סלימאני לא מצליח לבנות פרופיל פסיכולוגי אמין של מטפלת רצחנית

בשנים האחרונות עולה ברשתות השידור הפופולריות של ז'אנר 'פשע אמיתי' - התחקות תיעודית אחר מעשה פשע לפרטיו, עבודה בלשית מצולמת החופרת תחת יסודותיה של הסנסציה התקשורתית ומחברת פיסה אל פיסה בעמלנות מורטת עצבים. במיטבן, יצירות הפשע האמיתי מצליחות להרכיב דיוקן סוציולוגי ופסיכולוגי של הפושע, הקורבן וקרוביהם, ומספרות לנו משהו על עצמנו ועל העולם שבו אנחנו מתנהלים כאזרחים שומרי חוק. נראה שאותה משיכה אופנתית הניעה גם את לילה סלימאני, סופרת ילידת רבאט שהיגרה לצרפת והשתקעה בפריז. ההשראה לספרה 'שיר ענוג', שזכה בפרס גונקור והפך לרב-מכר בצרפת, היא פרשה מ-‭,2012‬ שבה רצחה מטפלת פורטוריקנית את שני הילדים ששמרה עליהם באפר ווסט סייד בניו-יורק. סלימאני העתיקה את מערכת היחסים הזאת אל לב פריז, שם מגדלים מרים, עורכת דין, ופול, מפיק מוזיקלי, את שני ילדיהם הקטנים. כשמרים מבקשת לחזור אל שוק העבודה, הם מחפשים לילדיהם את המטפלת המושלמת.

בקובץ רשימות בשם 'תקריות', המביא את סדרת רשמיו של רולאן בארת משהותו ברבאט, מופיע הקטע האירוני הבא: ‭'"‬אדוני, אל תשכח, לעולם אל תיתן טרמפ למרוקאי שאתה לא מכיר', אומר לי המרוקאי הזה, שאני נותן לו טרמפ ושאני לא מכיר". סלימאני הופכת את יחסי הכוחות בין הצרפתי הקולוניאלי והמרוקאי העממי, ושולחת אל ביתה של מרים מאסה, צרפתייה בורגנית-ליברלית ממוצא מרוקאי, את לואיז, צרפתייה לבנה לא משכילה מפרברי פריז. ראוי לשבח האיפוק שבו היא מציבה את הרקעים השונים בגביהן של שתי גיבורות ספרה: סלימאני מקפידה שלא להיכנע למניפולציה של ההיקסמות האתנית הרווחת כל כך בספרות ובשירה בנות ימינו, והבחנותיה האתניות, המעמדיות והדוריות נעשות במרומז, בציון כמעט אגבי וכמו-אובייקטיבי. היפוך הכוחות והחלשת רעשי הרקע העדתיים אמורים לפנות מקום לבחינה פסיכולוגית מעמיקה יותר של נפש הדמויות ומניעיהן: האחת - אם צעירה שנקרעת בין תשוקה למימוש עצמי לבין אימהותה, המבחינה בשלב כזה או אחר במופרעותה של המטפלת שהכניסה אל ביתה, אך ממשיכה להעסיק אותה מטעמי אשמה ונוחות; והשנייה - אישה ערירית וענייה, אלמנה שבתה היחידה התנתקה מחייה, ידועה בעיר כמטפלת חרוצה ובשלנית מעולה, אך מחביאה צד אפל ומפתחת קרבה כפייתית למעסיקיה החדשים.

כל מי שאי פעם מסר את הטיפול בילדיו לאדם זר, יודע מה גודל הדרמה שמצב כזה מזמן. פערים בחינוך, בבטיחות, בצורת דיבור, בתרבות, באישיות, אפילו בתזונה - כל אלה מגיעים אל שיאם הדרמטי במוקדם או במאוחר. עולים בדעתי כל כך הרבה סיפורים, מניסיוני האישי ומניסיונם של הקרובים אליי, שיש בהם את כל מרכיבי המופע האנושי במיטבו, וכל אחד מהם מעלה אל פני השטח את השכבות המודחקות ביותר בנפש האדם. סלימאני לא הסתפקה בכך והלכה אל מקרה קיצוני, מזעזע, נוצץ: 'שיר ענוג' נפתח בתיאור זירת הרצח ברגע השיא - הילדים כבר מתים, האם המומה, האומנת תקעה זה עתה סכין בגרונה, ואי-אפשר בלי הפרט האהוב כל כך על סדרות רצח בטלוויזיה: "מרבד הנסיכה היה ספוג בדם".

