הטובה שבמרגלות

פרק 1
צפון צרפת

מאי 1940

כשמונה שעות אחרי שעזבו את אַמייַן הם ראו לראשונה חיילים גרמנים.
פחד הציף את כל העשׂרים, רובם זרים שחָברו זה לזה בשתיקה כיוון שנקלעו לאותה דרך באותו זמן ונעו באותו כיוון. "אל תִפנו צפונה," הזהירו אותם באמיין. "אתם נכנסים לתוך שדה קרב."
אחדים מהחבורה המקורית שעו לעצה הזאת ונשארו בעיר. תריסר מהם המשיכו הלאה. הם כבר היו פליטים, לכן המשיכו בדרך. זה הפך מהר מאוד להרגל, הם לא יכלו לעצור.
גבר גבוה וכפוף בשם מַרסֶל נטל על עצמו את תפקיד המנהיג והמדריך. הוא רופא שיניים משארטְר, כך אמר להם. שאר אנשי החבורה הנהנו ושמחו ללכת בעקבותיו.
מרסל החליט שהדרך הראשית מסוכנת מדי, אז הם ירדו לנתיב נהר הסוֹם, עברו דרך כפרים קטנים שנכרכו סביב הנהר המתפתל לאורך חבל פִּיקַרדי. שקט לא טבעי שרר בכפרים, מלבד נביחות כעוסות של כלבים שליוו אותם לסירוגין לאורך הטריטוריה שלהם. כפריים חרדים הציצו מאחורי וילונות מוסטים חלקית או תריסים מוגפים למחצה.
מדי פעם העז ילד לצאת ולנעוץ בהם מבט, אבל מהר מאוד נקרא הביתה בצעקה בהולה. היו כפריים שיצאו והציעו להם מים ומעט מזון, אבל שמחו לראות אותם ממשיכים הלאה בדרכם. פליטים פירושם מלחמה, ואף אחד לא רצה את המלחמה בכפר שלו. בכמה מקומות הצטרפו אליהם עוד פליט או שניים. איש לא ביקש רשות להצטרף, איש לא אסר זאת. הם פשוט הסתפחו והרבו את מִספרם.
בפאתי הכפר אָיִי־סוּר־סוֹם יצא זוג בגיל העמידה מביתו והציע לחבורה מים ופרי. הם התיישבו בשולי הדשא ואילו בני הזוג נראו מתווכחים בשקט בפתח ביתם. ואז הם קראו לה.
"גברתי, אפשר בבקשה להחליף איתך כמה מילים?"
היא ישבה במקום הכי קרוב לבית, אבל לא היתה בטוחה שהם התכוונו אליה. היא הביטה סביבה לוודא שלא פנו אל מישהי אחרת.
"אפשר בבקשה לדבר איתך?" האיש שאל שוב.
היא ניגשה לאִטה לפתח הבית. אולי רחמיהם נכמרו עליה והם מתכוונים להציע לה ארוחה. או מיטה. היא חייכה אל השניים. מאחוריהם, באפלולית המסדרון, הבחינה בזוג עיניים נוקבות. "את נראית אישה הגונה מאוד, גברתי. עזרי לנו בבקשה." האיש נשמע נואש. "בשבוע שעבר עברה כאן אישה אחת."
לרגע נפלה שתיקה. "מפָּריז," אשתו הוסיפה.
"כן, היא היתה מפריז. היא אמרה שהיא חייבת למצוא כאן בסביבה מקום מחבוא וביקשה מאיתנו לשמור על הבת שלה. היא הבטיחה שתחזור לקחת אותה בתוך יום או יומיים. ואמרה שאז תשלם לנו. היא הבטיחה להיות נדיבה. אבל זה היא לפני שבוע. אנחנו לא יכולים יותר לשמור על הילדה. הגרמנים עלולים להגיע בכל רגע. את חייבת לקחת אותה!"
היא הביטה סביבה. החבורה כבר קמה ממקומה והתכוננה לצאת לדרך.
