צריך לעשות את זה יותר
ספרים שאני אוהב, אני סוגר אותם, מחזיק אותם ביד ולובש דרכם את החולצה. מחכה שהם ייצאו לי מהשרוול. לפני כן, מה שקופץ אליי מתוך ספרים זה רווחים כפולים בין מילים. רווחים אלה הם כבר חלק מהספר, ואני לא רוצה שיתוקנו במהדורות הבאות, אם יבואו. טעויות של מְעַמֵּד הטקסט לופתות אותי. אני קורא, הרבה אני קורא. הרוח מעבירה בשבילי את הדפים, השנים לקחו אותי בן ערובה.
אתה יכול להישאר אתי לכמה רגעים?
שיטה טובה לשים רגליים על מושב האוטובוס שלפניך היא בעזרת ספר. מכיוון שקריאת ספר היא לא דבר שכיח בימינו, מחשבות הנוסעים מתערערות ואינן יודעות מה לעשות עם ניגוד כזה; הנה, אדם חסר נימוס שסוליות נעליו סוחבות אתן שיירי שתן ונמלים מתות ממדרכות העיר, מונחות פרקדן על המושב שלפניהן, אבל רגע, מה זה בידיו? הו! עכשיו הם אינם יכולים להגיד דבר. אני קורא ספר. ללא ספק, אוטובוס הוא המקום הטוב ביותר לקריאת ספר, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה.
אני נוסע הרבה בזחלים עירוניים אלה. אני אוהב את הרעש המתוּסס של נטישת בלם היד, אני אוהב את רעש פתיחת הדלתות, אני אוהב לעקוב אחר השינויים שחלו בהם עם השנים, אני אוהב לזכור את דילוגי המחירים, אני אוהב לראות איך נהגי אוטובוס מנסים לא לתת למוניות שירות להיכנס לנתיב, אני אוהב לראות איך נהגי האוטובוס מרימים ידיים בכניעה לגילוי עריות זה, אני אוהב לדעת שכל אדם — לפחות פעם אחת בחייו — שמע את הצעקה "נהג, נהג," כשדלתות האוטובוס לא נפתחו, אני אוהב שהמיקרופון של הנהג נשאר פתוח, אני אוהב לראות נהגים מדברים ביניהם מדלת פתוחה אל חלון, אני אוהב לראות שני אנשים שלא מכירים פותחים בשיחה, אני אוהב לראות את השקט בזמן ריח נפיחה, אני אוהב לקרוא את הכתבים הנסתרים על אחורי המשענות, אני אוהב שמישהו צייר רוכב אופניים על החלון וזה נוסע אתי על המדרכות. אני לא נוהג לשלם באוטובוסים.
מאז ששירות זה — תשלום בהעברה עצמית שלא דרך הנהג — נכנס אל העולם, אין מאושר ממני. אני מתגנב. כמובן, איך לא, שבשביל מירוק המצפון אני אומר בלבי משפטים כגון "אני לא אשלם לתאגיד כזה גדול! שונא ממסדים אני, ובעד האדם הפשוט", או "הנה, פעם אמי נפלה באוטובוס בגלל נהג מטורף", או "אני לא מוכן לשלם למקום שבו רוצים אותי כחבר". וכיוב.
הבעיה בהתגנבות מסוג זה איננה העבירה על החוק, אלא האזרחים קנאי החוק. הדבר הזה ניתן לפתרון: עליך לעלות דווקא באחת מהדלתות הראשונות של זחל עירוני זה, לצעוד עד לאחוריו המשתפלים, ורק אז להתיישב, עם אישוני הנוסעים שמאחור. אוטובוסים המכונים "אקורדיון" יכולים להוות שטר ביטחון, בעיקר בסיבובים; אתה מבזיק ונעלם, פטה מורגנה עירונית בין שפשוף עיניים משתאה ופיות מיובשים. מי יודע מה עשית או לא עשית אחרי שחזרת מהמתים. שם, במושבים האחוריים, עם רצוחי חיים ונרקומנים, אני יושב. וקורא.
