מסע אל העתיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע אל העתיד
מכר
מאות
עותקים
מסע אל העתיד
מכר
מאות
עותקים

מסע אל העתיד

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יאיר לפיד

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3e279hdr

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מהי חילוניות? מה זה אומר בעצם "שמאל" או "ימין" ולמה המרכז מרגיז את שניהם? למה הכי כדאי שנשנא אחד את השני? האם הפוליטיקאים עובדים בשבילנו או שאנחנו עובדים (כמו חמורים) בשבילם? אם משגיח כשרות מטעם ש"ס בנתיבות הוא ישראלי, נדל"ניסט מסביון הוא ישראלי, דויד גרוסמן הוא ישראלי ו"הצל" הוא ישראלי – אז מה זה בדיוק ישראלי?

 

בשנתיים האחרונות מסתמן יאיר לפיד כמועמד מוביל לראשות הממשלה. כפוליטיקאי פעיל הוא לוקח כאן סיכון לא קטן: תמיד יהיה מי שיכעס, מי שיסובב נגדו איזה משפט, מי שיוציא ציטוט מהקשרו כדי להסב לו נזק.

אולם זהו סיכון כדאי, מפני שבמסע אל העתיד אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה להציץ לתוך עולמו הפנימי והערכי של אחד הפוליטיקאים הבכירים בישראל מעבר ל־15 השניות הרגילות שמקציבה לנו התקשורת. מדובר בניסיון שאפתני לשנות את הדיאלוג הישראלי. יו"ר "יש עתיד" קורא לנו להניח בצד את הציניות ולנסות לדבר ולחשוב מעבר לגבולות הקבוצה או השבט שאליהם אנחנו משתייכים.

במסע אל העתיד לפיד צולל אל הנושאים הבוערים  של חיינו: החל בדת ומדינה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, עבור בצורך לשנות את שיטת הממשל והיחסים עם בית המשפט העליון, ועד למצוקות מעמד הביניים ולדרך שבה אפשר לעצור את שחיקת השכר ולשפר את מצבן של השכבות החלשות. 

בכל הנושאים האלה הוא משרטט את דרכו של המרכז הישראלי המתון, הפרגמטי, זה שאינו נצמד לאידיאולוגיות מיושנות וקיצוניות אלא מכיר בכך שהמציאות מורכבת והפתרונות ברוב המקרים מעשיים ולא מושלמים. מה שמחבר בין כל הנושאים העולם בספר הוא שאלת יסוד שהפוליטיקה הישראלית מתעלמת ממנה דרך קבע: איפה אנחנו רוצים להיות בעוד חמש שנים ואיך נגיע לשם?

ח"כ יאיר לפיד, 53, נשוי לליהיא, אב לשלושה, יו"ר מפלגת "יש עתיד". בממשלה ה־33 כיהן כשר האוצר והיה חבר בקבינט המדיני־בטחוני.

זהו ספרו השנים־עשר. ספריו הקודמים כיכבו במשך חודשים ארוכים ברשימות רבי־המכר. מסע אל העתיד מורכב מסדרת מאמרים שנכתבו במיוחד, ואלה מצטרפים למאמרים ולנאומים של לפיד מחמש השנים האחרונות.

יותר מכול, הספר הזה הוא קריאה לפעולה: השאלה איך תיראה ישראל בשנים הקרובות תלויה בכל אחת ואחד מאיתנו. אז מה אתם מתכוונים לעשות בעניין?

