הזמן ומרדפו

פרק ראשון: ההון

***

את המכתב הביא שליח בשבוע שעבר.

נגעתי במעטפה, וזיהיתי מיד שנייר המכתבים משובח. זיהיתי אותו בזכות המשטח הנקבובי, העשוי מאה אחוז כותנה, וגם בזכות סימן המים, שהבריק כשקירבתי אותו אל האור. המכתב שמור בתיק שלי בתא האחסון העילי, אבל גם כעת אני יכול לדמיין את הסיבים הרכים, את מגע הכותרת המוטבעת בראש הדף. טוויינינג את הוּפֶּר, עורכי דין, בֶּדפוֹרד רוֹאוּ 11, לונדון.

השליח נקש על דלת ביתי, ובידיו המכתב ולוח כתיבה. הוא שאל לשמי.

"שירות מיוחד," הסביר. השולח ביקש לבדוק תעודה מזהה.

הראיתי לשליח את רישיון הנהיגה שלי וחתמתי על המשלוח. הוא נתן את המכתב בידי. על הדלפק במטבחי משכתי ברוכסן הפלסטיק של מעטפת האקספרס. בפנים היתה מעטפה קטנה יותר, עבה, בצבע קרם.

עמדתי מעל הכיור וקראתי את המכתב.

מר קמפבל היקר,

אני נאמן המופקד על עיזבון שחלקו הנכבד טרם חולק. מידע שנתגלה לאחרונה שופך אור על קשר אפשרי בינך לבין היורש המיועד. הואיל ולא מצאנו את מספר הטלפון העדכני שלך נשלח המכתב הזה אל כתובתך הרשומה, בתקווה ליצור איתך קשר דחוף.

אבקש לשוב ולהדגיש כי מטרתנו היא בראש ובראשונה לפתור את הסוגיה בהקדם האפשרי. אי לכך אהיה אסיר תודה אם תוכל להתקשר אלי ללא דיחוי ובגוביינא למספר הרשום מטה.

לטובתך שלך, אבקש שתשמור על העניין בסוד, עד שיעלה בידנו לשוחח.

בכבוד רב, ג"פ פּריצ'רד

פרקליט לקוח פרטי,

בשם טוויינינג את הוּפֶּר,

עורכי דין

צעדתי ארבעה רחובות עד רחוב ולנסיה, שם מצאתי תא טלפון ציבורי. שפופרת הפלסטיק נופצה חלקית, אך כשהצמדתי אותה אל אוזני שמעתי צליל חיוג. עברתי בין שלושה מוקדנים של שיחות גוביינא, עד שלבסוף חויג המספר.

ענתה לי המזכירה של משרד עורכי הדין. היא אמרה שמר פריצ'רד לא פנוי לשיחה, אבל אוכל לדבר עם מר ג'פרי קאן. קאן נשמע קצר נשימה כשעלה על הקו.

"אז אתה חי וקיים. שככה יהיה לי טוב. ג'יימס ישמח מאוד לשמוע, נדמה לי שהלכו לקרוא לו. אבל שמע - למקרה שהשיחה תתנתק, האם תוכל לומר לי מה מספר הטלפון העדכני שלך? גם כך התקשינו מאוד למצוא את כתובתך -"

"אין לי כרגע טלפון."

"אני מבין. טוב, הישאר נא על הקו, וג'יימס מיד יתפנה אליך. אמור לי, האם סבתך -"

קול נוסף עלה על הקו. האיש השני נשמע מבוגר יותר. הוא ביטא כל מילה בדייקנות מוזרה.

"מדבר ג'יימס פריצ'רד. ג'פרי, אני אטפל בזה." קאן מיהר להתנצל, וקליק נשמע כשניתק את השיחה.

"מר קמפבל," אמר פריצ'רד, "ראשית כול, ברצוני להודות לך שהתקשרת. סלח לי, אבל רק כדי לוודא שאכן מדובר באדם הנכון - למקרה שעשינו משגה נורא - האם יורשה לי לשאול אותך כמה שאלות פשוטות?"

לחצתי על כפתור מתכת במכשיר הטלפון כדי להגביר את הקול.

"בשמחה."

