-1-
התעוררתי על רצפת חדר האמבטיה. הכול כאב. הפה שלי הרגיש כמו זבל והטעם היה גרוע יותר. מה לעזאזל התרחש אמש? הדבר האחרון שזכרתי היה הספירה לאחור לחצות והריגוש שליווה את הפיכתי לבת עשרים ואחת – חוקית, סוף סוף. רקדתי עם לורן ודיברתי עם בחור כלשהו. ואז באנג!
טקילה.
שורה שלמה של כוסות שוטים, בתוספת לימון ומלח. כל מה ששמעתי על וגאס היה נכון. דברים רעים התרחשו פה, דברים נוראיים. רק רציתי להתכרבל לכדור ולמות. ישו המתוק שבשמיים, מה חשבתי לעצמי ששתיתי כל כך הרבה? גנחתי, ואפילו זה גרם לראשי להלום. הכאב הזה לא היה חלק מהתוכנית.
"את בסדר?" קול התעניין. קול גברי, עמוק ונחמד. באמת נחמד. על אף הכאב, צמרמורת חלפה בי. גופי המסכן והשבור הגיב לקול באיבר המוזר מכולם.
"את עומדת להקיא שוב?" הוא שאל.
אוה, לא.
פקחתי את עיניי והתיישבתי, הודפת את שיערי הבלונדיני והשומני הצידה. פניו המטושטשות רכנו קרוב יותר אליי. הבל הפה שלי בטח דוחה. הטחתי את ידי על פי.
"היי," מלמלתי.
פניו, ששחו מול פניי, נכנסו באיטיות לפוקוס. הוא היה שרירי ויפה ומוכר באופן מוזר. לא ייתכן. מעולם לא פגשתי מישהו כמוהו.
ניחשתי שהוא בשנות העשרים המאוחרות לחייו – גבר, לא נער. היו לו פאות לחיים ושיער ארוך וכהה שהשתפל מעבר לכתפיו. לעיניו היה את הצבע הכחול הכהה ביותר. לא יכול להיות שהצבע הזה טבעי. בכנות, העיניים האלה היו מהממות, ואולי אפילו קצת יותר מדי. התלהבתי מהמראה שלו מספיק גם בלעדיהן. אפילו עם נימי דם בשל עייפות, הן היו התגלמות היופי. קעקועים כיסו לחלוטין אחת מזרועותיו ומחצית מחזהו החשוף. ציפור שחורה קועקעה על צד צווארו, הכנף שלה נמתחת מעלה ומסתיימת מאחורי אוזנו.
עדיין לבשתי את השמלה היפה בצבע לבן מלוכלך שלורן שכנעה אותי ללבוש. זו הייתה בחירה די נועזת עבורי בהתחשב בכך שהיא בקושי הכילה את החזה השופע שלי, אבל הגבר הזה ניצח אותי בקלות בכמות העור החשוף שהוא הציג לראווה. הוא לבש רק מכנסי ג'ינס, מגפי עור מהוהים, כמה עגילי כסף קטנים ותחבושת רופפת על אמת היד.
הג'ינס האלה... הוא לבש אותם יפה. הם נחו נמוך על מותניו באופן מזמין והתאימו לו בכל הדרכים הנכונות. אפילו ההנג-אובר המפלצתי שלי לא הצליח להסיח את דעתי מהמראה הייחודי של גופו המפתה.
"אספירין?" הוא שאל.
נעצתי בו עיניים פעורות לרווחה. מבטי נורה לפניו והוא חייך אליי חיוך ערמומי ויודע-כל. נהדר.
"כן, בבקשה."
הוא תפס ג'קט עור שחור ולמוד קרבות ששכב על הרצפה והרים אותו. את האחד שככל הנראה השתמשתי בו ככרית. תודה לאל שלא הקאתי עליו. היה לי ברור שהגבר היפה והעירום למחצה שעומד לפניי ראה אותי בכל תפארתי, מקיאה פעמים רבות. יכולתי לטבוע בבושה.
הוא רוקן את תכנם של כיסיו על האריחים הלבנים הקרים, אחד אחרי השני. כרטיס אשראי, מפרטי גיטרה, טלפון ושרשרת של עטיפות קונדומים. הקונדומים גרמו לי לקפוא לרגע אבל דעתי הוסחה די מהר על ידי מה שהגיח מהכיסים לאחר מכן. חופן של פיסות נייר התגלגלו ונפלו אל הרצפה. על כולם נרשמו שמות ומספרי טלפון. הבחור הזה היה מלך הפופולריות. היי, לגמרי יכולתי להבין למה. אבל מה, לכל השדים והרוחות, הוא עשה פה איתי?
לבסוף, הוא הצליח למצוא בקבוק קטן של משככי כאבים. הקלה מתוקה. אהבתי אותו, מי שזה לא יהיה ולא משנה מה הוא ראה.
"את צריכה מים," הוא אמר וקם למלא עבורי כוס מים מהכיור שמאחוריו.
חדר האמבטיה היה קטנטן. בקושי היה מקום לשנינו יחד. בהתחשב במצב הכלכלי של לורן ושלי, חדר המלון הזה היה הטוב ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו. היא הייתה נחושה בדעתה לחגוג את יום הולדתי בסטייל. המטרה שלי הייתה מעט שונה. על אף נוכחותו של החבר החדש והלוהט שלי, די נראה לי שנכשלתי בהשגת המטרה הזאת. החלקים הרלוונטיים באנטומיה שלי הרגישו בסדר גמור. שמעתי שהדברים כואבים בכמה פעמים הראשונות. אין ספק שזה כאב כמו גיהינום אחרי הפעם הראשונה והיחידה שלי. אבל הוואגינה שלי אולי הייתה האיבר היחידי בגופי שלא עשה לי את המוות עכשיו. ובכל זאת, הגנבתי הצצה מהירה למטה אל קדמת שמלתי. יכולתי לראות את הפינה של עטיפת הקונדום הכסופה, התחובה בתוך החזייה שלי.
משום שהיא הייתה שם, צמודה אליי, לא היה מצב בחיים שאתפס לא מוכנה. עטיפת הקונדום נותרה שלמה ובריאה. כמה מאכזב. או שאולי לא. לאזור סוף סוף את האומץ לעלות על הסוס, אם אפשר להגדיר את זה ככה, ואחר כך גם לא לזכור מזה שום דבר, עלולה הייתה להיות חוויה די נוראית.
הבחור הגיש לי את כוס מים והניח שתי גלולות בידי. הוא רכן על ירכיו מולי והביט בי באינטנסיביות שלא הייתי בשום מצב נפשי להתמודד אתה כעת.
"תודה," אמרתי ובלעתי את האספירין. קולות גרגור רעשניים טיפסו מהבטן שלי. נחמד. נשי מאוד מצידי.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל. פיו הנהדר התעוות לחיוך כאילו חלקנו בדיחה פרטית.
הבדיחה הייתה אני.
כל שיכולתי לעשות הוא לבהות. בהתחשב במצבי הנוכחי, הוא היה פשוט יותר מדי. השיער, הפנים, הגוף, הקעקועים. הכול. מישהו היה צריך להמציא שמות תואר חדשים עבורו, כי אלו הקיימים לא היו מספיקים כדי לתאר אותו.
אחרי רגע ארוך הצלחתי להבין שהוא מצפה שאשיב לשאלתו. הנהנתי, עדיין לא מוכנה לשחרר לחופשי את הבל פי המצחין, והענקתי לו חיוך קודר. הטוב ביותר שיכולתי להפיק.
"או. קיי, זה טוב," הוא אמר.
