צרות של עשירים

הקדמה

 

באוגוסט 1996 עליתי לישראל משווייץ. במונית מנתב"ג סיפרתי לנהג בהתרגשות שאני עובר לחיות בארץ. הוא תקע בי מבט.

"שוויצרי עולה לישראל באוגוסט? אתה בטוח?"

מזמן לא הייתי בטוח כל כך במשהו. הכרתי את ישראל עוד מילדוּת, ובכל ביקור שלי הרגשתי יותר ויותר שייך לכאן. כמו כן הייתי משוכנע שבקרוב תהפוך תל אביב לשער השלום במזרח התיכון, והאזור ישגשג כולו. כך שגם מבחינה מעשית העיתוי לעלייה היה מושלם בעיני.

בתום הנסיעה, כשעצרנו בפתח הבניין, הנהג הוציא את המזוודה שלי מתא המטען והניח אותה ליד המעלית. הוא נפרד ממני בלחיצת יד ובאיחולי הצלחה.

למחרת הלכתי לפגוש את אברהם בורג, יו"ר הסוכנות היהודית דאז. הכרנו בשווייץ. עד מאי 96' מילאתי בהתנדבות את תפקיד נשיא 'קרן היסוד' בציריך. גייסתי כספים עבורה ותרמתי לה בעצמי סכום כסף נכבד. באופן אירוני, הקרן שתרמתי לה מימנה כעת את בואי לארץ בגלל חלקה בעידוד העלייה, אבל זה לא שייך לסיפור. עכשיו, בישראל, הרגשתי שהגיעה העת לחיות כאידיאליסט מושבע ולעסוק בפעילות ציונית, כפי שרציתי תמיד. שקלתי אפוא להתחיל לעבוד בסוכנות היהודית. בורג הקשיב לי, ואחרי כמה דקות של שיחה אמר, "פיליפ, אתה בנקאי שוויצרי, זאת המומחיות שלך, וזאת הדרך הטובה ביותר שתוכל לתרום בה לישראל. אנחנו זקוקים לאנשים כמוך."

וכך עשיתי. אחרי שלושה חודשי אולפן התחלתי לעבוד באחד הבנקים הישראליים, במחלקה הבינלאומית של בנקאות פרטית. הידע שלי בדבר שיטות עבודה אירופיות לצד כל השפות שידעתי היו קריטיים לתפקיד, אבל עד מהרה הבנתי שאין דמיון בין בנקאות ישראלית פרטית לבין בנקאות שוויצרית פרטית, הן מסיבות רגולטוריות והן בהיבטים של שיטת העבודה ותרבות מתן השירות. היו אלה שתי ישויות שונות, והשביתה הראשונה של עובדי הבנק הבהירה לי את זה היטב. העובדים רצו לעבור לחמישה ימי עבודה בשבוע, ואני תהיתי איך מסבירים ללקוחות אירופאים שאי־אפשר לתת להם שירות כי יש שביתה. כמו כן, בשווייץ הבנקאות הפרטית מושתתת על ניהול הוליסטי למתן פתרונות מקיפים, ובישראל אין צורך בזה, שכן הניהול נקודתי ומטרתו תוצרים ולא פתרונות. מניסיוני ידעתי ששיטת הניהול הישראלית חוטאת למטרה. ניהול כלכלי רווחי למשפחות מחייב בנקאות הוליסטית, כי הזווית הכלכלית − על אף חשיבותה העצומה − לעולם איננה כל התמונה, ומבחינת הלקוח הפרטי יש לראות את כל התמונה כל הזמן.

לאחר ארבע שנים עזבתי את הבנק והחלטתי לפתוח 'פֶמילי אופיס' עם כל הידע והניסיון שרכשתי בעבודתי בשווייץ בניהול הון משפחתי במובן הרחב. השימוש במושג פמילי אופיס שגור היום וכמעט מובן מאליו, אבל בסוף שנות ה־90' זה לא היה כך. ההחלטה לפתוח משרד פרטי אמנם התבססה על ניסיון ואמונה שכך נכון לעשות, אבל ידעתי שהדרך ארוכה. התחלתי במתן שירותים חלקיים למשפחות − ניהול כספים, ייעוץ להשקעות בישראל, שיחות על צוואות, עצות לניהול ירושה, כל מה שעשוי לסייע ללקוחות שלי לנהל נכון יותר את משפחתם ואת ההון שלהם.