פרק ראשון

במקום הקדמה 
אחדות אינה אחידות
 
יש שתי דרכים לתאר את מדינת ישראל. אתם מוזמנים לבחון איזה תיאור מתאים לכם יותר:
תיאור ראשון - ישראל היא מעצמה צבאית, הצלחה כלכלית ונס ערכי. כל ניסיון להציג זאת אחרת נובע מצרות עין פוליטית.
נגד כל הסיכויים הבסנו את אויבינו מלחמה אחר מלחמה, ולקראת שנת השבעים להקמת המדינה לא נשקף לה בעצם שום איום קיומי. בזכות איכות קציניו וחייליו ובזכות יכולותיו הטכנולוגיות, צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד החזקים בעולם. הסכמי השלום עם מצרים וירדן יציבים, שיתופי הפעולה שלנו עם מדינות האזור בשיא של כל הזמנים, ובחירתו של טראמפ לנשיא החזירה את הברית האסטרטגית שלנו עם ארצות הברית לתפקוד מלא. כל מי שעיניו בראשו יודע שהאשמים היחידים במצבם של הפלסטינים הם הם עצמם. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסכים להקמת מדינת חמאס או דאעש בגדה המערבית, מרחק קילומטרים ספורים מנתב"ג.
בתחום הכלכלי, גמישות מחשבתית ודנ"א יזמי אפשרו לנו לעשות את המעבר מהחברה החקלאית של שנותיה הראשונות של המדינה לאומת הסטארט־אפ שהמציאה את הדיסק־און־קי, את ווייז ואת "חומת אש". התל"ג לנפש שלנו גבוה יותר מאשר במדינות כמו ספרד או איטליה, והאזרח הישראלי הממוצע חי בדירה בבעלותו, אינו חושש מאבטלה ונוסע לפחות פעם בשנה לחופשה בחו"ל. הצלחנו לקלוט יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר שהשתלבו בארץ באופן חסר תקדים, חסמנו את תופעת המסתננים ואנחנו צפויים לגלי עלייה ממדינות כמו צרפת ואוקראינה.
גם הבכי והנהי על "מות הדמוקרטיה" הם בסך הכול קינתן של האליטות הישנות על כך שאיבדו את שליטתן במדינה. הדמוקרטיה שלנו איתנה, השיח החברתי ער, ולמרות כל המחלוקות הוכחנו פעם אחר פעם את יכולתנו לעבור יחד משברים כואבים כמו רצח רבין או ההתנתקות. האזרח הישראלי הוא אזרח מעורב ואכפתי שמוכן לשרת את מדינתו, ובתמורה מקבל ממנה חיים בעלי משמעות ותחושת גאווה ממשית.
יש לנו בעיות, למי אין, אבל בסך הכול טוב פה, אפילו טוב מאוד.
תיאור שני - ישראל היא מדינה הצועדת אל משבר בלתי־נמנע. השליטה בעם אחר מכרסמת בחוסן המוסרי ובמעמד הבינלאומי שלנו, הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים, והדמוקרטיה שלנו נמצאת תחת מתקפה.
הניסיון לשלוט בכ־2.7 מיליון פלסטינים בגדה המערבית הוא לא פחות מאסון לאומי. אנחנו שולחים את ילדינו למחסומים מול זקנים וילדים, ואחר כך מתפלאים שיש לנו חברה אלימה ותוקפנית. מעמדנו הבינלאומי בכרסום מתמיד, שכן אפילו ידידינו הקרובים בעולם אינם מבינים מה יש לנו לחפש בחברון או בפאתי רמאללה. למרות שרוב הישראלים עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות, חבורה משיחית קטנה אך נחושה מובילה אותנו לאבדון מדיני וביטחוני בניגוד לרצונם של רוב אזרחי ישראל.
בזירה הכלכלית ההצלחה הישראלית היא תיאורטית בלבד עבור רוב מכריע של אזרחיה. את פירות ההצלחה גוזרת קבוצה קטנה של טייקונים ובנקאים, והדור הבא של אזרחי ישראל מרוויח פחות מהוריו, אין לו שום סיכוי לרכוש דירה ושכרו נשחק כבר יותר מעשור. מי שנולד בפריפריה יקבל חינוך גרוע יותר ושירותים חברתיים גרועים יותר ממי שחי במרכז. תושב הפריפריה אפילו ימות שלוש שנים וחצי קודם בגלל היעדר שירותי בריאות. אנחנו במקום השלושים מבין שלושים וחמש מדינות ה־OECD במתמטיקה ובמדעים, הבירוקרטיה שלנו חונקת והמגזר הציבורי מסואב ובלתי־יעיל.
גרוע מכול הוא המישור החברתי והערכי. אנחנו הולכים ומתפצלים לחברה שבטית ומסוכסכת. יותר מחמישים אחוז מתלמידי כיתות א׳ במדינת ישראל אינם חלק מהחינוך הציוני. הילדים האלה לא ישרתו בצבא, לא יכירו את מילות ההמנון הלאומי ויתקשו להשתלב בשוק העבודה. במקביל נמצאים ערכי הדמוקרטיה שלנו תחת התקפה מתמדת. פוליטיקאים ציניים מנסים להגביל את כוחו של בית המשפט העליון, התקשורת החופשית הולכת ונחלשת, ואת מקומה תופסים כלי תקשורת הממומנים בידי בעלי עניין. הכנסת הפכה לקרקס פופוליסטי מסוכן ומעבירה חדשות לבקרים חוקים אנטי־דמוקרטיים ואפילו גזעניים.
כך אי־אפשר להמשיך.
איזה משני התיאורים נראה לכם נכון?
ושאלה מורכבת אפילו יותר - מה אתם חושבים על האנשים שבחרו בתיאור האחר?
האם הם טיפשים? בורים? אטומים למציאות? כיצד ייתכן שהם חיים לצדכם באותה מדינה ולוקים בליקוי מאורות מוחלט כל כך? איך קורה שחלק מאיתנו עיוורים להצלחותיה המופלאות של המדינה וחלק אחר מסרבים להכיר בעומק בעיותיה?
מחקרים רבים מוכיחים שאנשים מימין ומשמאל נוהגים לייחס את תפיסת עולמם לאהבה למדינה ואת תפיסת עולמו של הצד השני לשנאה כלפיהם. הימין חושב שהביקורת של השמאל נובעת רק מכך שהוא לא מוכן לתת לו קרדיט על הצלחתה של המדינה. השמאל חושב שהימין מעדיף להרוס את המדינה רק כדי שלא יצטרך להודות שהוא טועה וה"סמולנים" צודקים. מה שמגדיר את אלה ואלה - ובעקבותיהם את הדיאלוג הישראלי כולו - הוא החשדנות. במקום חברה אנושית שמכירה בכך שהיכולת לחיות בתנאים של אי־הסכמה היא הבסיס לדמוקרטיה (באותה מידה שחיים של הסכמה מוחלטת הם הבסיס - והחולשה - של כל דיקטטורה), הפכנו לחברה שבה כולם חושדים בכולם.
אם תקראו שוב את שני התיאורים שבהם פתחתי תגלו שהם מורכבים בעיקר מעובדות או מעמדות שעליהן אין בעצם ויכוח. רוב מוחלט של הישראלים לא מוכן לקבל מדינת חמאס בגדה המערבית, אבל ישמח להיפרד מהפלסטינים בתנאים הנכונים. אותו רוב מוחלט סובל משחיקת השכר, מרגיש שהמשחק הכלכלי אינו הוגן, אך גאה בהישגים הטכנולוגיים של אומת הסטארט־אפ. הרוב המוחלט הזה גם מודאג בעיקר מכך שהחברה הישראלית מפוצלת ומשוסעת. בסקר לרגל חמישים שנה למלחמת ששת הימים, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" במוצאי חג השבועות 2017, הצביעו רוב הישראלים על "הפיצול בחברה הישראלית" כבעיה הגדולה ביותר שלנו, לפני איראן ולפני הפלסטינים.
אז אם אנחנו מסכימים, למה אנחנו מסוכסכים? מפני שבמקום לקיים דיון אמיתי על מה שאומרים אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, אנחנו מקיימים דיון על המניעים שלהם. אם מישהו מונע משנאה כלפינו וכלפי כל מה שאנחנו מייצגים או מאמינים בו, מדוע שנקשיב לו? אם השמאל מונע משנאה עצמית מהולה בהתנשאות, הרי אין שום סיבה שהימין יקשיב לתוכחותיו. אם הימין משועמם מן הרעיון הדמוקרטי ורואה בו מכשול בדרך להגשמת חזיונותיו המשיחיים, מדוע שהשמאל יאמין שהוא יוביל אותנו למקום הנכון? לאט־לאט אנחנו מוחקים את האפשרות שהצד השני בוויכוח - בכל ויכוח - מתכוון באמת למה שהוא אומר. בכך אנחנו מוחקים גם את עצם הרעיון שוויכוח הוא דבר מועיל, שיוצר פשרות קונסטרוקטיביות בין השקפות עולם שונות. "אם יש תרופה העשויה לנטרל את תרעלת האלימות", כתב הרב יונתן זקס, "הרי היא השיחה".1 דווקא במדינה היהודית הולכת ודועכת השיחה במובנה התלמודי, היודע להטיל ספק מבלי להפסיק לכבד את הצד השני.
פיתחנו נטייה לנכס לעצמנו את הפתרונות ו"להפקיד" בידי הצד השני את הבעיות. הימין הישראלי אינו שואל את עצמו שאלות קשות והכרחיות על זכויות האדם של מיליוני פלסטינים מפני שזו "בעיה של שמאלנים". באותה מידה הפסיק השמאל החילוני להתייחס ליהדותה של המדינה (או ליהדותו שלו) כאל חלק מהאתוס הבסיסי של קיומו, מפני שהוא מניח שזה משהו שהימין המשיחי ממילא ידחף לגרונו בניגוד לרצונו. החילונים "הפקידו" בידי החרדים את הדת, החרדים "הפקידו" בידי החילונים את הקיום היומיומי. הירושלמים "הפקידו" בידי התל אביבים את הכלכלה, התל אביבים "הפקידו" בידי הירושלמים את האתוס הלאומי. מפקידים ושוכחים, יורים ובוכים. מנהיגי הימין והשמאל בישראל נוהגים לדבר רבות על הצורך באחדות בעם ישראל. אלא שחסידיהם יודעים היטב על איזו אחדות הם מדברים. הכוונה האמיתית אינה לאחדות, אלא לאחידות. הם אינם מתכוונים לאחדות במובנה המקורי - כלומר כהבנה שלא הכול יהיה מאה אחוז כפי שהיינו רוצים - אלא למצב שבו אחד מאגפיה של החברה הישראלית - שמאל, ימין, דתיים, חילונים, קפיטליסטים וסוציאליסטים - יתקפל ויכריז על כניעה מוחלטת. במקום תפיסה של המדינה כדיון מתמיד בין השקפות, היא נתפסת כמאבק הרואי בין הצודקים לבין אלה המבקשים את נפשה. המילים "אחדות העם" הפכו במציאות הישראלית לא להושטת יד אלא להכרזת מלחמה. לעתים קרובות נדמה ששכחנו שאחדות אמיתית יכולה להתקיים רק בין שונים.
כל אחד מאיתנו יודע לדמיין, וגם לתאר בצבעים עזים, מה יקרה אם הצד השני ינצח. כל אחד מאיתנו יודע להסביר, באותות ובמופתים, את עומק השבר הצפוי לנו אם נתיר לצד השני להשתלט על רוחה ועל עתידה של המדינה. אלא שזהו דיון חלקי וקל מדי. עלינו לשאול את עצמנו שאלה נוספת, מרתקת יותר: מה יהיה המחיר אם ננצח? נניח שיהיה צד אחד בדיון הישראלי - ימין או שמאל, דתיים או חילונים, קפיטליסטים או סוציאליסטים - שהעמדה שהוא מייצג תנצח ניצחון סופי ומוחלט במאבק על דמותה של החברה הישראלית. מה זה יעשה לאופי הלאומי שלנו, להידוק הפנימי ההכרחי לקיומנו, ליכולתנו לפעול יחד גם בפעם הבאה?
יהיו אשר יהיו עמדותיו של קורא שורות אלה, האם הוא באמת מעוניין לחיות במדינה שבה אין מקום למי שאינו רואה את המציאות כמוהו? באחד המאמרים בספר הגדרתי את הפרויקט אדיר־הממדים הקרוי מדינה "קונפליקט מנוהל". מטרתה של המדינה הרי אינה להגיע לנקודת סיום כלשהי או לניצחון סופי של אחד מחלקיה על החלק האחר; מטרתה לחתור לאיזון מתמיד בין כוחות מנוגדים. נקודת המוצא היא פשוטה: איש מאיתנו אינו הולך לשום מקום, כך שכדאי שנלמד לחיות ביחד.
העובדה היא שהאמת הישראלית אינה נמצאת בידי אף צד, אלא בשילוב בין הטענות השונות שמרכיבות את השיח הישראלי. הזהות הלאומית שלנו אינה חד־ממדית; היא היברידית. כבר לפני שמונה מאות וחמישים שנה כתב הרמב"ם: "דרך האמצע היא הדרך הנכונה".2 הוא התכוון לכך בשני מובנים: הראשון, שעלינו לשאוף תמיד למתינות רעיונית ומעשית. השני, שהמציאות היא בדרך כלל סינתזה של הדעות השונות שלנו לגביה.
טענת המרכז היא פשוטה: רוב מוחלט של הבעיות בעולם הן מעשיות, ויש להן פתרונות מעשיים. ברוב המקרים ההתגוששויות האידיאולוגיות הגדולות לא נועדו לפתור בעיות, אלא לאפשר לנו לחמוק מהמלאכה המפרכת של ניהול החיים. אנשי המרכז אינם נטולי עמדות; הם פרקטיים. לתפיסתנו, קיום משותף אינו יכול להיות מבוסס על הטחת האשמות אלא על לקיחת אחריות. המילה הזו - אחריות - תחזור שוב ושוב בספר הזה. בעיני אין איך לדבר על טוב משותף אם הוא לא כולל מחויבות, קיום החוק, נכונות לעבוד יחד. החברה הישראלית יכולה וצריכה להיות גדולה יותר מאיתנו או מהקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להכיר בכך שעבודה משותפת מחייבת גם ויתורים. במקום להתבצר איש־איש בעמדתו עלינו לגשת לשאלות היסוד של חיינו מהצד הפוזיטיבי. לא לשאול על מה אנחנו לא מסכימים, אלא על מה אנחנו כן מסכימים.
זו המשימה שלנו. זהו הנושא של הספר הזה. להציג תוכנית עבודה שהיא תפיסת עולם ותפיסת עולם שהיא תוכנית עבודה. הספר בנוי ממאמרים ומנאומים שכתבתי ונשאתי בשנים האחרונות, עם כמה תוספות שנכתבו במיוחד. מטרתי היא שהספר יציג בפני הקורא את רעיונותיו ואת דרכו של המרכז הישראלי, אבל הוא בעיקר סיפור אהבה: למדינת ישראל, לאזרחיה, לרעיון הציוני.
 