הוא בהחלט היה קשוב אליי. לא ידעתי מה עשיתי שזיכה אותי בנדיבות לב כזאת. אם התחלתי עם הבחור המסכן והבטחתי לו סקס ואז המשכתי וביליתי את הלילה עם הראש באסלה, די הגיוני שהוא אמור להיות מעט ממורמר או מאוכזב. אולי היו לו תקוות שאעניק לו הבוקר את מה שהצעתי לו אמש. זה היה ההסבר היחידי המתקבל על הדעת לשאלה מדוע הוא נשאר פה ולא הלך.
בכל מצב נורמלי, הוא ממש לא היה בליגה שלי, ולמען הגאווה שלי כדאי שאציין גם שהוא היה מרחק שנות אור מהטעם שלי בגברים. אני אהבתי גברים מטופחים. גברים מטופחים היו נחמדים. הילדים הרעים זכו להרבה יותר מדי הערכה. אלוהים יודע שראיתי מספיק בחורות שזרקו את עצמן על אחי במהלך השנים. הוא לקח מהן את מה שהן הציעו אם זה התאים לו, ואז המשיך הלאה. בחורים רעים לא היו החומר ממנו היו עשויות מערכות היחסים הרציניות. לא שרדפתי אחרי הנצח אתמול בלילה, חיפשתי רק חווית מין חיובית. משהו שלא קרוב לחוויה שלי עם טומי ביירנס, שהתעצבן עליי בגלל הדם שנמרח על המושב האחורי במכונית של הוריו.
אלוהים, זה היה זיכרון נורא.
ביום שלמחרת, המנוול זרק אותי לטובת בחורה בנבחרת הריצה, שהייתה חצי מהגודל שלי. ואז הוא הוסיף גם כמה עלבונות על הפגיעה שפגע בי והפיץ שמועות לגביי. בכלל לא הפכתי מרירה או מתוסבכת מרצף האירועים האלה.
מה התרחש אתמול בלילה? הראש שלי נשאר מעורפל, המחשבות שלי הסתרבלו בתוכי בבלגן פועם, מטושטשות, לא שלמות.
"כדאי שנכניס לתוכך משהו," הוא אמר. "רוצה שאזמין לך קצת טוסט יבש או משהו?"
"לא." המחשבה על אוכל לא הייתה משובבת. אפילו קפה לא קרץ לי עכשיו, וקפה תמיד היה מפתה בעיניי. כמעט התפתיתי לבדוק לעצמי את הדופק, רק ליתר ביטחון. במקום זה, דחפתי את ידי בשערי המחורבן, מסיטה אותו הרחק מעיניי.
"לא... אאוץ'!"
קווצת שער נתפסה במשהו ונמשכה חזק מהגולגולת שלי.
"חרא."
"חכי רגע." הוא שלח את ידיו ופרם בזהירות את הקשרים המסובכים של שיערי ממה שזה לא יהיה שיצר את הבעיה. "בבקשה."
"תודה." משהו קרץ אליי לפתע מידי השמאלית, מושך את תשומת ליבי אליו. טבעת. אבל לא סתם טבעת. טבעת מדהימה. מהטבעות העצומות בגודלן.
"אלוהים ישמור," לחשתי.
זה לא יכול להיות אמיתי. האבן הייתה גדולה כל כך עד שהיא גבלה בגסות רוח. אבן בגודל כזה עולה הון עתק. בהיתי בה מבולבלת, מסובבת את ידי כדי שהאבן תתפוס את קרני האור. הטבעת עצמה הייתה עבה, מוצקה, והאבן העצומה זרחה ונצצה כאילו הייתה הדבר האמיתי.
כאילו.
"אה, כן. בקשר לזה..." גבותיו הכהות נמשכו זו לזו. הוא נראה מעט נבוך בגלל זירת ההחלקה על הקרח שעל האצבע שלי. "אם את עדיין רוצה להחליף אותה במשהו קטן יותר, זה בסדר מבחינתי. היא די גדולה. אני די מבין למה את מתכוונת."
לא יכולתי לנער את ההרגשה שאני מכירה אותו מאיפשהו. איפשהו שלא היה קשור לאתמול בלילה או הבוקר או לכל מקום שקשור לטבעת היפה עד כדי גיחוך שנחה על האצבע שלי.
"אתה קנית לי את זה?"
הוא הנהן. "אתמול בלילה. בקרטייה."
"קרטייה?" קולי נפל לרמת לחישה. "אוה."
לרגע ממושך אחד הוא פשוט בהה בי. "את לא זוכרת?"
לא באמת רציתי לענות על זה. "כמה זה בכלל? שניים, שלושה קראט?"
"חמישה."
"חמישה? וואו."
"מה את זוכרת?" קולו התקשח, רק מעט.
"ובכן... זה מעורפל."
"לא." פניו היפות הפכו זעופות יותר עם כל רגע חולף. "את בטח פאקינג צוחקת עליי. את ברצינות לא יודעת?"
מה להגיד? פערתי את פי, מחוסרת מילים. היה הרבה שלא ידעתי. לפי מיטב ידיעתי, בכל אופן, קרטייה לא עשו תכשיטים לפי הזמנה. הראש שלי הסתחרר. הרגשה רעה הלכה והתפתחה בתוך הבטן שלי, מיצי מרה עלו מקיבתי וצרבו את הוושט שלי. הבחילה הייתה גרועה יותר עכשיו.
לא עמדתי להקיא בפניו של הבחור הזה.
לא שוב.
הוא נשם נשימה עמוקה, נחיריו מתרחבים.
"לא חשבתי ששתית כל כך הרבה. כלומר, ידעתי ששתית קצת אבל... שיט. ברצינות? את לא זוכרת אותנו עולים על הגונדולות ב'ווניציאן'?"
"עלינו על הגונדולות?"
"פאק. מה לגבי זה שקנית לי המבורגר? את זוכרת את זה?"
"מצטערת."
"חכי רגע," הוא בחן אותי דרך עיניים מוצרות, "את רק צוחקת איתי, נכון?!"
"אני כל כך מצטערת."
הוא נרתע ממני כאילו משהו נשך אותו. "תני להבין את זה כמו שצריך. את לא זוכרת כלום?"
"לא," בלעתי את הרוק שלי בקושי. "מה עשינו אתמול בלילה?"
"פאקינג התחתנו," הוא נהם.
הפעם הזאת, לא הספקתי להגיע לשירותים.
כשצחצחתי שיניים החלטתי ללכת על גירושין ובזמן שחפפתי את שיערי התאמנתי על הדברים שאני עומדת לומר לו. אבל אי אפשר להאיץ את הדברים האלה. שלא כמו אתמול בלילה, כשמיהרתי ככל הנראה להתחתן. למהר לעשות משהו שוב יהיה מוטעה מאוד וטיפשי. לכן התעכבתי בעצם, או שהייתי פחדנית שעושה את המקלחת הארוכה ביותר בעולם. הסיכויים היו לטובת האפשרות השנייה.
גיהינום. פשוט גיהינום. איזה בלגן. אפילו לא הצלחתי להתחיל לחשוב על העניין הזה ברצינות. נשואה. אני. הריאות שלי לא תפקדו. התקף פניקה ארב לי בדיוק מעבר לפינה, מאיים להשתלט עליי.
אין מצב שהתשוקה שלי להעלים את האסון הזה תבוא לו בהפתעה. אני חושבת שהעובדה שהקאתי על הרצפה הייתה רמז די רציני. גנחתי וכיסיתי את פניי בידיי לנוכח הזיכרון. מבט הגועל שהיה על פניו ירדוף אותי למשך כל ימי חיי.
