מאחורי עיניה

 

לצבוט את עצמי פעם בשעה ולהגיד: אני ער.

להסתכל על הידיים שלי. לספור אצבעות.

להסתכל בשעון, להסב מבט ושוב להסתכל.

להישאר רגוע ולהתמקד.

לחשוב על דֶלת.

 
היום כמעט האיר כשזה סוף־סוף נגמר. פס של מריחה אפורה על קנבס השמים. עלים יבשים ובוץ נדבקו לג'ינס שלו, גופו החלש כאב כשזיעתו הצטננה באוויר הלח והקריר. את שנעשה אין להשיב. זה היה צעד הכרחי ונורא. עכשיו סוף והתחלה נכרכו יחד לעד. הוא ציפה שצבעי העולם ישתנו בתגובה, אבל בשמים ובארץ נותרו אותם גוונים עמומים, והעצים לא נרעדו בזעם. הרוח לא ייבבה בלחש, אף סירנה לא ייללה מרחוק. היער נותר רק יער, העפר נותר רק עפר. הוא נשף באריכות והרגיש טוב, להפתעתו. נקי. שחר חדש. יום חדש.
הוא פסע בשתיקה לעֵבר שרידי הבית שבאופק. לא הביט לאחור.

 
אָדֶל
יש לי עדיין בוץ מתחת לציפורניים כשדיוויד מגיע סוף־סוף הביתה. אני מרגישה איך הוא מעקצץ שם בעורי החשוף. הבטן שלי מתהפכת והעצבים נמתחים מחדש כשדלת הבית נסגרת, ולרגע אנחנו רק מביטים זה בזה משני עברי המסדרון הארוך של הבית הוויקטוריאני החדש שלנו. ציפוי עץ ממורט להפליא מפריד בינינו עד שהוא מתנודד מעט ומסתובב לעבר חדר האורחים. אני נושמת עמוק ומצטרפת אליו, מתכווצת עם כל נקישה רמה של עקבַי על רצפת העץ. אסור לי לפחד. אני חייבת לתקן את זה. אנחנו חייבים לתקן את זה.
"בישלתי ארוחת ערב," אני אומרת ומנסה לא להישמע תלותית מדי. "רק סטרוֹגָנוֹף. זה יכול להישאר למחר אם כבר אכלת."
הוא מסב את פניו ממני, בוהה במדפים שלנו שהמובילים מילאו בספרים מהארגזים. אני מנסה לא לחשוב כמה זמן הוא נעדר. כבר פיניתי את הזכוכית השבורה, טאטאתי וקרצפתי את הרצפה וטיפלתי בגינה. העלמתי כל עדות לזעם. שטפתי את הפה שלי אחרי כל כוס יין ששתיתי בהיעדרו כדי שהוא לא יריח. הוא לא אוהב שאני שותה. רק כוס או שתיים בחֶברה. בשום אופן לא לבד. אבל הערב לא התאפקתי.
גם אם לא הצלחתי לנקות לגמרי מתחת לציפורניים, כבר התקלחתי והחלפתי בגדים ונעליים. עכשיו לבשתי שמלת תכלת ונעלתי נעלי עקב תואמות. גם התאפרתי. שום שריד לדמעות ולריב. אני רוצה שנתנקה מזה. זאת ההתחלה החדשה שלנו. זה דף חדש. חייב להיות.
"אני לא רעב." אחר כך הוא מסב אלי את פניו ואני רואה תיעוב שקט בעיניו וכובשת בנשיכת שפתיים דחף פתאומי לבכות. נדמה לי שהרִיק הזה גרוע יותר מהכעס שלו. כל מה שבניתי בעמל רב כל כך מתפורר עכשיו. לא אכפת לי שהוא שוב שיכור. אני רוצה רק שהוא יאהב אותי כמו פעם. הוא לא מבחין בכלל במאמץ שעשיתי מאז יצא בסערה מהבית. בכל מה שהספקתי. ואיך אני נראית. כמה השתדלתי.
"אני הולך למיטה," הוא אומר. הוא לא מסתכל לי בעיניים ואני יודעת שהוא מתכוון לחדר הנוסף. יומיים עברו מההתחלה החדשה שלנו והוא כבר לא מוכן לישון איתי. אני מרגישה איך הסדקים בינינו חוזרים ומתרחבים. בקרוב לא נצליח לגשר עליהם. הוא עוקף אותי בזהירות ואני רוצה לגעת בזרועו אבל פוחדת מהתגובה שלו. אני מרגישה שהוא נגעל ממני. או שאולי הגועל שלו מעצמו מקרין אלי.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת בקול חרישי ושונאת את עצמי בגלל זה. הוא לא עונה ורק מקרטע, מתנודד במעלה המדרגות כאילו אני לא שם. אני שומעת את צעדיו המתרחקים ואז את הדלת הנסגרת.
כעבור רגע של בהייה בחלל שכבר אינו מכיל אותו והקשבה לרסיסי לבי הנשבר, אני חוזרת למטבח ומכבה את התנור. אני לא אשמור לו את זה למחר. זה יחמיץ מן הזיכרונות של היום. ארוחת הערב הרוסה. אנחנו הרוסים. לפעמים אני תוהה אם הוא רוצה להרוג אותי ולגמור עם העסק הזה. להיפטר מהמעמסה החונקת הזאת. אולי גם חלק ממני רוצה להרוג אותו.
מתחשק לי לשתות עוד כוס מהיין האסור, אבל אני מתאפקת. גם ככה אני כבר בוכה ואני לא מסוגלת להתמודד עם עוד ריב. אולי בבוקר נהיה שוב בסדר. אני אחליף את הבקבוק והוא לא יֵדע בכלל ששתיתי.
אני משקיפה על הגינה ולבסוף מכבה את האורות בחוץ ורואה את השתקפותי בחלון. אני אישה יפה. אני מטפחת את עצמי. למה הוא כבר לא אוהב אותי? למה החיים שלנו הם לא כמו שקיוויתי, לא כמו שרציתי, ועוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילו? יש לנו המון כסף. יש לו את הקריירה שחלם עליה. תמיד ניסיתי להיות רעיה מושלמת ולתת לו חיים מושלמים. למה הוא לא מסוגל להניח לעבר?
אני מעניקה לעצמי עוד כמה דקות של רחמים עצמיים בזמן שאני מנגבת ומצחצחת את משטחי הגרניט ואחר כך נושמת עמוק ומתעשתת. אני צריכה לישון. לישון טוב. אני אקח כדור וארדים את עצמי. מחר הכול יהיה שונה. חייב להיות. אני אסלח לו. כמו תמיד.
אני אוהבת את בעלי. ברגע שראיתי אותו התאהבתי בו ולעולם לא אפסיק לאהוב אותו. אני לא אוותר על זה. אני לא מסוגלת.