"למה אני?" היא שאלה.
"כי את נראית הגונה ואם את עירונית אז אולי תביני אותה. אַת מֵהעיר?"
היא הנהנה, והם ראו בזה מעין הסכמה. האישה הוליכה את הילדה מתוך הבית. היא נראתה לכל היותר בת שש, עיניה כהות, שערה ארוך ומתולתל. היא לבשה מעיל כחול איכותי ונעליה היו אלגנטיות ומבריקות. על כתפיה היה תלוי תיק עור חום בהיר.
"קוראים לה סילבי," האיש אמר. אשתו לקחה את ידה של סילבי והניחה בתוך ידה של האישה.
"אבל מה יהיה כשאמא שלה תחזור?"
האישה כבר נסוגה אל תוך ביתה החשוך.
"את באה?" מרסל הוא שקרא לה כשהחל להוביל הלאה את החבורה. קולו נשמע כמעט צוהל, כאילו הם בטיול של סופשבוע.
האיש רכן לעברה ודיבר היישר לתוך אוזנה כדי שהילדה לא תשמע. "היא לא תחזור," אמר. הוא הסתובב והעיף מבט בילדה והנמיך את קולו. "הם יהודים. את חייבת לקחת אותה."
הוא מיהר בעקבות אשתו לתוך הבית וטרק אחריו את הדלת.
היא היססה שם על הסף בעודה אוחזת בידה של הילדה הקטנה ושמעה את הדלת נסגרת על בריח. היא נקשה על הדלת פעמיים או שלוש, אבל לא נענתה.
היא חשבה לנסות לגשת אל הבית מאחור, אבל החבורה כבר החלה להתרחק מעיניה. סילבי עדיין החזיקה בידה ותלתה בה מבט חרד. היא התכופפה כדי לדבר אל הקטנה.
"את בסדר?" היא ניסתה להישמע מרגיעה. סילבי הנהנה.
"את רוצה לבוא איתי?"
הילדה הקטנה הנהנה שוב ומלמלה "כן."
זה הדבר האחרון שאני צריכה. היא חשבה להשאיר אותה שם על הסף. הם ייאלצו להחזיר אותה פנימה. לרגע עצרה. אני חייבת להחליט מהר. אולי רק עד העיר, שם היא תוכל ללכת לאיזה מקום.
עד שהן החלו לפסוע לאורך השביל ולהתקדם בעקבות החבורה, התריסים של הבית כבר הוגפו.
ביציאה מהכפר הבא הם נתקלו בגרמנים. הם הגיחו בזה אחר זה מאחורי העצים, במדים אפורים, במגפיים שחורים ובקסדות מוזרות, ולא אמרו אף מילה. לאט לאט הם הקיפו את החבורה שעצרה במקומה, מבוהלת מכדי לזוז. החיילים הגרמנים התייצבו בעמדותיהם כמו כלי משחק על לוח שחמט. הם נופפו במקלעים שלהם כדי לקבץ את החבורה באמצע הדרך.
היא היתה מבועתת. הם עומדים לירות בנו. הילדה הקטנה לפתה את ידה.
היא התנשפה בכוח. תזכרי מה לימדו אותך, אמרה לעצמה:
בסיטואציה שעלולה להיות מסוכנת אל תנסי להיות אנונימית.
לעולם אל תסבי את מבטך ואל תשפילי עיניים ארצה. אל תימנעי מקשר עין.
אם את בקבוצה או בתוך קהל, הימנעי מלעמוד במרכז, כי שם הם יצפו שתתחבאי.
אם את פוחדת שעומדים לחשוף אותך, הימנעי מהפיתוי להתוודות. יש סיכוי טוב שמי שחוקר אותך או מחפש אותך יחטיא את המובן מאליו.
היא שמעה צעקות מאחורי העצים, ומעל כתפו של החייל הקרוב אליה ראתה שהופיעו שני קצינים. אחד מהם דיבר בקול רם בצרפתית גרועה.