אבל דווקא הרצח המזוויע, "המבוסס על סיפור אמיתי", הפותח את הספר ומציב את הקורא בעמדת עד אילם להשתלשלות הדברים כאותה "כרוניקה של מוות ידוע מראש", הוא גם הסכין בגרונו של הספר. בניגוד לסדרות פשע אמיתי, המגוללות את הפשעים שבליבן באמצעות ראיונות, חשיפת מסמכים ונתוני מעבדה, סרטונים ביתיים וקטעי מהדורות חדשות, ומבקשות לחמוק כך מהמניפולציה של הבדיה, הרי שלרשות סלימאני עמדו כל הכלים שהבדיה מספקת: מצבים אבסורדיים, תנועה חופשית בעבר ובעתיד, ובראש וראשונה, צלילה פרועה אל נפש האדם. אבל למרות תהילתה העכשווית של סלימאני, אי-אפשר שלא לחוש בקוצר ידה הספרותי. קורותיה של משפחת מאסה עם האומנת המטרידה אינם מספקים תשובה מעניינת לתעלומת הרצח מפני שאין לסלימאני כושר אבחנה פסיכולוגי, והיא נאלצת למצוא הסברים דחוקים לזוועה האנושית הזאת, שמאפילה על כל הספר וקוברת אותו תחתיה.

סלימאני שולטת בסיפורה כל עוד הוא מתון ושגרתי, ומיטיבה לתאר את המתיחות הדקה בין מעסיקה שאפתנית לבין מטפלת מוכשרת, גם אם בצמצום ובדלות לשונית. אבל כשנדרשת סלימאני לדרדר את גיבורותיה אל תהומות הרצח, היא יוצרת ללואיז פרופיל פסיכולוגי פסיכופתי, שכמוהו ראינו במיליון סרטים אמריקאיים. זה הרגע שבו פג התוקף של כל האפיונים המעמדיים, הכלכליים והחברתיים שהיא דוחפת אל פי הספר מכל הבא ליד, וכולם מתנקזים אל נסיבות פסיכולוגיות טריוויאליות, אפילו מיושנות.

למרות כל זאת, קראתי את הספר בבינג' - בדפדוף קדחתני ובסקרנות כמעט עליזה. ואולי זאת עוד נקודת חולשה של רב-המכר הזה: לרגע לא הסבתי את המבט מהמתרחש שם באימה. אחרי הכל, מדובר אכן בשיר ענוג, לא יותר.

עוד 3 ספרים בהשראת מקרי רצח:
בדם קר > טרומן קפוטה
הבנות > אמה קליין
כפר סבא‭ < 2000 ‬ג'וליה פרמנטו

ענת עינהר
בתמונה: מתוך הסרט 'מרי פופינס', ‭ 1964 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 11/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיר ענוג": רומן מטריד, מפחיד ומרתק - "מדאם בובארי" החדש אבירמה גולן הארץ 28/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה עופרה עופר אורן סופרת ספרים 13/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיר ענוג": פרופיל לא אמין של מטפלת רצחנית ענת עינהר ynet 12/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
יפור שמתחיל ברצח שני ילדים ונגמר בפרס יוקרתי גבי לוין הארץ 17/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

סקירות וביקורות

על הסכין למרות שהוא מושך לקריאה, 'שיר ענוג' של לילה סלימאני לא מצליח לבנות פרופיל פסיכולוגי אמין של מטפלת רצחנית

בשנים האחרונות עולה ברשתות השידור הפופולריות של ז'אנר 'פשע אמיתי' - התחקות תיעודית אחר מעשה פשע לפרטיו, עבודה בלשית מצולמת החופרת תחת יסודותיה של הסנסציה התקשורתית ומחברת פיסה אל פיסה בעמלנות מורטת עצבים. במיטבן, יצירות הפשע האמיתי מצליחות להרכיב דיוקן סוציולוגי ופסיכולוגי של הפושע, הקורבן וקרוביהם, ומספרות לנו משהו על עצמנו ועל העולם שבו אנחנו מתנהלים כאזרחים שומרי חוק. נראה שאותה משיכה אופנתית הניעה גם את לילה סלימאני, סופרת ילידת רבאט שהיגרה לצרפת והשתקעה בפריז. ההשראה לספרה 'שיר ענוג', שזכה בפרס גונקור והפך לרב-מכר בצרפת, היא פרשה מ-‭,2012‬ שבה רצחה מטפלת פורטוריקנית את שני הילדים ששמרה עליהם באפר ווסט סייד בניו-יורק. סלימאני העתיקה את מערכת היחסים הזאת אל לב פריז, שם מגדלים מרים, עורכת דין, ופול, מפיק מוזיקלי, את שני ילדיהם הקטנים. כשמרים מבקשת לחזור אל שוק העבודה, הם מחפשים לילדיהם את המטפלת המושלמת.

