לילה מושלם
במשך יומיים הצליפה הרוח בעצים שבכיכר הפרחים, הקרקע היתה זרועה עלים וזרדים, ועל המדרכות התגוללו חפצים שהיו מוסתרים לעד במעמקי שקיות פלסטיק ושבו והתגלו בפעם האחרונה. אבל הבוקר ירדה עובדת הניקיון מהמשאית, מצוידת במטאטא ארוך, וטיאטאה אל תוך עגלת אשפה מפח כל מה שהיה בדרכה. ברגע שחלפנו זו על־פני זו, שמעתי את צליל צעדיה שהציע הסבר לָעולם - שִׁכחה, שִׁכחה.
בכל אופן, זה אינו הכלל היחיד אשר מנחה אותנו. לפני כשלושה חודשים ישבתי באחד המעברים בְּאולם אשר זה עתה הסתיים בו שידור של מופע קיץ ארוך, ואיש לבוש לבן עופף לקראתי בזרועות פתוחות - "את זוכרת אותי?" שאל. התחבקנו. גופו היה כה קל, עד שבלי משים התחלנו לרקוד, והקלילות הזאת התבלטה עד כדי כך שהמצלמות התמקדו בנו ונעצו בנו עין זערורית גדולה, פעם בגבי פעם בגבו, בעודנו מסתחררים. הכל התרחש באופן סימולטני, וכמה אנשים קראו סביבנו - "תסתכלו, תסתכלו! תראו איך ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה רוקד עם סוֹלאנְז' דְה מאטוּש..." ושורה דקה של אותיות, שהסתמכה על דבריהם, גלשה על צלליותינו שהוקרנו על המסך. האיש קל המשקל שב ושאל - "את זוכרת אותי?" ואז ניגשה אלינו ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, גיבורת הערב, וקראה - "נפלא, כל־כך נפלא, כל האנשים האלה לא ישכחו אתכם לעולם. כמה שאתם יפים, כל־כך יפים! אל תעצרו בבקשה. תראו איך ההפקה מרעיפה עליכם ים של כוכבים..." וז'יזֶלָה בָּאטישטָה פרשָׁה ממרכז הסיפור של אותו ערב, סיפור שהיא ורק היא היתה אמורה לככב בו, פתחה את זרועותיה ואמרה באדיבות ובהתפעלות - "אלוהים אדירים! איזה זיכרון יפה יהיה לנו..." ורבים מחאו לנו כפיים. אבל אנחנו הסתחררנו אדישים לניצוצות שהוקרנו על בגדינו, כי ידענו שאנחנו חוגגים מפגש במסגרת אימפריית הרגע, לאחר עשרים־ואחת שנה שבמהלכן למעשה לא נפגשנו.
אז מה לעשות בזיכרון הפרטי שלנו נוכח הקהל הזה? לאן נלך כדי לשחזר את הימים שהפרידו בינינו? ברגע ההוא, בניגוד למלים שהתרוצצו סביבנו, לא החשבנו את הנימה החגיגית שהסובבים אותנו ייחסו לפגישתנו. שום דבר לא הצדיק את הפיכתנו למרכז תשומת־הלב. זה היה סתם ליל קיץ, הסצנה שהשתתפנו בה היתה חלק מתוכנית אחת מני רבות, תחרות קיצית הבונה על השפעת השידור החי, שיכְרון הבלתי־צפוי המשתלט על הנסיבות, וזה עתה, מחוץ לבמה, רק שאל אחד המשתתפים את אחת המסייעות - "את זוכרת אותי?" ובמקרה שני אלה היינו אנחנו, סוֹלאנְז' דְה מאטוּש וז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה. האם יכלה להיות סיבה מיוחדת לכך שהקהל יתעניין בצעדינו? כמו רבים אחרים רק רקדנו בין השורה הראשונה לבמה.
וכך, כשכבו האורות העזים יותר, יצאנו החוצה כמו השאר, אל המדרכה הרחבה שהיתה צרה מלהכיל את המון האנשים שעמד עליה, ושנינו נפרדנו לכמה רגעים, ובפרק הזמן הקצר הזה נטשה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה את הקבוצה שלה והתקדמה לקראתי. דאגתה היתה כנה. היא אחזה את כפות ידי ועיניה טרפו את פני, "סוֹלאנְז', את בסדר?" הבטחתי לה שכן, שאני בסדר, אבל ז'יזֶלָה לא האמינה לי. עיניה הוסיפו לטרוף אותי - "אל תשקרי. ראית יפה מאוד באיזה מצב הטיפוס הזה הופיע לנו. תשמעי, סוֹלאנְז', אני נשבעת שלא אני הזמנתי אותו, זאת ההפקה. ולא בגללי הוא בא, הוא בא בגללֵך. את לא מאמינה? תשאלי את פֶרנאנְדוּ סאנטוּש..."