"אנחנו מתכוונים לערוך עליכם חיפוש ואחר כך תוכלו להמשיך הלאה. מישהו מכם נושא נשק?"
כולם סביבה נדו בראשם. היא שמה לב שגם סילבי נדה בראשה.
הוא חיכה קצת למקרה שמישהו ישנה את דעתו.
"יש ביניכם יהודים?"
דממה. אנשים הציצו בחשדנות בעומדים סביבם. לשמע המילה "יהודים" הידקה הילדה הקטנה את אחיזת ידה בכוח שלא היה אפשר לדמיין. היא הביטה בה וראתה שסילבי מרכינה ראשה וכנראה מתייפחת. עכשיו הבינה לאיזו צרה נכנסה. אם יתפסו אותה שומרת על ילדה יהודייה, לא יהיה לה שום תירוץ.
"עכשיו האנשים שלי יגיעו ויחפשו עליכם. אני בטוח שכולכם תשתפו פעולה."
מאוחר מדי.
החיילים פיזרו את החבורה לאורך הדרך והחלו בחיפושים. מרסל היה קרוב אליה ועבר חיפוש לפניה. החייל שערך עליו חיפוש סימן לו להסיר את שעון היד שלו. מרסל החל למחות, עד שאחד הקצינים התקרב. הוא חייך, הביט בשעון שנמסר לו, הנהן לאישור ותחב אותו לכיס הז'קט שלו. גם אחרים בחבורה נושלו מרכושם: שעונים, חלקי תכשיטים ואפילו בקבוק קוניאק.
החייל שהגיע לערוך עליה חיפוש נראה נער. ידיו רעדו בזמן שלקח את תעודת הזהות שלה. היא ראתה ששפתיו נעות חרש כשהוא מנסה לקרוא את הכתוב. אחד הקצינים הופיע מאחוריו ולקח את תעודת הזהות.
"עברת דרך ארוכה." הוא החזיר לה את התעודה.
היא הנהנה.
"זאת אחותך?" הוא נעץ מבט חודר בילדה הקטנה.
היא הנהנה רק בקושי.
"אז זאת אחותך?"
היא היססה. עדיין לא אמרה כלום. היא יכולה עכשיו לדבר. הם לא יפגעו בילדה. הילדה הקטנה הניחה את ידה האחרת סביב מפרק ידה וליטפה את זרועה.
"כן. זאת אחותי." היא ענתה בגרמנית, ודיברה בשקט בתקווה שאיש מהחבורה לא ישמע אותה. היא ניסתה להיראות הכי רגועה שאפשר, חייכה במתיקות לקצין שנראה באמצע שנות העשרים שלו, בגילה. היא טלטלה את ראשה לאחור והניחה לשערה הארוך לצנוח על כתפיה.
אם את אישה מושכת — בשלב זה המתדרך היישיר בה מבט וכמוהו גם האחרים — אל תהססי להשתמש בקסמייך על גברים.
הקצין הרים גבה לאישור והנהן.
"ואיפה למדת לדבר גרמנית?"
"בבית ספר."
"אז זה בית ספר טוב. ולאחותך יש תעודת זהות?"
מאוחר מדי. היא היתה צריכה לצפות שזה יקרה. האם הוא חושד במשהו? היא לא דומה לי בכלל. עורה כהה בהרבה משלי. וכבר פספסה את ההזדמנות לומר להם את האמת.
"היא איבדה אותה."
"איפה?"
"באמיין. צועני גנב לה אותה."
הקצין הנהן בידענות. הוא הבין. מה כבר אפשר לצַפות? צוענים. אנחנו לא מזהירים תמיד מפניהם? גנבים. גרועים כמעט כמו היהודים. כמעט.
הוא כרע כדי להיות בגובה עיניה של הילדה הקטנה.
"ומה שמך?"
