ראשונה

פרק ראשון 

הבית ממנו באתי

 

 

הייתי בת 16 כשמוני אייזיק, המאמן הראשון שלי, התייצב בביתנו ואמר להורים שלי: "יעל שלכם מאוד מאוד מוכשרת. היא קורצה מחומר של אלופים. יום אחד היא תהיה אלופת אירופה. זה נכס חשוב ואתם צריכים לשתף פעולה כדי לקדם את המטרה הזאת. אני רוצה שתשלחו אותה להתאמן במשך שנה באוסטריה עם הנבחרת הכי טובה בעולם".

לאמא שלי, נורית, לא נדרשה אפילו חצי דקה כדי לחשוב על ההצעה. לא התנהל בכלל דיון, כי לא עלה על דעתה לשלוח אותי לארץ אחרת. היא הסתכלה על מוני ואמרה לו: "אם הילדה כל כך מוכשרת, שתהיה אלופת אירופה מהבית בתל אביב".

ספורטאים זקוקים להורים מיוחדים. אני זכיתי לכאלה. בתקופה ההיא לא דיברו על המונחים "העצמה" או "חינוך למצוינות", אבל כך חינכו אותנו. בבית שלנו היתה אהבה ללא תנאי. ההורים שלי לא הביעו אף פעם אכזבה ממני. הם ידעו להיות שם בשבילנו - בשביל כל חמשת האחים, איל, דרור, יובל מיכל ואני - ולקבל אותנו כמו שאנחנו, עם ביקורת בונה בגובה העיניים ועם לא מעט הומור.

לא פשוט לגדל ילדה טום־בוי, שמשקיעה בג'ודו את כל זמנה ומרצה ומחליטה בגיל מאוד צעיר שהיא תהיה אלופה, והם עשו זאת בדרך המיוחדת שלהם, ממקום מאוד נקי. ההורים שלי לא ראו בקריירת הג'ודו המתהווה שלי הגשמה עצמית שלהם. היו להם את הקריירות שלהם. הם תמכו בי ללא סייג, אבל לא חיפשו להקל עלי או לעשות לי הנחות. גם כשנפצעתי, גם כשנסעתי בגיל 16 לבדי לתחרויות בעולם, אף פעם לא עלה על דל שפתיהם משפט כמו: "אם כל כך קשה, אז אולי תוותרי. בשביל מה את נוסעת ליפן עכשיו?"

 

נולדתי ב-1.5.1967 בבית חולים אסותא הישן בתל אביב, שבו נולדה גם אמי. שנות ילדותי הראשונות עברו עלי בדירה שכורה ברחוב לואי מרשל בתל אביב, ליד כיכר מילאנו, בחדר אחד עם אחַי, איל ויובל. הייתי ילדה קצת פרועה, שמשחקת עם הבנים בשכונה משחקי רחוב - סטנגה, פינות, האנדז־אפ. מתחת לבניין היתה המכולת של מרדכי וגניה, ניצולי שואה עם מספר מקועקע על הזרוע, שנראו לי אז מאוד קשישים.

עד כיתה ב' רקדתי בלט, כמו כל הבנות, וגם למדתי נגינה בקונסרבטוריון ברחוב אבן גבירול, שיובל ואני צעדנו אליו ברגל. יובל ניגן על אורגן, אני התחלתי עם חלילית ומלודיקה ואחר כך עברתי לגיטרה. הייתי תולעת ספרים. קראתי המון, למשל, השביעייה הסודית וחסמב"ה. בנוסף הייתי גם שחיינית טובה מאוד ושחיתי ב"הפועל צהלה", עד שהג'ודו השתלט על כל הזמן. אמא שלי תמיד סיפרה שכשהייתי בת שנתיים או שלוש, צעקו בבריכה "של מי הילדה הזו מתחת למים?" והיא ענתה: "זה בסדר, היא צוללת, תכף היא תעלה". לצד השחייה שיחקתי טניס שולחן ואפילו נבחנתי למועדון הכדורסל של אליצור תל אביב, אז אלופת המדינה.