שער 1 
מנהיגות ומדיניות
 
הטוב שבכל העולמות
בכל רחבי העולם נראות הדמוקרטיות כספינות העומדות להיטרף בסערה. הן מותקפות ללא הרף מבחוץ ומבפנים ונדמה שקווי ההגנה שלהן קורסים במהירות. מבחוץ מנוהלת ההתקפה בידי הטרור העולמי, בידי דיקטטורות ציניות שאינן בוחלות בהתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות (בעיקר באמצעות לוחמת סייבר) ובידי חברות ענק שאינן מכירות בגבולות או בחוקי מס. מבפנים תוקף אותן ערבוב רעיל של פוליטיקאים פופוליסטים מימין ומשמאל, אליטות כלכליות נצלניות וחסרות מצפון ורשתות חברתיות המייצרות שיח של "פוסט־אמת".
המערכות המסורתיות - התקשורת הממוסדת, הפרלמנטים, בתי המשפט, הבנקים המרכזיים - נמצאות בנסיגה. במקרים רבים הממסד מרים ידיים ו"מצטרף לאויב". די להסתכל על עמודי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר של חלק ממנהיגי העולם כדי להבין שהם החליטו שהמלחמה אבודה ועדיף לנסות לרכוב על הנמר.
הם טועים טעות מרה.
בעולם הפוליטי מתקיים חוק עליון אחד: עקרון המטוטלת. אם היא הולכת לצד אחד, היא תחזור לצד השני באותה העוצמה.3 אם הקצוות ההרסניים השתלטו על הזירה, הרי שהתשובה היחידה להם היא לא קיצוניות אחרת - אלא המרכז. מרכז שקול, ממלכתי, בעל ראייה רחבה, עם יכולות ניהוליות ואמירה עוצמתית על מצב העולם. הפופוליסטים והקיצונים מימין ומשמאל מחזיקים באידיאולוגיות דוגמטיות ואינם מוכנים לפשרות. זה נראה כסוד כוחם, אבל שם חולשתם הגדולה. מי שטענתו היחידה היא "אנחנו או הם" אינו מאפשר לחברה ולכלכלה את הדינמיות ההכרחית להתפתחותן. ניהול מדינה חייב להיות מבוסס על פוזיטיביות. זהו הבסיס של השיטה הדמוקרטית: היא קודם כול שיטת משטר אופטימית המבוססת על הרעיון שאנשים שאינם מסכימים ביניהם יעבדו יחד למען מטרה משותפת. רק המרכז, שאינו כבול לקבוצות כוח קיצוניות, יכול להציע פתרונות של "בעד" ולא רק של "נגד".
נכון שכעסם של ההמונים הוא מאיים ולעתים חסר הבחנה, אבל זה היה המצב פחות או יותר מאז רגם ההמון הזועם למוות את אדורם, גובה המסים של המלך רחבעם.4 בהנהגה נכונה, עם תשתית רעיונית ותקשורתית נכונה, המרכז יכול לחזור לנהל את ענייני המדינות במהירות מפתיעה.
הטענה העומדת מנגד היא שהמרכז מעצם טבעו המתון והשקול אינו יכול לנסח תזה שתהיה פופולרית כמו הפופוליזם. אין לו את האפשרות להביא בפני ההמונים משפט שובה לב אחד שיוכל להתחרות בהצעות כמו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", "להחזיר את אנגליה לאנגלים", או "להיפטר מהאנשים (החומים, הצהובים, השחורים) שאינם כמונו". זוהי תבוסתנות רעיונית. למרכז, דווקא לו, יש את ההצעה הפופולרית ביותר, הקלה ביותר להבנה, הפשוטה ביותר לשיווק עממי: לקיחת אחריות.
המרכז תמיד לקח אחריות. גם כשהתנאים נראו קשים במיוחד. הוא ניצח את הקומוניזם לא מפני שהסיסמאות שלו היו טובות יותר (הקומוניסטים, בדומה לפופוליסטים, היו טובים במיוחד בתחום הסיסמאות הקליטות), אלא מפני שהוא יצר כלכלה וחברה טובות יותר. הוא לקח אחריות לא רק במלחמת העולם השנייה, אלא גם אחריה, כשהכניס את רוב מדינות העולם תחת המוסדות הבינלאומיים שלו ויצר יציבות בתוך עולם עם נטיות כאוטיות. הוא הפך את הדמוקרטיה - עם כל חולשותיה - לשיטת ממשל שלא היתה רק מוצדקת מבחינה מוסרית, אלא גם הפגינה יעילות ויכולת ביצוע. המרכז הציג עוצמה שלא נבעה מן הקיצוניות, אלא מתוך מה שכינה הסוציולוג אדוארד שילס "תופעה מתחום הפעולה".5 הוא לא ייצג את הערכים ואת האמונות של החברה בדיבורים ובהצהרות ריקות, אלא בכך שיצר מבנה של פעילויות, תפקידים ואנשים שהפעילו את המכונה.
המרכז גם מעולם לא סבל ממחסור במנהיגות מעוררת השראה. אנו נוטים לייחס את המרכז למנהיגי "הדרך השלישית", כמו טוני בלייר וביל קלינטון ולפניהם פרנקלין ד' רוזוולט וה"ניו דיל" שלו, אבל במונחים בני זמננו גם רייגן, תאצ'ר ומנחם בגין היו אנשי מרכז. זהו אולי רעיון קשה לעיכול לליברלים שגדלו בשנות השמונים, אבל למרות נוקשותם האידיאולוגית האמינו רייגן, תאצ'ר ובגין באחריות, בכוחם של רעיונות מורכבים, בחשיבותם של מוסדות המדינה, בחופש הביטוי, בזכויות המיעוט, בכך שמעת לעת מוטלת עליהם החובה להחליט החלטות לא פופולריות לטובת המדינה.
נסיגתו של המרכז בשנים האחרונות לא נבעה מכך שלקיחת האחריות איבדה את קסמה, אלא מכך שהוא איבד את יכולתו להבחין בין הצלחה כלכלית לאחריות חברתית. המרכז איבד את הראייה הרחבה ואת המחויבות לכלל האזרחים שאפיינו אותו בעבר. במקום זאת הוא התמכר ליתרונות הכלכליים שהציעו הגלובליזציה והטכנולוגיה. מנהיגי המרכז לא הבינו שמחיר ההצלחה הפך גבוה מדי לרבים. דווקא במדינות שהכי הצליחו במירוץ הכלכלי הצטברה תרעומת חברתית הולכת וגדלה. כולם רוצים להצליח, אבל איש אינו רוצה שההצלחה תדרוס ותגרוס את משפחתו, את אמונתו הדתית, את המסורות שעיצבו אותו, את הקהילה שהוא מחויב לה. האזרח אינו סוכן רציונלי. הוא אינו X שאותו אפשר להחליף ב־Y בלי שיחול שום שינוי. האנושיות מורכבת גם מפחדים, משנאות, מאהבות, מהמאבק שלנו על זהותנו מול האחר.
מנהיגי האליטות הישנות טענו מאז שנות התשעים שמי שאינו מוכן לוותר על ערכי הקהילה ולהתחייב לעולם גלובלי, נידון להישאר מאחור. הם הבטיחו לנו מזון זול וטכנולוגיה באיכות גבוהה, בעודם מתעשרים מעבר לכל דמיון. כדי להשקיט את מצפונם הם קידמו את הרב־תרבותיות ואת התקינות פוליטית. להיות פשוט "אמריקאי", "צרפתי" או "ישראלי" לא נחשב עוד לקבוצת זהות הראויה להכרה ולכבוד. מעמד הביניים - עמוד השדרה של כל מדינה - נחבט פעמיים: בפעם הראשונה כששכרו נשחק ומקומות העבודה שלו החלו להיעלם, ובפעם השנייה - כשהתברר לו שהפטריוטיות הטבעית שלו נחשבת למיושנת ומיותרת בעיני אלה שניצלו אותה כדי לעלות לשלטון.
ההתפכחות לקחה לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר אמר העולם לעצמו שהגיע הזמן שהגנבים יפסיקו להטיף לו מוסר. תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, אמרה זאת בישירות האופיינית לה: "אם אתה מאמין שאתה אזרח העולם, אתה אזרח של שום מקום. אתה לא מבין מה המילה 'אזרח' אומרת בכלל".6
