את ההסתייגויות שיש לי מספרו החדש של הרמן קוך צריך לחלק לשתיים: הסתייגות אתית מרובו של הספר, והסתייגות אסתטית מסופו.
קוך, סופר הולנדי מוכשר ומצליח שזה ספרו החמישי שמתורגם לעברית ('ארוחת הערב' הוא הבולט בהם), שייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופי החדש". קבוצת סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות מרוממות רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. הרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות ה-,90 נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. מלבד קוך ניתן למנות בהם את בן ארצו ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ואת מישל וולבק כמובן. גיבור הרומן הזה של קוך, שהתפרסם במקור ב-,2016 מזכיר לעיתים את גיבור ספרו החדש של וולבק, 'סרוטונין', בעיקר בשנאתם העזה כלפי פעילי איכות הסביבה (הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדתם של כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרים של דוסטויבסקי, ברנר, קאמי וחלק מיצירתו של וולבק - חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד עם הניהיליזם הזה).
עד סופו, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך מצטיין באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנות "אפקט גיא פינס", כלומר התמקדות בגיבורים (בדויים) מפורסמים שעלילותיהם מושכות לקריאה. כאן, ב'המעידה', הגיבור רוברט הוא ראש העיר אמסטרדם. אבל המשיכה נוגעת גם לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק באופן ישיר בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש משהו מושך ומשחרר בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה (למשל, בהרהורים של רוברט על כך שהוא אינו יפה, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום).
רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת איתה - החלטה שקוך משכנע באמינותה: רוברט מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו - ומתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי הכמו-בלשי המעט אקסצנטרי של הרומן מותח וחי. עלילת משנה מהותית כאן היא החלטת הוריו של רוברט, בני ה-90 פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב - החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי ליבו, מקבל את החלטתם בברכה.
הבעיה שלי עם הסיפור הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב של'המעידה' - כמו לספריו הקודמים של קוך שקראתי - יש לא-מודע, והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. זו עמדה אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם - זה בנאלי, מזוכיזם - זה כבר עניין אחר).
קוך, למשל, עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא אינו מוסר מהי, בטענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל כלפי אשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?") אבל מכיוון שקוך יודע שיש גבול לסיבולת של קוראיו הליברליים, הוא מבליע את הקסנופוביה. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד [...] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו הדרוויניסטי של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה, רוברט נושא באופן חשוד מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה. חשוד - כי חלק מנטיית הספר עצמו ניתן להגדיר כפשיסטית). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, שבה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין אביו ואמו של רוברט באשר להחלטתם לסיים את חייהם.
כך עד לקראת הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. נראה שקוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסיום המואץ מדי נערמות עלילות משנה מופרכות ובלתי נחוצות - איזה קשקוש "מטפיזי", על-טבעי, הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בדבר השתתפותו בעבר בהפגנה אלימה - וגם נותרת עמימות באשר לשאלה המרכזית, אם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה.
עוד 3 סיפורי בגידה:
סונטת קרויצר > לב טולסטוי
סולאר > איאן מקיואן
מאדאם בובארי > גוסטב פלובר
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
