פרק 1
ביאנקה
בפעם הראשונה שבה ראיתי את האדם הידוע ברחבי מדינת לואיזיאנה בכינוי 'החיה', חשבתי שהוא לא יכול להיות גרוע כמו המוניטין שלו.
מתברר שטעיתי.
הוא היה גרוע יותר.
לבוש כולו שחור, גבוה בראש מכל אחד אחר, כתפיו כה רחבות עד שהן מטילות צל מפחיד על רצפת העץ המבריקה, ג'קסון בודרו סקר את חדר האוכל ההומה במסעדה שלי בהבעה של מלך שנתקל בכפר של איכרים מוכי מגפה.
שפתו הייתה מעוקלת, עיניו מצומצמות ואפו מורם כה גבוה עד שתהיתי אם הוא נכנס כדי לא לטבוע בגשם.
"בשם אלוהים! יש כאן איש זאב! תביאו את השום!"
הסו־שף שלי, אמברוזין, עמדה לידי, ליד התנור במטבח, והחוותה סימן צלב על חזה השופע בעודה מציצה דרך קיר הזכוכית על האדם בשחור. אֵיני, כפי שכונתה בחיבה על ידי כל מי שהכיר אותה, הייתה כוהנת וודו בדימוס והיה לה אוסף אמונות תפלות גדול כמעט כמו הכַּפְתָּנִים עם ההדפסים האפריקניים שלה.
"שום זה נגד ערפדים, לא נגד אנשי זאב, איני," אמרתי והבטתי מעבר לשולחנות האוכל, אל עמדת המארחת בחזית המסעדה, שם עמד האדם בעל נוכחות ענני הסערה והסתכל בזעף על המארחת, פפר. הנערה המסכנה התכווצה תחת מבטו היוקד.
הבזק רוגז גרם לי להזעיף פנים.
היה זה ההבזק הראשון והחלש ביותר מהבזקים רבים דומים שיהיו לי הלילה.
"זה לא אדם זאב, גם לא ערפד," נהם קול מימיני.
הסתכלתי לעבר הקונדיטור שלי. הוֹיְט היה קייג'ון[1] בן שבעים ומשהו, בעל מבטא כבד יותר מאגם בוץ, עם זקן לבן מאפיר וידיים מוכות דלקת מפרקים שעדיין הצליחו להפיק את המאפים הטובים ביותר בניו אורלינס. הוא החווה בסנטרו כלפי האורח החדש ואז החזיר את תשומת ליבו אל כדור הבצק הענקי שעל לוח העץ המקומח המונח על הדלפק מולו.
"אני מזהה אותו מהעיתונים," אמר הויט. "הבריון שם הוא ראש התיש מר בודרו בורבון ג'וניור בכבודו ובעצמו."
"שככה יהיה לי טוב," אמרתי בבהלה.
נבהלתי לא מפני שהויט קרא לאורח המסתורי בריון בעל ראש תיש – להויט היה כישרון לתאר אנשים, הוא תיאר אותם בצורה ססגונית כמו מצעד המארדי גרא – אלא משום שאותו בריון בעל ראש תיש היה היורש של אימפריית הבורבון הטובה ביותר בעולם.
בורבון שכל תפריט האביב שלי היה מבוסס עליו.
תפריט שהתקבל היטב על ידי האורחים שלי והיה הסיבה לעלייה בהזמנות. הוא קיבל תגובות מדהימות מפי מבקרי אוכל מקומיים והחודש הוזכר והולל בירחון 'גורמה'.
בכל הכנות, היה זה תפריט מלא אהבה, נשמה, תקווה וזיעה, וכאילו היה התינוק שלי. העברתי חודשים בהכנתו, בטעימתו ובשיפורו עד שהיה מושלם.
אבל לחלוטין לא הייתי מוכנה לכך שג'קסון בודרו בכבודו ובעצמו יבוא לסעוד.
ידעתי שהוא גר בניו אורלינס –גם אני קראתי עיתונים – אבל שמעתי כל כך הרבה דיבורים על כך שהוא לא חברותי ומתנזר מחברת אנשים, עד שחשבתי שלא יהיה סביר שאי פעם הוא יופיע בפתח דלתי, למרות שהבורבון של המשפחה שלו היה ההשראה לתפריט.
עכשיו הוא הופיע.
כל המטר תשעים וחמישה הזועפים שלו.
מפחיד למוות את המארחת שלי וגורם לשקט מוזר בחדר האוכל שלי.
"איך לא שמתי לב לשם שלו ברשימת ההזמנות?" קראתי. "אם הייתי יודעת שהוא בא, הייתי שומרת לו את השולחן הטוב ביותר!"
איני אמרה, "פפר בדיוק הושיבה משפחה בת שמונה נפשות ליד השולחן הטוב ביותר. הם חוגגים משהו, בּוּ. הם כנראה ישבו כאן שעות."
נאנקתי. התפתיתי לצאת ולמצוא עבורו שולחן בעצמי, אבל היינו מוצפים בעבודה במטבח. אצטרך לסמוך על פפר שתעשה כמיטב יכולתה להושיב אותו במהירות האפשרית.