כשהייתי בסוף כיתה א' עברנו לבית שכור בשיכון דן, כי הרבה מהשכנים והחברים של הורַי עברו לגור באזור. אפקה, צהלה ושיכון דן היו אז שכונות בתחילת דרכן ומרוחקות ממרכז העיר. בחלק גדול מהשטחים עמדו מגרשי חול ריקים. השתדרגנו לבית פרטי עם גינה ועצים וחדר לכל אחד. אמא שלי רצתה לקנות בית בשכונה החדשה תל ברוך, שהיתה אז עדיין חולות, אבל אבא שלי סירב כי פחד מסיכונים כלכליים.

אני זוכרת את המעבר לשיכון דן ותקופת ההסתגלות לחבורה החדשה. למדתי בבית הספר היסודי "ישגב" ואחר כך בתיכון עירוני י"ד. כשהייתי בתיכון, בית הספר היסודי שבו למדתי בכיתה א', יהודה המכבי, הפך למרכז טכנולוגיות ואת לימודי מגמת המחשבים, שבה למדתי, עשינו שם. היה נחמד לחזור לשכונת ילדותי. הופתעתי לגלות שמרדכי וגניה עדיין מנהלים את המכולת - מתברר שהם לא היו זקנים כמו שחשבתי - ושהגינה מול הבית, שבה שיחקנו מחבואים ונראתה לי ענקית, היתה בעצם מאוד קטנה.

מאז ומתמיד הייתי טום־בוי, תמיד בחברת בנים. בבית הספר היסודי לא היו לי חברות בכלל. לא אהבתי ענייני בנות. אולי בגלל העובדה שגדלתי בבית של בנים. שיעורי המלאכה והספורט בבית הספר אז היו נפרדים לבנים ולבנות. אני התעקשתי ללמוד נגרות עם הבנים ולא לסרוג עם הבנות. גם בשיעורי ספורט התעקשתי להתאמן עם הבנים. כבר בשיעור הראשון בכיתה ז' הבנתי ששיעורי התעמלות לבנות זה לא בשבילי. הייתי ילדה דעתנית ולפעמים חוצפנית, וההורים שלי תמיד נתנו לי גב כשעמדתי על שלי בבית הספר. בספורט זה היה קל יותר, כי הייתי טובה גם מבין הבנים. ייצגתי את בית הספר בתחרויות ספורט - רצתי היטב למרחק 800 מטר - אבל לא אהבתי להתחרות באתלטיקה, בדיוק כפי שלא אהבתי להתחרות בשחייה כשהייתי קטנה. מאוד התרגשתי ופחות אהבתי תחרות שלי נגד עצמי, בניגוד לג'ודו, שהוא ספורט אישי אבל עם אינטראקציה בינאישית.

כמו כולם בשכונה הלכתי לצופים, לשבט דן, אבל כשהג'ודו הלך ותפס מקום מרכזי בחיי, הפעילות שלי בשבט הצטמצמה בעיקר לשבתות, והחבר'ה הבינו ותמכו. לא היה לי קל להפסיד את הפעולות בימי שלישי, לא להיות כמו כולם, אבל אימוני הנבחרת התקיימו אז בימי שלישי ושישי והבחירה שלי היתה ברורה. בתקופת התיכון הייתי כבר די שרירית וחזקה בזכות האימונים, ותמיד כשהלכנו לים הייתי שומעת מאחורי גבי, "תראו את הג'דאית הזאת", ביטוי למישהי חזקה באופן מוגזם. אז, בגיל ההתבגרות, זה הפריע לי מאוד. בתקופת התיכון והצבא, ההערות שספגתי בשילוב הרצון להיות מקובלת חברתית גרמו לי לוותר על אימוני המשקולות, מה שהוביל לוויכוחים רבים עם המאמנים שלי ופגע בהתקדמות שלי. רק כשהתחלתי להתאמן עם דני לאופולד, למדתי להתעלם מההערות וחזרתי להתאמן במשקולות באופן משמעותי. אבל בסך הכול הייתי מוקפת חברים - גם כשמרכז הכובד החברתי של חיי עבר למועדון הג'ודו - וחברַי מהשכונה מאוד פרגנו לי על ההישגים.

