כי גם כשאני כועסת אני אוהבת

פרק ראשון: רזומה

הדלת נפתחה בכוח ושי רץ לתוך הבית, זורק "היי" חפוז לכיוון המטבח שממנו יצאתי. ענת אחותו הקטנה, שרצה בעקבותיו, זינקה לתוך זרועותיי. בזווית העין ראיתי את שי זורק את התיק בכניסה לחדר, בועט את נעלי הספורט מעל רגליו ושולח יד למחשב.
עמוס, בכתפיים שמוטות ומעטפה לבנה שעליה התנוסס לוגו בית הספר היסודי, סגר את הדלת בכוח.
"השעיה", הודיע לי, "יומיים".
"ותכבה את המחשב עכשיו!" שאג לכיוון שי. "אתה בעונש!"
יום שישי צהריים. כל כך חיכיתי לשבת הזאת. לנסות לאחות את קרעי משפחתנו על כל תסכוליה, פחדיה וכעסיה.
והנה, שוב התחלה גרועה.
שחררתי את ענת מבין זרועותיי, שולחת אותה למקלחת אחרי עוד יום בארגז החול והתיישבתי בלאות בכיסא בפינת האוכל.
"בוא נאכל ארוחת צהריים ונלך לנוח. דברים יראו אחרת", אמרתי לעמוס.
"אני לא רעב", זרק אלי עמוס ופנה לחדר השינה. "אני גם לא מסוגל לשבת ולהסתכל עליו כרגע".
 
שי נולד בבית חולים באחד מפרברי לונדון. קרן שמש בודדה ביום אפרורי ליוותה את יציאתו לאוויר העולם.
הסתכלנו עליו עמוס ואני, על הפלא הזה, בחיוך מותש, מחכים לקבל אישור מהרופא, שהדבר שיצא מבטני מושלם.
דבר מגופו הקטן והחמים שנח בזרועותיי, ביום ובלילה, עם בכי אין סופי, והתשישות הקבועה שלי, לא הצביע על השנים שמחכות לנו.
כילד בכור, נכד בכור, וכמעט תינוק ראשון מבין כל חברינו באנגליה, כל מעשה שלו נתפש כפלא שרק הילד שלנו מסוגל לו.
לא הפנמנו שתינוק שלא ישן באופן סדיר כ-13 חודשים, תינוק שלא מצליח לשבת חמש דקות רצוף, שרץ כבר בגיל 10 חודשים, מסווג כ"היפר אקטיבי".
ואיך יכולנו? לא הפסקנו להשוות אותו לילדים אחרים, וכל פעם התפעלנו מחדש מההתפתחות המהירה שלו.
בגיל שמונה חודשים הוזמן שי לבדיקת התפתחות מוטורית, התפתחות התנהגותית וקשר עם הסביבה.
חדר הרופאה היה בעל שטיח עבה, ועליו פוזרו משחקים שאליהם שי נמשך מיד.
לאחר סדרת שאלות להורים ובדיקה גופנית של שי, הושבתי אותו בחיקי מול הרופאה, כששולחן מפריד ביננו.
הרופאה לקחה דף נייר לא גדול, קרעה אותו לשנים ושמה על השולחן.
"תן לי את הדף בבקשה", פנתה לשי תוך הפניית כף ידה אליו.
שי הבין מיד והרים את הנייר מהשולחן. עמוס ואני חייכנו אחד לשנייה מעל ראשו בגאווה.
הרופאה קרעה שוב את הנייר לשניים, הניחה את מחציתו על השולחן וביקשה שייתן לה את הדף.
שי לקח את הדף, קרע אותו לשניים והניח אותו על השולחן.
"יפה" חייכה הרופאה והסבירה לנו שרוב הילדים בגיל זה מחקים את האנשים סביבם, וכך יוצרים קשר עם העולם הסובב אותם.
הפעם, קרעה הרופאה פינה קטנה של הנייר, והניחה אותה על השולחן.
שי הסתכל על הרופאה, על הדף, על הרופאה, ושוב על הדף.
יכולתי לדמיין את גלגלי מוחו עובדים.
אחרי התלבטות קצרה טבל שי את האצבע בפה, "הדביק" עם רוק את החתיכה הזעירה לאצבע והגיש לרופאה את היצירה.
כולנו היינו המומים.
בסוף הביקור אישרה הרופאה את מה שכבר ידענו: מוטוריקה טובה, תקשור טוב, יצירתי מעל הממוצע.
 