"כולם לחזור לעבודה!" הוריתי לעובדי המטבח, שהפסיקו את מה שעשו כדי לנעוץ מבטים בג'קסון בודרו, כפי שעשו כל יתר האנשים במקום.
כאשר אף אחד לא זז, מחאתי כפיים. אנשי הצוות חזרו מייד לעבודה, הם הבינו שאני מתכוונת לכך. מעולם לא הרמתי קול עליהם, אפילו כאשר כעסתי, דבר שקרה לעיתים נדירות. הייתי חביבה מטבעי.
הטבע הזה עמד עכשיו למבחן.
"הנרי, אני צריכה עוד ריבת פלפלים!" פניתי לאחד מהטבחים שלי כאשר החזרתי את תשומת ליבי אל פשטידות הברווז הצלוי שסידרתי על צלחות. כל מנה יצאה מהמטבח רק אחרי בדיקה סופית שלי. הנרי מיהר לעברי, מחזיק במכל ריבה חריפה תוצרת בית. סילקתי את כל המחשבות על ג'קסון בודרו הצידה כדי להתרכז במשימתי.
כאשר סיימתי, מסרתי במהירות את הצלחות למלצר שחיכה. שתי מנות אחרות שנזקקו לבחינה סופית מילאו מייד את מקומן מצידי השני. המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום וכיוון שהשעה הייתה רק שש בערב, ידעתי שלפניי לילה ארוך. לא יכולתי להיות מאושרת יותר.
אחרי הכול, זה היה חלום שהתגשם. גדלתי במטבח המסעדה של אימא שלי וחסכתי במשך שנים כדי לפתוח מסעדה משלי. הבישול היה בדמי, יחד עם ג'ז והקדושים.
תחושת האושר שלי נפגמה לראשונה כאשר המארחת התפרצה בדמעות אל המטבח מבעד לדלתות המתכת הדו־כיווניות.
הרמתי את מבטי אליה, מופתעת. "פפר! מה – "
"התיש מוצץ הביצים היתום הזה יכול לנשק לי בתחת!" קראה פפר, מוחה בכעס את עיניה הדומעות, המסקרה נמרחת על לחייה.
פפר קיללה כמו מלח, שמה יותר מדי איפור, צבעה את שערה בגוון אדום כמו של יצאנית ולבשה חצאיות שהיו קצרות באותה מידה שעקביה היו גבוהים, אבל הייתה באמת נערה מתוקה שהסתדרה היטב עם אנשים. הלקוחות הקבועים אהבו אותה.
חוץ מזה, היינו ברובע הצרפתי. אם הייתי זקוקה למארחת שנראית כמו נזירה
א־מינית, הייתי מושיבה את האנשים בעצמי.
אחזתי בזרועה של פפר והובלתי אותה דרך המטבח אל החלק האחורי, ליד המקפיא. הדבר האחרון שרציתי היה שהאורחים שלי יקבלו מנה מהשפה הצבעונית המפורסמת של פפר יחד עם תבשיל הבמיה שלהם.
הושטתי לה ממחטת נייר. "מה קורה?"
פפר ניגבה את עיניה ומשכה באפה בדרמטיות. "האיש הזה שבדיוק נכנס – "
בטני התהפכה. "מר בודרו?"
פפר הנהנה ואז ענתה בזעם, "הוא אמר שהוא רוצה שולחן, ואמרתי לו שלרוע המזל אנחנו מלאים, והוא אמר 'מה לעזאזל זאת אומרת', ואני ניסיתי להסביר לו בנחמדות שאין לנו שולחנות פנויים, ואז הוא אמר בשחצנות רבה 'את לא יודעת מי אני?' ודרש שאני אמצא לו שולחן, ואני הסברתי לו שוב ואמרתי ש'אין לנו שולחנות פנויים, אדוני, ויש רשימת המתנה באורך קילומטר', אבל הוא קטע אותי ואמר – באכזריות אמיתית, כאילו הוא כלב מעורב – שהשם שלו מופיע על כל התפריט שלנו ואם לא אשיג לו שולחן, הוא יוודא שהשם שלנו יהיה מרוח בעיתונים ולא באופן הטוב, כי הוא מכיר את כל הכתבים! הוא ממש איים עליי וכשהתחלתי להיות נסערת, הוא נהם עליי להפסיק להתבכיין! להתבכיין! כאילו שדבר כזה לא יעצבן אותי!"
פפר סיימה את סיפורה ברקיעה בעקב הסטילטו שלה.
צבטתי את גשר אפי בשתי אצבעות ונאנחתי. בסופו של דבר, למר בודרו לא הייתה הזמנה. זה שסמכתי על פפר שתעשה כמיטב יכולתה לא בדיוק פתר את הבעיה כמו שציפיתי.
"בסדר, פפר, קודם כול – תירגעי. קחי נשימה עמוקה."
היא עשתה כך בחוסר רצון.