בתוך החיים העמוסים שהיו לי אז, היו לי ציונים לא רעים. כשרציתי בתיכון לעשות לעצמי חיים קלים יותר וללמוד במגמת תנ"ך, אבא שלי, בדרכו המיוחדת, לחץ עלי שאלך למגמה ריאלית. "את צריכה לפתח את החשיבה האנליטית", טען. אמרתי לו שאני לא בטוחה שאעמוד בזה. ראיתי את איל, דרור ויובל שלמדו מקצועות ריאליים ולא חשבתי שאוכל להצליח כמוהם. "את לא צריכה להשיג 100 בכל דבר", ענה, "רק שלא יהיה לך פחות מ-70". והוא צדק. למדתי מתמטיקה ומחשבים 5 יחידות. עבדתי קשה מאוד בשביל זה, אבל חוץ ממבחן אחד בפיזיקה, אף פעם לא היו לי ציונים שליליים.

 

שני הורי באו ממשפחות בעלות עושר אינטלקטואלי אבל ללא תמיכה כלכלית. אבי, אריה אברהמזון, היה בן יחיד שעלה לישראל עם אמו אולגה מהונגריה בשנת 1944, כשהיה בן 11. הוא כמעט אף פעם לא דיבר איתנו על מה שעבר עליהם בתקופת השואה. המעט שאני יודעת זה שסבי מאיר, אבא שלו, התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ואבא שלי נשאר לבד עם אמא שלו בבודפשט. בתחילת שנות המלחמה הם חיו בגטו היהודי. בשנת 1942 הצליחה סבתי למלט אותם מבודפשט. הם נדדו לאיטליה בעזרת תושייה שלה, קסם אישי ורצון לחיות.

אחרי הרבה שנים, כשאבא שלי חזר עם אמי לבודפשט ועמד על גדות הדנובה, הוא אמר לה: "בפעם האחרונה שהייתי פה, כל הדנובה היתה מלאה גופות". זו היתה הפעם היחידה שהוא שב לעיר הולדתו. הם קיצרו את השהות בעיר וחזרו לישראל. המראות והזיכרונות היו קשים לו.

עד סוף ימיו אבא שלי לא אהב שעועית ולא פירורי לחם בקציצות - דווקא זה, ערבוב הלחם בבשר, הזכיר לו את התקופה ההיא - והיה ממש נגעל אם היו טובלים לידו עוגייה בקפה. אלה היו בערך הדברים היחידים שהסכים לומר על השואה שלו. הוא סירב לדבר על הימים ההם ובקושי הוצאנו ממנו כמה מילים בנושא לעבודות שורשים של הנכדים. כילדה לא הייתי מודעת אפילו לעובדה שהיו לו חוויות שואה.

בשנת 1944 הגיעו אבי וסבתי לישראל. הם עברו דרך מחנה המעפילים בעתלית והמשיכו לבית קרובים בירושלים, שם מצא אותם סבי, שעלה לארץ לאחר סיום המלחמה. אחרי אולפן ללימוד עברית במגדיאל, השתקעה המשפחה בשכונת נווה שאנן בחיפה. סבי עבד כנהג משאית במע"צ ועסק בסלילת כבישים, וסבתי עבדה כאומנת בבית ילדים. בדירת סוכנות קטנה בת חדר אחד, בקומת קרקע ברחוב טרומפלדור, הם גידלו את אבי בנוקשות ובתוך צמצום כלכלי. ציפו ממנו שישיג ציונים טובים ושיתנהג למופת מחוץ לבית. לא פעם סיפר לנו, שכשהלך עם הוריו לבקר חברים דרשו ממנו לא לטעום מהעוגות שהוגשו, "כדי שלא יחשבו שאתה לא מקבל אוכל בבית".

אבי גדל בחיפה כילד גלותי. הוא למד בבית הספר הריאלי, וכרטיס הכניסה שלו לחברה הישראלית הצברית לא היה קל. אחרי שירות צבאי קרבי, עבר לירושלים, למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית והתקבל למקום העבודה הראשון שלו - רדיו קול ישראל. ראומה אלדר היא שעברתה לו את השם לארד - והוא הרגיש אז שהגיע למעוז הישראליות. אריה ארד סיגל לעצמו חיתוך דיבור ישראלי ועברית משובחת, שקשה היה לזהות בה את הילד ההונגרי. הוא הפך לעיתונאי מוערך ובנה סביבו מערך קשרים והכרויות עם צמרת הממסד הישראלי.