ההורים שלי יהרגו אותי אם הם יגלו אי פעם. היו לי תוכניות, סדרי עדיפויות. למדתי להיות ארכיטקטית כמו אבא שלי. נישואים למישהו בשלב הזה לא התאימו לתוכניות האלה. אולי בעוד עשר, חמש עשרה שנים. אבל להתחתן בגיל עשרים ואחת? לעזאזל לא. אפילו לא יצאתי לדייט שני כבר שנים ועכשיו הייתה לי טבעת על האצבע. לא היה שום היגיון בכל הדבר הזה. הייתי מקוללת. חתונת הבזק הזאת לא הייתה משהו שאני יכולה להתעלם ממנו.
או שכן יכולתי?
אלא אם כן הורי לא יגלו לגביה. לעולם. עם השנים פיתחתי מין הרגל כזה לא לערב אותם בדברים שעלולים להתפרש בעיניהם כחסרי טעם, לא הכרחיים או פשוט מטופשים. הנישואים האלה בהחלט נפלו תחת שלוש הקטיגוריות האלה גם יחד.
למעשה, אולי אף אחד לא צריך לדעת. אם לא אספר לאף אחד, איך מישהו מהם יידע בכלל? הם פשוט לא יידעו. התשובה הייתה פשוט מהממת בפשטותה.
"כן!" סיננתי והיכיתי באוויר, קוטפת את ראש המקלחת באגרופי המונף. מים התיזו לכל עבר כולל הישר לתוך עיניי, מעוורים אותי. זה לא משנה, היה לי פתרון.
הכחשה. אקח את הסוד איתי לקבר. אף אחד לעולם לא יידע על הטיפשות הקיצונית השיכורה שלי.
חייכתי בהקלה, התקף הפניקה שלי שכך לאטו מספיק כדי לאפשר לי לנשום מחדש. אוה, תודה לאל. הכול יהיה בסדר. הייתה לי תוכנית חדשה שתחזיר אותי למסלול של התוכנית הישנה. מבריק. אאזור את האומץ הנדרש, אצא ואתעמת איתו פנים אל פנים, ואעמיד את הדברים על דיוקם. בחורות בנות עשרים ואחת עם תוכניות גרנדיוזיות לחיים לא מתחתנות עם זרים גמורים בווגאס, ולא משנה עד כמה הזרים הגמורים האלה יפים. הכול יהיה בסדר. הוא יבין. יכול מאוד להיות שהוא יושב שם בחוץ ברגעים אלה ממש ומעבד במוחו את הדרך הכי טובה ויעילה לזרוק אותי ולברוח.
היהלום עדיין נצץ על היד שלי. לא יכולתי להביא את עצמי להסיר אותו, עדיין. זה היה כמו חג המולד על האצבע שלי, כל כך גדול, מבריק ובוהק. אם כי, כשהשקעתי בכך מעט מחשבה, בעלי הזמני לא בדיוק עשה עליי רושם של עשיר גדול. הג'קט והג'ינס שלו היו מהוהים מאוד ונראה שלבש אותם די הרבה. האיש היה תעלומה.
רק רגע אחד. מה אם הוא היה מעורב במשהו לא חוקי? אולי התחתנתי עם פושע? פניקה שבה ושטפה את עורקיי בעוצמה כפולה ומכופלת. הבטן שלי זימרה והראש שלי פעם בכאב. לא ידעתי דבר וחצי דבר על האיש שהמתין לי בחדר הסמוך. אף לא דבר ארור אחד. דחפתי אותו אל מחוץ לדלת חדר האמבטיה בלי אפילו לשאול לשמו.
דפיקה על הדלת הקפיצה אותי עד השמים.
"אוולין?" הוא קרא, מוכיח שהוא לפחות ידע איך קוראים לי.
"רק שנייה."
סגרתי את הברזים ופסעתי החוצה, עוטפת את גופי במגבת, שבקושי הייתה רחבה מספיק לכסות את חיטוביי, אבל השמלה שלי הייתה ספוגה בקיא. ללבוש אותה מחדש לא בא בחשבון.
"היי," אמרתי כשפתחתי את הדלת לפתח באורך הזרוע שלי. הוא עמד מולי, גבוה ממני לפחות בראש, ואני בכלל לא הייתי נמוכה בשום קנה מידה. חשבתי שהוא אפילו נראה די מאיים. לא משנה כמה הוא שתה בלילה הקודם, הוא עדיין נראה משגע, בניגוד משווע אליי, שהייתי חיוורת, דביקה וספוגה מים. האספירין לא התקרב להפעיל את השפעתו כפי שהיה אמור.
ברור. הקאתי אותו החוצה.
"היי," עיניו לא פגשו את עיניי. "תראי, אני הולך לטפל בזה, או. קיי?"
"לטפל בזה?"
"כן," הוא עדיין נמנע מליצור איתי קשר עין. ככל הנראה השטיח הירוק הזוועתי של חדר המוטל הזה היה הרבה יותר מושך ממני. "עורכי הדין שלי יטפלו בכל זה."
"יש לך עורכי דין?"
לפושעים היו עורכי דין. שיט. הייתי חייבת להשיג לעצמי גירושין מהבחור הזה עכשיו.
"כן, יש לי עורכי דין. את לא צריכה לדאוג לגבי דבר. הם ישלחו לך את הניירת או מה שזה לא יהיה. איך שזה לא עובד."
הוא הביט בי במבט מרוגז, שפתיו משוכות לקו דק, ומשך את הז'קט שלו במעלה זרועותיו, לובש אותו על חזהו החשוף. חולצת הטי שלו עדיין הייתה תלויה לייבוש על קצה האמבט. נראה שהקאתי גם עליה מתישהו במהלך הלילה. כמה דוחה. אם הייתי במקומו, הייתי מתגרשת ממני ולעולם לא מביטה לאחור.
"זו הייתה טעות," הוא אמר, נותן ביטוי מילולי למחשבות שלי.
"אוה."
"מה?" מבטו קפץ אל הפנים שלי, "את לא מסכימה איתי?"
"מסכימה," אמרתי בשקט.
"לא חשבתי אחרת. חבל שזה דווקא היה נראה הגיוני מאוד אתמול בלילה, נכון?"
הוא דחף יד דרך שיערו ועשה את דרכו אל הדלת. "תשמרי על עצמך."
"חכה!"
הטבעת הטיפשית, המדהימה, לא הייתה מוכנה לרדת לי מהאצבע. משכתי בה וסובבתי אותה, מנסה להיאבק בה עד שתיכנע. בסוף היא זזה קצת, מגרדת את העור מעל מפרק האצבע שלי תוך כדי תנועתה. דם גאה אל פני העור המבוקע. כתם נוסף אחד על כל הסיפור ההזוי הזה.
"קח."
"נו באמת, תעשי לי פאקינג טובה," הוא הזעיף את פניו והביט באבן הנוצצת בכף ידי כאילו העליבה אותו באופן אישי. "תשמרי אותה."
"אני לא יכולה. היא בטח עלתה הון."
הוא משך בכתפיו.
"בבקשה," הושטתי אותה לעברו ביד רועדת, חסרת סבלנות להיפטר מהראייה המפלילה לשכרות המטופשת שלי, "היא שייכת לך. אתה חייב לקחת אותה."
"לא, אני לא חייב."
"אבל – "
בלי כל מילה נוספת, הבחור סער החוצה, טורק את הדלת מאחוריו. הקירות הדקים רעדו מעוצמת המכה.