אם אין מקום לישיבה, אני לא קורא. אני עדיין לא יודע מה דעתי על קריאת ספרים באוטובוס תוך כדי עמידה. האבולוציה מאוד פשוטה: אני מניח שגם פעם האוטובוסים היו צפופים; אני מניח שגם אז, בשביל להעביר את הזמן, אנשים היו שולפים ספר לקריאה כשהם עומדים; אני מניח שזה היה מעביר, גם אז, את הזמן. כזה. עם הזמן הספרים נעלמו ואת מקומם תפסו המכשירים החכמים; דבר שיש לקבל בהרכנת ראש, ואכן הסביב כולו מורכן. אולם בעוד שעיון במכשיר חכם כזה או אחר תוך כדי עמידה מתקבל כיום בעיני המתבונן (זאת אומרת, ההתקבלות מתבטאת בחוסר התבוננות), אז קריאה באוטובוס תוך כדי עמידה? זה חמור יותר מלא לעמוד בצפירות במקום ציבורי! אין דבר נלוז מקריאת ספר בעמידה באוטובוס, למרות האבולוציה. מי אתה שבאת לעשות לנו רע על הנשמה? מה באת להוכיח? למה אתה חושב שאתה יותר חכם מאתנו? איזו התנשאות! האם לא שמעת על קצת ענווה? עלוב, עולב, ועוד ספר כזה עבה? אה! ובכן, במקרים כאלה עליך להתאפק עם קריאתך, לפחות עד שהטלת שתן באוטובוסים, לדוגמה, תיכנס לסבב בעקבות דיון פלורליסטי כזה או אחר ברשתות החברתיות, דבר שייתן, שוב, לגיטימציה לקריאת ספר בעמידה. אתה מבין למה אני מתכוון.
אה, עוד משהו לגבי קריאה באוטובוסים:
יש לבטל את ההנחה שכולם סביבך טיפשים. אמנם ישנה יהירות בקריאת ספר באוטובוס כאשר שאר הנוסעים מחליקים את אצבעותיהם על מכשיריהם המסורקים, וכמובן שמחשבה זו, שכולם טיפשים, הִנה רפלקס ראשוני ותלוי זמן, אבל עליך להציף את ראשך במחשבה אחרת, כזו שתנטרל את אותו ירי אוטומטי המשפריץ מאבק בין־דורי כזה, וזאת כדי לא להשתגר אל השגרה: אולי אלה המרכינים ראש אל המכשיר החכם קוראים מאמר של בן משפחה שכותב באיזה אתר וצריך עוד צפיות כדי שלא יפוטר, מנסים לפענח ויכוח ירושה שנכתב בקאפס לוק. כאלה. או אולי אפילו שומרים בתכתובת מישהו שמאיים להתאבד. הדבר הזה — מתן קרדיט — הוא חשוב מאין כמוהו על מנת שתוכל להמשיך לחיות כאדם הגון אל מול העולם. הנה, פעם אחת מישהו שישב לידי דיבר בטלפון ולא קרא. תפסתי אותו בצוואר, ירקתי עליו, מחצתי את ראשו אל החלון והיממתי אותו בכמה אגרופים (אני חושב שמסוג מגל; לא היה מקום פיזי ליותר מכך). אתה לא תעשה לי פה רעש עם הטלפון שלך. אף אחד מסביב לא התרעם, הרי קראתי ספר.
דבר שמפריע לקריאת ספר הם תורים. בעיקר בבתי מרקחת, דואר ומוסדות ממשלתיים. זה מאוד קל, במקומות מעין אלה, לזהות בקהל את לוקח המנהיגות על התור העצל; זה מתחיל בנשיפות המבקשות בתגובה את נשימות האחרים, ממשיך במבטים המחפשים מתנדב להשתלת קרנית ונגמר בנענועי ראש חלודים. משם קלה הדרך עד להתפרצות הראשונה שנזרקת לחלל האוויר ושמוציאה מריכוז. מיותר לציין שחלל האוויר עומד, לא זז. בז לכול, יהיה נכון יותר לומר. אותה הסתה למרד נגמרת לפעמים בכישלון (ראשו של לוקח המנהיגות מפסיק להתנועע; בובה סולארית עם רדת הערב), ולפעמים בהצלחה. ומהי הצלחה? השתתפות גועשת של שאר היושבים בתור בהתקוממות על כך שמעבר לזגוגית אין מספיק נותני שירות. והנה, כולם משתתפים באותו דיון, קמים אל הדלפק, מזרזים את הגחלים עם תנועות ידיים. ההסתה למרד כמעט מצליחה. אין להאשים אותם, הרי הם סוחבים בגופם צלקות איחורים בגלל דברים שכאלה, ובתוך אותן צלקות רשומים — כמעט כקעקוע — משפטים נוסח "רק ככה זה עובד פה!"