אמי נורית, לבית ריינס, נולדה וגדלה בתל־אביב. משפחתה הגיעה מקובנה, ליטא. סבא רבא של סבי מצד אמי היה הרב יצחק יעקב ריינס, מראשי תנועת המזרחי ומנהיגה הראשון. לא סתם רחוב הרב ריינס, הקרוי על שמו, יוצא מכיכר דיזנגוף בתל אביב ומגיע עד לשכונותיה הצפוניות של העיר, היה הרחוב המועדף עלינו כילדים. הוריה של אמי, אליהו ולאה, עלו לישראל עם בנם הקטן דוד, משאירים את משפחתם מאחור, לאחר שנשבו בחלום הציוני לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הבית של סבא וסבתא שלי, ברחוב מאז"ה פינת שדרות רוטשילד בתל אביב, היה בית בוהמייני תרבותי, שעבר תהפוכות כלכליות עם התנסויותיו העסקיות של סבי אליהו, אבי המשפחה. הוא היה תעשיין והקים בתל אביב את אחד המפעלים הראשונים, "עידית", לייצור סבון ואבקות כביסה. חמש שנים לאחר עלייתם, נולדה אמי נורית.

לאחר שירות צבאי עזבה אמי את ישראל ונסעה לטייל באירופה. היא התגוררה לפרקים בלונדון ובפריז ועבדה בתפקידי שטח בשירות הביטחון הישראלי. עם שובה לישראל נרשמה ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ושם, בין המדשאות בגבעת רם לבתי הקפה הבוהמניים בירושלים, פגשה את אבי.

שני הורַי היו עיתונאים כל חייהם הבוגרים. אנשים דעתניים, מעורבים, מקושרים וורבליים מאוד. אבי, שהחל כקריין חדשות, היה כתב בקול ישראל, ערך והגיש תוכניות. בין היתר הגיש את התוכנית המיתולוגית "לאם ולילד", שם היה מקריא סיפורים לילדים. לפעמים היה מחבר סיפורים בעצמו ומקריא אותם בתוכנית. בראשית שנות ה-60 עברו הורַי מירושלים לתל אביב. אבי עזב את קול ישראל והשתלב בעיתונות המודפסת כעורך חדשות ראשי, בתחילה בעיתון "היום" של תנועת החירות ואחר כך ב"דבר". במקביל ערך והגיש תוכניות בגלי צה"ל.

אחת מחוויות הילדות המשמעותיות שלי היתה ללכת עם ההורים שלי לעבודה. היינו מאוד מעורבים בקריירות שלהם. אבי היה איש תאב חיים, בעל שיער ארוך, שעישן תמיד סיגריות נלסון. הוא עשה תוכניות רדיו מיוחדות, כמו התוכנית "הילוך חוזר", ששודרה בגלי צה"ל בשנות ה-70 ובה סיפרו חיילים על הקרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים. את התוכנית הגיש עם הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב, ששימש חבר בוועדת אגרנט שחקרה את המלחמה. אני זוכרת, כילדה בת 8, שנסעתי עם אבי למפגש עם חיילים בחרמון. שנים אחר כך, לאחר שנפטר, הפכה אמא שלי את 18 התוכניות ששודרו אז לספר שהוקדש לזכרו.