וואו. היד שלי נפלה לצד גופי. הוא בהחלט היה חמום מוח. לא שלא נתתי לו סיבה טובה להתעצבן, אבל עדיין. הלוואי שהייתי זוכרת מה התרחש בינינו. כל רמז ולו הקטן ביותר היה ממש עוזר עכשיו.
בינתיים, התחלתי להרגיש שהלחי השמאלית של הישבן שלי כואבת. התכווצתי בכאב ועיסיתי את המקום בזהירות. הכבוד העצמי שלי הוא לא הדבר היחיד שספג נזקים, מסתבר. כנראה שפשפתי את הישבן שלי בשלב מסוים, נתקלתי באיזה רהיט או השתטחתי על הרצפה בגלל נעלי העקב המגונדרות החדשות שקניתי. הזוג היקר שלורן התעקשה שיתאימו בשלמות לשמלה, הזוג שמקום הימצאו היה כרגע נעלם אחד גדול. קיוויתי שלא איבדתי אותן. בהתחשב בנישואיי הטריים, שום דבר לא יפתיע אותי. זיכרון מעומעם שלו לוחש לי באוזן כשברקע מצטלצלים באוזניי קולות של זמזום מעיק ושל צחוק הסתחרר בראשי. לא היה בזה שום היגיון.
הסתובבתי והרמתי את קצה המגבת, נעמדתי על קצות האצבעות ובחנתי את ישבני השופע במראה. דיו שחור ועור ורוד-אדום לוהט.
כל האוויר בגופי עזב אותי בנשיפת אוויר חדה.
הייתה מילה על הלחי השמאלית של הישבן שלי. שם של מישהו.
דיוויד.
הסתובבתי והקאתי שוב לתוך הכיור.
-2-
לורן ישבה לצידי במטוס, מתעסקת עם הטלפון שלי.
"אני לא מבינה איך הטעם שלך במוזיקה יכול להיות כזה גרוע. אנחנו חברות כבר שנים. לא למדת ממני שום דבר?"
"לא לשתות טקילה."
היא גלגלה את עיניה.
השלט המורה להדק את חגורות המושב נדלק מעל ראשינו. קול מנומס ייעץ לנו לשוב למקומותינו וליישר את גב המושבים מכיוון שאנחנו עומדים לנחות בעוד כמה דקות. בלעתי את שאריות קפה-המטוסים המחורבן שלי והצטמררתי. האיכות הייתה ממנו והלאה. העובדה הייתה שאף כמות של קפאין לא תעזור לי היום.
"אני רצינית בטירוף," הכרזתי, "אני גם מכריזה בזאת שכף רגלי לא תדרוך בנבדה שוב כל עוד אני חיה."
"והנה לך תגובה מוגזמת."
"אפילו לא קצת מוגזמת, גברת."
לורן מעדה את דרכה בחזרה למוטל שעתיים לפני מועד הטיסה שלנו. אני העברתי את הזמן בלארוז את התיק הקטן שלי שוב ושוב בניסיון להחזיר את החיים שלי לאיזשהו משהו שהיה בו סדר וארגון. היה טוב לראות את לורן מחייכת, אף על פי שלהגיע לשדה התעופה בזמן היה לא פחות ממרוץ. התברר שהיא כנראה תשמור על הקשר עם המלצר החמוד שפגשה. לורן תמיד הסתדרה נהדר עם בחורים, בעוד אני הייתי קרובת משפחה של כל סוגי פרחי הקיר שאפשר להעלות על הדעת. התוכנית שלי לשכב עם מישהו בווגאס הייתה ניסיון מכוון לבקע לעצמי דרך יציאה מהסלע הזה שהייתי תקועה בו. גם כן רעיונות.
לורן למדה כלכלה והיא הייתה משגעת, מבפנים וגם מבחוץ. אני הייתי מסורבלת יותר. זו הייתה הסיבה לכך שהפכתי את עניין ההליכה ברגל ממקום למקום בפורטלנד להרגל, וניסיתי לא לדגום את כל העוגות שהוצבו לראווה בבית הקפה שבו עבדתי. ההליכה השאירה אותי בתלם מבחינת רוחב המותניים שלי, אף על פי שאמי עדיין ראתה לנכון להעניק לי הרצאות בנושא כי חס וחלילה שאעז לשים סוכר בקפה שלי. הירכיים שלי ללא ספק יתפוצצו או משהו.
ללורן היו שלושה אחים מבוגרים יותר והיא ידעה מה לומר לבחורים. שום דבר לא הפחיד אותה. הבחורה הדיפה קסם אישי. לי היה אח גדול אחד אבל כבר לא הייתה בינינו שום אינטראקציה למעט בחגים משפחתיים. לא מאז עזב את בית הורינו לפני ארבע שנים והשאיר מאחוריו רק פתק. לניית'ן היה מזג חם וכישרון מיוחד להיכנס לצרות. הוא היה ילד רע בתיכון, תמיד הסתבך בקטטות והבריז משיעורים. האמת שלהאשים את מערכת היחסים הלא-קיימת שלי עם אחי בחוסר ההצלחה שלי עם בחורים היה מוטעה. החסכים שהיו לי בקשר למין הנגדי היו קשורים אליי. ברובם.
"תקשיבי לזה." לורן חיברה את האוזניות שלי לטלפון שלה ויללת גיטרות התפוצצה לתוך הגולגולת שלי. הכאב היה מייסר. כאב הראש שלי חזר לחיים בפתאומיות ובשאגה נוראית. שום דבר לא נותר מהמוח שלי למעט עיסה מדממת, בזה הייתי בטוחה. קרעתי את האוזניות מאוזניי.
"אל. בבקשה."
"אבל אלה 'צלילת במה'."
"והם מקסימים. אבל, את יודעת, בפעם אחרת, אולי."
"את מדאיגה אותי לפעמים. אני רק רוצה שתדעי את זה."
"אין שום דבר פסול במוזיקת קאנטרי רכה, נעימה ושקטה."
לורן נחרה בזלזול והניפה את שיערה הכהה.
"אין שום דבר טוב במוזיקת קאנטרי ולא משנה באיזו עוצמה את מנגנת אותה. אז, מה עוללת אתמול בלילה? חוץ מזה שבילית זמן איכות בהקאה?"
"למעשה, זה בערך מסכם את זה."
ככל שאדבר פחות, יהיה טוב יותר. איך אוכל בכלל להסביר? ועדיין, אשמה החליקה במורד גרוני והתפתלתי בחוסר נוחות במושבי. הקעקוע שלח פולסים של כאב במחאה. לא שיתפתי את לורן בתוכנית הגדולה שלי ללילה, שהייתה בעקרון לעשות-סקס-טוב. לא סיפרתי לה כי היא הייתה מנסה לעזור לי. בכנות, לא חשבתי שסקס הוא מסוג הדברים שמישהו צריך לעזור לך בהם. חוץ מהקטע שבו השותף שלך לסקס נדרש לעזור לך, כמובן. העזרה של לורן עלולה הייתה להתבטא בלשסות בי כל גבר נאה-מראה שהיה עובר בסביבה תוך הבטחות שאני בהחלט עלולה לפשק את הרגליים בקלות עבורו.
אהבתי את לורן ונאמנותה אליי לא הייתה מוטלת בספק, אבל לא הייתה בגופה אפילו עצם מעודנת אחת. בשנה החמישית ללימודים היא החטיפה אגרוף באף לילדה שהציקה לי בגלל המשקל שלי, ואנחנו חברות מאז. עם לורן, תמיד ידעתי בדיוק היכן אני עומדת. זו הייתה תכונה שהערכתי רוב הזמן, רק לא בזמנים שדרשו איפוק וריסון.