תקשיב, צר לי לאכזב, אבל לאור ניסיוני הרב בצפייה על הכלום, מקרי מרד כאלה לא ממש מצליחים, ואם כן, אז רק במרכזי שירות סלולאריים. אז, מיתוספת גם צעקת איום בדבר מעבר לחברה אחרת, ולמרות ידיעת כל הצדדים — הן המציג והן הקהל — שמחסנית זו מכילה כדורי סרק, מנהל המשמרת נדרש להגיע ונובר עם בואו בכיסי מכנסיו אחר סימולציות. אינני בקיא במה שקרוי דינמיקות קבוצתיות או הכשרות מקצועיות, שם בהחלט ייתכן מקרה שבו רכז הדרכה בעל אופי אובדני (אבל בעל אספירציות אמנותיות) יחליט להציג למנהלים עתידיים לקוח זועם ולהמחיש זאת בעזרת רולטה רוסית וכדורים אמיתיים. בכל מקרה, אני, באותן פעמים, גודע באיבו את אותו מסית למרד, את חיפוש עיניו והתנשפויותיו. את סיבובי צווארו. אני מזהה אותו וישר מרביץ לו. לוקח את ראשו ומטיח אותו כמה פעמים על הקיר שמאחוריו. דם נשפך. הרי קראתי ספר.
אין לי כוח להתדיין על ספרים. אני מתבייש כשאני קורא ספר טוב. פעם הלכתי ברחוב עם מישהי יפה, ומרוב שהיא היתה יפה התביישתי. אותו דבר. כל ספר שאני קורא, אני עוטף אותו בנייר פרגמנט אטום, ואת זה שלא הספקתי לעטוף לפני קריאתו, אני מניח — גם בדירתי — עם כריכתו האחורית כלפי מעלה. רק שהסובבים לא יראו מה אני קורא. איזו התהדרות עלובה היא זו שיראו את מה אתה קורא! שמעתי שיש דבר כזה "מועדוני קריאה". זאת בטח הבדידות; אנשים קוראים ספר ונפגשים לדבר עליו. את סדנאות הכתיבה אני עוד איכשהו מקבל; אין אנו יכולים להיכנס לנפשו של אדם הרוצה לעסוק בכתיבה ומבקש להתאבדותו רוח גבית, אבל בוא נאמר זאת כך: אם את האנשים בסדנאות הכתיבה — בעיקר בזמן שיעור העוסק בכתיבת זרם תודעה — כבר אי־אפשר להציל, אז את אלה של מועדוני הקריאה יש לחבק ולומר להם שהכול יהיה בסדר, שאפשר לצאת מזה. צריך אמונה. הם יושבים בסלונים מעוצבים כשעל ספריותיהם המבהיקות דחוסים ספרים שמסודרים — כל בעל ספרייה ועוררותו המינית — לפי סדר אלפביתי של שמות הספרים, שמות הסופרים, הוצאות, או — אלוהים אדירים — לפי נושאים, ומתדיינים. מבטלים את הדבר החשוב ביותר שהספר רוצה להציע: הלבד.
מעולם לא חטאתי בערבי קריאה שכאלה, אבל אין צורך להיות נוכח באחד כזה בשביל לדעת שאותם אלה המאכלסים ערבים מסוג זה, היו כך גם בבית הספר. הנה הם, פרצופים בסרטון ויראלי שרץ לאחור — מצולמים פעם בשנה באותו מקום — עד ילדותם; נשימותיהם מתקצרות, וקוצב הלב — סמל בית הספר שעל החולצה האחידה — מחשב את הדקות עד לצלצול ההפסקה, מחכים לרגע — בכיסם של בעלי המזל מביניהם שני סנט שנשארו מטיול לאמריקה — שבו יורשו לתת את משנתם על אותו ספר שכולם נדרשו לקרוא. יש שאפילו לא מחכים לתורם ומתפרצים, רדופי זנב עצמי, רטובי כפות ידיים, שמא מישהו יקדים אותם עם מחשבה דומה לשלהם. המחשבה על זה גורמת לי מה שמכנים תעוקה, ועדיין לא המציאו לה משאפים.
