פרק 1
היא קטנה כמו ילדה, כלתי הטרייה, למרות ה"כוורת" הבלונדינית הנפוחה שתקועה על ראשה. עיני תכלת, או תמימוֹת או שהיא מטומטמת, ואף קטן של שיקסע שמתאים לתינוקת.
כל הבוקר ניגשו אלי זָרים כדי לומר לי כמה היא מקסימה. אני מהנהנת ונושכת את הלשון ושומרת את המחשבות שלי לעצמי.
אני שואלת את עצמי אם רוּבֶּן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני. הוא לא התחתן עם יהודייה — אז מה? — אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?
האמת היא שחששתי מהחתונה הזאת: לראות את הגָרוּש שלי, להיות פה לבד. חודשים תיכננתי מה ללבוש, אבל החליפה הלבנה והצמודה הזאת צמודה מדי ולבנה מדי. והכובע הזה, כל הרשת הזאת, מה חשבתי לעצמי? כשיצאתי הבוקר מהדירה חשבתי שאיראה כל כך אלגנטית, אבל באתי לחתונה של הבן שלי בחליפה לבנה ובהינומה.
היום הזה לא נגמר. עברו חמש שעות, והנאומים רק התחילו. אני מסתכלת מסביבי על כל החברים של רובן ואני לא מזהה אף אחד. כל הבחורות הן צצקעס בבגדים מכווצים — רגליהן בגרבונים החיוורים דומות למקלות סלרי רכים. הבחורים עומדים לידן כפופים בעניבות צעקניות. שמן פצ'ולי מתערבב עם עשן סיגרים.
זה מלון חדש לגמרי, אופנתי נורא: שמפניה ומתאבנים, שלושים שילינג לראש. במחיר הזה חשבתי שיגישו ארוחה בישיבה, אבל זה לא באופנה, הם אומרים. אני מעבירה משקל מרגל לרגל. יהיה נחמד לשבת לרגע. אני בולעת בקושי כמה קונכיות בצק עם כבד עוף למרות הבטן המכווצת.
הגרוש שלי פרנק ובֶּרטה האהובה שלו מפטפטים ממש לידי. אנחנו נורא תרבותיים בימים אלה, תבינו. אבל אני לא יכולה שלא להבחין שהשיער של ברטה נראה קצת נחושתי — אדום בגוון קשה כזה, לא מחמיא לעור מזדקן. פרנק נראה טוב. הוא באמת היה כל כך נמוך כשהיינו נשואים?
"כמה טוב לראות אתכם," אני אומרת.
כן, אנחנו כל כך תרבותיים בימים אלה, פרנק, ברטה ואני. אני לא חושבת שהם ראו אותי מתכווצת כשהחבר הטיפש של רובן ניגש לברך את ברטה על "הבן הנפלא שלה". היא לא אמא שלו. סתמתי את הפה בביצה ממולאת.
נאום השושבין נמשך ונמשך ונמשך. בסוף אנחנו מתבקשים להרים כוסית לחיי הזוג המאושר. חומצה תוססת שורפת לי את הגרון.
אני בטוחה שברטה משתדלת, אבל אף פעם לא היה לה טעם מי־יודע־מה — רק תראו את השמלה שהיא לובשת עכשיו, את הנעליים האלה עם כובע הבז' הנורא.
אני זוכרת: זה היה בסוף החופשה מבית הספר ורובן בא לבקר אותי בדירה. ברטה הלבישה אותו במכנסיים קצרים בצבע חום כהה והיתה לו תספורת קצרה מדי כמו של פליט מכוּנָם. על ברכו השמאלית הודבק פלסטר מלוכלך, במקום הרך ממש מתחת לפיקת הברך. שאלתי את עצמי איך הוא נפל, אם היא חיבקה אותו לפני שטיפלה בו.
הוא נכנס לחדרי כשישבתי מול המראה. ענדתי את העגילים שלי לבילוי ערב בתיאטרון.
הוא הושיט את המתנה בזהירות רבה בשתי ידיים והיסס לפני שהניח אותה לידי על שולחן האיפור. הוא לא אמר כלום, רק חיכה עד שלקחתי אותה. הסתכלתי עליו, והוא השפיל את עיניו אל רגליו.
כשפתחתי אותה, ראיתי שישה ספלי קפה מכוערים מקננים בקופסת קרטון דקה. עוד היתה עליהם תווית המחיר של וולוורת. קרמיקה כרסתנית וקלוקלת בצבע צהוב מלוכלך.
מעליב, אבל אופייני לברטה — כאילו כמה ספלים זולים יכולים לתקן את המצב. מחווה סמלית מאישה שנייה חדורת אשמה שלא הזיז לה מספיק כדי לתלוש את תווית המחיר.
אז אמרתי לרובן שלי בדיוק מה אני חושבת על הספלים האלה: כמה הם זולים, כמה הם עבים, איזה צבע של שתן יש להם.
ועכשיו הגיע תורו של רובן לנאום וכולם מריעים לו כשהוא מתכונן. בעיני הוא נראה לחוץ מדי, אבל קולו חזק וצלול. אני נושמת עמוק ומחייכת אליו. אני רוצה שהוא ידע כמה אני גאה. אני מנופפת בידיים, מנסה לצוד את מבטו, אבל הוא לא מעיף אלי מבט אפילו פעם אחת.
הוא מספר לכולם איך פגש את אליס וידע מההתחלה שהיא נועדה לו. הוא כמעט נשאר בבית לבדו באותו ערב כי מסיבות קוקטייל עושות לו כאב ראש. המוזיקה היתה חזקה מדי, והוא הצטער שהוא בא. המארחת המשיכה להשקות אותו בכוסות מרטיני יבש וקטלני. הוא הלך להתחבא במטבח ושם מצא אותה. היא לגמה מַתֵיאוּס רוזֶה מסֵפל.
הוא ביקש ממנה יין, וכך הם התחילו לדבר. כשהיין נגמר, שתו במקומו לימונדה.
הוא אומר: "התאהבתי בחום שלה ובחיוך הקורן שלה ופיתיתי אותה בעניבת הפֵּייזלי הרחבה שלי."
וכולם צוחקים, למרות שאני לא מבינה מה מצחיק בזה. הוא יודע שכולם לצדו והוא זוקף את כתפיו ומגחך.
הוא מספר לנו על הדייט הראשון שלהם, איך הוא בירבר שעות על סדַר דפוס וגופנים. איך השתדל יותר מדי, שפך מרק על חולצתו, ואז שכח איפה החנה את הקורטינה שלו.
הוא אומר שהוא ואליס הלכו קילומטרים בהמפסטד. היא לא רטנה אפילו פעם אחת כשירד עליהם גשם שוטף. הם נרטבו עד לשד עצמותיהם וקפאו מקור ולא מצאו את המכונית, אבל זה לא ממש שינה להם. הם יכלו להמשיך ללכת כל הלילה.
והוא מספר לכולם שהוא לא האמין שלמרות כל פגמיו היא הסכימה להיפגש איתו שוב. הוא חושב שזה יותר מדהים מהנחיתה על הירח, שהיא עומדת פה לצדו כאשתו.
דממה משתררת בחדר מלבד קולו, שמספר לנו עד כמה הוא אוהב את האישה הזאת. הוא אומר שהיא לימדה אותו איך לאהוב, שהיא לימדה אותו מה זאת אהבה.
ואני לא יכולה להסתכל עליו, כי הוא לא למד ממני על אהבה.
.jpg)