שמחתי שבטני הכואבת שרדה את הנחיתה הקופצנית. ברגע שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה שחררתי אנחת רווחה. חזרתי לעיר שלי. אורגון היפה, פורטלנד המשגעת. לעולם לא ארעה שוב בשדות זרים. עם ההרים במרחק והעצים בעיר, היא הייתה תענוג מיוחד במינו. אני יודעת שאולי זה היה קצת מוגזם להגביל את עצמי לעיר אחת לכל החיים אבל היה נהדר להיות בבית. עמדתי להתחיל בהתמחות חשובה מאוד בשבוע הבא, שכדי להשיג אותה עבורי אבא שלי הפעיל הרבה קשרים. הייתי גם צריכה להתחיל להתכונן לשיעורים של הסמסטר הבא בקולג'.
הכול יהיה בסדר. למדתי את השיעור שלי. בדרך כלל לא שתיתי יותר משלושה משקאות. שלושה משקאות היו בסדר. שלושה היו מספיק כדי לגרום לי להיות שמחה בלי למעוד לתוך אסון עם הפנים קדימה. לעולם לא אחצה את הקו הזה שוב. אחזור להיות אני המאורגנת, המסודרת והמשעממת. הרפתקאות היו לגמרי לא קּול, ואני גמרתי איתן.
נעמדנו והוצאנו את התיקים שלנו מהתאים שמעל לראשינו. כולם נדחפו קדימה בלהיטותם לרדת מהמטוס. הדיילות העניקו לנו חיוכים מאומנים כשדידינו מהמעבר הצר שבין שורות המושבים אל השרוול המחבר את המטוס לאולם הנתיבות. עברנו את בדיקות הביטחון וזרמנו עם ההמון שעשה את דרכו לקרוסלות כדי לאסוף את המזוודות. למזלנו, לקחנו איתנו רק תיקי יד כך שלפחות המהומה הזאת נחסכה מאיתנו. לא יכולתי כבר לחכות לרגע שבו אגיע הביתה.
שמעתי צעקות מגיעות מהיכן שהוא לפנינו. אורות הבהבו. נראה שהיה מישהו מפורסם על המטוס שלנו. אנשים שהיו לפנינו הסתובבו ונעצו מבטים. גם אני הסתובבתי לאחור אבל לא הצלחתי לזהות פרצוף מוכר.
"מה קורה?!" לורן שאלה, סורקת את הקהל.
"אני לא יודעת," נעמדתי על קצות אצבעותיי, נרגשת מכל ההמולה.
ואז שמעתי את זה. שמעתי את שמי נישא באוויר, אנשים צעקו אותו שוב ושוב. פיה של לורן נפער בהפתעה. הלסת שלי נפערה כמעט עד הרצפה.
"מתי את אמורה ללדת?"
"אוולין, האם דיוויד איתך?"
"תהיה חתונה נוספת?"
"האם תעברי להתגורר בלוס אנג'לס עכשיו?"
"האם דיוויד מגיע לפגוש את הורייך?"
"אוולין, האם זה הסוף של 'צלילת במה'?"
"האם זה נכון שקעקעתם על גופכם זה את שמו של זה?"
"כמה זמן את ודיוויד כבר מתראים?"
"מה יש לך להגיד על ההאשמות שהלהקה מתפרקת בגללך?"
השם שלי ושלו, שוב ושוב, מתערבל עם בליל אין סופי של שאלות. הכול התמזג לכאוס. חומה של רעש שבקושי הצלחתי לתפוס. עמדתי ובהיתי בחוסר אמון במהומה סביבי, אורות של פלאשים מסנוורים אותי ואנשים נלחצים לכיווני. הלב שלי הלם בחזי כמו בפטיש. אף פעם לא הייתי טובה בהתמודדות עם קהל גדול ולאן שלא הסתכלתי, לא יכולתי לראות נתיב בריחה.
לורן התנערה מזה ראשונה.
היא דחפה את משקפי השמש שלה על פניי ואז תפסה בידי. היא משכה אותי דרך ההמון המסתער תוך שימוש חופשי במרפקיה. העולם סביבי היה למערבולת לא ברורה של צבעים הודות לעדשות הראייה שלה. היה לי מזל שלא נפלתי על התחת. רצנו דרך שדה התעופה העמוס אל המדרכה בחוץ לתוך מונית ממתינה, חותכים את כל האנשים שעמדו בתור והמתינו בסבלנות למונית פנויה. אנשים התחילו לצעוק. התעלמנו מהם.
הפפראצי סגרו עלינו מאחור.
הפפראצי המזדיינים. זו הייתה יכולה להיות חוויה סוריאליסטית אם היא לא הייתה כל כך קדחתנית ובתוך הפרצוף שלי.
לורן דחפה אותי למושב האחורי של המונית. זחלתי על המושב והשתופפתי, עושה כמיטב יכולתי להתחבא, מייחלת לכך שהייתי יכולה פשוט להיעלם לחלוטין.
"סע! מהר!" היא צרחה על הנהג.
הנהג לא היסס לבצע את הפקודה שלה. הוא לחץ על דוושת הגז ויצא אל הכביש כמו כדור שנורה מאקדח, שולח אותנו להחליק על מושבי הוויניל. המצח שלי הוטח אל גב מושב הנוסע, שהיה מרופד למזלי, ואז לאחור. לורן משכה את חגורת הבטיחות מעליי ותקעה את האבזם למקומו בקליק רעשני. נראה שידיי יצאו מכלל פעולה. הכול קפץ וריצד.
"דברי איתי," היא דרשה.
"אה..." המילים פשוט לא יצאו החוצה. דחפתי את משקפי השמש שלה למעלה אל ראשי ובהיתי בחלל. הצלעות שלי כאבו והלב שלי עדיין הלם כמו משוגע.
"אוו?"
בחיוך קטן, לורן טפחה על הברך שלי. "האם, באיזושהי דרך לא ברורה, התחתנת בזמן שהיינו בווגאס?"
"אני... כן. אני, אוה, התחתנתי. אני חושבת."
"וואו."
ואז הכול פשוט נשפך ממני החוצה. "אלוהים, לורן. נדפקתי הפעם כמו שצריך ואני אפילו לא זוכרת שום דבר מזה. פשוט התעוררתי והוא היה שם ואז הוא היה כל כך מעוצבן עליי ואני אפילו לא מאשימה אותו. לא ידעתי איך לספר לך. התכוונתי פשוט להעמיד פנים ששום דבר מזה לא התרחש מעולם."
"אני לא חושבת שזה יעבוד עכשיו."
"לא."
"או. קיי. לא ביג דיל. אז את נשואה." לורן הנהנה, פניה רגועות באופן מעורר פלצות. שום כעס. שום האשמות. הרגשתי נורא על שלא התוודיתי בפניה קודם לכן. נהגנו לחלוק הכול.
"אני מצטערת," אמרתי, "הייתי צריכה לספר לך."
"כן, היית צריכה. אבל לא משנה עכשיו." היא יישרה את החצאית שלה כאילו ישבנו לשתות תה יחד. "אז, עם מי התחתנת?"
"ד... דיוויד. קוראים לו דיוויד."
"האם במקרה את מתכוונת לדיוויד פאריס?"
השם נשמע לי מוכר. "יכול להיות."
"לאן נוסעים?" הנהג שאל, לא מסיר את עיניו לרגע מהתנועה קדימה. נענו שמאלה וימינה בין הנתיבים ובין המכוניות האחרות במהירות על טבעית. אם הייתי במצב להרגיש משהו, הייתי מרגישה פחד ובחילה. ייתכן שאפילו פניקה מעוורת. אבל לא הצלחתי להרגיש כלום.