"פֶרנאנְדוּ! בוא הנה בבקשה, ספר מה אמר לך לוּסֶנָה כשהתקשרת אליו לאמסטרדם. סַפֵּר, סַפֵּר, חביבי..."
והמפיק, ממשש ושב וממשש את המפתחות בכיסו, פתח ואמר - "זה נכון, ז'יזֶלָה, בכל פעם שלוּסֶנָה ניגש לטלפון הסברתי לו שהמתחרָה היא מִימִי, אבל הוא רק שאל על סוֹלאנְז', רצה לדעת אם לסוֹלאנְז' יהיה איזה תפקיד במופע, אם היא תשיר, תרקוד, תדבר. בקיצור, אני כל הזמן אמרתי שלא, שהמוזמנת היא ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, מִימִי, אבל הוא העמיד פנים שהוא לא שומע..." והאיש הקרוי פֶרנאנְדוּ טילטל את המפתחות, ואף שנחפז מאוד להגיע למכונית שהחנה בחניון התת־קרקעי בשדרה, הוסיף ואמר - "ערב אדיר, הצלחה אדירה! בהחלט היית ראויה לניצחון הזה, ז'יזֶלָה, בהחלט היית ראויה לו. זה היה ערב פיצוץ. כבר הרבה זמן לא היה סיום כזה לערב. רק שהניצחון שלך בא גם בזכות הקטע של לוּסֶנָה. הרעיון להזמין אותו היה שלי, אבל אני מודה שלא ידעתי מכלום. מי היה יכול לנחש שהוא במצב כזה? מי היה יכול? צירוף מקרים אדיר, הצלחה אדירה..."
המלים שהגה המפיק בקעו מהירוֹת ומַבהירוֹת, והיה נדמה לי שהן חגות סביבי במהירות האור. על המדרכה עמדה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה לבושה כקלֵאופטרה, כאילו היא עדיין על הבמה. ברגע זה כבר נסוגה שתי פסיעות, כבר התכוננה לפנות לאחור, ואני חיכיתי שהיא תסיק מסקנה. זו תהיה קולעת, כמו תמיד. וכך היה. ז'יזֶלָה לחצה את ידי, מילמלה מלים בלחש, ולפי כמה מהן היה ניתן לקלוט את המשמעות - "לא אמרתי לך? הכל התרחש מאחורי גבי. איך יכולתי לדעת? רק רציתי שתראי שלא היה לי שום קשר לעניין הזה. הוא בא מרצונו החופשי, ומפני שהרעיון עלה על דעתו של מישהו אחר, לא מפני שאני הזמנתי אותו..."
וכאילו היא מסיימת לערוך מסמך שהיא מצהירה בו על חפותה ומטביעה בתחתיתו את חתימתה ואת התאריך, עפה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, המָאֶסְטְרָה לשעבר, הנוּמֶרוֹ אוּנוֹ של הלהקה שלנו, אל עבר החבורה הרעשנית שחיכתה לה בפתח אולם המופעים. ובתוך כך הניף ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה את ידו מעבר לכביש כדי לעצור מונית. לידו עמדו שני גברים לבושים באוֹרצֵל, והיה נדמה לי כי בעיצומו של ליל יולי לוהט שלא זכור כמוהו שואלים אותי השלושה - "את זוכרת אותי?"
רצתי לעברם, נכנסתי למונית והצטנפתי במושב האחורי, ליד ז'וּאַוּ דְה לוּסֶנָה, בתחושה ודאית שאם כבר חדרנו בלי כוונה לממלכה של אימפריית הרגע, מוטב שנישאר בה. וָלא - ברגע שנצא מעולמה הערטילאי וניסחף בַּטבעיות של השעות יסתכם הכל בגלישה אטית לעבר הריצוף הרדוד ברחוב, גלישה במערבולת של עלים, זרדים, פיסות נייר עם חצאי משפטים, קליפות תפוזים, תצלומים קרועים, ושנינו בתוך מונית, מוקפים אנשים זרים, כמו תמיד, כעבור עשרים־ואחת שנה.
