פתח דבר
אני עומדת ליד הדלת, מחליקה את הידיים על החצאית כדי לנסות להרגיע את הרעד. יד שמאל מתרוממת כאילו מאליה כדי להקיש על הדלת, אבל נעצרת. כוחו של הרגל שטבוע בי מאז שהייתי קטנה –
לחשוב תמיד לפני שאני פועלת, שלא אעשה משהו שאני עלולה להתחרט עליו. אולי.
בשביל מה אני צריכה את זה? אם אכנס פנימה כבר לא תהיה דרך חזרה. מילא המעשה שאני הולכת לעשות, איתו אני עוד יכולה לחיות, אבל הרגשות, הרגשות שזה יעורר בי...
זמן רב אני חיה בשלווה עם החומות שבניתי מסביב ללב שלי, לא מרגישה דבר; לא מרגישה צער. לא מרגישה שמחה. לא מרגישה כאב. בעיקר לא מרגישה.
בתוך הראש שלי מתנהל דיאלוג בלתי פוסק בין זו עם השמלה האדומה הסקסית לבין זו עם חליפת הבגדים האפורה. האדומה מנסה לדחוק בי להקיש על הדלת, כולה סמוקה ונרגשת. הרבה זמן שהיא נמצאת בתרדמת, רק לאחרונה היא התעוררה לחיים. אני כמעט מתפתה למלא את מבוקשה, אבל האפורה מסתכלת עלי בסבר פנים חמור. יותר מזה, היא מביטה בי במבט מאוכזב.
׳שלא תעזי,׳ היא מתרה בי, ׳אחרי כל מה שעברנו, איך את יכולה בכלל לחשוב על זה?!' היא ממשיכה, אבל האדומה לא מוותרת; עד שהצליחה לסדוק את החומה, היא לא מתכוונת לעצור. ׳התחלת כבר, בבקשה אל תפסיקי עכשיו, אני כל כך רוצה להרגיש שוב,׳ היא מתחננת אלי.
האפורה עונה לה בנימה מזלזלת: ׳את הסדקים הקטנטנים אפשר עוד לאחות... אפשר עדיין לחזור אחורה... את לא יודעת מה את מבקשת מאיתנו…׳ היא מביטה בי שוב, ׳את בטוחה שאת מוכנה לשלם את המחיר הכבד הזה בשביל כמה ריגושים זולים? שאזכיר לך מה עומד פה על הפרק? הרי לא תהיה דרך חזרה... את יודעת מה יקרה אם הוא יגלה.׳
אני מנסה לרגע אחד להשתיק את שני הקולות שמתרוצצים לי בראש. רגע אחד של שקט זה כל מה שאני צריכה. בזמן האחרון, מאז שהכול התחיל, הן כל הזמן נלחמות אצלי בראש.
עוד לפני שאני מצליחה לאזור אומץ ולהקיש על הדלת אני שומעת צליל שמבשר על בואה של המעלית. זוג מבוגר יוצא. הוא עם שיער כסוף, לבוש בגדים מהודרים; היא נראית בת גילו, קטנטונת עם חיוך מאיר פנים. היא משחילה את היד בזרוע שלו והם צועדים מחובקים, צוחקים. הם עוברים לידי, מסתכלים עלי במבט בוחן וממשיכים הלאה.
׳את רואה?׳ אומרת לי האדומה, ׳זה בדיוק מה שמחכה לך שם מעבר לדלת.׳ אבל האפורה מצקצקת בלשון, ׳כן, זה החלק הטוב, אבל מה עם כל השאר? מה יקרה כשהוא יגלה? את תישארי בלי כלום!׳
אני נושמת נשימה עמוקה ומשחררת את האוויר לאט־לאט, מנסה להירגע. הגיע הזמן להחליט. זה עכשיו או לעולם לא. האדומה קופצת בשמחה: ׳עכשיו! עכשיו!׳ היא צועקת לי, ׳אל תחשבי, פשוט תפעלי! את זוכרת איך הוא גרם לך להרגיש בפעם האחרונה? את לא רוצה להרגיש ככה שוב?׳
אני כמעט משתכנעת, מרימה את היד להקיש על הדלת, אבל האפורה לא מוותרת ומנסה בפעם האחרונה להתערב בהחלטה שלי. ׳את תתחרטי על זה,׳ היא אומרת ונימת קולה מתמלאת תבוסה.
אני מקישה על הדלת. היא נפתחת כמעט מייד. הוא עומד שם, מחייך אלי. דפיקות הלב שלי מואצות. אני מחייכת אליו חיוך קצת מהוסס. אחרי הכול, כל כך הרבה זמן לא חייכתי באמת...
הוא סוגר אחרי את הדלת.