"טוב. עכשיו צאי חזרה ותגידי לו – יפה, בבקשה – שהבעלים תצא לדבר איתו תוך כמה דקות. אחר כך לווי אותו אל הבר ותבקשי מגילי שייתן לו משקה. על חשבון הבית."
"אבל – "
"פפר," קטעתי אותה בקול תקיף. "זה ג'קסון בודרו. לא רק שהוא יכול לקנות ולמכור את העיר הזאת מאה פעמים, הוא ללא ספק מקושר לכל מיני אנשים חשובים. זאת אומרת שאם הוא ירגיש שלא טיפלו בו כראוי, כל האנשים האלה ישמעו על כך, וזה לא טוב לעסקים. אני מצטערת שהוא לא היה נחמד אלייך, אבל את צריכה ללמוד איך לטפל בטווסים כאלה בלי להתנפח בעצמך."
חייכתי כדי לרכך את מילותיי ולחצתי את כתפה של פפר. "תזכרי, הבריונים הגדולים ביותר הם בעצם התינוקות הגדולים ביותר. תדמייני אותו בחיתול עם בקבוק תקוע בפה ואל תניחי לו לאיים עלייך."
פפר הניפה את ראשה לאחור ומשכה שוב באפה. "הייתי מעדיפה לדמיין אותו עם דלי של סרטני נהרות תקוע בישבן ההדוק שלו במקום המקל ההוא."
הקרקור הרם מחזית המטבח היה של איני.
"מקסים, פפר," אמרתי ביובש. "עכשיו לכי."
במשיכת אף אחרונה פפר סבה על עקביה וטופפה החוצה.
עברו עשר דקות לפני שיכולתי לעזוב את המטבח. כאשר יצאתי מבעד דלתות המתכת, ראיתי שפפר מילאה אחר הוראותיי.
ג'קסון בודרו עמד בקצה הבר, מזעיף פנים לכוס המשקה שלו כאילו אמרה משהו גס על אימא שלו. למרות שהבר היה עמוס, נוצר סביבו מעגל ריק בגודל מטר וחצי בערך, כאילו נוכחותו הייתה דוחה.
אני תוהה אם הוא מסריח.
אם לשפוט לפי הופעתו, ייתכן בהחלט. ז'קט העור השחור שלבש היה כל כך מקומט ובלוי, עד שהיה יכול להיות מהמאה הקודמת. הזיפים הארוכים על לסתו היו עדות ברורה לכך שהוא לא התגלח בתדירות קבועה ושערו – שחור בדיוק כמו הבעתו – הסתלסל מעל צווארון הז'קט שלו ונפל על מצחו באופן שרמז על כך שמספריים לא נגעו בו כבר שנים.
אין פלא שאיני קראה לו איש זאב. האיש נראה כמו משהו פראי ומסוכן שעלולים להיתקל בו אם יוצאים לטיול לילי ביערות.
הוא הרים את מבטו ותפס אותי מסתכלת עליו.
הרגשתי את עוצמת מבטו מהצד השני של החדר, את הכוח המפתיע שבו, כאילו שלח את ידו ואחז בי סביב צווארי.
נשימתי נעתקה. הייתי חייבת להכריח את עצמי לא לסגת לאחור. הכרחתי את עצמי לחייך. ואז הכרחתי את עצמי ללכת קדימה, כאשר כל האינסטינקטים שלי אמרו לי להסתובב ולמצוא בקבוק מים קדושים ואקדח טעון בכדורי כסף.
עצרתי לעיתים קרובות כדי ללחוץ ידיים עם הלקוחות הקבועים ולהגיד שלום לאנשים, כך שעברו כמה דקות לפני שהגעתי אל הבר. כאשר לבסוף נעמדתי מולו, נחרדתי לראות שהבעתו הפכה מבלתי נעימה לרצחנית בעליל.
הדבר הראשון שג'קסון בודרו אמר לי היה "אני לא אוהב לחכות."
אלוהים אדירים, לחיה היה קול יפה.
קול עמוק ועשיר, משיי אבל חד כמו גרגור, ניגוד גמור להופעתו המוזנחת. קול נוטף ביטחון, שליטה וסקס אפיל טהור. היה זה קול של גבר הבטוח במעמדו בעולם – קול שהיה רגיל לתת פקודות לעובדים שלו ובאותה מידה לנשים שמתחתיו במיטה.
חום התפשט במעלה צווארי. לא הייתי בטוחה אם כתוצאה מההפרעה, מהקול או מעיניו הכחולות כפלדה שצרבו עתה שני חורים בראשי.
לפני שהצלחתי לענות, הוא נבח. "המארחת שלך חדלת אישים. המוזיקה רועשת מדי. תפריט המשקאות שלך יומרני. 'רומיאו וג'ולפ'? 'אחרון המוחיטו'? נורא. אם הייתי מחליט לפי התרשמות ראשונית, הייתי חושב שגם האוכל שלך נורא ואיום."