שתיקה קצרה. הילדה נשאה אליה עיניים כדי לקבל את הסכמתה. היא הנהנה אליה וחייכה.
תגידי לו.
"סילבי."
"סילבי זה שם יפה."
"סילבי מה?"
"סילבי."
"מה שם המשפחה שלך — השם המלא?"
"סילבי."
"אז קוראים לך סילבי סילבי?" הקצין כבר נשמע מרוגז. סילבי התחילה לייבב.
"מצטערת, אדוני. היא מבוהלת. בגלל הרובים. זו פעם ראשונה שהיא רואה רובים."
"טוב, אז כדאי לה להתחיל להתרגל אליהם, לא?" הקצין התרומם עכשיו על רגליו ונראה לא מרוצה.
ממזרח נשמעה סדרת התפוצצויות מלוּוה בחילופי אש רובים.
הקצין היסס. הוא רצה להמשיך בחקירה, אבל הקצין השני צעק עכשיו פקודות בהולות לחיילים.
"טוב בסדר, קדימה," אמר לה.
רק אחרי שהחיילים נעלמו שוב ביער והחבורה המשיכה בדרכה היא הבינה כמה מבועתת היתה. לבה הלם בחזָהּ וזיעה קרה שטפה את גבה. הילדה הקטנה פסעה בצייתנות לצדה, אבל היא הרגישה וראתה את הרעד בגופה.
החבורה פסעה לאט לאורך הנתיב, והיא מצאה את עצמה מלטפת את שערה של סילבי, חופנת בכף יד רועדת את לחייה של הילדה, מוחה באגודלה את דמעותיה.
זו לא היתה הפעם הראשונה וודאי גם לא האחרונה שהיא הפתיעה את עצמה.
***
הם הלכו עוד שעה. בשלב מסוים מרסל עבר לאחור ופסע לצדה.
"אז מאיפה היא הגיעה?" הוא הצביע על סילבי שעדיין לפתה את ידה.
"מהזוג שנתן לנו מים ופרי מחוץ לבית שלו. בכפר שלפני האחרון. הם הכריחו אותי לקחת אותה."
"את מבינה...?"
"ברור שאני מבינה!"
"את לא לוקחת כאן איזה סיכון?"
"כולנו לוקחים סיכונים, לא?"
מרסל הבחין ביער ממול ואמר שככל שיעמיקו לתוכו יהיו מוגנים יותר. אבל היא כבר התחילה להבין שבאזורי כפר קשה לאמוד מרחק, והיער לא היה קרוב כפי שנדמה. עד שהם מצאו קרחת יער כולם כבר היו מותשים.
בלילה היא מצאה את עצמה עם סילבי בשולי החבורה, נחה ליד איש זקן ואשתו. בזמן שהשאר יָשנו, הזקן נתן לה את השמיכה שלו וטען שלא קר לו. סילבי הצטנפה לצדה מתחת לשמיכה ושקעה בשינה.
הזקן נתן לה גם את שארית המים שלו. הוא טען שאינו צמא. אור הירח הסתנן מבעד לחופת היער, צמרות העצים התנודדו בעדינות רבה אף שלא הורגשה כל רוח. הזקן התקרב אליה ודיבר בשקט: הוא ואשתו איבדו את שני בניהם בקרב וֶרדֵן והתפללו שלעולם לא יראו עוד מלחמה. הוא ניסה לחיות חיים הגונים. הלך לכנסייה, שילם מיסים, מעולם לא הצביע לקומוניסטים. הוא עבד במסילת הרכבת, אבל פרש כבר. הם לא יכלו לשאת את המחשבה להישאר בפריז הכבושה, אז עכשיו הם בדרך לעיר שבה חיה אחותה של אשתו, הסביר. שם בטח שָקט. "את דומה כל כך לבת שלנו," אמר, וליטף בחיבה את מפרק ידה. "אותה גזרה דקה, אותו שיער ארוך, כהה ויפה, אותן עיניים כהות. כשאשתי ואני ראינו אותך אתמול לראשונה — שנינו אמרנו את זה!"
