נערה בחולצה כחולה

1

קוראים לי יונתן, יונתן מרציאנו. אני בן ארבע־עשרה, ואני מאוהב בנורית סתיו, רק שהיא לא יודעת. אני תלמיד די טוב, אפילו מוצלח. לפני שבוע כתבתי חיבור "על מה אני חולם בלילה" בעשרים גרסאות לעשרים תלמידי הכיתה, בלי שאף חיבור חזר על עצמו, ולא מפני שכל אחד סיפר לי את החלום שלו, כולם היו חלומות שלי, וכולם קיבלו אצל המורָה שחר טוב מאוד. ועל מה חלמתי? על נורית סתיו, כמובן. מלכת הכיתה שמתחתי. פעם היא רקדה לפני בשבעה צעיפים, פעם היא לקחה אותי בשבי במלחמה והתאהבה בי, פעם היא עפה אלי על סוס עם כנפיים, פעם הפכה אותי מצפרדע לנסיך ועוד ועוד. נורית היא הצברית היחידה בבית הספר "מוריה", שכולו עולים חדשים. היא תמיד לבושה מכנסי התעמלות קצרים וחולצה כחולה עם שרוך לבן. יש לה עיניים גדולות, אחת כחולה ואחת ירוקה, ושיער של שיר השירים אסוף בשתי צמות קטנות על החזה. בריקודים "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", ו"שימי ידך בידי, אני שלך ואת שלי", היא תמיד לקחה אותי ואני אותה, אבל עכשיו היא לוקחת את בולוש, תלמיד חדש שהגיע לא מזמן מפולניה. הוא בן שבע־עשרה, דומה לברט לנקסטר, יש לו סכין מתקפלת, והוא כל הזמן פותח אותה וסוגר וכל הבנות מאוהבות בו. בכיתה הוא לא מדבר בכלל, כי הוא לא יודע טוב עברית. רק שותק וחורט בסכין על השולחן לבבות וחצים. וכשמשחקים כדורגל, הוא תוקע את כל הגולים. הוא גבוה ממני בראש והוא כבר מתגלח.

אז כל בוקר אני אורב לה ליד הקיוסק מול קולנוע "כרמל", כדי לראות אותה הולכת לבד לבית הספר. אולי היא תראה אותי ותפנה אלי. תמיד היא שם באותה שעה עם אותו ילקוט ואותה חולצה כחולה עם שרוך לבן. בלבי אני קורא לה זומורוד, על שם הנסיכה מ"אלף לילה ולילה". עד שיום אחד ראיתי אותה הולכת עם ז'ולייט אסולין הג'ינג'ית, גם עולה חדשה, שיושבת לידה על הספסל. הן גרות באותו בית, דירה ליד, אמרה לי הג'ינג'ית. לא, אין לה בעיה לקחת אליה מכתב ממני.

כתבתי לה שבלי החולצה הכחולה הייתי חושב אותה למריה מונטיז, שיצאה מהמסך של "כרמל". אני רוצה לדבר איתך, אבל מתבייש. למחרת הג'ינג'ית רצה אלי עם מכתב: לי נדמה שאתה המפרי בוגרט. גם אני רואה אותך כל בוקר, אבל לא מעזה. יופי שז'ולייט יכולה לקשר בינינו.

ומאז כל יום הגעתי מוקדם לבית הספר לפגוש את הג'ינג'ית, לקבל ממנה מכתב ולמסור לה מכתב. בכיתה אני חושב כל הזמן על מה שנורית כותבת, ומה שאני צריך לענות, ומנסה להבין מה היא מתכוונת בכל מילה. עד שאתמול הביאה לי הג'ינג'ית סוף־סוף את מכתב הבשורה. היא קבעה לי פגישה.

כל היום חשבתי איך תהיה הפגישה. מה נעשה? ניתן ידיים? נתנשק? בבית לא היה לי חשק לדבר ולא לאכול. חיכיתי בהתרגשות לשלוש, אך בשתיים כבר יצאתי עם זר ורדים אדום. כל פעם תולש עלה וזורק, עד שהלך אחרי שביל ורדים, ובלב שר לי "אח, הפגישה, הפגישה שתבוא..."

הגעתי לתחנת הכרמל 11 חצי שעה לפני. לא שיש לי שעון, אבל עברו אנשים והם אמרו לי שתיים וחצי, שתיים ושלושת רבעי... התפלאתי שלא הופיעה מיד, אבל המשכתי לחכות שהנה דלת הבית תיפתח. נשענתי על עמוד החשמל, מביט בחלון הסגור ממול, מצפה שהוא ייפתח והיא תנפנף לי ביד, תגיד שהיא כבר יורדת, אבל התריסים נשארו אדישים, כאילו לא ראו ולא שמעו. בשלוש וחצי חשבתי, אולי ההורים לא נותנים לה לצאת עם בנים. בארבע חשבתי, אולי לדפוק על הדלת, להגיד שאני פה, אבל פחדתי שאולי היא מחכה שההורים יצאו. סבלנות, זה מה שצריך. היא בטח על קוצים כמוני, מחכה שהאורחים יסתלקו, שהחברים שבאו לקחת שיעורים יעזבו. בחמש חשבתי, אולי התכוונה לשש וכתבה שלוש. בשש חשבתי, אולי היתה טעות ביום, והיא התכוונה ליום אחר. כשהשמש שקעה ונדלקו הכוכבים התחלתי לתלוש את עלי הכותרת של הפרחים שנותרו: באה, לא באה, באה, לא באה, עד שגמרתי הכול והייתי בתוך מעגל ורדים. נדרתי שאני לא יוצא מהמעגל עד שהיא יוצאת, אבל כל האורות כבו וכל החלונות והשערים ננעלו, רוח העיפה את עלי הוורד, והיא לא יצאה. רק אז הסתובבתי והלכתי עייף הביתה.

בבוקר, בבית הספר, כשראיתי את הג'ינג'ית, התביישתי. פחדתי שהיא תדע על הכישלון שלי, אבל דווקא היא ניגשה. - יש מכתב? שאלתי. - לא, היא ענתה. - את יודעת שהיתה לנו פגישה והיא לא באה? - כן, אני יודעת, היא אמרה. - אז מה קרה? היא חולה? - אגיד לך את האמת... - מה? איזו אמת? - היא בכלל לא חיכתה לך. - מה לא חיכתה? - היא בכלל לא כתבה לך. - מה לא כתבה? - זאת אני כתבתי לך, אמרה הג'ינג'ית בקול קר. - את כתבת לי? ומה עם המכתבים שאני כתבתי? - הם אצלי, היא אמרה. - קראת אותם? שאלתי. - בטח, היא אמרה, אני גם חיכיתי לך. - את חיכית לי? - אתה עמדת מול הבית שלי, ואני והחברות הסתכלנו עליך מאחורי התריסים, היא אמרה וצחקה. - מנוולת! צעקתי והושטתי יד למשוך בשיער הג'ינג'י, אבל היא ברחה. רדפתי אחריה מתנשם, אבל היא היתה זריזה ודילגה בין הספסלים של הכיתה, צוחקת, עד שנעצרה ליד הקיר. תפסתי אותה בצוואר והתכוננתי להכניס לה אגרוף. במקום זה הצמדתי את הפה שלי לפה שלה בנשיקה ארוכה, אחר כך נשכתי אותה חזק בשפתיים, עד שצעקה וירד לה דם על השמלה. רציתי לברוח, אבל היא החזיקה בי חזק, חיפשה את שפתי ולא נתנה לי ללכת, והייתי צריך להיאבק בה כדי להתנתק ממנה ולהסתלק.