החום שהרגשתי בצווארי התפשט אל לחיי. פי החליט לענות לפני שהחלטתי על כך. "ואם אני הייתי קובעת לפי התרשמות ראשונית, הייתי משערת שאתה אחד מהקבצנים חסרי הבית המטרידים את התיירים בשדרה וזורקת אותך החוצה מהמסעדה שלי."
הוא נעץ בי מבט ונחיריו התרחבו.
אם מדברים על לשמור על פנים רגועות.
כדי להסתיר את מבוכתי הושטתי יד והצגתי את עצמי. "ביאנקה הארדוויק. נעים להכיר אותך, מר בודרו."
עבר רגע ארוך ונורא שבמהלכו חשבתי שהוא יתחיל לצעוק, אבל הוא רק לקח את ידי ולחץ אותה.
"העלמה הארדוויק. לעונג לי להכירך."
רשמי. אחרי הכול הוא לא נולד באסם.
"קרא לי ביאנקה, בבקשה. אני מתנצלת על ההמתנה."
ג'קסון עזב את ידי ויחד איתה השאיר מאחוריו את רגע הנימוס הקצר שלו. "אם הייתי רוצה לקרוא לך ביאנקה, הייתי עושה זאת. איפה השולחן שלי?"
הוא נעץ בי מבטים, ידו כרוכה בחוזקה סביב כוס המשקה שלו ומפרקי אצבעותיו לבנים.
פפר עלתה עליו במדויק. אני חייבת לה התנצלות.
נלחמתי בדחף לבעוט לו בשוק ובמקום זאת הענקתי לו את החיוך היפהפה הדרומי המתוק ביותר שלי. החמור השחצן הזה לא יפחיד אותי, או ירגיז אותי, או יגרום לי לאבד את קור רוחי.
"הוא כאן איפה שהוא." החוויתי בידי באוויר תנועה מעורפלת, כי ידעתי שהיא תעצבן אותו. "ברגע שיתפנה שולחן, נושיב אותך במקום הפנוי. יפה מצידך שבאת. עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה לחזור אל – "
"העלמה הארדוויק," הוא סינן מבין שיניו, התקרב ורכן לעברי. "איפה. השולחן. שלי?"
הרגשתי שעשרות זוגות עיניים מופנים אלינו. בזווית עיני ראיתי שפניו של הברמן, גילי, שהיה כמו אחי הגדול, סמוקות בכעס בשל הדרך שבה דיבר אליי. האם דמיינתי, או שהקולות במסעדה השתתקו שוב?
דבר אחד בהחלט לא היה פרי דמיוני. ג'קסון בודרו לא הסריח. לפחות לא היה לו ריח רע. הוא עמד כל כך קרוב עד שיכולתי להריח את הניחוח שלו; ניחוח עדין של מושק אקזוטי ועור נקי, שהיה יכול להיות סקסי ביותר על כל אחד אחר.
אבל הוא לא היה כל אחד אחר. הוא היה נסיך הכתר, היורש של שושלת בורבון בינלאומית, שלא אהב להתגלח, להסתפר, ללבוש בגדים חדשים, או – כפי שנראה לעין – את המין האנושי.
חיתול! תדמייני אותו בחיתול עם מוצץ בפה הגדול והשמן שלו!
זקרתי את סנטרי והתבוננתי בעיניו. אמרתי בשקט, "אולי צדקת כשאמרת שהמוזיקה רועשת מדי. היא כנראה הפריעה לך לשמוע, כי בדיוק אמרתי שנשיג לך שולחן ברגע שיתפנה אחד. אולי תעדיף שאני אזרוק מישהו החוצה? אולי את הזוג הקשיש הנחמד הזה היושב ליד הפסנתר? לא מגיע להם ליהנות מהארוחה שלהם כמו לך, נכון?"
זוויות שפתיו צנחו, שריר התעוות בלסתו. הוא נשם לאיטו מבעד לאפו.
תהיתי אם הוא שולט בעצמו ולא ישליך את כוסו אל הקיר. למרות שליבי הלם, עמדתי על שלי ולא מצמצתי.
לבסוף הוא העביר יד בבלגן הסבוך של שערו ונשף, קולו המעוצבן הבהיר בבירור עד כמה הוא נהנה לבוא במגע עם האיכרים.
בייחוד עם אלה שהעזו להתחצף אליו.
"כמה זמן?" הוא נבח.
עד אז החיוך שלי גווע. "גרמת למארחת שלי לבכות. כמה זמן המתנה זה שווה, לדעתך?"
הוא ענה מבעד לשיניים חשוקות, "אני לא אדם שמשתעשעים איתו, העלמה הארדוויק. כפי שאמרתי למארחת ההיסטרית שלך, אני מכיר את כל מבקרי האוכל החשובים – "
"איזה מזל יש להם!" נחרתי בבוז.
"... והשם שלי מופיע בהבלטה על רוב המנות בתפריט שלך. הייתי מצפה שתהיי יותר מכניסת אורחים – "
"טכנית, בודרו הוא שם המשפחה שלך, נכון?"
