הקדמה
כל חיי הסבירו לי שאי־אפשר. אמרו לי שאין שום סיכוי ושככה זה. שצריך לקבל את הדברים כמות שהם, ולכל היותר להגיד תודה על מה שיש.
לאנשים יש נטייה לתפוס את המציאות במובן של מה שהיה הוא גם מה שיהיה. שנסיבות חיינו הן המכתיבות לנו את מהלך החיים, ושמה שהתרגלנו אליו, ככל הנראה ימשיך גם הלאה.
אני בהחלט יכול להבין את אלה הסבורים כך. קשה לדמיין סיכוי בְּמקום שהתרגלנו לראות בו רק את חוסר הסיכוי, וקשה עוד יותר לבחור בדרך שנראית מראש ככזו שאי־אפשר להצליח בה.
אלא שתמיד הייתי אחד שצועד בדיוק בדרך הזו. מאז ומתמיד האמנתי שבכל זאת הכול, או כמעט הכול, אפשרי. שלמרות שיש את כל הסיבות בעולם לחשוש, לעצור או לוותר, צריך לעמוד בנחישות מול האתגרים הניצבים בפנינו. שיכול להיות אחרת.
התחלתי לכתוב את הספר הזה לאחר שנבחרתי ליושב ראש מפלגת העבודה. בחירה חסרת תקדים במערכת הפוליטית, שהתממשה כנגד כל הסיכויים וההערכות. הרגע הזה, שבו ניצחתי שוב את התחזיות, היה גם הרגע שבו נשזרו להם יחד פרקי חיי לכדי סיפור אחד שמבקש לומר - "הכול אפשרי". זה גם היה הרגע שבו הבנתי את היכולת למתוח קו בין סיפור חיי לבין עתידה של מדינת ישראל.
שואלים אותי מדוע בחרתי להצטרף לחיים הפוליטיים. למה לא העדפתי חיי נוחות עם שכר של מיליונים, ובמקום זאת העדפתי להתרוצץ ברחבי הארץ כדי לשכנע אנשים בדרך שלנו. התשובה שלי מתחילה ונגמרת בדיוק באותה דרך שהובילה אותי כל חיי: כי אפשר וצריך לשנות את המדינה שלנו. כי הגיע הזמן להסתכל קדימה ולקחת את ישראל לעבר העתיד שלה. להפוך אותה למדינה הכי טובה בעולם לאזרחיה. זה בהחלט אפשרי, ואני יודע איך עושים את זה.
כשאני פוגש את האנשים הנפלאים שחיים כאן, במפגשים הרבים שאני מקיים, אני מרבה לדבר על המעשים הגדולים שעשינו כאן ושעוד נעשה. פעם ידענו לעשות את זה. פעם היינו מדינה קטנה, חלשה וענייה, ולמרות זאת הצלחנו להקים פה פרויקטים ענקיים: המוביל ארצי, הכור הגרעיני בדימונה, התעשייה האווירית, חקלאות מפוארת. בנינו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ניצחנו במלחמות, וייסדנו את תעשיית ההייטק הכי מלהיבה בעולם. אין סיבה אפוא שנמשיך לדשדש במקום ולא נמשיך בתנופה הזו.
יש לנו כל מה שדרוש כדי להפוך את ישראל למדינה הטובה בעולם. יש כאן הון אנושי מדהים ויוצא דופן. אנשים מוכשרים, יצירתיים, יזמים, אמיצים ופורצי גבולות. יש לנו גם הון. יש כסף במדינה הזו ושלא יספרו לנו אחרת. אני יודע איפה הכסף. הוא קיים, ובשפע. מדינת ישראל היא מדינה עשירה. השאלה היא מה עושים עם הכסף הזה ואיך בדיוק משתמשים בו כדי לקדם את המדינה ואת אזרחיה.
הדרך למדינה הכי טובה בעולם אינה עוברת בגימיקים ובנאומים חוצבי להבות. היא בוודאי לא עוברת דרך שקרים וליבוי שנאה. הדרך שעלינו לעבור כדי לחזור ולהיות מדינה מובילה, כזו שעושה דברים גדולים, מתחילה בשינוי התרבות הפוליטית. ביכולת להפוך את המערכת הפוליטית בישראל לכזו ששָֹמה את הציבור לפני הכול. לכזו שבה המנהיגים קמים כל יום בבוקר ושואלים את עצמם מהן הבעיות והמצוקות של האזרחים ומה צריך לעשות כדי לפתור אותן.
מי שמבין בניהול ובמנהיגות, יודע שארגון מצליח זקוק למנהיג בעל חזון, שבוחר אנשים מצוינים, שמייצר לארגון את התרבות הנכונה. ניהול זה לא פוליטיקה. במידה מסוימת, ניהול הוא ההפך מפוליטיקה. אדם יכול להיות פוליטיקאי מצליח במשך שנים ארוכות, ועדיין לא לדעת לנהל או להנהיג אנשים.
ופה טמונה הבעיה הכי גדולה שלנו - אופן ניהולה של מדינת ישראל. הייתי קצין בצבא, הייתי כלכלן באגף התקציבים של משרד האוצר, ניהלתי חברה ממשלתית, הייתי מנכ"ל של חברות פרטיות גדולות, הייתי יושב ראש של עמותות חברתיות והייתי שר בממשלה. אני מכיר את המערכות הללו מכל הכיוונים. ואני יודע איזה סוג של ניהול ומנהיגות צריכה מדינת ישראל.