"אוו?" לורן הסתובבה על מושבה, בוחנת את המכוניות הנוסעות מאחורינו. "הם עדיין עוקבים אחרינו. לאן את רוצה ללכת?"
"הביתה," אמרתי, המקום הראשון שעלה בדעתי כמקום בטוח. "לבית של ההורים שלי, הכוונה."
"החלטה טובה. יש להם גדר."
בלי לעצור לנשום לורן מסרה את הכתובת לנהג. היא הזעיפה את פניה ודחפה מטה את משקפי השמש מראשי אל פניי. "תשאירי אותם."
צחקקתי צחוק עצבני כשהעולם בחוץ שוב הפך להיות מריחה גדולה של צבעים ושל צורות. "את באמת חושבת שזה יעזור עכשיו?"
"לא," היא אמרה והחליקה לאחור את שיערה הארוך, "אבל אנשים במצבים האלה תמיד חובשים משקפי שמש. תסמכי עליי."
"את רואה יותר מדי טלוויזיה." עצמתי את עיניי. המשקפיים לא ממש עזרו להרגיע את ההנג-אובר שלי, וגם לא כל שאר ההתרחשויות. הכול באשמתי הארורה. "אני מצטערת שלא אמרתי משהו. לא הייתה לי שום כוונה להתחתן. אני אפילו לא זוכרת מה קרה בדיוק. זה כזה..."
"אסון טבע מזויין בקנה מידה אפי?"
"זה בערך מסביר את זה, כן."
לורן נאנחה והניחה את ראשה על כתפי. "את צודקת. באמת שלעולם לא תשתי שוב טקילה."
"לעולם," הסכמתי.
"תעשי לי טובה?" היא שאלה.
"מה?"
"אל תהרסי את הלהקה האהובה עליי ביותר בעולם."
"אלוהים אדירים." דחפתי את משקפי השמש שוב למעלה אל מצחי, מזעיפה את פניי כל כך חזק עד שהראש שלי הלם בכאבים נוראיים. "גיטריסט. הוא הגיטריסט. משם אני מכירה אותו."
"כן. הוא הגיטריסט של 'צלילת במה'. יפה שעלית על זה."
דיוויד פאריס המפורסם. הוא כיכב על קירות חדר השינה של לורן כבר שנים. אני מודה שהוא האדם האחרון בעולם שציפיתי להתעורר לצידו, על רצפת חדר האמבטיה או בכל מקום אחר, אבל איך לעזאזל לא זיהיתי אותו קודם לכן?
"עכשיו אני מבינה איך הוא היה יכול להרשות לעצמו לקנות את הטבעת."
"איזו טבעת?"
מתגלשת עוד קצת למטה במושב שלי, דגתי את הטבעת מתוך כיס הג'ינס והברשתי ממנה שאריות של מוך ושל לכלוך. היהלום נצץ בהאשמה בולטת תחת אור היום הבוהק.
לורן התחילה לרעוד לצידי, צחוק מהוסה נמלט מבין שפתיה. "באלוהים, הוא ענקי!"
"אני יודעת."
"לא, ברצינות."
"אני יודעת."
"שאני אמות. אני חושבת שאני עומדת להשתין על עצמי," היא צווחה, מנופפת על פניה ומקפצת מעלה ומטה במקום. "תסתכלי עליו!"
"לורן, תפסיקי. אנחנו לא יכולות שתינו להתחרפן. זה לא יעבוד."
"נכון. מצטערת." היא כחכחה בגרונה, בבירור נאבקת להחזיר לעצמה את השליטה ברגשותיה. "כמה זה שווה, בכלל?!"
"אני באמת לא רוצה אפילו לנחש."
"זה. פשוט. משוגע. לגמרי."
שתינו בהינו ביהלום שלי בהשתאות מהולה בהערצה.
לפתע לורן התחילה לקפוץ שוב מעלה ומטה על המושב שלה כמו ילד שאכל יותר מדי סוכר.
"אני יודעת! בואי נמכור אותה ונצא למסע תרמילאים באירופה. לעזאזל, קרוב לוודאי שנוכל לעשות סיבוב סביב הגלובוס כמה פעמים בזכות המותק הזה. תארי לעצמך."
"אנחנו לא יכולות," אמרתי, ככל שזה נשמע מפתה. "אני חייבת להחזיר לו אותה איכשהו. אני לא יכולה להשאיר אותה אצלי."
"חבל," היא חייכה. "אז, מזל טוב. את נשואה לרוק סטאר."
דחפתי את הטבעת בחזרה לכיס. "תודה. אז מה לעזאזל אני צריכה לעשות?"
"אני בכנות לא יודעת." היא נענעה בראשה, עיניה מלאות פליאה. "את עלית על כל הציפיות שלי. רציתי שתלמדי להירגע קצת, להיות קפוצה פחות, להתחיל לחיות את החיים ולתת לאנושות הזדמנות נוספת. אבל את התעלית פה לרמה אחרת לגמרי של שיגעון. באמת יש לך קעקוע?"
"כן."
"של השם שלו?"
נאנחתי והנהנתי.
"איפה, אם מותר לי לשאול?"
עצמתי את עיניי בחוזקה. "על הלחי השמאלית של התחת שלי."
לורן איבדה כל שליטה והחלה לצחוק כל כך חזק עד שדמעות זלגו במורד פניה.
מושלם.
-3-
הסלולרי של אבא צלצל קצת לפני חצות. הטלפון שלי היה כבר מזמן כבוי. כשהטלפון הביתי לא הפסיק לצלצל, ניתקנו אותו מהקיר. המשטרה עברה בבית שלנו פעמיים כדי להרחיק אנשים מהחצר הקדמית. אימא לבסוף לקחה כדור שינה והלכה למיטה. היא לא קיבלה כל כך טוב את העובדה שעולמה המאורגן והיעיל הלך לעזאזל. באופן מפתיע, אחרי ההתפרצות הראשונית, אבא התמודד די בסדר עם המצב. הצטדקתי בפניו באופן שחשבתי שהולם את הסיטואציה ואמרתי לו שאני רוצה גט. הוא היה מוכן להחשיב את כל המאורע כהשתוללות רגעית הורמונלית או משהו מהסוג הזה. אבל הכול השתנה כשהוא הביט במסך של הסלולרי שלו.
"לייטון?" הוא ענה לשיחה, עיניו קודחות בי חורים מעברו השני של החדר. הבטן שלי שקעה בהתאמה. רק הורה יכול לאלף אותך כל כך טוב. אכזבתי אותו. שנינו ידענו את זה. היה רק לייטון אחד והייתה רק סיבה אחת לכך שהוא התקשר בשעה הזאת של היממה.
"כן," אבא אמר, "זה מצב די מצער." הקמטים סביב פיו העמיקו, הופכים להיות בקעים של ממש. "מובן לחלוטין. כן. לילה טוב."
אצבעותיו התהדקו סביב המכשיר ואז הוא השליך אותו על שולחן האוכל. "ההתמחות שלך בוטלה."
כל האוויר עזב את גופי כשהריאות שלי התכווצו לגודל של מטבעות של פני.
"לייטון מרגיש, ובצדק, בהתייחס למצבך הנוכחי..."
קולו של אבי נחלש עד שנעלם לחלוטין. הוא ניצל עבורי טובה שהיו חייבים לו כבר הרבה שנים כדי להשיג לי את ההתמחות הזאת באחד ממשרדי האדריכלות היוקרתיים והנחשבים ביותר בפורטלנד. נדרשו רק שלושים שניות של שיחה בטלפון כדי לגרום להתמחות הזו להיעלם.