אבל מה נעשה עכשיו, אחרי שנכנסנו למונית?
למען האמת, הערב הרגעי היה ארוך, נמשך שעתיים־וחצי. היו מעורבים בו עשרים־וחמישה טכנאים, שש מצלמות, מנחה אחד, חמש זַמָרות נבחרות, חצי שעת שידור לכל אחת מהן, ונוסף על כך שורת המלווים שלהן, ועוד מושב בצורת סירה באמצע הבמה, ובסירה הזאת מד מחיאות כפיים מחובר לנורות אדומות, שאליהן התנקזה עוצמת הקול של מחיאות הכפיים והפכה לאימפולס כרונומטרי. אני תפסתי מקום במעבר הצדדי, אבל לא ידעתי שעשויים לקרוא לי כאשר ז'יזֶלָה בָּאטישטָה תעלה לבמה, רק התיישבתי ליד האחיות אַלסידֶש, כפי שתואם מראש, ולא היו לי שום ציפיות אחרות.
ולא היו לי ציפיות מאחר שבעבר, כאשר אימפריית הרגע בקושי החלה להתגבש, בשלהי שנות השמונים, היינו אנחנו, ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, מארייה־לוּאיזָה ונאני אַלסידֶש, מאדאלֶנָה מיקאיָה ואני־עצמי, חמש חברות בקבוצה ששרה ורקדה, ואפילו הקלטנו תקליט, ובתחרות עם שאר המועמדות הגישה המָאֶסְטְרָה לקהל את הזיכרון הזה באופן שהערב הרגעי יהפוך לרצף של רגעים רווּיֵי נוסטלגיה. רגעים כה דחוסים, שאף־על־פי שנמשכו יותר מחצי שעה היתה ההופעה אמורה להיתפס בעיני היושבים באולם כאילו אינה נמשכת יותר משנייה. את ההסבר הציעה ז'יזֶלָה עצמה. כמו בעבר הודיעה יומיים קודם־לכן - "אל תתפלאו על מה שעלול לקרות. בתחום הזה, כל דבר שמועיל להישג מושלם מוכרח להיות מהיר ביותר. לפעמים מי שמדבר בכלל לא יודע מה הוא אומר..." כך הזהירה ז'יזֶלָה בָּאטישטָה, שכבר כשנתיים היתה מורגלת לקצב הנוקשה של אותה אימפריה שהיא התנהלה בה כמו דג במים.
אם נסכם, כך עברה מחצית השעה שהוקצתה לה - לאחר הופעת ארבע הזמרות שקדמו לה, והפסקה אחרונה שלא נמשכה שנייה, הגיחה ז'יזֶלָה אל מרכז הבמה, רוקעת ברגליה לצלילי השיר בת־מזל, והרצפה סביבה רעדה. רעדה כאשר התקדמה וצירפה למנגינה המוקלטת את המלים שזיהו אותנו בעבר - "הא! בת־מזל, בת־מזל / מזלה גָבַר / ואין לה שום דבר..." רעד גם אותו סוג של זוהר צפוני, שהופיעו עליו לרגעים, רשומים בסילונים של אור, שמותינו כפי שהיו פעם, וכן פנינו הילדותיות, החלקות כחרסינה, כפי שהיו לפני עשרים־ואחת שנה. והמנחה, שלאחר התמודדות עם ארבע זמרות בינוניות ניצב סוף־סוף לפני מתחרה ראויה לשמה, צהל מרוב שמחה. הרגע היה מבטיח. האיש נכבש. ז'יזֶלָה בָּאטישטָה טרם הספיקה להושיט לו את ידה והוא כבר השתחווה אפיים ארצה במסירות של עבד נרצע. כפות הידיים של הקהל, שמילא את האולם עד ליציעים, התנועעו במרץ רב יותר. אלא שאותנו, שלוש הנשים שמוקמו במעבר הצדדי, לא הפתיע שום דבר ממה שהתרחש על הבמה. כיוון שהכרנו את ז'יזֶלָה ואת העבר שלה, וכן את התרומה שלנו, ששימשה אותה בתחרות, היינו רגועות, חשבנו שנצפה במשהו צפוי לחלוטין. אך העניינים התגלגלו בכיוון שונה. האיש הצעיר שאל - "אז איך זה היה, מִימִי, איך היתה ההרגשה לעמוד בראש להקת הנשים המדהימות?"
"הו הו! זה היה משהו מופלא, יקירי".