תראה, נברתי בכך לא מעט: מדוע מי שמדבר בטלפון מפריע — לי, לפחות — יותר מאשר אדם שמדבר עם חברו? אותו אחד שמנהל לבדו את מרכולות פּיו, מדוע הוא גורם לי גרדת? ואפילו אם אני לא קורא, מדוע הוא גורם לכך שחום גופי יתחיל להבהב, שאזיז את הרגל — מתופף שרוקע על פדל הבס שלו — במהירות? אפילו שהוא לא מדבר בקול רם, אפילו שהוא מדבר לאוזניות, אפילו שהוא לוחש (למען האמת, אלה הגרועים ביותר), אפילו שהוא רק יוצא להנהוני קול מול מושא דיבורו שמעבר לקו? לקח לי זמן להבין את זה. קרה מקרה, תמיד קורה איזה מקרה.
לא יודע מה קרה לי באותו יום, אבל לא הרבצתי לו מיד. לפעמים צריך רק לחבק חזק, וככה קמתי באותו יום; כולי מוּשָט. הוא ישב לידי ולא הפסיק לקשקש. משום מה, המשפט "תכבד אותי, וגם את זה שאתה מנהל אתו שיחה", יצא ממני. איזה משפט מטומטם, הרי אינני אשכנזי! בכל מקרה, הוא עשה את הדבר הכי פוגע וזה לא להתייחס; פשוט הסתכל עליי, וחזר לשיחה שלו. אפילו לא בהפגנתיות, דבר שאיכשהו הייתי מקבל. הייתי יודע מה לעשות גם עם "יש פה איזה דפוק אחד שמפריע לו שאני מדבר בטלפון. איפה היינו?" מצדו, או לפחות שהיה זה הומו שמדבר בלשון נקבה, משהו כמו "יש פה איזה וֶודְג' אחד שאומרת לי להפסיק לדבר בטלפון". כזה. אבל לא, הוא רק הסתכל עליי וחזר לשיחה שלו.
טוב, כבר אמרתי שמשום מה באותו יום לא מיד הרבצתי לו, ולחיבוק צריך שניים, אז מה שנותר לי זו השיטה הזאת שראיתי באינטרנט, כלומר לענות בקול נוסף למה שהוא אומר. זאת אומרת, לדבר אל חלל האוויר בהתאם לדבריו, להתייחס אליהם, לנהל דיאלוג עיוור, דבר שהיה מוציא אותו מאיזון, לפי האינטרנט לפחות (שם הביצוע היה לא פחות ממזהיר, אבל כלל דבר שלא היה לי בו כל רצון: מעין סגיר התנצלויות מטעם פורעי הנימוס כלפי אותו לוחם דרכים, הכולל לחיצת יד, מבט למצלמה ו"הבנה כנה של הדברים", כזו המלוּוה בכיווץ פה המדמה התנעת בכי פתיינית שעולם המבוגרים מביים כשהוא מקבל מכה מילדים קטנים). בכל מקרה, לאחר שהוא ניתק את השיחה הוא אמר את המילים האלה: זה שטח ציבורי.
הדבר הזה הכניס אותי לתדהמה. "שטח ציבורי" הרי שייך לציבור, ואני הוא הציבור! לא התלוננתי על כך באוזניו, אלא באוזניי.
כן, אני עם סוכר אחד.