"איפה גרה הבת שלך?"
הזקן שתק, אבל עיניו התלחלחו והוא הניח את ידו על ידה. הוא היה חביב, אבל משהו בו הפריע לה. כשהיא נשכבה על האדמה הקרה הצטרף אליה בן לוויה מוכר אך לא רצוי. הזיכרון. היא הבינה כי הזקן שלצדה מזכיר לה את אבא שלה. גם הוא עבד במסילת הרכבת. אותן עיניים כהות שלא יכלו להסתיר את הסבל. אותה גמלוניות. הסיבה להימצאותה כאן עכשיו.
כל כך התאמצה לשכוח את אבא שלה, אבל עכשיו הזיכרונות האפלים התעוררו, והיא ידעה שכבר יציקו לה עד סוף הלילה.
היא ישנה רק לאורך פרצי זמן קצרים ולא מספקים, כמו תמיד כשאביה חזר אליה. בשלב מסוים התעוררה בבהלה וידעה שצעקה בשנתה. היא הביטה סביבה והבחינה בעיניו של הזקן שנצצו באור הירח וננעצו בה. כשהתעוררה בבוקר הרגישה נוקשה וקרה. כשהחבורה יצאה לדרך היא הצטרפה אל הזקן ואשתו, אבל החביבות שהפגין בליל אמש נעלמה והוא התעלם ממנה.
***
"בואי תתקרבי."
זה היה בשעת אחר צהריים, והחבורה עצרה לזמן קצר בשולי היער שאותו חצו במהלך כל היום. הזקן שקרא לה היה שרוע עכשיו לרגלי עץ, ובעשר הדקות האחרונות הזדקן בעשר שנים. רגליו היו מעוקמות תחתיו ועורו היה אפור כמו קליפת העץ שעליו נשען. אשתו כרעה לצדו, שתי ידיה לופתות בחרדה את זרועו הימנית. את זרועו האחרת הוא הושיט לעברה, ואצבעותיו סימנו לה בבהילות לגשת אליו.
"בואי הנה," הוא קרא. קולו היה מחוספס וזועף. שאר אנשי החבורה כבר המשיכו הלאה והותירו אותה ואת סילבי עם הזקן ואשתו.
היא הביטה אל שביל היער שלאורכו נעלמה עכשיו החבורה מאחורי קרני השמש. הם ידעו שלא יוכלו לעזור לזקן, והיו להוטים לנסות להגיע העירה לפני רדת הלילה. רק במרסל היא הבחינה. מקל ההליכה הקצר שלו התנופף גבוה מעל ראשו כדי לזרז אותם בדרכם.
"תעזבי אותו," מרסל אמר לה קודם. "הזהרתי את כולם לא לשתות מהאגמים. המים האלה יכולים להיות כמו רעל. הוא לקח את הסיכון. אנחנו חייבים להמשיך הלאה."
היא היססה. אם תאבד קשר עין עם החבורה היא עלולה לתעות ביער, אבל את הטעות כבר עשתה כשניגשה לעזור לאיש כשהתמוטט, ועכשיו זה ייראה מוזר אם תנטוש אותו.
היא כרעה לצדו. העץ היה מוקף במרבד שרכים; ירוק, חום וכסוף. שפתיו הלכו והכחילו, ורוק מרובב בדם טפטף מזוויות פיו. עיניו האדימו ונשימתו נעשתה אטית להחריד. לא נשאר לו הרבה זמן. היא זיהתה את הסימנים. בקרוב תוכל להצטרף לחבורה.
"קרוב יותר." קולו נשמע עכשיו כמו לחישה צרודה.
ביד רועדת הוא משך אליו את ראשה. נשימתו היתה חמה ומבאישה.
"שמעתי אותך אתמול בלילה," אמר. היא התרחקה ממנו במבט תוהה על פניה.