"אימא" פנה אלי שי. "למה אני בעונש?"
ישבתי בפינת האוכל מאז שעמוס עזב. הסתכלתי עליו.
מבטו היה יציב, כנה, כמו שילד בן שבע שמאמין בעולם הזה יכול להביט. במעורפל שמעתי את המים ממשיכים לזרום באמבטיה.
"איך היה בבית הספר?" שאלתי אותו, מביטה לתוך עיניו.
"כיף", ענה כמו בכל יום. כאילו המילה מתמצתת את חמש השעות שהוא מבלה יום יום במסגרת החינוכית.
"קרה משהוא מיוחד?" המשכתי, מצביעה על המעטפה הסגורה שנחה על השולחן.
שי הציץ במעטפה ושתק.
זאת לא הייתה המעטפה הראשונה או האחרונה שקיבלנו. שי ידע לזהות את המעטפה, ובינו לבינו קרא לה: "מעטפת הצרות".
"אה", אמר בראש מושפל, "רבתי עם עודד".
"למה?" שאלתי, מרגישה איך הכעס מטפס מהגב התחתון דרך עמוד השדרה, גורם לכאב משתק וממשיך לכיוון הראש, שם הוא נאסף לנקודת כעס שמבשרת על כאב ראש מתקרב.
"ענת", שאגתי לפני ששי הספיק לענות לי. "תסגרי את הברז, עכשיו!"
"נו?" פניתי לשי בכעס. "מה הפעם?"
"הוא קרא לי בשמות", הצטדק. "אז הרבצתי לו".
צלצול הטלפון קטע את השיחה.
לפי המספר שהופיע על הצג, ראיתי שזאת אימא של עודד. היינו חברות. חברות של כוס קפה, של ילדים באותה כיתה, של טלפונים קבועים מבית הספר, מכתבים לבנים עם לוגו כחול וייאוש.
לא עניתי. שלחתי את שי לחדר והלכתי להוציא את ענת מהאמבטיה.
 