כשתגובת הנגד הגיעה, היא היתה בעוצמה של צונאמי. הפופוליסטים החדשים ניצלו את תחושת המועקה המצטברת של הרוב הלא־דומם כדי להציע לנו מהפך רדיקלי שיבטל את עצם הרעיון של "עולם פתוח". מפלגות הימין הפופוליסטי והשמאל הרדיקלי שידרו מסר דיאלקטי רב־עוצמה דרך הרשתות החברתיות: זה אנחנו או הם. הזרים שודדים אותנו, המערכת הפוליטית בגדה בנו, הטכנולוגיה תגרום לכם לאבד את מקום עבודתכם, הגלובליזציה היא הונאת פונזי שתזרוק אתכם לתחתית הפירמידה.
כמו בכל מסר פופוליסטי, יש גרעין של אמת בכל אחת מהטענות ועלינו להתמודד איתן. אלא שהדרך לעשות זאת אינה לעוות את המציאות ולנצל לרעה פחדים אנושיים עמוקים כדי לצבור כוח פוליטי. את הטריק הזה ניסתה האנושות לא פעם. בפשיזם, בנאציזם, בדיקטטורות, בקומוניזם. זה תמיד נגמר רע.
המרכז - בניגוד לאליטות וגם בניגוד לפופוליסטים - מציע פתרון היברידי מאוזן של "גם וגם". זה אינו פתרון מושלם, מפני שאנחנו לא חיים בעולם מושלם, אבל זה פתרון שמציע ניווט חכם בין האפשרויות. מטרת המרכז - מעצם טבעו - היא ליצור איזון: גם ערכי קהילה וגם ילדים שיצליחו יותר מהוריהם; גם כבוד למסורת וגם יכולת ליהנות מפירות הטכנולוגיה; גם משפחות שאינן מתפוררות במרחב אורבני אדיש וקר וגם הזדמנות לכל ילד לצאת לעולם, ללמוד ולהצליח; גם כלים שמאפשרים לנו להישאר חלק מקהילה ממשית במובנה השמרני וגם כלכלה וחברה מודרניות וחדשניות. "תמיד חשוב לי לעבור על כל האופציות האפשריות לפני שאני מקבלת החלטה", אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל".7 כמנהיגת מרכז קלאסית, היה חשוב לה להבהיר שהיא אינה נעולה על אף תיאוריה.
מרקל, בדומה לתרזה מיי, היא בתו של כומר. ייתכן שהדבר אינו מקרי. המרכז מעדיף תמיד את האנושי על פני האידיאולוגי. הוא זוכר שבני האדם הם יותר מאשר בגד ואוכל. הקיום האנושי מורכב גם מכבוד עצמי, ממסורת, מתחושת קהילה והשתייכות היוצרים חוזה חברתי שפועל למען כולם. המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר.
המרכז לא יוותר על הגאווה הלאומית האותנטית שלו (המבדילה אותו מן השמאל הקוסמופוליטי), אבל לא יבסס את הפטריוטיות שלו על שנאת זרים אלא על אהבת מולדת, הכרה בחשיבות הדת למאמיניה ותמיכה בקהילות מקומיות; הוא יקפיד על זכויות המיעוט ועל סקרנות תרבותית (תכונה חברתית הזוכה להרבה פחות מדי כבוד), אך ידחה את הנרקיסיזם של הרב־תרבותיות, שאותה הגדיר בפיקחות אחד המבקרים כ"כבוד עמוק לכל התרבויות מלבד זו שלך".8 המרכז ייאבק בטרור העולמי תוך הכרה בכך שההתמודדות מול אויב שאינו מכיר בחוקים מצריכה חופש פעולה ניכר לכוחות הביטחון - גם במחיר של פגיעה מידתית בזכויות אדם; הוא יחזיר למדינה את הכוח לקבל החלטות, אבל יפעל יחד עם כוחות לא־מדינתיים כמו חברות הענק וארגונים חוץ־ממשלתיים למען נושאים כמו הקטנת הפערים. המרכז יפעל לחלוקה אחרת של העושר דרך מיסוי של האחוזונים העליונים והמוסדות הפיננסיים, אבל ישתמש בהקלות מס כדי לשמר את התעשייה ולטפח את היזמות; הוא יחזיר למדינה את מעמדה המרכזי כמעצבת העתיד דרך פרויקטים גדולים של בניית תשתיות (כמו הטמעתה של רשת האינטרנט בתשתיות תחבורה ורפואה) ותמרוץ של חינוך ומדע. המרכז ימשיך לפתוח את השווקים אל העולם, בלי לאבד את הזכות להגן על השוק המקומי. מותר לישראל למשל להגן על החקלאות המקומית שלה בעזרת מכסי מגן או סובסידיות, אבל לא רצוי שתנקוט מדיניות דומה בשוק ההיי־טק המקומי שבו שוררים תנאים שונים לגמרי.
כל אחד מהתהליכים האלה מחייב תוכניות עבודה, השקעות רחבות, החלטות כואבות על סדרי עדיפויות לאומיים. זה מורכב, זה לא מתגמל מבחינה פוליטית, אבל זהו תפקידו של השלטון.
מול המחויבות היעילה של המרכז יתייצבו תמיד אנשי הימין והשמאל המנסים לכפוף מציאות משתנה לתיאוריות מן העבר. כשמצטברות ההוכחות לכך שהתיאוריות שלהם כבר אינן רלוונטיות לחיינו, הם מכנים אותן "אידיאולוגיה". זו אינה אידיאולוגיה, אלא סיפור ששמעו בילדותם. המרכז, לעומתם, מסתפק במערכת בסיסית מאוד של עקרונות ראשוניים: הצורך בפוליטיקה נקייה ומשוחררת מאינטרסים; תפיסת האחריות הלאומית כחובתה היסודית של ההנהגה; פטריוטיות ושמירה על מדינת הלאום מפני גורמים המנסים לפרק אותה מבפנים ומבחוץ, בלי לזנוח את ההכרה בכך שעקרונות אוניברסליים כמו נדיבות וקבלת האחר הם חלק מן הפטריוטיות הזו; הפעלה מתמדת של עקרון הטוב שבכל העולמות - כלומר הנכונות לקחת רעיונות מן הימין ומן השמאל ולבחון אותם לפי הישימות שלהם, ולא לפי העוינות בין הצדדים.
האידיאולוגיות הנוקשות של הימין והשמאל אינן רוצות ואינן מסוגלות לזוז ממקומן גם כשהנסיבות משתנות, אחרת ייאלצו להשתנות באופן מהותי (או מה שגרוע יותר מבחינתם - להודות בטעות). זו הסיבה שהם תמיד יאשימו את המרכז ב"עמימות". זו אינה עמימות, אלא היכולת לעבוד בתוך המציאות הריאלית ולהשתנות איתה. המרכז הוא לא מקום קבוע, אלא מצב של משא ומתן מתמיד עם הסביבה הפוליטית והארגונית. אם משהו עובד, הוא יפתח אותו. אם משהו מפסיק לעבוד, הוא לא ננעל על מדיניות העבר. הוא בודק מה צריך לתקן, מה אפשר לעשות אחרת, איך יוצרים אלטרנטיבה חזקה יותר, ישימה ורלוונטית יותר. מול הדוגמטיות של חסידי ה־Egalite (השוויון) והדורסנות של נאמני ה־Liberte (החופש), המרכז מציע פרגמטיות וזהות היברידית. מעבר לכללי היסוד המעטים והקשיחים, המרכז מסתגל במהירות, אינו כבול לפרדיגמות ומוכן לבחון כל רעיון שיובא בפניו ויכול לשפר את חיי האזרחים בלי שום קשר לשאלה מאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מגיע. המרכז רוצה ויכול להיות בו זמנית תחרותי והומני, גלובלי וקהילתי, פטריוטי וחדשני, אבל הוא לא מאבד קשר עין עם חובתו למנוע משבר זהות חברתי ואישי. פרידריך האייק עמד על כך שבהיות הקדמה בלתי־צפויה, אנחנו יוצאים לשנות את העולם ובסופו של דבר משנים את עצמנו.9 קִדמה שאינה מביאה בחשבון את האנושי אינה קדמה כלל.
המרכז מואשם תדירות שאין לו אידיאולוגיה. התשובה שלו היא שאידיאולוגיה, במובנה השמרני הצר, מצמצמת את האפשרויות, גורמת להתעלמות מן המציאות הריאלית ויוצרת מכשולים מלאכותיים. תפיסת המציאות של המרכז היא שאפשר ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. זה אולי לא יצליח במאה אחוז, אבל עצם הניסיון יביא אותנו למקום טוב יותר.