"... כי אני מגן על כל דבר שהשם שלי מופיע עליו – "
"סליחה, איך בדיוק התפריט שלי הפך פתאום להיות הרכוש שלך?"
"... ואם האוכל שלך גרוע כמו כל דבר אחר שחוויתי עד עכשיו, כולל הגישה שלך, לא אהסס לדבר עם אנשי הקשר שלי בתעשייה ועם עורכי הדין שלי על כך שאת פוגעת בסמל המסחרי של המשפחה שלי."
פי נפער לרווחה. בהיתי בו באימה. "אתה מאיים לתבוע אותי? אתה בטח לא רציני!"
בתגובה הוא צמצם את עיניו. נהמה נמוכה ומסוכנת עלתה מחזהו.
אוי, לא. אוי, לא. הוא לא ניסה עכשיו להפחיד אותי בפעולה החייתית הזאת!
צמצמתי את המרחק בינינו, הסתכלתי ישירות בעיניו הכחולות הקרות.
"לא אכפת לי מי אתה, מר בודרו, או כמה פרסום שלילי אתה יכול לפרסם עליי או כמה עורכי דין יקרים מדי יש לך. הנימוסים שלך איומים ונוראים. תנהם עליי שוב ואני באמת אזרוק אותך החוצה."
פסעתי לאחור והבטתי בשלווה בעיניו הזועמות. "תקבל את השולחן הפנוי הבא. בינתיים, קח עוד משקה על חשבוני. אולי האלכוהול יחזיר אותך להיות בן אנוש."
רותחת מכעס, סבתי על עקביי והתרחקתי משם כשאני משוכנעת שג'קסון בודרו הוא האדם השחצן, הגאוותן ובעל המזג הרע ביותר שפגשתי מעודי. הדבר היחיד שיכולתי להרגיש כלפיו היה שאט נפש.
מתברר שגם בנוגע לזה טעיתי.
פרק 2
ביאנקה
ג'קסון נשאר במסעדה ארבע שעות עד למושב השלישי וטעם כמעט כל מנה בתפריט, כולל שתי תוספות של מאפה אוכמניות ובורבון לקינוח.
הוא אכל באותו אופן שבו דיבר – מכנית, כאילו לא נהנה מכך, כאילו זו טרדה, עוד דבר אחד לסבול במהלך היום הארוך וחסר ההנאה שלו. עדיין הייתי מעוצבנת מחילופי הדברים בינינו והסתכלתי עליו מהמטבח בזמן שאכל לבדו וטרף צלחת אחר צלחת של אוכל, עיניו מושפלות, מתעלם מהמבטים הסקרניים שהופנו לעברו.
איני עצרה לצידי ועקבה אחר מבטי. "נראה כאילו הנער הזה לא אכל כבר שנה!"
כחכחתי בגרוני ברוגז. "רק את הנשמות של אלה שהרגיזו אותו."
היא צחקקה. "אני רואה שלה-דונה קווין הייתה רוצה לתת לו משהו אחר ללעוס מלבד הצלעות החריפות שלך. אלוהים, השמלה הזאת שהיא לובשת כל כך הדוקה עד שכמעט יכולים לראות את הדת שלה."
בפעם השלישית, הברונטית שזה עתה התגרשה טופפה ליד שולחנו של ג'קסון, ירכיה מתנועעות והיא משחקת בשערה ומעפעפת בעיניה. היא יכלה להיות בלתי נראית באותה מידה.
"או... הנה מגיעה מריבת' ליי ומטופפת לה בשטח!" אמרה איני בצהלה, מצביעה על הפצצה מריבת', טורפת הגברים האולטימטיבית, אשר תלתליה הבלונדיניים המבריקים וגזרת שעון החול שלה סובבו ראשים כל העת. היא הגיחה מתוך שירותי הנשים והלכה בדרך העוקפת חזרה אל שולחנה, מטופפת ליד שולחנו של ג'קסון ושולחת חיוך חושני לעברו.
הוא שלח לעברה מבט מקפיא וחזר לארוחתו.
חשבתי בקול, "אולי הוא גיי. מעולם לא ראיתי מישהו המחוסן בפני החזה הגדול של מריבת'."
איני נקשה בלשונה. "אם לשפוט מהאופן שבו עיניו היו דבוקות אל ישבנך כאשר הסתלקת בכעס מהבר, הייתי אומרת שהוא בהחלט לא גיי."
השתנקתי בכעס. "הוא הסתכל על הישבן שלי?"
איני בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, גבותיה מורמות. "מה, את צריכה להציג את הגבר לאימא שלך לפני שהוא מקבל זכות להסתכל על האוצרות שלך?"
"לא, זה לא... הוא פשוט... איזה אידיוט!" פלטתי.
כאשר מישהו מדבר בצורה לא מובנת, איני מצמצמת עין אחת ומסתכלת עליו מהצד. היא עשתה את זה עכשיו, משלבת את זרועותיה על חזה. "אל תגידי לי שאת חושבת שהוא לא יפה תואר."
העוויתי פנים. "יפה תואר? איך אני יכולה לדעת? אי אפשר לראות מעבר ללשון המפוצלת והקרניים!"