בקובץ רשימות בשם 'תקריות', המביא את סדרת רשמיו של רולאן בארת משהותו ברבאט, מופיע הקטע האירוני הבא: ‭'"‬אדוני, אל תשכח, לעולם אל תיתן טרמפ למרוקאי שאתה לא מכיר', אומר לי המרוקאי הזה, שאני נותן לו טרמפ ושאני לא מכיר". סלימאני הופכת את יחסי הכוחות בין הצרפתי הקולוניאלי והמרוקאי העממי, ושולחת אל ביתה של מרים מאסה, צרפתייה בורגנית-ליברלית ממוצא מרוקאי, את לואיז, צרפתייה לבנה לא משכילה מפרברי פריז. ראוי לשבח האיפוק שבו היא מציבה את הרקעים השונים בגביהן של שתי גיבורות ספרה: סלימאני מקפידה שלא להיכנע למניפולציה של ההיקסמות האתנית הרווחת כל כך בספרות ובשירה בנות ימינו, והבחנותיה האתניות, המעמדיות והדוריות נעשות במרומז, בציון כמעט אגבי וכמו-אובייקטיבי. היפוך הכוחות והחלשת רעשי הרקע העדתיים אמורים לפנות מקום לבחינה פסיכולוגית מעמיקה יותר של נפש הדמויות ומניעיהן: האחת - אם צעירה שנקרעת בין תשוקה למימוש עצמי לבין אימהותה, המבחינה בשלב כזה או אחר במופרעותה של המטפלת שהכניסה אל ביתה, אך ממשיכה להעסיק אותה מטעמי אשמה ונוחות; והשנייה - אישה ערירית וענייה, אלמנה שבתה היחידה התנתקה מחייה, ידועה בעיר כמטפלת חרוצה ובשלנית מעולה, אך מחביאה צד אפל ומפתחת קרבה כפייתית למעסיקיה החדשים.

כל מי שאי פעם מסר את הטיפול בילדיו לאדם זר, יודע מה גודל הדרמה שמצב כזה מזמן. פערים בחינוך, בבטיחות, בצורת דיבור, בתרבות, באישיות, אפילו בתזונה - כל אלה מגיעים אל שיאם הדרמטי במוקדם או במאוחר. עולים בדעתי כל כך הרבה סיפורים, מניסיוני האישי ומניסיונם של הקרובים אליי, שיש בהם את כל מרכיבי המופע האנושי במיטבו, וכל אחד מהם מעלה אל פני השטח את השכבות המודחקות ביותר בנפש האדם. סלימאני לא הסתפקה בכך והלכה אל מקרה קיצוני, מזעזע, נוצץ: 'שיר ענוג' נפתח בתיאור זירת הרצח ברגע השיא - הילדים כבר מתים, האם המומה, האומנת תקעה זה עתה סכין בגרונה, ואי-אפשר בלי הפרט האהוב כל כך על סדרות רצח בטלוויזיה: "מרבד הנסיכה היה ספוג בדם".

אבל דווקא הרצח המזוויע, "המבוסס על סיפור אמיתי", הפותח את הספר ומציב את הקורא בעמדת עד אילם להשתלשלות הדברים כאותה "כרוניקה של מוות ידוע מראש", הוא גם הסכין בגרונו של הספר. בניגוד לסדרות פשע אמיתי, המגוללות את הפשעים שבליבן באמצעות ראיונות, חשיפת מסמכים ונתוני מעבדה, סרטונים ביתיים וקטעי מהדורות חדשות, ומבקשות לחמוק כך מהמניפולציה של הבדיה, הרי שלרשות סלימאני עמדו כל הכלים שהבדיה מספקת: מצבים אבסורדיים, תנועה חופשית בעבר ובעתיד, ובראש וראשונה, צלילה פרועה אל נפש האדם. אבל למרות תהילתה העכשווית של סלימאני, אי-אפשר שלא לחוש בקוצר ידה הספרותי. קורותיה של משפחת מאסה עם האומנת המטרידה אינם מספקים תשובה מעניינת לתעלומת הרצח מפני שאין לסלימאני כושר אבחנה פסיכולוגי, והיא נאלצת למצוא הסברים דחוקים לזוועה האנושית הזאת, שמאפילה על כל הספר וקוברת אותו תחתיה.

סלימאני שולטת בסיפורה כל עוד הוא מתון ושגרתי, ומיטיבה לתאר את המתיחות הדקה בין מעסיקה שאפתנית לבין מטפלת מוכשרת, גם אם בצמצום ובדלות לשונית. אבל כשנדרשת סלימאני לדרדר את גיבורותיה אל תהומות הרצח, היא יוצרת ללואיז פרופיל פסיכולוגי פסיכופתי, שכמוהו ראינו במיליון סרטים אמריקאיים. זה הרגע שבו פג התוקף של כל האפיונים המעמדיים, הכלכליים והחברתיים שהיא דוחפת אל פי הספר מכל הבא ליד, וכולם מתנקזים אל נסיבות פסיכולוגיות טריוויאליות, אפילו מיושנות.