מרבית שנותיו המקצועיות אבא שלי עבד כעורך החדשות בעיתון "דבר", שהיה בבעלות ההסתדרות הכללית ונחשב באותן שנים לעיתון חשוב ומשפיע על סדר היום. אבא ניהל סדר יום הפוך: הוא התחיל לעבוד בשעה 6 בערב וסיים קרוב ל-3 לפנות בוקר. כשהלכתי איתו לעבודה, הוא היה כותב את הכותרות של מחר, משכתב כתבות ואותי שולח לדפוס בקומה 1- להעביר את שרבוטיו. מהביקורים האלה הייתי חוזרת הביתה לא פעם עם מתנה מעובדי הדפוס - גלופה של שמי באותיות דפוס. לפעמים, כשחזר הביתה מהעבודה לפנות בוקר, ישב עם אחי הגדול, איל, שמבוגר ממני בתשע שנים וחצי, לשיחה קולנית, מלווה בכוסות וויסקי, על מצב המדינה, מנהיגות ופוליטיקה. ואם במקרה הילדה בת ה-10 התעוררה, כיבדו גם אותה.

אבא אהב מאוד לשבת ב"קפה תמר" ברחוב שינקין. מדי פעם לקח איתו את אחי יובל ואותי ב"כרמל דוכס" שלו למערכת עיתון "דבר" והבטיח, שאם לא ננדנד, נלך אחר כך ל"קפה תמר", נאכל קרואסון ונשתה שוקו חם. הוא השאיר אותנו לשמור על האוטו. היינו מחכים ומחכים עד שיובל, שאמנם מבוגר ממני בשלוש שנים אבל היה ביישן, אמר לי שעבר כבר הרבה זמן ושלח אותי לבדוק מה קורה עם אבא. עליתי למערכת והלכתי בעקבות קולו הרם, עד שמצאתי אותו מתווכח עם חנה זמר, העורכת המיתולוגית, או מתבדח עם חבריו. אני הייתי ילדה שחרחורת, והוא בהיר עם עיניים כחולות, אז תמיד צחקו במערכת, "הנה התימונית הגיעה". בסוף קיבלנו את השוקו והקרואסון שלנו בבית הקפה שבו ישבו כל המי ומי.

ב-1980 מונה הרצל שפיר למפכ"ל משטרת ישראל. הוא הציע לאבא להצטרף אליו בתפקיד דובר המשטרה. אבא קיבל מדי שוטר ודרגת ניצב משנה, אבל עבודת הדוברות היתה זרה לו. זו היתה תקופה סוערת, שבה אירעה חטיפת הילד אורון ירדן ואחר כך נפתחה חקירה נגד שר הפנים והמשטרה, יוסף בורג. "תיק אפרסק" היה אחת החקירות הראשונות שנערכו במדינה נגד שר מכהן והוא זעזע את המשטרה. הרצל שפיר נאלץ לפרוש מהתפקיד ומיד אחריו פרש גם אבי וחזר לעיתון "דבר", הפעם ככתב. בתחילת שנות ה-80 הוא כיהן ככתב התעופה, הרכב והתחבורה של העיתון. הוא היה מהבודדים בעיתונות שהתנגד לביטול פרויקט הלביא, מטוס הקרב החדשני, תוצרת כחול לבן, שפותח בתעשייה האווירית.

אבא היה איש רציני, מעמיק, אוטודידקט שמבין בכול - וגם חברמן, איש מצחיק שאוהב אנשים. כשהתקשר למנכ"ל אל על תמיד דיבר קודם עם המזכירה ושאל לשלום הילדים, הכיר כל אחת ואחד בשמם, ובזמן שתדלק את המכונית בתחנות דלק מזדמנות התיידד עם העובדים בתחנה. הוא נתן כבוד לכל אדם בסביבתו.

 

אמא שלי כתבה בתחילת דרכה ב"דבר" והניחה שם את היסודות לעיתונאות הצרכנות בישראל, עד שנח מוזס, עורך "ידיעות אחרונות", עשה לה "הד האנטינג" והציע לה ב-1970 להקים את תחום הצרכנות המתהווה בארץ בעיתון של המדינה. כשהייתי קטנה והצטרפתי אליה בחופשים ליום עבודה, הייתי מתייקת תלונות של קוראים למדור המצליח שלה, "טיפול מהיר", מסתובבת במסדרונות, מקבלת תשומת לב אבהית מנח מוזס ובתקופה מאוחרת יותר גם מנהלת עם נוני בנו, כדורסלן אז שלימים הפך למו"ל העיתון, שיחות על ספורט.

