פתח דבר —
זירת האִגרוף של הכתיבה
לא קל לכתוב סיפורים על מכות. בדומה לכתיבה על סקס — משהו מהבשרניוּת והישירוּת של המעשה לא עובר היטב במילים. וזאת אולי הסיבה לכך שסצנות של מכות, של אלימות פיזית ממש, לא נפוצות בספרות העברית, אף על פי שזוהי ספרות שנוצרת במרחב כה רווי אלימות כשלנו.
אין טעם לייפות את המצב: המרחב הציבורי בישראל נהפך למקום מפחיד, וקשה ממש לדעת איזו סיטואציה עלולה לגרות את העצבים השחוקים של הישראלים אל מעבר לנקודת האל־חזור, ולגרום לכך שכל עימות קטן ייהפך לזירת קרב. או במילים פשוטות: מתי ויכוח על חניה יתדרדר לאירוע דקירה.
שלא תהיה טעות: האלימות הישראלית חודרת בפראות אל הספרות העברית, והיא קיימת בתוכה במישרין ובאופנים אלגוריים. בסיפורת הישראלית יש ייצוג נכבד, ישיר ועקיף, לאלימות ממסדית, לאלימות צבאית ולאלימות מגדרית. יש בה אמנם גם אלימות פיזית, אולם במינון נמוך מהצפוי. ובעוד שקובצי סיפורים ישראליים שראו אור בעשורים האחרונים עסקו בנשיות, בצבא, בלהט״בים, בכסף ובנדל״ן, במוצאים אתניים ובשאר סוגיות יסוד שהחברה הישראלית עדיין מתחבטת בהן — אנחנו ביקשנו לייחד את קובץ הסיפורים הזה לתופעת המכות. לאלימות פיזית ישירה, גופנית, בלתי אמצעית.
זאת מטרתו של הקובץ "יאללה מכות": הכנסנו את הכותבים למעין זירת אִגרוף שבה יש אמנם חוקים, אבל מעטים, ולנו נותר רק לצפות כיצד כל כותב או כותבת בחרו להתמודד עם הנושא ולפנטז על מכות, בלי גבולות. אפשר לומר ששמנו את עצמנו בעמדת הקהל המתלהם: זה שמתאסף לשמע הקריאה ״בואו, יש מכות!״ במעגל בהמי מסביב לשני אנשים שמרביצים זה לזה, כדי לראות, ואולי — אולי — גם כדי להפריד כשזה עובר את הגבול.
עשרים ושניים הסיפורים שנכתבו במיוחד לקובץ הזה גילו לנו דברים מפתיעים. גילינו עד כמה קשה להתמסר לאגרוף, לבעיטה, למטר חבטות, וכמה קל יותר לנקז את האלימות הפיזית לסטירה מעודנת אחת, או אפילו להסתפק בטלטול. זה נכון מאוד לגבי הנשים הכותבות באנתולוגיה, אבל האמת היא שזה נכון גם לגבי לא מעט מהכותבים הגברים, שמבקשים להימנע מהשתוללות מוגזמת ומאיבוד עשתונות. בקרב אלה שמרשים לעצמם ללכת רחוק יותר ו"מדמם" יותר, גילינו כל מיני שיטות שמאפשרות לכותבים להרחיק את עצמם מהאלימות: כתיבה קומית, כתיבה פנטסטית, ובהרבה מקרים — מיקום סצנת המכות בחברה של ילדים; שם, כביכול, בַּמקום הראשוני והמתלמד, המכות עדיין מותרות. וכמעט בכל הסיפורים, הכותבים והכותבות נמנעים מעיסוק באלימות שמפחידה אותנו יותר מכול: האלימות השרירותית והבלתי צפויה של הרחוב הישראלי, שבה זר מוחלט תוקף אדם אחר ללא כל סיבה נראית לעין.
הופתענו מאוד שרק כותבת אחת בחרה לכתוב על אלימות מינית, וששני הסיפורים בקובץ שתורגמו מערבית לא עוסקים בסכסוך היהודי־פלסטיני, בניגוד לציפיות המובְנות שלנו. (למעשה, בשני הסיפורים האלה אין כלל יהודים, ובמידה רבה יש בזה משהו משמח.) גילינו גם שמעטים מאוד מהכותבים התנפלו על ההזדמנות לשלוח סנוקרת לסופר־אגו ולהתמכר במלוא החושים לעולם של האיד; כלומר, להציב את עצמם, בגוף ראשון, בעמדת האדם הכוחני והאלים, ולתת לעצמם לעשות את כל מה שאסור לעשות בעולם ה"אמיתי״: לדפוק מכות למישהו, לשחרר את כל העכבות, להמטיר אגרופים, לקרוע למישהו את הצורה, לשבור לו את הידיים והרגליים. לא, רוב הכותבים עושים מהלכים מרשימים כדי לא להגיע לשם, לאזור המפחיד הזה. או שמא עולם הדחפים המוכחשים והלא־מודע המשתולל של הכותבים הישראלים הוא פחות אלים ומשתלח מכפי שציפינו?
בכל מקרה, כל התרגילים האלה הם מה שמצא חן בעינינו בסיפורי הקובץ "יאללה מכות": אלה הם החומרים שמהם עשוי המעשה הספרותי המתבונן במציאות חסרת רסן ומבקש להיות מדוד, שקול ומדויק בשיקוף שלה. אפשר מאוד שמהבחינה הזאת קובץ הסיפורים "יאללה מכות" הוא מעשה אופטימי ומנחם.
יובל אביבי ועמיחי שלו
עורכי האנתולוגיה, 2018