איני חשקה את שפתיה. "ממממ..."
"אין לך עבודה שאת צריכה לעשות, איני?" אמרתי, מיואשת מכיוון השיחה.
היא משכה בכתפיה. "אני רק אומרת שאם לה-דונה ומעוררת השערוריות מריבת' מבזבזות כל כך הרבה זמן בשביל לזרוק את עצמן לכיוונו, זה לא מפני שהוא מכוער."
"לא, זה מפני שהוא עשיר כקורח. חוץ מזה, קראת לו איש זאב. את לא יכולה לחשוב שהוא יפה תואר!"
היא קרקרה כמו תרנגולת. "מותק. אני חושבת שכל הזמן הזה שהיית בלי גבר גרם לך להיות עיוורת."
הויט השמיע פרץ צחוק רם מעברו השני של המטבח.
הרמתי את מבטי אל התקרה ונאנחתי. "אלוהים, למה אני בכלל מעסיקה את האנשים האלה?"
הויט צחק שוב. "אני חושב שזו אחת מהשאלות הרטוריות הללו, כי שנינו יודעים שלא יהיה לך תפריט קינוחים הראוי לאכילה בלעדי – "
"סתום את הפה ותחזור לעבודה, הויט!" ציוותה איני, משעינה את ידיה על ירכיה הרחבות. "אני נשבעת, אם אצטרך לשמוע עוד פעם על כישוריך המטורפים למאפים, אמות במקום!"
הויט, שהיה מאוהב באיני במשך שישים שנה ונדחה כל אותה תקופה, שלח לעברה חיוך עצל וקריצה. "בחייך, מתוקה. את יודעת שלא כישורי רידוד הבצק שלי הם שגורמים לך לפיק ברכיים."
"איכס," אמרה איני וגלגלה את עיניה. "אתה הוזה, זקן."
חיוכו של הויט התרחב. "ואת, מתוקונת שלי, עסיסית כמו פטל קטן. בואי לכאן ותני נשיקה להויט הזקן."
"פפפ! אל תעצור את נשימתך!" אמרה איני בנפנוף יד.
ואז פפר התפרצה חסרת נשימה מבעד לדלתות המטבח.
"ביאנקה! הוא רוצה אותך!"
בטני התהפכה. לא הייתי צריכה לשאול למי היא מתכוונת.
הצצתי החוצה אל שולחנו של ג'קסון בודרו, מצפה לראותו חונק את אחד ממפני השולחנות, אבל הוא רק ישב שם, זרועותיו שלובות על חזהו, ונעץ בחלל מבטים נוקבים.
הגבר נתן לביטוי פני אבן משמעות חדשה לחלוטין. הוא נראה כאילו פניו עלו באש ומישהו ניסה לכבות את האש במזלג.
"מה הוא רוצה? מרלן כבר הביאה לו את החשבון?" שאלתי.
"כן! ואז הוא קרא לי ונתן לי את זה!" פפר הרימה בתנועת ניצחון שטר מרשרש של מאה דולר. "כששאלתי עבור מה זה, הוא אמר ברשעות – 'אני לא אוהב לראות אישה בוכה'. אתם יכולים להאמין?" היא צחקקה בהנאה. "אם הייתי יודעת שאקבל טיפ של מאה דולר אם אבכה, הייתי בוכה ללקוחות מהיום הראשון!"
חשקתי את שיניי. יש לאיש הזה חוצפה, הוא מנסה לקנות את פפר מפני שהיה שמוק מעצבן!
לרוע המזל, זה הצליח לו.
אבל לא התכוונתי להניח לו להתחיל לזרוק את הכסף שלו על אנשים כפיצוי על התנהגותו הנוראה. אולי לא הייתי עשירה כמוהו, אבל הייתה לי גאווה. אף אחד לא יקנה אותי. העושר שלו לא הרשים אותי כלל.
בעצם, הוא יכול לקחת את הכסף שלו ולתקוע אותו יחד עם דלי סרטני הנהרות של פפר!
"איני," אמרתי בקשיחות, מצביעה על המאפים שסידרתי בצלחת, "תוודאי שאלה יגיעו לשולחן שש. אחזור תוך שתי שניות."
"או־או," היא אמרה, בוחנת את הבעת פניי בזהירות. "שמישהו יביא את מטף הכיבוי. אני חושבת שמר בודרו המסכן עומד לעלות בלהבות."
"מסכן בתחת שלי," מלמלתי והדפתי את דלתות המטבח.
הלכתי ישירות אל שולחנו, עצרתי לידו ולא חייכתי כאשר הרים את מבטו.
"ביקשת שיקראו לי?" שאלתי בקול קר כקרח.
החלטתי שאהיה מקצועית, אבל לא התכוונתי לנשק את הישבן הגאוותני שלו למרות שהוא יכול לתבוע אותי או לגרום לכך שהמסעדה תקבל ביקורות גרועות. לא מוצא חן בעיניי שלא מכבדים אותי ושמדברים אליי בהתנשאות, ויותר מזה, לא מוצא חן בעיניי שמאיימים עליי. אם הוא היה מנומס, הערב היה מתפתח בצורה אחרת, אבל זה היה המצב.