אמא שלי, לצדו של המנחה דניאל פאר, היתה ממייסדי התוכנית כלבוטק, ששודרה בערוץ הראשון משנת 1974, והפכה לחברת מערכת קבועה בה. היא למעשה פיתחה את הז'אנר של ציבור מול ממסד. היו לה בעיתון שלוש עובדות מסורות ויחד הן טיפלו במשך שנים בתלונות צרכנים כמו "קניתי לפני חצי שנה מכונת כביסה ועוד לא קיבלתי אותה", "אנחנו מחכים כבר חמש שנים לקו טלפון בעפולה". באותן שנים מצאתי את עצמי לא פעם משמשת דוגמנית למוצרים חדשים שהיא כתבה עליהם - מקרמבו עד ג'ינס - כשצלם העיתון המיתולוגי, שלום ברטל, מאחורי המצלמה. אחר כך, בכל פעם כשנסעה לירושלים לתוכנית "כלבוטק", יובל ואני עשינו תורנות מי נוסע איתה לצילומים בטלוויזיה.

נורית ארד היתה שם דבר בברנז'ה העסקית. אישה רבת יכולות שכל המשק הכיר אותה. היא יכלה להרים טלפון לכל אדם במדינה. אני כילדה, מאוד נהניתי להתקשר לעתים לאנשים ולהגיד "שלום, אני הבת של נורית ארד". תעשיינים באו אלינו הביתה לראיונות. מיכאל שטראוס היה בן־בית אצלנו מהימים שהיה תעשיין צעיר ונלחם בתנובה הגדולה.

זה היה בית שוקק אנשי תעשייה ועיתונאים משני הצדדים. בית שהקפידו בו על עברית נכונה ועל קריאת ספרים ולימודי נגינה בקונסרבטוריון המקומי ובית מעורב מאוד מבחינה חברתית ופוליטית. מדי יום שישי ההורים נפגשו עם חברים - חברי הילדות של אמא שלי, שליוו אותה עוד מכיתה א', בשילוב עם חבריו העיתונאים של אבא שלי, ואנחנו הקשבנו לשיחות הקולניות. כיוון שרציתי להיות כמה שיותר עם החבורה הזאת, לא פעם נרדמתי על השטיח בזמן שהם מתווכחים וצוחקים.

 

אבא שלי היה נשוי קודם לפסיכולוגית ד"ר עופרה אילון וממנה נולדו לו אחַי הגדולים איל ודרור. הם נפרדו כשהיו צעירים, ולאחר שאבי התחתן עם אמי, איל עבר לגור איתנו. אחר כך נולדנו יובל, אני ומיכל. הורַי עשו הכול כדי שנהיה כולנו משפחה מאוחדת, ועד היום כולנו - חמשת האחים - קרובים מאוד.

המשפחה היא תמיד ערך עליון. כשאמא שלי חגגה לאחרונה 80, כולנו אמרנו דברים לכבודה. יובל כתב לה בברכה שהיא עשתה קריירה כאילו אין לה משפחה, וגידלה משפחה כאילו אין לה קריירה - וכך בדיוק היה. היה שם, בבית שלנו, מנוע מאוד חזק של קריירה מצד אחד, אבל מצד שני גם המון חיזוקים ותשומת לב.

ארוחת הצהריים בשבת היא מוסד חזק משחר ילדותנו. ב-2 בצהריים כולם מתכנסים לארוחה. עם השנים נוספו הנשים והבעלים, והיום הנכדים מביאים כבר את החברות. ארוחת צהריים אצל אמא שלי נעה סביב 25 אנשים בממוצע. אנחנו מנטורים זה של זה - כל דור חונך את הדור שאחריו, דודים את האחיינים הבוגרים ואלה את האחיינים הצעירים - שואלים ועוזרים. אם אחד הילדים במצוקה, תמיד יש דוד או דודה שיכולים לעזור.