בתרבות השלטונית שאני רוצה להנהיג, המדינה והשירות הציבורי הם מקומות שיאיישו אותם אנשים מוכשרים המתאימים לתפקידים שיוטלו עליהם. זאת תהיה דרכי: מינוי אנשים מקצועיים, ישרים ונקיים משיקולים ומאינטרסים, לתפקידי המפתח במדינת ישראל. לא מינויים פוליטיים, אלא מינויים מקצועיים של האנשים הטובים ביותר לתפקיד.
כשמדינת ישראל תנוהל על ידי אנשים מקצועיים ולא על ידי מינויים פוליטיים חסרי ניסיון וקשר לתפקיד, היא תשגשג ותפרח. היא תחזיר את האמון של הציבור במוסדות ושל המוסדות בציבור, תמריא לגבהים ותהפוך למדינה הטובה בעולם.
פעמים רבות אני נתקל בתחושה ציבורית של ייאוש וכניעה. אני שומע בלא הרף אמירות כמו "ככה זה בפוליטיקה", ״בכל מקום בעולם זה כך״, ״אי־אפשר לשנות כלום״. אני מסרב לקבל את הגישה הזו, ואני מאמין ששקיפות והסרת המסיכות מעל המצב הקיים יכולות להוביל לתיקון.
המדינה זקוקה לניהול מקצועי, ענייני וממלכתי, ולא לפוליטיקאים שרודפים אחרי כותרות בדרך לבחירה מחדש, וכלל לא אכפת להם מהציבור. לי אכפת. זה בנפשי. זו הסיבה שבחרתי להצטרף לחיים הפוליטיים - כדי לשנות, לשפר, להצמיח ולהיטיב. אני יודע איך עושים את זה. בתוך עמי אני יושב ואני שומע את הקולות. אף אחד לא באמת מרוצה. כולם מייחלים לשינוי. כולם מתביישים ומתוסכלים מן השחיתות שפורצת מכל מקום ומודאגים מליבוי השנאה בתוך העם. הצעירים חשים שהממשלה אינה דואגת להם, ואילו הוריהם של הצעירים הללו כועסים כשהם נדרשים לסייע לילדים בני 40 להתקיים ולרכוש דירה. אנו מתגעגעים לשנים שבהן היינו מאוחדים, גאים במדינה, סומכים על המנהיגים ומרגישים כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה היה סוד כוחנו בכל האתגרים שמדינת ישראל ניצבה מולם.
זו לא רק השחיתות שמאיימת עלינו. מעל השחיתות גם מרחפת תרבות פוליטית מסוכנת, שמרסקת את טבעות הסולידריות והאחדות בישראל. החברה שלנו היא חברה מיוחדת ומגוונת. יש בה קהילות שקשורות בתפרים רגישים ועדינים של דו־קיום, של פשרה, של סובלנות והבנה. התפרים הללו נקרעים לנגד עינינו. ההנהגה הפוליטית הנוכחית מעמיקה את הקרעים מדי יום. היא מלמדת את אזרחי ישראל לשנוא זה את זה במקום לכבד זה את זה. היא מייצרת פחד, מסיתה ומפלגת.
אחרי מפגשים עם אלפי ישראלים בכל רחבי הארץ אני יודע בוודאות כי לאנשים נמאס מכל זה. הם מחפשים מנהיגות שתאחד ולא תפלג, מנהיגות נורמלית, שתציג חזון ציוני אמיתי, שיחזק אותנו ולא יחליש אותנו. כי במקום לטפח אחדות, חלק מהפוליטיקאים שלנו, ובנימין נתניהו בראשם, מפלגים, מסיתים אותנו האחד נגד השני ויוצרים כאן שיח תוקפני, אלימות מילולית ושנאה נוראית. שנאת אחים של ממש.
הציונות התאפיינה ביוזמה, ביכולתה לקבוע עובדות בכל נושא - מלחמה, שלום, התיישבות, קליטת עלייה. כיום, אנחנו חיים במדינה שאינה מנוהלת. ההנהגה הפוליטית אינה עובדת עבור הציבור. היא לא משרטטת שום עתיד למדינת ישראל. היא לא מייצרת שום פרויקט משמעותי. אין לה שום תוכנית משמעותית לשום דבר מלבד עוד פילוג והסתה נגד קבוצות באוכלוסייה, העברת חוקי הישרדות ומהלכים ציניים לשימור פוליטי. זו הנהגה שרק מתַחזקת מדינה ובעצם מסיגה אותה לאחור, ואין לה כל רצון או תשוקה לעשות קפיצות מדרגה או לבצע שינויים משמעותיים.
החזון שלי - להפוך את ישראל למדינה הטובה בעולם עבור כלל אזרחיה - נשען על הכרת היתרונות היחסיים שלנו ועל היכרות קרובה עם המערכות הממשלתיות, הביטחוניות, הציבוריות והעסקיות של מדינת ישראל. אני יודע איך עושים את זה ומגיע עם תשובות ופתרונות. זהו חזון גדול וסוחף, שיאחד סביבו את כל חלקי החברה הישראלית, שיניע תקווה, ושייצור - בסופו של התהליך - את השינוי שכה רבים מייחלים לו.
יש לנו מדינה מצוינת, אבל אנחנו יכולים להביא אותה למקום טוב הרבה יותר. החיים לימדו אותי שהכול אפשרי, ואין לי ספק שאפשר לשנות את פניה של מדינת ישראל, היקרה כל כך ללבנו.