נעצנו מבטים עוינים זה בזה.
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. הרגע התארך עד שהסיטואציה נעשתה לא נוחה ואז בלתי נסבלת. להסתכל בעיניו היה כמו להיות מותקפת פיזית.
לבסוף הוא שבר את השתיקה האיומה ואמר, "יש טעות בחשבון שלי."
"לא, אין."
גבותיו העבות והשחורות, שהיו זקוקות נואשות לעיצוב, הורמו.
"חייבת להיות. הסכום הוא אפס."
"נכון."
מבטו הכחול והקר ננעץ בעיניי. "ישבתי כאן ואכלתי במשך שעות – "
"תאמין לי, אני יודעת בדיוק כמה זמן אתה כאן וכמה אכלת."
הוא נשען על מסעד העור, פרש את ידיו על המפה ובחן אותי באופן שבו מדען בוחן חיידק תחת מיקרוסקופ. זה היה נורא, אבל לא הראיתי עד כמה זה זעזע אותי.
תהיתי אם השריר שקפץ בלסתו היה סימן לבולמוס רצח שמתקרב.
ואז הייתה לו החוצפה להגיד – בקול נוטף התנשאות – "אי אפשר להשפיע על דעתי עלייך ועל המסעדה שלך במתנות, העלמה הארדוויק."
אלוהים אדירים, רציתי לקחת את סכין הסטייק שהיה מונח על השולחן ליד צלחתו הריקה ולדקור אותו בעין. במקום זה אמרתי, "אני לא מעוניינת בדעתך, מר בודרו. הארוחה שלך היא על חשבון הבית כי אני אוהבת את הבורבון של המשפחה שלך והוא נתן לי השראה ליצור את התפריט הזה, שבמקרה אני גאה בו מאוד וששימח הרבה מאוד אנשים. הייתי מארחת אותך על חשבון הבית אפילו אם לא היית מתנהג כאילו השמש זורחת לך מהתחת."
בפעם הראשונה ראיתי משהו אחר מאשר מתכת קרה בעיניו. רק לרגע, הבזק רגש חימם את מבטו ואז נעלם.
הוא אמר בנוקשות, "אני מתעקש לשלם – "
"אני לא לוקחת את הכסף שלך."
סומק עלה בלחייו. תיארתי לעצמי שהוא לא רגיל לשמוע לא. הוצפתי תחושה מדהימה של שביעות רצון אף שכרגע ויתרתי על ארבע מאות דולר שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד.
הוא קם על רגליו. התנועה הייתה פתאומית וחלקה במפתיע עבור גבר כה גדול – יישור מהיר של איברים שהרים אותו על רגליו כך שרכן לעברי.
שוב.
הרמתי את מבטי אליו ובלעתי רוק. לא הרגשתי פחד, אבל הוא בהחלט היה מערער ביטחון. לכל הרוחות, למה לממזר העצבני והחייתי הזה היה ניחוח כל כך טוב? אם לא הייתי יודעת שפי נמלא ריר בגלל ריח התבשיל המתובל בבורבון שנישא באוויר, הייתי כמעט חושבת שזה בגללו.
"העלמה הארדוויק," אמר בטון קשה יותר, עיניו רושפות אש כחולה. "את. לא. מתנהגת. בהיגיון."
הוא באמת אהב להדגיש את המילים שלו! פרצתי בצחוק.
"אתה, מר בודרו, הוא ההוכחה לכך שהאנושות צריכה לשפר את מאגר הגנים שלה. שיהיה לך ערב נעים."
בפעם השנייה הערב, הפניתי את גבי לג'קסון בודרו והתרחקתי משם. אבל הפעם הייתי מודעת מאוד לכך שהוא נועץ מבט בישבני.
תודה רבה באמת, איני.
פרק 3
ג'קסון
כאשר עזבתי את המסעדה רייפורד כבר חיכה בפינה והחזיק את דלת המכונית פתוחה. טוב שכך, כיוון שבמצב הרוח הנוכחי שלי אולי הייתי תולש את הדלת המחורבנת מציריה.
רותח מכעס, נכנסתי למושב האחורי של הבנטלי. רייפורד סגר את הדלת מאחוריי ללא מילה. כשהוא התניע את המכונית ונסענו משם לא הייתי בטוח אם רווח לי או שהייתי מאוכזב.
מעולם לא פגשתי אישה מעצבנת שכזו. הפה שלה! הגישה!
הישבן המדהים בצורת לב.
חשקתי את שיניי ובהיתי בלילה הגשום. כבר זמן רב שלא רציתי אישה. קריקט דאגה לכך. אחרי האסון הזה, בכל פעם שאישה הסתכלה עליי יכולתי לראות רק סימני דולרים בעיניה.