אבא שלי היה מנטור כזה בעצמו, בלי שהכיר את המילה. כשאחי הביא הביתה חברה שלמדה ארכיאולוגיה, הוא התעמק במה שהיא לומדת, ובפעם הבאה שהגיעה כבר ידע לנהל איתה שיחה על עתיקות. כשאריאלה, אשתו של יובל, התלבטה לגבי המשך לימודי הרפואה, הוא עודד אותה כאילו היתה בתו. אבא שלי תמיד אמר, שביום שלא יהיה סביב השולחן מקום לכולנו, נעבור לליל סדר בבית מלון, אבל הוא לא זכה לראות את השבט הגדול הזה, ואת החגים אנחנו ממשיכים לחגוג בבית אמי.

ההורים תמיד היו הגב שלנו. חינכו אותנו לעצמאות ויחד עם זאת היו מאוד מעורבים בחיים שלנו. הם עודדו כל אחת ואחד מאיתנו להצטיין ולהתפתח בתחום שהוא טוב בו. היה ברור לכולם שצריך לעשות שירות צבאי משמעותי. איל היה קצין בשריון, דרור היה בקורס טיס ואחר כך בקר בחיל אוויר, קצין גם הוא, יובל שירת בצוללות שירות ארוך ומאתגר, אני סיימתי קורס מד"סים בהצטיינות והדרכתי במשך שנתיים סיירות, למרות שיכולתי להסתפק בשירות קל כיוון שנשאתי בתואר ספורטאית מצטיינת בצבא, ואחותי מיכל הלכה בעקבותַי וסיימה גם היא בהצלחה קורס מד"סים בווינגייט.

אחד הנכסים הגדולים שקיבלתי בבית זה האהבה לאוכל, לבישולים ולאירוח. אבא אהב לבשל, וכשהוא בישל המטבח היה מלא כלים עד התקרה. הוא הכין איתי, למשל, מרק גולש והפקיד אותי על חיתוך הירקות והתיבול. היה מבקש ממני לטעום את התבשיל ומתקן לפי עצתי. לעומתו, אמא, שהיא בשלנית מעולה, לא אהבה ש"מסתובבים לה בין הרגליים". כיוון שהיתה עסוקה מאוד בשנים ההן, ניהלה הכול בצורה מאוד פונקציונלית. היא אומרת שאבא היה זה שחינך אותנו למצוינות, אבל אני יודעת שהיא מגזימה בצניעותה. היא היתה נוכחת מאוד, לא מעט בזכות הדוגמה האישית שנתנה. אישה מאוד מוכשרת, פרקטית, צנועה וחרוצה, שרצה למרחקים ארוכים. אף פעם לא מתעייפת או נשברת, אף פעם לא נקלעת למצבי רוח, שמקשים עליה לתפקד. זה ניכר במיוחד בתקופה, שאבא שלי חלה בסרטן והיא לקחה את הכול על הגב שלה. סלע איתן, גם היום. יש לנו ביטוי כזה, עוד מזמן שאבא שלי היה בחיים, הרשמ"פ - ראש המשפחה, וכזו היא אמא שלי.

הבית שבו גדלנו היה בית משפחתי שמח, מלא ריחות וקולות. בית שהמקרר בו תמיד מלא. אמא שלי הכינה לנו בלילות שניצלים טריים והקפיאה אותם כדי שנוכל לחמם לעצמנו אחרי בית הספר. תמיד אפשר היה למצוא במטבח עוגות תוצרת בית. זהו מסוג הבתים, שכבר כילדה ידעתי שכך ייראה יום אחד גם הבית שלי - חם, משפחתי, חזק, אוהב אנשים. גם אני, כמו ההורים שלי בזמנם, עסוקה בקריירה אבל מעורבת מאוד בחיי הילדים שלי ואוהבת לבשל ולארח. זה חזק אצלי בגנים.

גם את השוויוניות לקחתי מהבית הזה. היום אני מבינה שאבא שלי היה סוג של פמיניסט. מכל התכונות הטובות שלו, זה אחד הדברים שהכי מדהימים אותי. ההורים שלי מאוד אהבו אחד את השני. הם היו חברים טובים שתמיד היה להם על מה לדבר. אמא שלי היתה לידרית, ואבא שלי דיבר עליה בהערכה רבה. היה ברור שיש בבית שני אנשים עם שתי קריירות. כשהתפרסמתי ופמיניסטיות ניסו לרתום אותי למאבקים למיניהם, אמרתי להם שאני לא יודעת על מה הן מדברות, שאני לא יכולה לשאת את הדגלים האלה. היום אני כבר מבינה דברים בצורה אחרת ויודעת שאני זו שגדלה בבית אחר, שהיה שונה מרוב הבתים בתקופה ההיא.