למרות כל זאת, קראתי את הספר בבינג' - בדפדוף קדחתני ובסקרנות כמעט עליזה. ואולי זאת עוד נקודת חולשה של רב-המכר הזה: לרגע לא הסבתי את המבט מהמתרחש שם באימה. אחרי הכל, מדובר אכן בשיר ענוג, לא יותר.

עוד 3 ספרים בהשראת מקרי רצח:
בדם קר > טרומן קפוטה
הבנות > אמה קליין
כפר סבא‭ < 2000 ‬ג'וליה פרמנטו

ענת עינהר
בתמונה: מתוך הסרט 'מרי פופינס', ‭ 1964 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 11/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיר ענוג": רומן מטריד, מפחיד ומרתק - "מדאם בובארי" החדש אבירמה גולן הארץ 28/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה עופרה עופר אורן סופרת ספרים 13/09/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיר ענוג": פרופיל לא אמין של מטפלת רצחנית ענת עינהר ynet 12/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
יפור שמתחיל ברצח שני ילדים ונגמר בפרס יוקרתי גבי לוין הארץ 17/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
שיר ענוג לילה סלימאני
התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית־החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה.
 
הם צילמו את זירת הפשע. שוטרים לקחו טביעות אצבעות ומדדו את שטחי חדר האמבטיה וחדר הילדים. על הרצפה, מרבד הנסיכה היה ספוג בדם. שולחן ההחתלה היה הפוך למחצה. המשחקים נארזו בשקיות שקופות שנאטמו היטב. אפילו השידה הכחולה תשמש ראיה במשפט.
 
האֵם הייתה במצב של הלם. כך אמרו אנשי ההצלה, כך החרו החזיקו אחריהם השוטרים, כך כתבו העיתונאים. כשנכנסה לחדר שבו שכבו ילדיה היא פלטה צעקה, צעקה ממעמקים, שאגה של חיית טרף. הקירות רעדו. לילה ירד על אותו יום של חודש מאי. היא הקיאה וכך מצאו אותה השוטרים, סרוחה בחדר בבגדיה המזוהמים, משהקת כמוכת שיגעון. היא צרחה צרחות נוראות. החובש סימן בניד ראש והם הרימו אותה, למרות התנגדותה, בעיטותיה. הם נשאו אותה לאט והמתמחה הצעירה של שירותי החירום הזריקה לה סם הרגעה. זה היה החודש הראשון שלה כמתמחה.
 
גם את השנייה היה צריך להציל. במקצועיות זהה, באובייקטיביות. היא לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת. היא חתכה לעצמה את שני פרקי הידיים ותקעה את הסכין בגרונה. היא רבצה מעולפת למרגלות מיטת התינוק. הם הקימו אותה, מדדו לה דופק ולחץ דם. אחר כך השכיבו אותה על אלונקה, והמתמחה הצעירה לחצה בהתמדה על צווארה.
 
השכנים מתגודדים למרגלות הבניין. יש שם בעיקר נשים. עוד מעט צריך לאסוף את הילדים מבית־הספר ומהגן. הן מביטות באמבולנס בעיניים נפוחות מדמעות. הן בוכות והן רוצות לדעת. הן מתרוממות על קצות האצבעות. מנסות להבחין במתרחש מאחורי המחסום המשטרתי, בתוך האמבולנס שמזנק בקול צפירה רמה. הן לוחשות זו לזו שברי מידע. השמועה כבר פרשׂה כנפיים. אסון קרה לילדים.
 
זה בניין נאה ברחוב אוֹטְווִיל שברובע העשירי. בניין שדייריו מקדימים זה לזה, גם בלי להכיר ממש, ברכות שלום חמימות. הדירה של משפחת מָסֶה שוכנת בקומה החמישית. זו הדירה הקטנה ביותר בבניין. אחרי לידת ילדם השני, הציבו פּוֹל ומרים מחיצה בלב הסלון. הם ישנים בחדר צר בין המטבח לחלון הנשקף אל הרחוב. מרים אוהבת ריהוט עתיק ושטיחים בֶּרבֶּריים. על הקיר היא תלתה הדפסים יפניים.
 
היום היא הקדימה לחזור. היא קיצרה ישיבה ודחתה למחר תיק שעליה ללמוד. היא ישבה במושב המתקפל בקרון המטרו של קו 7 ואמרה בלבה שתעשה הפתעה לילדים. כשהגיעה לשכונה, עצרה במאפייה. היא קנתה בגט, קינוח לילדים ועוגת תפוזים לאומנת. זה המאפה האהוב עליה.
 
היא תכננה לקחת אותם לסחרחרת הסוסים. הם יעשו יחד קניות לארוחת הערב. מילָה תדרוש צעצוע, אדם ימצוץ חתיכת לחם בעגלה שלו.
 
אדם מת. מילָה על סף קריסת מערכות.