יאיר לפיד

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3e279hdr

עוד על הספר

מסע אל העתיד יאיר לפיד
במקום הקדמה 
אחדות אינה אחידות
 
יש שתי דרכים לתאר את מדינת ישראל. אתם מוזמנים לבחון איזה תיאור מתאים לכם יותר:
תיאור ראשון - ישראל היא מעצמה צבאית, הצלחה כלכלית ונס ערכי. כל ניסיון להציג זאת אחרת נובע מצרות עין פוליטית.
נגד כל הסיכויים הבסנו את אויבינו מלחמה אחר מלחמה, ולקראת שנת השבעים להקמת המדינה לא נשקף לה בעצם שום איום קיומי. בזכות איכות קציניו וחייליו ובזכות יכולותיו הטכנולוגיות, צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד החזקים בעולם. הסכמי השלום עם מצרים וירדן יציבים, שיתופי הפעולה שלנו עם מדינות האזור בשיא של כל הזמנים, ובחירתו של טראמפ לנשיא החזירה את הברית האסטרטגית שלנו עם ארצות הברית לתפקוד מלא. כל מי שעיניו בראשו יודע שהאשמים היחידים במצבם של הפלסטינים הם הם עצמם. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסכים להקמת מדינת חמאס או דאעש בגדה המערבית, מרחק קילומטרים ספורים מנתב"ג.
בתחום הכלכלי, גמישות מחשבתית ודנ"א יזמי אפשרו לנו לעשות את המעבר מהחברה החקלאית של שנותיה הראשונות של המדינה לאומת הסטארט־אפ שהמציאה את הדיסק־און־קי, את ווייז ואת "חומת אש". התל"ג לנפש שלנו גבוה יותר מאשר במדינות כמו ספרד או איטליה, והאזרח הישראלי הממוצע חי בדירה בבעלותו, אינו חושש מאבטלה ונוסע לפחות פעם בשנה לחופשה בחו"ל. הצלחנו לקלוט יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר שהשתלבו בארץ באופן חסר תקדים, חסמנו את תופעת המסתננים ואנחנו צפויים לגלי עלייה ממדינות כמו צרפת ואוקראינה.
גם הבכי והנהי על "מות הדמוקרטיה" הם בסך הכול קינתן של האליטות הישנות על כך שאיבדו את שליטתן במדינה. הדמוקרטיה שלנו איתנה, השיח החברתי ער, ולמרות כל המחלוקות הוכחנו פעם אחר פעם את יכולתנו לעבור יחד משברים כואבים כמו רצח רבין או ההתנתקות. האזרח הישראלי הוא אזרח מעורב ואכפתי שמוכן לשרת את מדינתו, ובתמורה מקבל ממנה חיים בעלי משמעות ותחושת גאווה ממשית.
יש לנו בעיות, למי אין, אבל בסך הכול טוב פה, אפילו טוב מאוד.
תיאור שני - ישראל היא מדינה הצועדת אל משבר בלתי־נמנע. השליטה בעם אחר מכרסמת בחוסן המוסרי ובמעמד הבינלאומי שלנו, הפערים החברתיים הולכים ומתרחבים, והדמוקרטיה שלנו נמצאת תחת מתקפה.
הניסיון לשלוט בכ־2.7 מיליון פלסטינים בגדה המערבית הוא לא פחות מאסון לאומי. אנחנו שולחים את ילדינו למחסומים מול זקנים וילדים, ואחר כך מתפלאים שיש לנו חברה אלימה ותוקפנית. מעמדנו הבינלאומי בכרסום מתמיד, שכן אפילו ידידינו הקרובים בעולם אינם מבינים מה יש לנו לחפש בחברון או בפאתי רמאללה. למרות שרוב הישראלים עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות, חבורה משיחית קטנה אך נחושה מובילה אותנו לאבדון מדיני וביטחוני בניגוד לרצונם של רוב אזרחי ישראל.
בזירה הכלכלית ההצלחה הישראלית היא תיאורטית בלבד עבור רוב מכריע של אזרחיה. את פירות ההצלחה גוזרת קבוצה קטנה של טייקונים ובנקאים, והדור הבא של אזרחי ישראל מרוויח פחות מהוריו, אין לו שום סיכוי לרכוש דירה ושכרו נשחק כבר יותר מעשור. מי שנולד בפריפריה יקבל חינוך גרוע יותר ושירותים חברתיים גרועים יותר ממי שחי במרכז. תושב הפריפריה אפילו ימות שלוש שנים וחצי קודם בגלל היעדר שירותי בריאות. אנחנו במקום השלושים מבין שלושים וחמש מדינות ה־OECD במתמטיקה ובמדעים, הבירוקרטיה שלנו חונקת והמגזר הציבורי מסואב ובלתי־יעיל.
גרוע מכול הוא המישור החברתי והערכי. אנחנו הולכים ומתפצלים לחברה שבטית ומסוכסכת. יותר מחמישים אחוז מתלמידי כיתות א׳ במדינת ישראל אינם חלק מהחינוך הציוני. הילדים האלה לא ישרתו בצבא, לא יכירו את מילות ההמנון הלאומי ויתקשו להשתלב בשוק העבודה. במקביל נמצאים ערכי הדמוקרטיה שלנו תחת התקפה מתמדת. פוליטיקאים ציניים מנסים להגביל את כוחו של בית המשפט העליון, התקשורת החופשית הולכת ונחלשת, ואת מקומה תופסים כלי תקשורת הממומנים בידי בעלי עניין. הכנסת הפכה לקרקס פופוליסטי מסוכן ומעבירה חדשות לבקרים חוקים אנטי־דמוקרטיים ואפילו גזעניים.
כך אי־אפשר להמשיך.
איזה משני התיאורים נראה לכם נכון?
ושאלה מורכבת אפילו יותר - מה אתם חושבים על האנשים שבחרו בתיאור האחר?
האם הם טיפשים? בורים? אטומים למציאות? כיצד ייתכן שהם חיים לצדכם באותה מדינה ולוקים בליקוי מאורות מוחלט כל כך? איך קורה שחלק מאיתנו עיוורים להצלחותיה המופלאות של המדינה וחלק אחר מסרבים להכיר בעומק בעיותיה?
מחקרים רבים מוכיחים שאנשים מימין ומשמאל נוהגים לייחס את תפיסת עולמם לאהבה למדינה ואת תפיסת עולמו של הצד השני לשנאה כלפיהם. הימין חושב שהביקורת של השמאל נובעת רק מכך שהוא לא מוכן לתת לו קרדיט על הצלחתה של המדינה. השמאל חושב שהימין מעדיף להרוס את המדינה רק כדי שלא יצטרך להודות שהוא טועה וה"סמולנים" צודקים. מה שמגדיר את אלה ואלה - ובעקבותיהם את הדיאלוג הישראלי כולו - הוא החשדנות. במקום חברה אנושית שמכירה בכך שהיכולת לחיות בתנאים של אי־הסכמה היא הבסיס לדמוקרטיה (באותה מידה שחיים של הסכמה מוחלטת הם הבסיס - והחולשה - של כל דיקטטורה), הפכנו לחברה שבה כולם חושדים בכולם.
אם תקראו שוב את שני התיאורים שבהם פתחתי תגלו שהם מורכבים בעיקר מעובדות או מעמדות שעליהן אין בעצם ויכוח. רוב מוחלט של הישראלים לא מוכן לקבל מדינת חמאס בגדה המערבית, אבל ישמח להיפרד מהפלסטינים בתנאים הנכונים. אותו רוב מוחלט סובל משחיקת השכר, מרגיש שהמשחק הכלכלי אינו הוגן, אך גאה בהישגים הטכנולוגיים של אומת הסטארט־אפ. הרוב המוחלט הזה גם מודאג בעיקר מכך שהחברה הישראלית מפוצלת ומשוסעת. בסקר לרגל חמישים שנה למלחמת ששת הימים, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" במוצאי חג השבועות 2017, הצביעו רוב הישראלים על "הפיצול בחברה הישראלית" כבעיה הגדולה ביותר שלנו, לפני איראן ולפני הפלסטינים.