מישהו הלם בדלת. אף אחד מאתנו לא הגיב. אנשים דפקו עליה כבר שעות.
אבא התחיל להלך בסלון הלוך ושוב. אני רק הבטתי בו המומה.
במהלך הילדות שלי, זמנים כאלה תמיד הסתכמו באותה תבנית ידועה; ניית'ן הסתבך בקטטה בבית הספר. מבית הספר התקשרו לאימא שלנו. אימא שלנו חוותה התמוטטות עצבים. נייט נעלם לתוך החדר שלו או, גרוע מכך, נעלם למשך ימים. אבא הגיע הביתה וצעד הלוך ושוב בסלון. ואני הייתי אי שם באמצע, מנסה לתווך בין הצדדים, מנסה להיות המומחית בלא לעשות גלים. אז מה לעזאזל עשיתי שם באמצע כל הצונאמי המזדיין הזה?
כשהייתי ילדה הייתי די נוחה לתפעול ולתחזוקה. הוצאתי ציונים טובים בתיכון והלכתי ללמוד באותו קולג' שבו למד אבא שלי. היה חסר לי הכישרון הטבעי שלו לעיצוב, אבל פיציתי על כך בשעות רבות של לימודים בשביל להשיג את הציונים שהייתי צריכה כדי לעבור. עבדתי במשרה חלקית באותו בית קפה מאז הייתי בת חמש עשרה. מרד הנעורים הגדול שלי היה כשעברתי להתגורר עם לורן. בסך הכול אפשר היה להגיד עליי שאני משעממת באופן מוחץ. הוריי רצו שאשאר לגור בבית ואחסוך את הכסף של שכר הדירה. כדי להשיג את כל יתר הדברים שהשגתי בחיים שלי השתמשתי בתחבולות, כדי שההורים שלי יוכלו להמשיך לישון טוב בלילה. לא שהשגתי הרבה. המסיבה המוזרה, המקרה שקרה עם טומי, לפני ארבע שנים. לא היה שום דבר שיכין אותי לזה.
חוץ מהעיתונות, על הדשא היו אנשים שבכו והניפו שלטים שהצהירו על אהבתם לדיוויד. איש אחד הניף גבוה באוויר רמקול מיושן שהשמיע מוזיקה בקולי קולות. השיר שהושמע הכי הרבה ברמקול והיה החביב עליהם ביותר היה 'סאן פדרו'.
הצרחות בחוץ הגיעו לדציבלים בלתי נסבלים בכל פעם שהזמן הגיע לשורות "אבל השמש הייתה נמוכה ולא היה לנו לאן ללכת..."
ככל הנראה הם תכננו לשרוף אותי מאוחר יותר במחאה.
מה שהיה בסדר מבחינתי. רציתי למות.
אחי הגדול ניית'ן קפץ לפה קודם כדי לאסוף את לורן ולהקפיץ אותה לדירה שלו. לא ראינו זה את זה מאז חג המולד, אבל זמנים נואשים דרשו אמצעים נואשים. הדירה שלורן ואני חלקנו הייתה מוקפת עיתונאים ומעריצים באותה המידה. ללכת לשם לא בא בחשבון ולורן לא רצתה לערב בעניין את משפחתה או את חבריה האחרים. להגיד שניית'ן הפיק הנאה מהמצב הקשה והמביך אליו נקלעתי יהיה לא הכי נחמד מצידי. לא לגמרי לא נכון, אבל לחלוטין לא נחמד. הוא תמיד היה זה שמסתבך בצרות. הפעם, בכל אופן, אני נשאתי בכל האשמה לבדי. ניית'ן מעולם לא התחתן וקעקע את עצמו בטעות בווגאס.
מכיוון שכתב אחד שהיה לו תחת במקום שאמור היה להיות הראש שלו שאל את אימא שלי איך היא מרגישה ביחס לקעקוע, גם הסוד הזה יצא החוצה. כמו שזה נראה, אף בחור הגון ממשפחה טובה ונחמדה לא ירצה לעולם להתחתן איתי. קודם לכן, לא היו הרבה סיכויים לכך שאמצא גבר בגלל כל העיקולים והקימורים השופעים שלי, אבל עכשיו הכול היה באשמת הקעקוע. החלטתי לוותר ולא לחדד בפניה את העובדה שכבר הייתי, למעשה, נשואה.
עוד דפיקות על הדלת הקדמית. אבא הביט בי. משכתי בכתפיי.
"מיס תומס?" קול רעם מעבר לדלת, "דיוויד שלח אותי."
כן, בסדר.
"אני קוראת למשטרה."
"חכי. בבקשה." הקול אמר, "הוא איתי בטלפון, רק תפתחי את הדלת מספיק כדי שאוכל לתת לך לדבר איתו."
"לא."
קולות מהוסים. "הוא אמר לשאול אותך לגבי הטי-שרט שלו."
החולצה שהוא השאיר מאחור בווגאס. היא הייתה בתיק שלי. עדיין לחה. הא. אולי. אבל עדיין לא הייתי משוכנעת. "ומה עוד?"
דיבורים נוספים. "הוא אמר שהוא עדיין לא רוצה את... תסלחי לי, מיס... את הטבעת המזויינת בחזרה."
פתחתי את הדלת אבל השארתי את השרשרת עדיין נעולה למקומה. גבר שהיה דומה לבולדוג בחליפה שחורה הגיש לי טלפון סלולרי.
"הלו?"
מוזיקה רועמת נשמעה ברקע והיו שם הרבה קולות. מסתמן שכל תקרית החתונה הזאת לא האטה את דיוויד כהוא-זה.
"אוו?" הוא קרא לי בשם החיבה שלי.
"כן."
הוא עצר. "תקשיבי, קרוב לוודאי שכדאי שתשמרי על פרופיל נמוך לזמן מה עד שכל הבלגן יירגע, בסדר? סאם יוציא אותך משם. הוא חלק מצוות האבטחה שלי."
סאם הביט בי בחיוך מנומס. ראיתי הרים קטנים יותר מהבחור הזה.
"לאן יש לי ללכת?" שאלתי.
"הוא... ובכן, הוא יביא אותך אליי. אנחנו נסדר כבר משהו."
"אליך?"
"כן. יהיו את מסמכי הגט וחרא כזה לחתום עליו, אבל הכי טוב שפשוט תבואי לפה."
רציתי לסרב אבל התפתיתי מאוד להרחיק את כל הבלגן הזה מפתח ביתם של ההורים שלי, והתפתיתי עוד יותר להסתלק משם לפני שאימא שלי תתעורר ותשמע על ההתמחות שבוטלה. עדיין, עם סיבות טובות או בלעדיהן, לא הצלחתי לשכוח איך דיוויד הסתלק אל מחוץ לחיי בטריקת דלת מהדהדת. הייתה לי תוכנית גיבוי די מעורפלת שהחלה ללבוש צורה. עכשיו, לאחר שההתמחות בוטלה, יכולתי לחזור לעבוד בבית הקפה. רובי תשמח עד השמיים להעסיק אותי במשרה מלאה במשך הקיץ ואהבתי לעבוד שם. אבל להסתובב כשהעדר הזה נושף בעקביי יהיה פשוט אסון. האפשרויות שלי היו ספורות ואף אחת מהן לא נראתה קורצת במיוחד, ובכל זאת הסתייגתי.
"אני לא יודעת..."
הוא שחרר אנחה שנשמעה ממש כאילו הכאיבה לו. "מה עוד את יכולה לעשות, הא?!"