הוא הנהן ושוב משך אותה לעברו כשהוא מעיף מבט באשתו כדי לוודא שאינה שומעת. "שמעתי אותך צועקת," הוא לחש. "שמעתי מה אמרת."
הוא חיכה שנשימתו תשוב אליו וכל גופו נראה מתאמץ. עיניו האדומות רשפו זעם.
"הניצחון הזה יהיה התבוסה הכי גדולה שלך."
אחר הצהריים היא למדה כמה מהר מִתרגלים למראות ולריחות המלחמה. אלה נוטים להזדחל בך בגנבה כדי לתת לנפש זמן להתכונן למה שהיא עתידה לעבור. אבל לא הקולות. קולות המלחמה אולי כבר לא מזעזעים, אבל הם נוטים להגיע ללא התרעה, כופים עצמם באכזריות גדולה. ואף פעם אינך מוכן לקראתם.
וכך באותו אחר צהריים מאובק של סוף מאי, היכן שחבל פּיקַרדי מתחיל לרמז על קרבת הים שעדיין אינו נראה לעין, חבורה קטנה של אזרחים צרפתים שניסו נואשות להימלט מהמלחמה, גילתה עכשיו שהם נכנסו היישר לתוכה.
נדרשו לה ולמרבית אנשי השיירה כמה שניות כדי להבין שקול הנפץ במרחק של כמאה מטרים לפניהם היה יריית רובה. אולי ההלם נבע מן הרעש המתכתי המוזר שהדהד והתגלגל לכל עֵבר, אך סביר יותר שנבע מן העובדה שלרובם היתה זו הפעם הראשונה ששמעו יריית רובה. בתוך שבריר שנייה היא כבר עיבדה במוחה את מה שראתה ושמעה זה עתה. דקות אחדות לפני כן נראתה דמותו הגבוהה של מרסל מוחה כנגד קצין גרמני. היא בקושי הבינה מה הוא אמר, אבל יותר מפעם אחת שמעה את המילה "אזרחים" כשהוא הצביע לעברם במקל ההליכה שלו. אחר כך נשמע קול נפץ, ועכשיו מרסל היה מוטל דומם על הדרך, והשביל האפור המאובק קיבל תחתיו צבע כהה.
גל פחד עבר בחבורה הקטנה שעוכבה מאחורי המחסום הגרמני המאולתר שלידו התבצע הירי. אני מכיר את האזור, מרסל אמר להם קודם. אני אסתדר עם הגרמנים.
מלבד אישה עם ארבעה ילדים ושלושה זוגות קשישים, מרבית החבורה כללה נשים בגפן. חבורה של שוטים כולם, היא חשבה. שהניחו להוביל אותם כמו עדר בהמות. הם חלק מהסיבה לְמה שקרה לצרפת.
היא כבר ידעה שעשתה טעות איומה. הרי יכלה ללכת לכל כיוון מלבד מזרחה. למזרח זו התאבדות. אבל עכשיו שראתה לאן הגיעה חשבה שגם כאן זה בדיוק אותו דבר. עכשיו הבינה שדרומה היתה הבחירה הטובה ביותר. גם המערב יכול היה להיות בטוח, לא בטוח כמו הדרום, אם כי טוב יותר. אבל הבחירה בצפון היתה אסון.
זה לא שהיא הלכה עם הזרם. חצי מהצרפתים יצאו לדרך ונדמה היה שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר. עוד כשעזבה את הבית היא החליטה ללכת צפונה, ומטִבעה לא אהבה לחזור בה. אם כי ניסתה לעשות זאת שבועות אחדים לפני כן, אבל כעת היתה במצוקה קשה. זה היה טירוף. הם עברו באבֶּוויל כשהיתה ילדה קטנה, בדרך לחוף, לחופשה המשפחתית המאושרת היחידה שהיא זכרה. זה היה יום אידילי, רק כמה שעות של רגיעה במהלך טיול ארוך, ולשם היא החליטה משום־מה להגיע.