את ההצלחה של ההורים שלנו אפשר היום לראות בהתפלגות המקצועות של כל אחת ואחד מאחַי: איל יועץ פוליטי מוביל ומומחה לניהול משברים תקשורתיים, בעל תארים בתיאולוגיה ופילוסופיה, דרור עורך דין פלילי מהשורה הראשונה ובעל תואר במחשבים ובפילוסופיה, ליובל יש תואר במשפטים ובהנדסת כימיה אבל הוא בחר בתחום התקשורת ויחד עם איל הוא מוביל את "ארד תקשורת", משרד לתקשורת ויחסי ציבור מהגדולים בארץ. מיכל היא מדענית, בעלת תואר שלישי, חוקרת מוח.

 

***

 

הדרך שעושה ספורטאי מלמטה למעלה היא דרך ארוכה, דרך חתחתים בלתי־נגמרת שאף אחד לא יודע מה מחכה לאורך המסלול שלה ובסופה. אף אחד הרי לא הצביע על הילדה בת ה-10 בחוג ג'ודו ואמר: "אתם רואים את הילדה המתוקה הזו? אני אומר לכם, יום אחד היא תתחרה באולימפיאדה". בסופו של יום, הגרעין הקשה של המשפחה הוא זה שהאמין בי, עמד מאחורַי ונתן לי לגיטימציה למה שעשיתי, גם כשעשיתי את זה לכאורה בהגזמה - באימונים בלי סוף, בוויתור על דברים רבים, בנסיעות לבדי ברחבי העולם - בלי תמיכה של ההורים זה בלתי־אפשרי. יש לי הרבה חברים שמספרים לי שהיו ספורטאים טובים בילדותם, אבל ההורים שלהם לא תמכו בהם ולא עזרו, עד שבסוף הם התייאשו ופרשו.

אני באתי מבית רגיל, ממשפחה רגילה, אבל זכיתי בהורים מיוחדים ביכולת שלהם לתמוך בי ולהכיל אותי ממקום לא פשוט. הם היו זוג שכירים שעבדו קשה בשנות האינפלציה המטורפת, בלי שום עזרה מבית הוריהם - הם היו אלה שתמכו בהורים. ובתוך כל זה, בין חמישה ילדים, תקועה להם ילדה משוגעת על ספורט עם כל מה שכרוך בהתמודדות עם כישרון מיוחד שצריך להבין מה לעשות איתו. והם השכילו להבין, ללוות ולתמוך.

ההורים שלי אף פעם לא ראו בקריירה שלי הזדמנות להגשים את חלומותיהם שלהם. הם תמיד תמכו בי ככל שיכלו ודאגו להציב לי גבולות כשהיה צריך. אף פעם לא אפשרו לי לוותר על הלימודים או לפרוק כל עול, ועם זאת נתנו לי דרגות חופש משמעותיות, כולל בתקופת הלימודים, למרות שהמורים לא תמיד ראו זאת בעין יפה.

ילדים ספורטאים צריכים לדעת שאהבתם של הוריהם אינה מותנה בהצלחותיהם בספורט, שבבית מקומם בטוח ומוגן ושעל אהבת הוריהם הם אינם צריכים להתחרות. הורַי השכילו, בחוכמתם וברגישותם, לטעת בי את הביטחון הזה. הם ראו חשיבות רבה בתמיכה משפחתית רחבה, ולא היתה תחרות בישראל שהמשפחה לא התייצבה בה בהרכב מלא. כלומר, כמעט מלא: אמי אף פעם לא היתה מסוגלת לצפות בתחרויות שלי, לא באולם ולא בטלוויזיה. היא תמיד נפרדה ממני ליד הדלת ואמרה לי משפט שעם השנים הפך לחלק מההווי המשפחתי: "יעל, אנחנו מאוד רוצים שתנצחי, אבל נאהב אותך בכל מקרה".