בכל מקרה, כנראה שצמד מילים זה — "שטח ציבורי" — היה עד אז אחר, לפי תפיסתי. מה כבר יכולתי להגיד? לפי תפיסתו הוא צודק. ואז, לאחר שהבנתי שחיבוק לא יהיה כאן, כשבאתי להרביץ לו, כשבאתי לתפוס את צווארון חולצתו המבהיק ביד אחת ולתת לו איזו הגונה עם היד השנייה, הוא אמר: "ומה אם הייתי מדבר עם מישהו שנמצא כאן לצדי? נניח שהייתי מדבר אתך? לא" — וכאן סקר את בגדיי — "אתך לא הייתי מדבר, אבל נניח שהיה כאן מישהו אחר ואתה היית מאחור, גם אז זה היה מפריע לך? מה, אסור גם לדבר? מה קרה?" והכול בפנים רגועים, והכול בשלווה ובנחת. אפילו זלזול — משהו שהייתי מסתדר אתו — לא היה.
באותו יום ירדתי מובס מהאוטובוס. אפילו כמה תחנות לפני שסיימתי לקרוא. כל הטקס היה בתוכי; בכי, רחמים עצמיים, מעונה שכבתי על קדושתי. הכול. אני דמות מוכּרת בכמה אוטובוסים, וגם, בוא נודה, די פוטוגני, אז אני משתדל לא לעלות על קווי אוטובוס בזמנים קבועים (מקדים עלייתי, או מאחר בכוונה) דווקא מהסיבה הזאת, כי אין לי כוח לחלק חתימות, להצטלם, לטפיחות על השכם, או שאיזה תחקירנית טלוויזיה תתיישב לידי ותנסה לדוג אותי כדי שאופיע באיזה אייטם נוסח "האיש שנלחם בטלפונים באוטובוסים", והנה, ממרר בבכי ירדתי משם. ניסיתי ללטף את הראש שלי, אבל לא היתה לי יד רדומה כמו אחרי שאני ישן עליה בכוונה כדי להזמין אחת זרה.
נברתי בזה ימים טובים. מדוע זה הפריע לי, מה שהוא אמר. זה נכון: האדם נולד לדבר. הוא אמנם מדבר יותר מדי, האדם, אבל עדיין, הוא צריך לדבר. נניח: לבקש שתייה ללא קרח, יותר מלח, לשאול אם מעלית יורדת או עולה, מתי אפשר להוריד את התחבושת, מאיזה שער בבית עלמין הלוויה תצא. צרכים מסוג זה. יותר מזה אין צורך. ובכל זאת מדברים, ולמרות כל זאת, לא מצאתי לזה תשובה: למה הוא, האדם המדבר בטלפון, מפריע לי, וצמד דברנים המנהל דיאלוג חי — לא.
המסקנה כל־כך יפה עד שאני בז לה: דיאלוג בין שניים יוצר שיווי משקל למאזין. שני קולות שולחים חוט תפירה בין שתי אוזניו, והוא, המאזין, לא נופל אל תוך אונה אחת בלבד. הוא נע ונד; שומע משפט, מחכה, שומע משפט. שומע שאלה, מחכה, שומע תשובה. וכן הלאה. עם הזמן הוא, המאזין, לומד את המוזיקה של הדברים, את קולותיהם של הדוברים, את הנימה, אפילו את מחשבתם (ואם הוא, המאזין, בעל תנוכים ארוכים כמוני, אז גם יידע את התשובות לפני שהן נאמרות) ושיחתם נעלמת בגופו.
ביום שהבנתי את זה, כמעט שרפתי את כל הספרים שיש לי עם הטריק הזה של שני סיפורים שונים שמסופרים במקביל, דף מול דף. ללא ספק, פריצת דרך. אני לא מאמין למשפטים נוסח "אם הבנת מאיפה זה מגיע אז פתרת חצי בעיה", אבל כאן בהחלט הבנתי: זה מגיע מהציבור לאוזניים שלי! והנה, מכאן, ולעולמים, יכולתי גם לדעת למה אני נרתע מאנשים שמדברים לעצמם, מוכי חבר מדומיין כמו שההורים שלי היו. תגלית זו לא היתה פחותה מהקודמת! ידיעה בטוחה שאני לא מפחד מאותם אנשים שמדברים אל הכלום, אלא ששיווי המשקל שלי אובד כאשר אלה נמצאים לידי; הקריסטלים שבאוזן מתחילים לזוז, ומשם, מה שנותר לי הוא ליפול לתוך עצמי, עם מילה שאני לא אוהב: ממואר.