הקצין הגרמני ניגש אל האיש המוטל על הארץ, האקדח עדיין בידו. הוא גלגל במגפו את הגופה על גבה ונד בראשו לעבר שניים מאנשיו. כל אחד מהם אחז רגל אחת והם גררו את הגופה לתעלה לצד הדרך. כתם אדום ארוך הופיע במקום שבו היתה הגופה. הקצין בדק את המגף שלו וניגב אותו בשולי העשב.
אחד החיילים ניגש אל החבורה ודיבר לאט בצרפתית גרועה. הוא צעק לעברם שיתקדמו אחד אחד, יַראו תעודות זהות לקצין שירה באיש, ואחרי שיערכו עליהם חיפוש, ירשו להם להמשיך לכיוון העיר.
עדיין לא החשיך, והיא יכלה לראות די בבירור את פאתי העיר מאחורי המחסום. תימרות עשן כהה נתלו מעל העיר כולה בקווים ישרים ודקים להפליא, כאילו העיר רובצת מתחת ליער עצי אורן.
היא לא יכלה להסתכן בבדיקה במחסום. לא עם תעודת הזהות שלה. הגרמנים הראשונים שפגשו לא ממש שמו לב לזהות האנשים. עניין אותם יותר לבזוז כל שלל שיצליחו להניח עליו יד. הבדיקה במחסום הזה נראתה יסודית יותר. מלכתחילה ידעה שתצטרך למצוא לעצמה זהות חדשה, וסברה שבעיר תהיה לה הזדמנות לעשות זאת. היא לא לקחה בחשבון שתיתקל בגרמנים בשלב מוקדם כל כך. את זה איש מהם לא צפה. החדשות האחרונות ששמעה היו שהם עוד לא הגיעו לקאלֵה. זה מה שמרסל אמר להם, ועכשיו כפות רגליו מבצבצות מהתעלה שלפניהם ודמו משחיר על פני הדרך.
היא התקדמה לאט אל קצה השיירה והתבוננה סביבה. היא הבחינה בהזדמנות שלה. דעתם של החיילים הוסחה. הם היו עסוקים באם וארבעת ילדיה, שכולם בכו, ואיש לא השגיח על החבורה. היא רכנה אל סילבי שעדיין לפתה את מותנה, ולחשה לה שהיא הולכת להתפנות בשדה ותחזור בעוד דקה. עיניה של הקטנה התמלאו דמעות. היא הוציאה באי־רצון מכיסה את חפיסת השוקולד. אחרונת החפיסות שמילאו את כיסי מעילה והמזון היחיד שנותר לה. היא תחבה אותה לכף ידה של סילבי והרגישה שהשוקולד רך וכבר החל להתמוסס.
"אם תהיי ילדה טובה ותישארי ממש בשקט, כל זה יהיה שלך!" היא התאמצה להישמע עדינה ככל האפשר. היא הביטה סביבה. אף אחד לא הסתכל עליה. בקדמת השיירה היא ראתה את האישה המהודרת באמצע שנות השלושים לחייה, שסיפרה לה שהיא עורכת דין מפריז בדרכה לבית משפחתה בנורמנדי.
"את רואה את האישה הנחמדה שם? עם המעיל החום האלגנטי? היא תשמור עלייך. אבל אל תדאגי, אני תכף חוזרת."
היא השתופפה והזדחלה לכיוון התעלה ואז עברה מבעד לפתח צר בגדר. התירס בשדה היה גבוה, ולא רחוק נראה יער גדול שכמו צויר ביד מיומנת בנוף, בחלקה שהולכת ומצטמצמת לכיוון העיר. היא חיכתה לרגע הנכון. היתה בטוחה שהגרמנים לא ספרו את אנשי החבורה ולכן קיוותה שלא יבחינו בחסרונה. אם בכל זאת יבואו לחפש אותה עכשיו, היא עדיין קרובה לגדר ותוכל לשכנע אותם שהלכה להתפנות.