אז אם אנחנו מסכימים, למה אנחנו מסוכסכים? מפני שבמקום לקיים דיון אמיתי על מה שאומרים אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, אנחנו מקיימים דיון על המניעים שלהם. אם מישהו מונע משנאה כלפינו וכלפי כל מה שאנחנו מייצגים או מאמינים בו, מדוע שנקשיב לו? אם השמאל מונע משנאה עצמית מהולה בהתנשאות, הרי אין שום סיבה שהימין יקשיב לתוכחותיו. אם הימין משועמם מן הרעיון הדמוקרטי ורואה בו מכשול בדרך להגשמת חזיונותיו המשיחיים, מדוע שהשמאל יאמין שהוא יוביל אותנו למקום הנכון? לאט־לאט אנחנו מוחקים את האפשרות שהצד השני בוויכוח - בכל ויכוח - מתכוון באמת למה שהוא אומר. בכך אנחנו מוחקים גם את עצם הרעיון שוויכוח הוא דבר מועיל, שיוצר פשרות קונסטרוקטיביות בין השקפות עולם שונות. "אם יש תרופה העשויה לנטרל את תרעלת האלימות", כתב הרב יונתן זקס, "הרי היא השיחה".1 דווקא במדינה היהודית הולכת ודועכת השיחה במובנה התלמודי, היודע להטיל ספק מבלי להפסיק לכבד את הצד השני.
פיתחנו נטייה לנכס לעצמנו את הפתרונות ו"להפקיד" בידי הצד השני את הבעיות. הימין הישראלי אינו שואל את עצמו שאלות קשות והכרחיות על זכויות האדם של מיליוני פלסטינים מפני שזו "בעיה של שמאלנים". באותה מידה הפסיק השמאל החילוני להתייחס ליהדותה של המדינה (או ליהדותו שלו) כאל חלק מהאתוס הבסיסי של קיומו, מפני שהוא מניח שזה משהו שהימין המשיחי ממילא ידחף לגרונו בניגוד לרצונו. החילונים "הפקידו" בידי החרדים את הדת, החרדים "הפקידו" בידי החילונים את הקיום היומיומי. הירושלמים "הפקידו" בידי התל אביבים את הכלכלה, התל אביבים "הפקידו" בידי הירושלמים את האתוס הלאומי. מפקידים ושוכחים, יורים ובוכים. מנהיגי הימין והשמאל בישראל נוהגים לדבר רבות על הצורך באחדות בעם ישראל. אלא שחסידיהם יודעים היטב על איזו אחדות הם מדברים. הכוונה האמיתית אינה לאחדות, אלא לאחידות. הם אינם מתכוונים לאחדות במובנה המקורי - כלומר כהבנה שלא הכול יהיה מאה אחוז כפי שהיינו רוצים - אלא למצב שבו אחד מאגפיה של החברה הישראלית - שמאל, ימין, דתיים, חילונים, קפיטליסטים וסוציאליסטים - יתקפל ויכריז על כניעה מוחלטת. במקום תפיסה של המדינה כדיון מתמיד בין השקפות, היא נתפסת כמאבק הרואי בין הצודקים לבין אלה המבקשים את נפשה. המילים "אחדות העם" הפכו במציאות הישראלית לא להושטת יד אלא להכרזת מלחמה. לעתים קרובות נדמה ששכחנו שאחדות אמיתית יכולה להתקיים רק בין שונים.
כל אחד מאיתנו יודע לדמיין, וגם לתאר בצבעים עזים, מה יקרה אם הצד השני ינצח. כל אחד מאיתנו יודע להסביר, באותות ובמופתים, את עומק השבר הצפוי לנו אם נתיר לצד השני להשתלט על רוחה ועל עתידה של המדינה. אלא שזהו דיון חלקי וקל מדי. עלינו לשאול את עצמנו שאלה נוספת, מרתקת יותר: מה יהיה המחיר אם ננצח? נניח שיהיה צד אחד בדיון הישראלי - ימין או שמאל, דתיים או חילונים, קפיטליסטים או סוציאליסטים - שהעמדה שהוא מייצג תנצח ניצחון סופי ומוחלט במאבק על דמותה של החברה הישראלית. מה זה יעשה לאופי הלאומי שלנו, להידוק הפנימי ההכרחי לקיומנו, ליכולתנו לפעול יחד גם בפעם הבאה?
יהיו אשר יהיו עמדותיו של קורא שורות אלה, האם הוא באמת מעוניין לחיות במדינה שבה אין מקום למי שאינו רואה את המציאות כמוהו? באחד המאמרים בספר הגדרתי את הפרויקט אדיר־הממדים הקרוי מדינה "קונפליקט מנוהל". מטרתה של המדינה הרי אינה להגיע לנקודת סיום כלשהי או לניצחון סופי של אחד מחלקיה על החלק האחר; מטרתה לחתור לאיזון מתמיד בין כוחות מנוגדים. נקודת המוצא היא פשוטה: איש מאיתנו אינו הולך לשום מקום, כך שכדאי שנלמד לחיות ביחד.
העובדה היא שהאמת הישראלית אינה נמצאת בידי אף צד, אלא בשילוב בין הטענות השונות שמרכיבות את השיח הישראלי. הזהות הלאומית שלנו אינה חד־ממדית; היא היברידית. כבר לפני שמונה מאות וחמישים שנה כתב הרמב"ם: "דרך האמצע היא הדרך הנכונה".2 הוא התכוון לכך בשני מובנים: הראשון, שעלינו לשאוף תמיד למתינות רעיונית ומעשית. השני, שהמציאות היא בדרך כלל סינתזה של הדעות השונות שלנו לגביה.
טענת המרכז היא פשוטה: רוב מוחלט של הבעיות בעולם הן מעשיות, ויש להן פתרונות מעשיים. ברוב המקרים ההתגוששויות האידיאולוגיות הגדולות לא נועדו לפתור בעיות, אלא לאפשר לנו לחמוק מהמלאכה המפרכת של ניהול החיים. אנשי המרכז אינם נטולי עמדות; הם פרקטיים. לתפיסתנו, קיום משותף אינו יכול להיות מבוסס על הטחת האשמות אלא על לקיחת אחריות. המילה הזו - אחריות - תחזור שוב ושוב בספר הזה. בעיני אין איך לדבר על טוב משותף אם הוא לא כולל מחויבות, קיום החוק, נכונות לעבוד יחד. החברה הישראלית יכולה וצריכה להיות גדולה יותר מאיתנו או מהקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להכיר בכך שעבודה משותפת מחייבת גם ויתורים. במקום להתבצר איש־איש בעמדתו עלינו לגשת לשאלות היסוד של חיינו מהצד הפוזיטיבי. לא לשאול על מה אנחנו לא מסכימים, אלא על מה אנחנו כן מסכימים.
זו המשימה שלנו. זהו הנושא של הספר הזה. להציג תוכנית עבודה שהיא תפיסת עולם ותפיסת עולם שהיא תוכנית עבודה. הספר בנוי ממאמרים ומנאומים שכתבתי ונשאתי בשנים האחרונות, עם כמה תוספות שנכתבו במיוחד. מטרתי היא שהספר יציג בפני הקורא את רעיונותיו ואת דרכו של המרכז הישראלי, אבל הוא בעיקר סיפור אהבה: למדינת ישראל, לאזרחיה, לרעיון הציוני.
 