"נפלא. עלי להוסיף ולומר שאיננו קשורים לחקירה רשמית כזו או אחרת, ושאינך מחויב לענות על שאלותינו, גם אם למעשה זה רק לטובתך. מטבע הדברים, כל מידע שתספק לנו ישמש אותנו אך ורק לצורך פתרון הסוגיה שמונחת לפנינו ויישמר בסודיות מוחלטת. האם תוכל לומר לי מהו שמה המלא של אמך?"

"אליזבת מארי קמפבל."

"ושם נעוריה?"

"מרטל."

"עיר הולדתה?"

"סן פרנסיסקו."

"תודה רבה. ומה שמה של סבתך?"

היססתי. "קראו לה שרלוט גרפטון. אני לא יודע אם היה לה שם אמצעי -"

"זה בסדר גמור. האם ידוע לך היכן נולדה?

"איפה שהוא באנגליה."

"אכן. תודה שענית על כל שאלותי. אם יורשה לי, אסביר לך בקצרה על מה המהומה. לפני כמעט שמונים שנה נשכר משרדנו לנסח צוואה יוצאת דופן למדי. מרשנו הלך לעולמו זמן קצר לאחר חתימת הצוואה. למרבה הפלא, המוטב העיקרי בצוואה מעולם לא תבע את חלקו בעיזבון. ובעיני מופלאה עוד יותר העובדה שבהתאם להוראת הצוואה הוקמה קרן נאמנות שכל מטרתה לשמר את הנכסים עד אשר העיזבון יימסר למוטב, או ליורשיו הישירים. זה מעולם לא קרה, משלל סיבות."

פריצ'רד השתתק. ברקע שמעתי קול עמום של אישה. פריצ'רד כיסה בידו את השפופרת וענה לה.

"סלח לי," אמר. "לאחרונה הגיע לידי מסמך המעיד על כך שאתה קרוב משפחתו של המוטב. אינני רוצה לטעת בך תקוות שווא, אבל חיכינו שנים רבות כדי למלא אחר בקשתו האחרונה של מרשנו, והמסמך הזה הוא קצה החוט הראשון שלנו זה עשרות שנים. אני מוכרח לשוב ולבקש שתשמור על כך בסודיות מוחלטת, גם לטובתך וגם לטובתנו. תשומת לב בלתי־רצויה עלולה להכשיל כל תביעה לגיטימית שתהיה לך."

אמרתי לפריצ'רד שאני מבין.

"ברור לי," הוסיף ואמר, "שמידע כזה אינו קל לעיכול, על אחת כמה וכמה כשהוא מגיע ממעבר לים. אבל אתה מוזמן לערוך בירור, לבדוק את אמינות המשרד שלנו. אם יורשה לי לשאול שאלה נוספת, האם ידוע לך במקרה אם ישנם בנמצא המסמכים הרשמיים של משפחתך? כלומר, האם שרדו המסמכים, והאם הם בהישג ידך?"

"אני לא ממש יודע."

"אני לא מתכוון רק לתעודת הלידה שלך וכדומה, אלא גם למסמכים של אמך, ובמיוחד למסמכים של סבתך."

"קשה לי להאמין, אבל אני יכול לבדוק. אני לא בטוח שנשאר לנו משהו מסבתא שלי."

"אודה לך מאוד אם תבדוק את הנושא. ג'פרי ימסור לך רשימה של המסמכים שדרושים לנו."

כבאית דהרה ברחוב מאחורי, ויללת הסירנה גברה כשחלפה על פני.

"מהומת אלוהים," אמר פריצ'רד. "אתה בחוץ?"

"בתא טלפון ציבורי."

"אה," נאנח פריצ'רד. "מה הפלא שג'פרי לא הצליח למצוא את הטלפון שלך. טוב, יש רק עוד עניין אחד אחרון שברצוני להעלות. אינני מצפה לתשובתך בזה הרגע, אבל תהיתי אם תוכל לטוס ללונדון בעתיד הקרוב? על חשבוננו, כמובן. הפרשה כולה היא תלוית זמן, ונוכחותך כאן בלונדון יכולה להאיץ את התהליך."

"אני לא יודע. אולי כן."

"אשמח מאוד לראות אותך כאן איתנו. אני מבין שאתה סטודנט?"

"בדיוק סיימתי את התואר."