חמש שנים גדל שי באנגליה.
גרנו בבית ויקטוריאני בצפון לונדון. השכונה אכלסה נוצרים ומוסלמים, אבל הרוב המכריע היו יהודים, שלא לומר ישראלים.
שי, שלא דיבר עד גיל שלוש כמעט, חוץ מכמה מילים והרבה סימני ידיים שהובילו להתפרצויות זעם כשלא הבנו, לא הצליח להתבטא בגלל ריבוי השפות שנחשף אליו.
אימא דוברת עברית, אבא דובר אנגלית ומטפלת הודית שתיבלה את האנגלית במילים בשפת אימה.
אחרי ייעוץ במרפאה להתפתחות הילד התבקשנו להשתמש בשפה אחת כדי לעזור לו. שי עבר לגן פרטי אנגלי ואני זנחתי את העברית.
בזה, חשבנו, פתרנו את בעיית התקשורת שלו. לא הבנו שזהו רק סמן אחד לבעיה רחבה בהרבה.
הפעם הראשונה ששמענו את המושג "קשב וריכוז" הייתה כשהגננת של שי הזמינה אותנו לשיחה.
הגן, שהיה ממוקם בכנסיה נטושה בעלת תיקרה גבוהה עם ויטרז'ים מרהיבים בחלונות, הכיל עשרים וחמישה ילדים שהיו תחת השגחה של חמש גננות.
גב' לואיס קיבלה את פנינו במשרד הקטן בירכתי הכנסייה.
הסבנו מסביב לשולחן עץ עתיק בחום כהה. חלל החדר על רהיטיו הכבדים השרה עלי אווירה נכאה.
"שי ילד מאוד אינטליגנטי", פתחה את דבריה גב' לואיס. "אך הוא קצת אובססיבי מדי לגבי סידור וניקיון הגן", הוסיפה בעדינות.
חייכתי לעצמי. הבנתי. בכל יום אחרי הצהריים הייתי יושבת בחדר המשחקים של שי והיינו משחקים יחד. החדר תמיד היה מסודר. שי הסכים שנוציא רק משחק אחד, נשחק ומיד נחזיר למקום, לפני שפונים לפעילות אחרת כמו ציור, שהוא מאוד אהב.
אם במקרה שי התלכלך בצבע, הוא היה נבהל, מראה לי את הכתם על היד ודורש ממני לעזור לו לשטוף ידיים. אחרי השטיפה הוא היה חוזר לצייר כאילו דבר לא ארע, עד הפעם הבאה.
לא ראיתי פגם בהתנהגות הזאת. גם אני שוחרת סדר וניקיון, וילד כזה שירת את מטרתי.
"ועם זאת, הוא ילד שמתקשה בכישורים חברתיים", העירה אותי גב' לואיס משרעפיי.
"מה זאת אומרת מתקשה?" התקוממתי. הרי הבן המושלם שלי חכם, מצחיק, מזמין ומוזמן לחברים, שובב, בעל חוש הומור וחברותי. לא הכנסתי למשוואה שאני מנהלת לו את היומן החברתי. אבל עובדה, הוא מוזמן והוא מזמין.
"הוא כל הזמן מסדר את הגן וכועס כשילדים לוקחים משחק ולא מחזירים למקום. הוא לא יודע לשתף ילדים במשחקים שלו. אם ילד ירצה משחק ששי שם עליו עין, אבל עוד לא הספיק לקחת, שי יחטוף ממנו את המשחק. ואם ילד ינסה לשחק אתו, שי יסרב בצורה לא חברית. אנחנו מנסים ללמד בגן הזה שיתוף, אחווה, ויתור, חמלה ועזרה. בקיצור, כישורים חברתיים, ושי לא מגלה עניין או שיתוף פעולה. הוא חסר סבלנות, מתקשה לקחת אחריות על מעשיו ולא מסוגל לשבת חמש דקות רצוף", הוסיפה.
הסתכלתי עליה, לא מאמינה למשמע אוזניי.
"מתקשה לקחת אחריות?" שאלתי אותה בטון מעט גבוה. "את צוחקת עלי? הילד בן שלוש!"
"כשאתה מרביץ לילד אחר, ובמקרה הייתי עדה לא פעם, אין מצב שילד יעמוד מולי, יסתכל לי בעיניים ויכחיש שהרים יד!" פסקה גב' לואיס. ולפני שהצלחתי להגיב הוסיפה, "לדעתי המקצועית, אחרי תצפית בשי במהלך החודשים האחרונים, אני חושבת שכדאי לקחת אותו לבדיקה פסיכולוגית", הוסיפה בנימה רכה יותר.
הקשבנו, היינו אדיבים, המצאנו תירוצים – והתעלמנו.
למרות שהגננת רמזה שהיא חושבת שלילד יש קשב וריכוז, לא חקרנו אותה לעומק, לא בדיוק בדקנו מה זה אומר. התעלמנו.
נכון, לא פעם כשדיוויד החבר הכי קרוב שלו היה בא לביקור עם אמו, ואנחנו הנשים היינו יושבות על כוס קפה במטבח, כשהילדים משחקים בחדר המשחקים בקומה מעלינו, הילדים היו רבים ואנחנו היינו מפרידות.
המריבות היו לרוב סביב סדר. דיוויד החמוד הוציא משחק חדש לפני ששי הספיק לסדר ולשים במקום את המשחק הקודם. באחד הביקורים הריב אף הגיע לממדים מוגזמים. הוצאתי את שי מהחדר בעדינות, והסברתי לו שכמו בגן, גם כאן, ילדים משחקים והחדר מתבלגן. "אחר כך נסדר את הכול", הבטחתי.
שי לא השתכנע והיה עצבני לאורך כל הביקור. כשדיוויד ואימא שלו עזבו, החדר היה הפוך לחלוטין. שי סרב להיכנס לחדר ולסדר. הוא פרץ בבכי וזרק את עצמו על הרצפה, עד שהייתי צריכה להוריד אותו לסלון ולהרגיע אותו. כשעמוס הגיע מהעבודה היה שי מותש ומורעב. שלחתי את שניהם ל"מקדונלדס" ועליתי לסדר את החדר בדיוק כמו ששי אוהב.
גם אחרי שחזרו שבעים ורגועים יותר, סרב שי להיכנס לחדר המשחקים.
הייתי בהריון מתקדם עם ענת ומותשת לחלוטין.
אחרי שהשכבנו את שי לישון, לא לפני שסיפרנו לו סיפור, עמוס אמר לי ששי ציין שהוא "לא אוהב את דיוויד". בבוקר גילינו ששי הרטיב במיטה. עדיין לא ידענו לשייך את זה לאירועי האתמול.
עם הזמן למדנו שזאת דרכו של שי להתמודד עם שינויים.
 
ארגנתי לילדים ארוחת צהריים קלה כשעמוס יצא מחדר השינה.
"אם אתה הולך לרדת על הילד, אולי כדאי שתישאר בחדר. אין לי כוח לזה כרגע", אמרתי, עדיין כועסת על שי.
"אולי תפסיקי?" התפרץ עלי עמוס. "רק לך קשה להתמודד? רק את עוברת את כל מסכת הייסורים האלו איתו? אני אבא שלו, שכחת?"
לא רציתי לפתוח את הנושא, במיוחד לא מול הילדים. ידעתי ששי בחדר מאזין לכל מילה. זכרתי גם שכאשר החלטנו להביא ילדים לעולם, נשבענו לא לריב מולם. את ההצגות ושאר ירקות נשאיר לחדר השינה.
אבל לא עמדנו במילה.