שער 1 
מנהיגות ומדיניות
 
הטוב שבכל העולמות
בכל רחבי העולם נראות הדמוקרטיות כספינות העומדות להיטרף בסערה. הן מותקפות ללא הרף מבחוץ ומבפנים ונדמה שקווי ההגנה שלהן קורסים במהירות. מבחוץ מנוהלת ההתקפה בידי הטרור העולמי, בידי דיקטטורות ציניות שאינן בוחלות בהתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות (בעיקר באמצעות לוחמת סייבר) ובידי חברות ענק שאינן מכירות בגבולות או בחוקי מס. מבפנים תוקף אותן ערבוב רעיל של פוליטיקאים פופוליסטים מימין ומשמאל, אליטות כלכליות נצלניות וחסרות מצפון ורשתות חברתיות המייצרות שיח של "פוסט־אמת".
המערכות המסורתיות - התקשורת הממוסדת, הפרלמנטים, בתי המשפט, הבנקים המרכזיים - נמצאות בנסיגה. במקרים רבים הממסד מרים ידיים ו"מצטרף לאויב". די להסתכל על עמודי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר של חלק ממנהיגי העולם כדי להבין שהם החליטו שהמלחמה אבודה ועדיף לנסות לרכוב על הנמר.
הם טועים טעות מרה.
בעולם הפוליטי מתקיים חוק עליון אחד: עקרון המטוטלת. אם היא הולכת לצד אחד, היא תחזור לצד השני באותה העוצמה.3 אם הקצוות ההרסניים השתלטו על הזירה, הרי שהתשובה היחידה להם היא לא קיצוניות אחרת - אלא המרכז. מרכז שקול, ממלכתי, בעל ראייה רחבה, עם יכולות ניהוליות ואמירה עוצמתית על מצב העולם. הפופוליסטים והקיצונים מימין ומשמאל מחזיקים באידיאולוגיות דוגמטיות ואינם מוכנים לפשרות. זה נראה כסוד כוחם, אבל שם חולשתם הגדולה. מי שטענתו היחידה היא "אנחנו או הם" אינו מאפשר לחברה ולכלכלה את הדינמיות ההכרחית להתפתחותן. ניהול מדינה חייב להיות מבוסס על פוזיטיביות. זהו הבסיס של השיטה הדמוקרטית: היא קודם כול שיטת משטר אופטימית המבוססת על הרעיון שאנשים שאינם מסכימים ביניהם יעבדו יחד למען מטרה משותפת. רק המרכז, שאינו כבול לקבוצות כוח קיצוניות, יכול להציע פתרונות של "בעד" ולא רק של "נגד".
נכון שכעסם של ההמונים הוא מאיים ולעתים חסר הבחנה, אבל זה היה המצב פחות או יותר מאז רגם ההמון הזועם למוות את אדורם, גובה המסים של המלך רחבעם.4 בהנהגה נכונה, עם תשתית רעיונית ותקשורתית נכונה, המרכז יכול לחזור לנהל את ענייני המדינות במהירות מפתיעה.
הטענה העומדת מנגד היא שהמרכז מעצם טבעו המתון והשקול אינו יכול לנסח תזה שתהיה פופולרית כמו הפופוליזם. אין לו את האפשרות להביא בפני ההמונים משפט שובה לב אחד שיוכל להתחרות בהצעות כמו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", "להחזיר את אנגליה לאנגלים", או "להיפטר מהאנשים (החומים, הצהובים, השחורים) שאינם כמונו". זוהי תבוסתנות רעיונית. למרכז, דווקא לו, יש את ההצעה הפופולרית ביותר, הקלה ביותר להבנה, הפשוטה ביותר לשיווק עממי: לקיחת אחריות.
המרכז תמיד לקח אחריות. גם כשהתנאים נראו קשים במיוחד. הוא ניצח את הקומוניזם לא מפני שהסיסמאות שלו היו טובות יותר (הקומוניסטים, בדומה לפופוליסטים, היו טובים במיוחד בתחום הסיסמאות הקליטות), אלא מפני שהוא יצר כלכלה וחברה טובות יותר. הוא לקח אחריות לא רק במלחמת העולם השנייה, אלא גם אחריה, כשהכניס את רוב מדינות העולם תחת המוסדות הבינלאומיים שלו ויצר יציבות בתוך עולם עם נטיות כאוטיות. הוא הפך את הדמוקרטיה - עם כל חולשותיה - לשיטת ממשל שלא היתה רק מוצדקת מבחינה מוסרית, אלא גם הפגינה יעילות ויכולת ביצוע. המרכז הציג עוצמה שלא נבעה מן הקיצוניות, אלא מתוך מה שכינה הסוציולוג אדוארד שילס "תופעה מתחום הפעולה".5 הוא לא ייצג את הערכים ואת האמונות של החברה בדיבורים ובהצהרות ריקות, אלא בכך שיצר מבנה של פעילויות, תפקידים ואנשים שהפעילו את המכונה.
המרכז גם מעולם לא סבל ממחסור במנהיגות מעוררת השראה. אנו נוטים לייחס את המרכז למנהיגי "הדרך השלישית", כמו טוני בלייר וביל קלינטון ולפניהם פרנקלין ד' רוזוולט וה"ניו דיל" שלו, אבל במונחים בני זמננו גם רייגן, תאצ'ר ומנחם בגין היו אנשי מרכז. זהו אולי רעיון קשה לעיכול לליברלים שגדלו בשנות השמונים, אבל למרות נוקשותם האידיאולוגית האמינו רייגן, תאצ'ר ובגין באחריות, בכוחם של רעיונות מורכבים, בחשיבותם של מוסדות המדינה, בחופש הביטוי, בזכויות המיעוט, בכך שמעת לעת מוטלת עליהם החובה להחליט החלטות לא פופולריות לטובת המדינה.
נסיגתו של המרכז בשנים האחרונות לא נבעה מכך שלקיחת האחריות איבדה את קסמה, אלא מכך שהוא איבד את יכולתו להבחין בין הצלחה כלכלית לאחריות חברתית. המרכז איבד את הראייה הרחבה ואת המחויבות לכלל האזרחים שאפיינו אותו בעבר. במקום זאת הוא התמכר ליתרונות הכלכליים שהציעו הגלובליזציה והטכנולוגיה. מנהיגי המרכז לא הבינו שמחיר ההצלחה הפך גבוה מדי לרבים. דווקא במדינות שהכי הצליחו במירוץ הכלכלי הצטברה תרעומת חברתית הולכת וגדלה. כולם רוצים להצליח, אבל איש אינו רוצה שההצלחה תדרוס ותגרוס את משפחתו, את אמונתו הדתית, את המסורות שעיצבו אותו, את הקהילה שהוא מחויב לה. האזרח אינו סוכן רציונלי. הוא אינו X שאותו אפשר להחליף ב־Y בלי שיחול שום שינוי. האנושיות מורכבת גם מפחדים, משנאות, מאהבות, מהמאבק שלנו על זהותנו מול האחר.
מנהיגי האליטות הישנות טענו מאז שנות התשעים שמי שאינו מוכן לוותר על ערכי הקהילה ולהתחייב לעולם גלובלי, נידון להישאר מאחור. הם הבטיחו לנו מזון זול וטכנולוגיה באיכות גבוהה, בעודם מתעשרים מעבר לכל דמיון. כדי להשקיט את מצפונם הם קידמו את הרב־תרבותיות ואת התקינות פוליטית. להיות פשוט "אמריקאי", "צרפתי" או "ישראלי" לא נחשב עוד לקבוצת זהות הראויה להכרה ולכבוד. מעמד הביניים - עמוד השדרה של כל מדינה - נחבט פעמיים: בפעם הראשונה כששכרו נשחק ומקומות העבודה שלו החלו להיעלם, ובפעם השנייה - כשהתברר לו שהפטריוטיות הטבעית שלו נחשבת למיושנת ומיותרת בעיני אלה שניצלו אותה כדי לעלות לשלטון.
ההתפכחות לקחה לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר אמר העולם לעצמו שהגיע הזמן שהגנבים יפסיקו להטיף לו מוסר. תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, אמרה זאת בישירות האופיינית לה: "אם אתה מאמין שאתה אזרח העולם, אתה אזרח של שום מקום. אתה לא מבין מה המילה 'אזרח' אומרת בכלל".6