"ברכותי. אם כך אולי תוכל לדחות קצת את כניסתך למעגל העבודה, ולקפוץ במקום זה לביקור באנגליה?"

"אולי."

"שקול את הצעתי. אני אחזיר עכשיו את השיחה לג'פרי כדי שתוכלו לדון בכמה עניינים מנהליים, כולל מדיניות החיסיון שלנו והאפשרות שתטוס לכאן. הוא האיש לפנות אליו עם הפרטים הקטנים. בעת הצורך אתה מוזמן ליצור קשר עם כל אחד מאיתנו, כמובן, אבל תגלה שהוא נגיש יותר ממני."

פריצ'רד נשם עמוקות. רגע ארוך חלף לפני ששב ודיבר.

"מר קמפבל, אני מציע לך שלא תדון בנושא זה עם בני משפחתך עד שתבחן היטב את רגשותיך בנושא. אינני מעודד רמייה, אבל אם אכן יתגלה שאתה יורש לגיטימי של חלק כלשהו בעיזבון האמור, יהיה זה מטעם הצד של אמך, ומתוקף כך תהיה הירושה כולה שלך בלבד. אביך או אמך החורגת או אחיך החורגים לא יוכלו לתבוע חלק בירושה. משום כך אני ממליץ לשמור על דיסקרטיות מלאה."

"אני מבין."

"אני מיד מעביר אותך לג'פרי. ארשה לעצמי להיות ישיר ולאחל לך שבפעם הבאה נשוחח כבר בלונדון."

את השיחה ההיא ניהלתי לפני ארבעה ימים שנדמו לי ארוכים מאוד, כך ששמחתי לעלות סוף־סוף הבוקר לטיסה. מעולם לא טסתי במחלקת עסקים. לאורך כל הטיסה הדיילות מציעות לי אוכל ושמפניה וקפה, עד שהאורות כבים וכולם מטים את המושבים לאחור. שעה שלמה אני שוכב ער מתחת לשמיכה. ואז אני מדליק את מנורת הקריאה שמעלי ושולף את המחברת שלי.

15 באוגוסט

טיסת בריטיש איירווייז מסן פרנסיסקו ללונדון

בקושי ישנתי הלילה. אבל עדיין קשה לי לישון במטוס. אחרי כל התוכניות, תמיד לחכות לרגע הנכון - פתאום משהו קורה ואני בדרך ללונדון. כי לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לנסוע או להישאר. זה לקח חשוב.

מחר אני נפגש עם עורכי הדין. לא מצאתי שום מסמך ששווה להראות להם, אבל הם בכל זאת התעקשו שאגיע. למה?

זה לא ממש משנה. תוך ארבע שעות אהיה בלונדון. זה כל מה שידוע לי, וזה מספיק.

אני סוגר את המחברת ומשעין את ראשי על זגוגית החלון הקרה.

אני מתעורר כשקרני שמש ורדרדות זורמות פנימה מבעד לחלון הכפול. גבישים של קרח נערמים בשולי הזגוגית החיצונית, טיפות של טל שנישאו כל הדרך מקליפורניה וקפאו באוויר הדליל. בחור שנוצר בין ענני הכבשה שמתחת אני רואה קו חוף שחור ומשונן, ופיסת אדמה בגוון העמוק ביותר של ירוק. קרחון עצום כחלחל־לבנבן צונח לתוך הים. איסלנד. אני נמצא בשערי אירופה.

לפני שיצאתי לדרך שאלתי את ג'פרי קאן רק שאלה אחת.

"למה שמישהו ישאיר כסף לאדם שלא טורח לאסוף אותו?"

קאן נאנח. "גם לוּ ידעתי, לא יכולתי לומר לך. מידע על מרשנו יכול לספק אך ורק הנאמן, בהתאם לשיקול דעתו. אתה מוזמן לשאול את ג'יימס כשתגיע לכאן, אבל לא אוכל לערוב לכך שהוא יאמר לך."

"אני מבין."

"ועם זאת, אם יורשה לי, אומר לך דבר־מה מובן מאליו, כך שלא אפר את חיסיון הלקוח -"

"בבקשה."

"זה קרה ב־1924. והם לא היו אנשים כמוני וכמוך."