1
קדחת וִיָאנָה
בכל אותו השבוע היתה אמא מרוטת עצבים. היא נכנסה למין התקף ניקיון כזה, שממש לא אופייני לה, ופשוט לא היה אפשר להוציא אותה ממנו.
"שִׁיטָאקי!" היא צעקה עלי, "תפסיק לפזר את הבגדים שלך בכל מקום!"
"מָאִיטָקי!" צרחה על אחותי הקטנה, "אם הסמור המבאיש הזה שלך יעשה את צרכיו עוד פעם בבית, אנחנו מוסרים אותו! כנ"ל לגבי הבואש הסרוח!"
מָאִיטָקי פרצה בבכי, כמובן, ואחותי התאומה נָמֶקוֹ היתה צריכה לנחם ולהרגיע אותה במשך כמעט שעה שלמה.
על שימֶג'י, אחי הבכור, איימה אמא שאם לא יפסיק מיד להכניס הביתה את כל הרגבים ומיני הסלעים שהוא מוצא בחוץ, הוא יכול מבחינתה לעבור להתגורר בחצר עם כל אוספיו. רק אתמול פקדה עליו לאסוף מרצפת חדרו את השבלולים שהוא אוסף בשקדנות ולרכז את כולם בסלסילת קש. לרוע המזל, במהלך היום שחלף התעוררו השבלולים לחיים והחליטו לזחול משם בחזרה אל מרכז השטיח. אמא כמעט יצאה מדעתה כשמצאה אותם כעת ישנים שם בערֵמה ונוחרים נחירות רמות. היא מיהרה להעניש בחומרה את שימֶג'י, שלא באמת היה אשם.
אבא, שננזף בעצמו לאחר שהשאיר פירורי עוגת דלעת על השיש במטבח, אמר לכולנו שהוא חושב שהדבר הטוב ביותר לעשות כרגע הוא פשוט לא להתעסק עם אמא ולהשתדל להיענות לכל מה שתבקש. "קדחת וִיָאנָה", כפי שהוא קרא לזה, תחלוף כלעומת שבאה בתוך ימים ספורים.
וִיָאנָה היא בת הדודה שלי. אמא אוהבת אותה אהבת נפש ומתייחסת אליה כאילו היתה בתה. לפני כמעט שנה ויאנה התחתנה עם בחיר לבה פֶּיוֹטי, ומיד אחר כך עזבו שניהם את הכפר ועברו לגור בעיר הגדולה. האמת היא שזה סיפור די עצוב, כי החתונה גרמה לנֶתק ולמריבה קשה בין ויאנה להוריה, מפני שהחתן המדובר איננו שדון־יער טהור כמונו, אלא בן תערובת לאם פֵיה ולאב שדון־יער. ויאנה לא יכלה להסתיר את העניין מהוריה בגלל הכנפיים הגדולות של פֶּיוֹטי. כשאבא של ויאנה ראה בפעם הראשונה את חתנו לעתיד, הוא התרגז מאוד, לא היה בעיניו דבר גרוע יותר מאשר נישואי תערובת. אבל ויאנה לא ויתרה, והודיעה לאביה שאין בכוונתה לבטל את החתונה ואביה אמר לה שאם כך, היא מנודה מהמשפחה.
"את כבר לא הבת שלי!" הודיע לה בקול קשה, "התנהלותך הבלתי נסבלת ממיטה חרפה על משפחתנו ועל כל שדוני־היער באשר הם!"
ויאנה נפגעה עד עמקי נשמתה, אבל בכל זאת עמדה על שלה.
דודתי, אמא של ויאנה, ממש נקרעה בין בעלה לבתה הבכורה. מאז החתונה ומאז עבר הזוג הצעיר אל העיר הגדולה, הקשר בין ויאנה למשפחתה נותק לחלוטין.
אמא, שהיתה ממש מזועזעת מכל העניין, החליטה לטפל בוויאנה במקום הוריה, ומאז הקשר ביניהן הלך והתחזק. ויאנה אסירת תודה לה על כך, ובסופו של דבר, כולנו הרווחנו מכך מפני שוויאנה ופֶּיוֹטי הם באמת יצורים חביבים ומקסימים.
לא התחשק לי בכלל לספר את כל הסיפור הזה, כי הוא נורא עצוב בעיני. אני מקווה שההורים שלי אף פעם לא ינדו אותי, ולא משנה מה אעשה. אמא אומרת שהגיס שלה הוא שדון־יער צר אופקים (אם כי בהחלט לא צר ממדים - הוא שמן כמו היפופוטם ננסי), ושככה מגיבים שדוני־יער שמרנים וחסרי השכלה. אני יודע שבסתר לבה גם היא בעצמה מקווה שאחַי ואני נינשא בבוא העת לשדוני־יער ולשדוניות־יער ולא ליצורים אחרים, אבל היא לעולם לא תודה בזה בקול. ואולי אני טועה בכלל, ואבא ואמא עוד יפתיעו אותי עם הפתיחות שלהם, אי אפשר לדעת. עובדה שהם אימצו אל חיק המשפחה את ויאנה ואת פֶּיוֹטי.
בכל אופן, למה אמא נכנסה ל"קדחת ויאנה"? מפני שלפני שבוע יונת הדואר שלנו הביאה לנו מברק שנרשם באותיות גדולות על גבי גליל של נייר קלף, והיה כתוב בו כך:
משפחה יקרה,
בשעה טובה, אני הרה ועומדת ללדת בעוד זמן קצר!
מכיוון שמדובר בצאצא הראשון שלי ואני חסרת ניסיון בנושא, אני מבוהלת מאוד. האם תסכימו לארח אותי בביתכם למשך תקופה משמעותית זו בחיי ולסייע לי במהלך הלידה ולאחריה? שמעתי שבכפר שלכם יש בית יולדות נפלא, ואני מעוניינת ללדת בו.
אני צפויה להגיע אליכם ביום שמיני לפנות ערב.
להתראות, יקרים שלי,
מתגעגעת,
ויאנה
כשאמא קראה את המברק, היא פרצה בבכי. היא היתה נרגשת מאוד. מצד אחד, הצטערה על כך שאחותה לא תזכה להכיר את הנכד או הנכדה החדשים שלה, ומצד שני, שמחה לקראת ביקורה הממשמש ובא של ויאנה ולקראת הלידה הצפויה. מרגע שהמברק הגיע היא נכנסה להתקף של ניקיונות וסידורים ועשתה הכול כדי להביא את הבית ל"מצב סביר", כפי שהגדירה זאת.
"ויאנה זקוקה למקום נעים, נקי ומסודר," הסבירה לכולנו, "והתינוק שצפוי להיוולד זקוק לשקט ולשלווה."
אבא נחר בבוז ואמר שהתינוקות במשפחה שלנו אף פעם לא זכו לשקט או לשלווה, וגם לא לבית נקי ומסודר. אבל אמא, שנפגעה מאוד מהאמירה הזאת, אפילו לא זיכתה אותו בתשובה, אלא רק עפעפה בעיניה בעלבון.
מאז, אפשר להגיד, אמא השתגעה לגמרי, ולא הפסיקה לאמלל אותי ואת יתר בני המשפחה בניסיונותיה הנואשים לגרום לנו לשמור על הסדר והניקיון.
זה עבר לה באותו יום שמיני שבו ויאנה הגיעה. אבל אז התחילו צרות אחרות...