כשתגובת הנגד הגיעה, היא היתה בעוצמה של צונאמי. הפופוליסטים החדשים ניצלו את תחושת המועקה המצטברת של הרוב הלא־דומם כדי להציע לנו מהפך רדיקלי שיבטל את עצם הרעיון של "עולם פתוח". מפלגות הימין הפופוליסטי והשמאל הרדיקלי שידרו מסר דיאלקטי רב־עוצמה דרך הרשתות החברתיות: זה אנחנו או הם. הזרים שודדים אותנו, המערכת הפוליטית בגדה בנו, הטכנולוגיה תגרום לכם לאבד את מקום עבודתכם, הגלובליזציה היא הונאת פונזי שתזרוק אתכם לתחתית הפירמידה.
כמו בכל מסר פופוליסטי, יש גרעין של אמת בכל אחת מהטענות ועלינו להתמודד איתן. אלא שהדרך לעשות זאת אינה לעוות את המציאות ולנצל לרעה פחדים אנושיים עמוקים כדי לצבור כוח פוליטי. את הטריק הזה ניסתה האנושות לא פעם. בפשיזם, בנאציזם, בדיקטטורות, בקומוניזם. זה תמיד נגמר רע.
המרכז - בניגוד לאליטות וגם בניגוד לפופוליסטים - מציע פתרון היברידי מאוזן של "גם וגם". זה אינו פתרון מושלם, מפני שאנחנו לא חיים בעולם מושלם, אבל זה פתרון שמציע ניווט חכם בין האפשרויות. מטרת המרכז - מעצם טבעו - היא ליצור איזון: גם ערכי קהילה וגם ילדים שיצליחו יותר מהוריהם; גם כבוד למסורת וגם יכולת ליהנות מפירות הטכנולוגיה; גם משפחות שאינן מתפוררות במרחב אורבני אדיש וקר וגם הזדמנות לכל ילד לצאת לעולם, ללמוד ולהצליח; גם כלים שמאפשרים לנו להישאר חלק מקהילה ממשית במובנה השמרני וגם כלכלה וחברה מודרניות וחדשניות. "תמיד חשוב לי לעבור על כל האופציות האפשריות לפני שאני מקבלת החלטה", אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל".7 כמנהיגת מרכז קלאסית, היה חשוב לה להבהיר שהיא אינה נעולה על אף תיאוריה.
מרקל, בדומה לתרזה מיי, היא בתו של כומר. ייתכן שהדבר אינו מקרי. המרכז מעדיף תמיד את האנושי על פני האידיאולוגי. הוא זוכר שבני האדם הם יותר מאשר בגד ואוכל. הקיום האנושי מורכב גם מכבוד עצמי, ממסורת, מתחושת קהילה והשתייכות היוצרים חוזה חברתי שפועל למען כולם. המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר.
המרכז לא יוותר על הגאווה הלאומית האותנטית שלו (המבדילה אותו מן השמאל הקוסמופוליטי), אבל לא יבסס את הפטריוטיות שלו על שנאת זרים אלא על אהבת מולדת, הכרה בחשיבות הדת למאמיניה ותמיכה בקהילות מקומיות; הוא יקפיד על זכויות המיעוט ועל סקרנות תרבותית (תכונה חברתית הזוכה להרבה פחות מדי כבוד), אך ידחה את הנרקיסיזם של הרב־תרבותיות, שאותה הגדיר בפיקחות אחד המבקרים כ"כבוד עמוק לכל התרבויות מלבד זו שלך".8 המרכז ייאבק בטרור העולמי תוך הכרה בכך שההתמודדות מול אויב שאינו מכיר בחוקים מצריכה חופש פעולה ניכר לכוחות הביטחון - גם במחיר של פגיעה מידתית בזכויות אדם; הוא יחזיר למדינה את הכוח לקבל החלטות, אבל יפעל יחד עם כוחות לא־מדינתיים כמו חברות הענק וארגונים חוץ־ממשלתיים למען נושאים כמו הקטנת הפערים. המרכז יפעל לחלוקה אחרת של העושר דרך מיסוי של האחוזונים העליונים והמוסדות הפיננסיים, אבל ישתמש בהקלות מס כדי לשמר את התעשייה ולטפח את היזמות; הוא יחזיר למדינה את מעמדה המרכזי כמעצבת העתיד דרך פרויקטים גדולים של בניית תשתיות (כמו הטמעתה של רשת האינטרנט בתשתיות תחבורה ורפואה) ותמרוץ של חינוך ומדע. המרכז ימשיך לפתוח את השווקים אל העולם, בלי לאבד את הזכות להגן על השוק המקומי. מותר לישראל למשל להגן על החקלאות המקומית שלה בעזרת מכסי מגן או סובסידיות, אבל לא רצוי שתנקוט מדיניות דומה בשוק ההיי־טק המקומי שבו שוררים תנאים שונים לגמרי.
כל אחד מהתהליכים האלה מחייב תוכניות עבודה, השקעות רחבות, החלטות כואבות על סדרי עדיפויות לאומיים. זה מורכב, זה לא מתגמל מבחינה פוליטית, אבל זהו תפקידו של השלטון.
מול המחויבות היעילה של המרכז יתייצבו תמיד אנשי הימין והשמאל המנסים לכפוף מציאות משתנה לתיאוריות מן העבר. כשמצטברות ההוכחות לכך שהתיאוריות שלהם כבר אינן רלוונטיות לחיינו, הם מכנים אותן "אידיאולוגיה". זו אינה אידיאולוגיה, אלא סיפור ששמעו בילדותם. המרכז, לעומתם, מסתפק במערכת בסיסית מאוד של עקרונות ראשוניים: הצורך בפוליטיקה נקייה ומשוחררת מאינטרסים; תפיסת האחריות הלאומית כחובתה היסודית של ההנהגה; פטריוטיות ושמירה על מדינת הלאום מפני גורמים המנסים לפרק אותה מבפנים ומבחוץ, בלי לזנוח את ההכרה בכך שעקרונות אוניברסליים כמו נדיבות וקבלת האחר הם חלק מן הפטריוטיות הזו; הפעלה מתמדת של עקרון הטוב שבכל העולמות - כלומר הנכונות לקחת רעיונות מן הימין ומן השמאל ולבחון אותם לפי הישימות שלהם, ולא לפי העוינות בין הצדדים.
האידיאולוגיות הנוקשות של הימין והשמאל אינן רוצות ואינן מסוגלות לזוז ממקומן גם כשהנסיבות משתנות, אחרת ייאלצו להשתנות באופן מהותי (או מה שגרוע יותר מבחינתם - להודות בטעות). זו הסיבה שהם תמיד יאשימו את המרכז ב"עמימות". זו אינה עמימות, אלא היכולת לעבוד בתוך המציאות הריאלית ולהשתנות איתה. המרכז הוא לא מקום קבוע, אלא מצב של משא ומתן מתמיד עם הסביבה הפוליטית והארגונית. אם משהו עובד, הוא יפתח אותו. אם משהו מפסיק לעבוד, הוא לא ננעל על מדיניות העבר. הוא בודק מה צריך לתקן, מה אפשר לעשות אחרת, איך יוצרים אלטרנטיבה חזקה יותר, ישימה ורלוונטית יותר. מול הדוגמטיות של חסידי ה־Egalite (השוויון) והדורסנות של נאמני ה־Liberte (החופש), המרכז מציע פרגמטיות וזהות היברידית. מעבר לכללי היסוד המעטים והקשיחים, המרכז מסתגל במהירות, אינו כבול לפרדיגמות ומוכן לבחון כל רעיון שיובא בפניו ויכול לשפר את חיי האזרחים בלי שום קשר לשאלה מאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מגיע. המרכז רוצה ויכול להיות בו זמנית תחרותי והומני, גלובלי וקהילתי, פטריוטי וחדשני, אבל הוא לא מאבד קשר עין עם חובתו למנוע משבר זהות חברתי ואישי. פרידריך האייק עמד על כך שבהיות הקדמה בלתי־צפויה, אנחנו יוצאים לשנות את העולם ובסופו של דבר משנים את עצמנו.9 קִדמה שאינה מביאה בחשבון את האנושי אינה קדמה כלל.
המרכז מואשם תדירות שאין לו אידיאולוגיה. התשובה שלו היא שאידיאולוגיה, במובנה השמרני הצר, מצמצמת את האפשרויות, גורמת להתעלמות מן המציאות הריאלית ויוצרת מכשולים מלאכותיים. תפיסת המציאות של המרכז היא שאפשר ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. זה אולי לא יצליח במאה אחוז, אבל עצם הניסיון יביא אותנו למקום טוב יותר.