ואז הכרתי את ג'יי יוז − עורך דין אמריקני, דור שישי במשפחת אנשי עסקים, שקנה לו פרסום בזכות ספריו, מאמריו והרצאותיו בנושאים הקשורים בהון משפחתי. בשנות ה־90' יוז מאס בעבודתו כעורך דין שטיפל בצוואות ובהסכמי ממון וירושות, כי לתחושתו היא חטאה למטרה. "עבדתי, דיברתי ושכנעתי," הוא סיפר לי בפגישתנו הראשונה, "וברגע האמת תמיד התגלעו סכסוכים בין בני המשפחה. כנראה לא די בכל העצות, הבקשות וההוראות שהשאירו אבות המשפחה כדי למנוע סכסוכים בעתיד." בעקבות התובנה המקצועית הזאת הסיק יוז שחוזים והסכמים בין בני משפחה בעלי עסקים משותפים והון משותף אינם יכולים לבוא במקום הידברות ותקשורת. הוא היה מהראשונים שפיתחו את המחשבה האינטואיטיבית ש"הון" אינו רכיב כספי בלבד, ושמשפחה רב־דורית כוללת 'הוֹנים' מחמישה סוגים שונים,1 שלכל אחד מהם חשיבות ומקום משלו בסך כל התשואות המשפחתיות. נוסף על הון כספי הגדיר יוז גם:

 

הון אינטלקטואלי:

בני משפחה שהתפתחו מחוץ לעסק המשפחתי ויכולים לתרום מהידע שלהם למשפחה.

 

הון אנושי/רגשי:

בני משפחה שתורמים ללכידות המשפחתית.

 

הון חברתי:

בני משפחה שתורמים לחברה דרך קרנות ועבודה קהילתית.

 

הון רוחני:

מורשת משפחתית. הערכים שאבות המשפחה מעבירים הלאה לדורות הבאים − היסטוריה, סיפורים, חוויות ואמונות שילוו אותם הלאה.

 

עצם העובדה שהמונח 'הון' מתפצל לסוגי 'הון' שונים מעידה על תפיסה חדשה של כסף. מנהל פמילי אופיס, טען יוז, צריך ליצור אינטגרציה בין כל סוגי ההון שבידי המשפחה, כי במשפחה ששוררים בה כבוד ואכפתיות הדדיים, תקשורת בין־דורית, הבנה, ערכים משותפים ונאמנות, יש סיכוי גבוה להעברה מוצלחת של החברה המשפחתית מדור לדור.

מאז הפגישה שלי עם יוז אני מגיע לארצות הברית פעמיים בשנה למפגשים מקצועיים ב־2CFF − קבוצת חשיבה של מאה אנשי מקצוע, שהיא פורום סופרוויז'ן שארגן יוז עם אנשים עתירי ידע מכל התחומים של פמילי אופיס − פסיכולוגיה, משפטים, כלכלה, ייעוץ משפחתי, פילוסופיה כלכלית ובנקאות. אני ממשיך לעדכן ולהתעדכן מרשת הידע העולמית הקשורה לפמילי אופיס ולתרום לה מהניסיון שצברתי בניהול פמילי אופיס בישראל.

הפמילי אופיס הישראלי מתמודד עם בעיות שונות מאלה של הפמילי אופיס האמריקני − בישראל יש פחות כסף, המשפחות קטנות יותר, ויש רגולציות וחוקי מס שונים ומספר לא מבוטל של משפחות שפרושות גלובאלית ולא מקומית, להבדיל מהמקובל באמריקה.

רוב המשפחות שניהלתי לאורך השנים, במשרדים באירופה ובמשרד בתל אביב, הן משפחות שהדור הראשון שלהן הוא מהגר יהודי. זהו סוג משפחה המוּכּר פחות לאמריקנים. המהגר היהודי הוא אדם שנדד זמן רב, שיכול היה להיוולד בעיירה קטנה בצ'כיה שעברה לשלטון הונגרי ואחר כך לידי הרוסים, ואז לברוח משם דרך איטליה ולהגיע לישראל. אם הפחד הקמאי של האמריקנים הוא מפני המיתון הגדול, הרי הפחד הקמאי של הלקוח שאני משרטט כאן הוא מפני הנדידה והסילוק, הרעב והעוני, והתפיסה הכלכלית שלו מבוססת על היסטוריה של קניפעלך.3 לא מעט סיפורי מקרים מעבודתי ממחישים את זה (ראו חלק שישי). היחס של אנשים אלה לכסף מורכב מאוד, והטיפול בהונם דורש התוודעות עמוקה להישרדות שלהם, כי רק כך אפשר לתווך ביניהם לבין ילדיהם ולהפוך את הונם להון יציב ושמיש.

ואולם למרות ההבדלים האלה בין המשפחה העשירה האמריקנית לזו הישראלית, יש עיקרון בסיסי וטבעי אחד שכולנו ב־CFF מסכימים עליו: משפחה היא מהות שראוי מאוד להילחם עליה.

 

 

 

 

1 James E. Hughes Jr., Family Wealth: Keeping it in the Family − How Family Members and Their Advisers Preserve Human, Intellectual and Financial Assets for Generations, Bloomberg Press 2004

2 Collaboration for Family Flourishing

3 קניפעל: קשר, ביידיש. ביטוי לבדים שנקשרו לצרור ובתוכם הוטמן כסף לשעת חירום