אבל ביאנקה הארדוויק התוססת הזאת... אלוהים. לא הייתי בטוח אם רציתי לנשק את הפה החצוף הזה או לסתום אותו במחסום.
"איך היה האוכל, אדוני?" שאל רייפורד, מציץ אליי מבעד למראה האחורית.
עדיין רותח מכעס, נהמתי, "סביר."
רייפורד הנהן. הוא היה רגיל למצבי הרוח שלי וידע שזה השבח הגדול ביותר שאתן למשהו. "גם אימא שלה הייתה טבחית נהדרת. המסעדה של דווינה הייתה באזור כמעט עשרים שנה לפני שהוריקן קתרינה הרס אותה לחלוטין." הוא צחקק. "אכלתי שם הרבה פעמים בזמנו. כל פעם שבאתי לבקר את אחי הקטן, הקפדתי להיכנס לשם. לא אשכח לעולם את הג'מבלייה של דווינה. כאילו אכלת חתיכה מגן עדן. אבל לא רק האוכל גרם לי לחזור. גברת דווינה הארדוויק הייתה אחת הנשים היפות ביותר שראיתי בחיי."
התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
אפילו בלי איפור, כששערה הכהה אסוף לאחור בפקעת עגולה והיא נועלת זוג קבקבים נוראים ולובשת סינר מוכתם וחולצת שף לבנה בלתי מושכת שמכסה אותה מהצוואר עד מפרקי ידיה, כולה עיניים שחורות לוהטות ועור חום זוהר וביטחון עצמי פראי, היא הייתה כפילה מושלמת של האלי ברי הצעירה.
האלי ברי צעירה ומעצבנת.
העברתי יד בשערי ונשפתי בקול.
זו לא הייתה אשמתה שהייתי מרוגז. הייתי מרוגז אפילו לפני שכף רגלי נגעה במקום. השף הפרטי שלי – הרביעי בתוך שישה חודשים – עזב בהתקף זעם אחרי שאמרתי שהביצים בארוחת הבוקר היו נוזליות. תכננתי אירוע התרמה לשלוש מאות איש בעוד שבועיים ואצטרך לנסות למצוא קייטרינג, כיוון שלא היה לי שף. והאימא המסוממת וחסרת האחריות של קודי הושלכה לכלא באשמת אחזקת סמים.
שוב.
אבל שיחת הטלפון מאבא שלי הייתה ממש הדובדבן שבקצפת. אותה שיחת טלפון שקיבלתי כל שבוע במשך ארבע שנים.
מתי אתה חוזר לקנטקי? מתי אתה מתכוון להפסיק עם השטויות האלה ומקבל על עצמך את חובותיך? לבורבון בודרו לא היה מזקק מומחה שלא היה בן משפחה במשך למעלה ממאתיים שנה! אתה שובר את ליבה של אימא שלך!
וכך הלאה וכך הלאה, עד שיצא לי דם מהאוזניים. לא משנה כמה הוא יתחנן, לעולם לא אחזור.
חזרה לקנטקי פירושה חזרה לעולם של זכויות יתר וכוח, עולם שלא רציתי להיות קשור אליו כלל, קן צרעות של אנשים מהוגנים ומנומסים שחייכו ולחצו לך את היד ואז התחילו להשחיז את הסכינים ברגע שסובבת את גבך. חוץ מהוריי, לא היה אף אחד במעגל החברתי שלי שיכולתי לבטוח בו.
כסף גורם לאנשים להיות רודפי בצע. הרבה כסף גורם להם להיות חסרי רחמים. למדתי את זה בדרך הקשה.
כולם שקרנים, תככנים ונחשים. הרבה יותר בטוח בניו אורלינס. כאן לא הייתי צריך לסלק כל כך הרבה מזבלי שכל שניסו להתחבר אליי כדי שיוכלו לשים את ידיהם על חשבון הבנק שלי.
ביאנקה הארדוויק בבירור לא רצתה להתחבר אליי. אם לשפוט לפי ארוחת החינם, היא לא שמה קצוץ על חשבון הבנק שלי. נראה שהיא רק רצתה להעליב אותי.
אתה ההוכחה לכך שהאנושות צריכה לשפר את מאגר הגנים שלה.
אישה ארורה וחצופה. אף אחד מעולם לא דיבר אליי כך.
הפה שלי עשה משהו מוזר. עבר רגע לפני שנוכחתי ששפתיי התעקלו מעלה, ועוד רגע עד שנזכרתי שפירוש הדבר הוא שחייכתי.
"אתה מרגיש טוב, אדוני?" שאל רייפורד, מתבונן בי בדאגה במראה האחורית.
"כמובן. למה?"
"כי אתה נראה קצת מוזר. חולה, אולי."
כשהזעפתי פנים, נראה כאילו רווח לו.
לעזאזל, זה מדכא. מוטב שלא אחשוב לעולם על הפה החצוף של ביאנקה הארדוויק או על הישבן המושלם שלה, אחרת רייפורד יחשוב שאני גוסס.
[1] תושב לואיזיאנה שמוצאו בגולים צרפתים מאקדיה שבקנדה
