ילדות ושנות הנעורים
נגיבּ מחפ'וּז נולד בבית קטן שבו התגוררה משפחתו באזור אל-גמאלייה, לא הרחק משני המסגדים הגדולים של קהיר הפ'אטִמית – מסגד אל-אזהר ומסגד אל-חוסיין – שהוקמו שניהם במאה העשירית לסה"נ. אביו עבד כפקיד ממשלתי ועם צאתו לגמלאות עסק במסחר זעיר. האב היה מוסלמי מאמין אך רחוק מקפדנות בענייני דת. מצבה הכלכלי של המשפחה היה סביר. אמו, אשה חסרת השכלה, הייתה לפי עדות הסופר בעלת סקרנות אינטלקטואלית רבה. היא הייתה לוקחת אותו לאתרים שאהבה לפקוד, כגון מסגדים עתיקים, מנזרים, כנסיות ואפילו המוזיאון הפרעוני הגדול. בשונה מכּמאל, בן דמותו של מחפ'וּז בטרילוגיה, אביו של הילד נגיבּ לא היה סוחר תבואות בבזאר ואמו של הסופר לא דמתה לאמינה, אמו של כּמאל, האשה הכנועה, שהייתה צופייה הליכות ביתה מבלי שיורשה לה לצאת מדלת הבית לערוך קניות, למשל, או אפילו לצאת לתפילה בגפה במסגד אל-חוסיין הסמוך, הקרוי על שם נכדו של הנביא מוחמד שנרצח באכזריות רבה על-ידי סוכני בית אוּמייה, שלדעת השיעים גזלו את השלטון מידי משפחת הנביא מוחמד.
אזור זה, אל-גמאלייה, הסמוך לבזאר הקהירי הידוע ח'אן אל-ח'לילי, הוא למעשה ראשיתה של העיר קהיר (אל-קאהִרה), שהוקמה בשנת 969 לסה"נ, כאשר הגיעו צבאותיה של כת שיעית הקרויה הפ'אטִמים מצפון אפריקה (מאזור אל-מהדייה שבתוניס), כבשו את מצרים והקימו בה עיר חדשה ליד קהיר הישנה (פ'וּסטאט) כבירת האימפריה החדשה. העיר הפ'אטמית, על רחובותיה ושביליה הצרים והמפותלים וסימטאותיה הרבות, הייתה במשך מאות שנים מרכזה של קהיר, גם כאשר כבשו האיוּבִּים את מצרים, בהנהגתו של צלאח אל-דין, והורידו את הפ'אטמים מכס השלטון. אז הקימו האיוּבּים מרכז שלטון משלהם, הנקרא "המבצר" (אל-קלעה), מחוץ לקהיר הפ'אטמית.
במאה התשע-עשרה, עם ראשית ההתמערבות של קהיר, נוסדו בה שכונות חדשות לרוב ואליהן עברו רבים משוכני אל-גמאלייה (וגם רבים מתושבי שכונת היהודים הישנה, שהייתה אף היא סמוכה לח'אן אל-ח'לילי). לאחת השכונות החדשות הללו, אל-עבּאסייה, עברה משפחתו של מחפ'וּז בשנת 1920, בהיות הסופר כבן עשר. ביתם החדש שכן בצידה המערבי של אל-עבאסייה, אזור שרוב דייריו השתייכו למעמד הביניים הנמוך, ולידה שכונת אל-עבאסייה המזרחית, אזור וילות ובתים מפוארים שבהם שכנו משפחות עשירות, ביניהן אריסטוקרטים בעלי אורח חיים כמעט-אירופי.
עלילת יצירתו החשובה של מחפ'וּז, הטרילוגיה הקהירית, שלה יוקדש פרק 3 בספר זה, מתנהלת כולה באזור אל-גמאלייה. לשלושת הכרכים של היצירה נתן הסופר שמות של שלושה רחובות בשכונת אל-גמאלייה. כמה מיצירותיו המוקדמות יותר, שכונו בפי המבקרים "הרומנים הקהיריים", מתרחשות באזור אל-עבאסייה, ומכאן שבין חייו האישיים של המחבר לבין יצירתו קיימת קִרבה, גם אם איננה נושאת אופי אוטוביוגרפי.
מלבד זאת מתרחשים עשרות רבות של סיפורים, קצרים וארוכים, שכתב מחפ'וּז במהלך חייו הספרותיים בשכונות הדומות לאל-גמאלייה ולעתים אפילו לאל-עבאסייה. גם אם את מרבית שנות חייו חי מחפ'וּז עם רעייתו ובנותיו בקהיר המודרנית, ליד שפת הנילוס, דמיונו הספרותי נותר במידה רבה בנופי שכונות ילדותו ונעוריו.
נגיבּ מחפ'וּז נולד ביום 10 בדצמבר 1911.[1] באותה עת נולדו כבר במשפחתו כל אחיו ואחיותיו – ארבע אחיות ושני אחים. לפיכך חי רוב שנות ילדותו ובגרותו המוקדמת בבית הוריו כמעט כבן יחיד, שכן אחיותיו ואחיו התחתנו ועזבו את בית ההורים בעודנו ילד. אחיותיו למדו בבית-ספר רגיל עד גיל עשר לערך ואילו שני האחים התקדמו בתפקידים ממשלתיים שונים. אחד משני אחיו הגיע אף לתפקיד בכיר במשטרה.
הילד נגיבּ למד בבית-הספר העממי בשכונה ואחר-כך בבית-הספר התיכון. בהיותו בן חמש-עשרה או שש-עשרה, תלמיד בבית-הספר התיכון, התאהב אהבה עזה בצעירה אריסטוקרטית מתושבי אל-עבאסייה המזרחית. נראה שזוהי האהבה הגדולה המתוארת בכרך השני של הטרילוגיה. את שיא האהבה ברומן נוכל למקם בשנת 1927. מדובר בצעירה הנקראת ברומן עאידה שדאד, בתו של שגריר לשעבר, האמונה על חיים של חירות ושוויון, כפי שהכירה בחוץ לארץ. דווקא מערביוּתה חיזקה בו את אהבתו לה, חרף רקעו המשפחתי המסורתי ואולי דווקא בשל כך, וכשראה אותה שותה בירה בפיקניק, היה לבו קרוע בין האהבה לבין מצוות הדת (שתיים משקאות חריפים אסורה באסלאם, מה עוד שכּמאל לא ראה מעולם אשה או נערה השותה בירה בפרהסיה).
ההלם שהנחילה לו עאידה כשהתברר לו שהיא עודדה אותו להתקרב אליה על מנת לעורר את קנאתו של צעיר בן-שועים, היה גדול. ואכן עאידה נישאה לצעיר הזה. יום נישואיה של עאידה היה היום העצוב ביותר של כּמאל, לא רק משום שנפרד ממנה לעולם, אלא גם משום שהוא חל במקרה ב-23 באוגוסט 1927, היום שבו מת מנהיג האומה, סעד זַגלוּל, שאותו העריץ כּמאל (וכמוהו מחפ'וּז עצמו) ואותו אהב בכל נפשו ובכל מאודו.
