איש כבן 45, בעל שיער חום קצוץ ומבט תזזיתי המתרוצץ מתחת למשקפי ריי-באן אופנתיים, יצא מג'יפ הטויוטה לנדקרוזר שחנה בצד הגדר המקיפה את שדה התעופה בזאגרב.
הוא הידק את מעיל הצמר השחור לחזהו והתקרב אל השער הקטן שבגדר, שהיה מוסתר מעיני הנוסעים על הכביש. גם כך היתה זו שעת בוקר מוקדמת מאוד, ולמעט מספר משאיות שחלפו, הכביש היה שומם.
כעבור מספר דקות התקרב מתוך מתחם שדה תעופה רכב כחול וקטן ונעצר ממש מול השער. הנהג, צעיר רזה, נמוך קומה ובעל חזות מזרח-תיכונית כהה, עצר את הרכב וקרב אל הגבר שקפא מקור.
הם הביטו זה בזה ולחצו ידיים בשתיקה.
"היא פה?"
הצעיר הנהן בשתיקה והחווה בראשו לעבר הרכב הכחול. המבוגר התקרב והציץ בחלון; הילדה ישנה במושב האחורי, מכורבלת בשמיכה עבה ואצבעה בפיה.
"איך?"
"בכתה," ענה הצעיר, בעודו שולף בקבוק קטן ממעילו. "ואז הרגענו אותה."
המבוגר הביט בבקבוק והנהן. "ועכשיו?"
"עייפה," חייך הצעיר. "הכול בסדר. אתה מקבל אותה?"
"זה לא כל כך פשוט..." אמר המבוגר, "יש לך פה אשה בזאגרב, נכון?"
הצעיר הביט בו ונאנח. "כן...?"
"שהאשה תדאג לה עד הערב. בערב אבוא. שלח לי את הכתובת למספר המאובטח." אמר, הסתובב והחל לצעוד חזרה אל השער.
"רגע, קורט!" צעק הצעיר, שהחל להזיע לפתע במצחו ובכפות ידיו, וצעד צעד אחד לפנים.
בתוך פחות משנייה היה לפות צווארו של הנהג הצעיר במצבטי הפלדה של אגרופיו אדירי הממדים של קורט.
"איך קראת לי?" הוא סינן בשקט מבעד לשיניו החשוקות, "כמה פעמים כבר הבהרנו שאין לי שם?!"
הצעיר חרחר והחל לצנוח מטה. קורט שחרר אותו, והוא נפל אל הקרקע הבוצית.
לאחר ששפשף את צווארו הסמוק בידו, הוא קם והביט בו ללא אומר.
"רצית לדעת מה עם הכסף, נכון?" שאל קורט בזלזול.
הצעיר הנהן.
קורט סינן, בעודו מתיז את דבריו ממרחק קצר מאוזנו של הצעיר.
"כשהכול יסתיים זה יחכה לך בתיבה, כפי שנקבע מראש." אמר, "ואם לא תמחק את המידע עלי מהמוח הנבוב שלך, אדאג להתיז את ראשך, כפוי טובה. קום ולך תמצא את האשה. אגיע בערב. אל תשכח לשלוח כתובת, דגנרט."
קורט הסתובב, ובתוך דקה נעלם הג'יפ בין ערפילי הבוקר של זאגרב.
הצעיר ניער את בגדיו ושפשף את צווארו שוב. הוא הביט בחשש אל המכונית השכורה הקטנה. זה מה שמקצים לעובדי חברת התעופה הלאומית של ישראל, וגם על זה צריך לברך. הילדה ישנה, השבח לאל.
הוא הוציא את הטלפון מכיסו וחייג.
לאחר כעשרה צלצולים נשמע קולו המתחנחן: "בוקר טוב, רוסינה יפתי..."