שאלה טובה.
בחוץ, מעבר לגבו של סאם, השיגעון נמשך בשיא המרץ. אורות הבזיקו ואנשים צרחו. זה לא נראה אמיתי. אם ככה נראו חיי היום יום של דיוויד, לא היה לי מושג איך הוא מתמודד עם זה.
"תראי, את צריכה פאקינג להתחפף משם," הוא אמר במהירות, "הם יירגעו תוך זמן מה."
אבא נעמד לצידי, פוכר את ידיו. דיוויד צדק. לא משנה מה קרה, היה עליי להרחיק את זה מהאנשים שאני אוהבת. אני יכולה לעשות עבורם לפחות את זה.
"אוו?"
"סליחה. כן, נראה לי שאקבל את ההצעה שלך," אמרתי, "תודה לך."
"תחזירי את הטלפון לסאם."
עשיתי כפי שהוא ביקש וגם פתחתי את הדלת לגמרי כדי שהבחור הגדול יוכל להיכנס. הוא לא היה כל כך גבוה אבל הוא היה בנוי בכבדות. הבחור תפס די הרבה מקום. סאם הנהן ואמר כמה פעמים, "כן, אדוני," ואז ניתק. "מיס תומס, המכונית ממתינה."
"לא," אבא אמר.
"אבא – "
"את לא יכולה לסמוך על האיש הזה. תראי את כל מה שקרה."
"הוא לא האשם היחידי במה שקרה. גם לי היה חלק בזה."
הסיטואציה כולה הביכה אותי אבל לברוח ולהתחבא זה לא הפתרון. "אני צריכה לתקן את זה."
"לא," הוא חזר ואמר, מכביד את רגלו ואומר את המילה האחרונה כאבא שלי.
הבעיה הייתה שכבר לא הייתי ילדה קטנה וזה לא היה בנוגע לאם האמנתי שהחצר האחורית שלנו לא קטנה מדי מכדי לגדל בה סוס פוני.
"אני מצטערת, אבא. אבל קיבלתי את ההחלטה שלי."
פניו הוורידו ועיניו בלטו מחוריהן. במקרים הנדירים הקודמים בהם הוא הביע עמדה נחרצת וסירב לוותר, אני הייתי זו שנכנעה לרצונו (או שממשיכה לעשות את הדברים בדרכי שלי רק מאחורי גבו בדיסקרטיות). אבל הפעם הזאת... לא הייתי משוכנעת. לראשונה בחיי אבי נראה לי זקן, לא בטוח בעצמו. יותר מזה – הבעיה הזאת הייתה שלי ורק שלי.
"בבקשה, תסמוך עליי," אמרתי.
"אוו, מותק, את לא חייבת לעשות את זה," אבא ניסה לתקוף את כל הנושא מזווית אחרת. "אנחנו נמצא פתרון משלנו."
"אני יודעת שנוכל, אבל יש לו עורכי דין שעובדים כבר בשבילו. זה הפתרון הכי טוב."
"לא תזדקקי לעורך דין משלך?" הקמטים על פניו החמירו כאילו הזקנה קפצה עליו ביום אחד. אשמה שקעה עמוק בתוכי. "אתחיל לברר, אמצא מישהו מתאים עבורך. אני לא רוצה שינצלו את המצב שלך לרעה פה," הוא המשיך, "מישהו מהחברים שלי בטח מכיר עורך דין הגון לגירושין."
"אבא, שלא כאילו יש לי נכסים או כסף להגן עליהם. אנחנו הולכים לעשות את זה הכי פתוח וישיר שאפשר," הכרחתי את עצמי לחייך. "זה בסדר. נטפל בעניין הזה ואז אוכל לחזור."
"אנחנו? מותק, את בקושי מכירה את הבחור. את לא יכולה לסמוך עליו."
"כל העולם נושא את עיניו אלינו. מה הכי גרוע שיכול לקרות?" נשאתי תפילה שקטה לשמיים שלעולם לא אגלה את התשובה לשאלה הזאת.
"זאת כזאת טעות..." אבא נאנח, "אני יודעת שאת מאוכזבת מההתמחות, בדיוק כפי שאני מאוכזב. אבל אנחנו צריכים לעצור פה ולחשוב לרגע."
"כבר חשבתי על זה. אני צריכה להרחיק את כל הקרקס הזה מאימא וממך."
מבטו של אבי נדד אל המסדרון המואפל המוביל מעלה אל הקומה השנייה, שם אימא שלי נמה את שנתה המושפעת על ידי תרופות. הדבר האחרון שרציתי היה שאבי ירגיש קרוע בין שתינו.
"הכול יהיה בסדר," הבטחתי, מתפללת לכך שאכן זה מה שיהיה, "באמת."
הוא השפיל את ראשו לבסוף. "אני חושב שאת עושה את הדבר המוטעה, אבל תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו. אם תרצי לבוא הביתה אדאג לך לטיסה תיכף ומיד."
הנהנתי.
"אני רציני. תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו."
"כך אעשה." ידעתי שלא אתקשר אליו.
הרמתי את תיק הגב שלי, שאותו עדיין לא פרקתי מאז וגאס. אין סיכוי לרענן את המלתחה שלי. כל הבגדים שלי היו בדירה. החלקתי לאחור את שיערי ודחפתי את קווצותיו מאחורי אוזניי, מנסה לגרום לעצמי להיראות קצת פחות כמו תאונת רכבת.
"את תמיד היית הילדה הטובה שלי," אבא אמר במלנכוליות.
לא ידעתי מה להגיד.
הוא טפח על זרועי. "תתקשרי אליי."
"כן," אמרתי בגרון הדוק, "תגיד לאימא שאמרתי להתראות. אדבר אתכם בקרוב."
סאם צעד קדימה. "בתך בטוחה איתי, אדוני."
לא התעכבתי כדי לשמוע את תגובתו של אבי. בפעם הראשונה זה שעות יצאתי החוצה. מהומת עולם פרצה. האינסטינקט להסתובב לאחור ולברוח כמעט הכניע אותי אבל עם גופו הענקי של סאם לצידי זה לא היה כזה מפחיד בטירוף כמו קודם. הוא הניח יד רפויה סביב כתפיי ומיהר לחלץ אותי משם, במורד השביל החוצה את הגינה אל עבר הקהל הממתין. גבר נוסף בחליפה עסקית שחורה התקדם לעברנו, מפלס לנו דרך בינות ההמונים מהצד השני. רמות הרעש הרקיעו שחקים. אישה צרחה שהיא שונאת אותי וקראה לי זונה. מישהו אחר רצה שאגיד לדיוויד שהוא אוהב אותו. אבל רוב הקריאות היו שאלות. מצלמות נדחפו בפנים שלי, הפלאשים שלהן בוערים. לפני שהייתה לי הזדמנות למעוד, סאם היה שם. הרגליים שלי בקושי נגעו בקרקע כשהוא והחבר שלו האיצו בי לתוך מכונית ממתינה. לא לימוזינה. לורן תהיה מאוכזבת. זו הייתה מכונית סדאן מהודרת שכל חלקיה הפנימיים היו מצופים עור. הדלת נטרקה לאחר שנכנסתי וסאם והחבר שלו טיפסו פנימה. הנהג הניד בראשו לעברי במראה האחורית ואז פתח בנסיעה, מאיץ בזהירות. אנשים דפקו על החלונות ורצו בצד המכונית. השתופפתי למטה במרכז המושב עד שהשארנו את ההמון מאחור.
הייתי בדרכי בחזרה אל דיוויד.
