הקדמה
האגדה "עזה כבושה ונצורה בידי הישראלים" מושרשת בתודעה העולמית, אם משנאת ישראל ואם מעמידתם חסרת האונים של פעילי ההסברה הישראלית. להתרשמותי, המתקפות העזות על מדיניותה האכזרית כביכול של ישראל אינן זוכות למענה לשון ראוי, וכך השקר הארסי על הסגר ההרמטי המוטל על עזה נוסף למסכת ארוכה של שקרים, המתקבלים גם על דעתם של תומכי ישראל. אין מנוס, עלינו לשנס מותניים ולאתר את נקודות החולשה של ההסברה הישראלית. אי אפשר לעמוד מנגד ולומר שכל העולם נגדנו, בעוד תדמיתה של ישראל נצבעת בצבעים אפלים. אל לה לחברה הישראלית להשלים עם השקר הגס, לפיו אנו אטומי לב וחסרי רגש לסבלות האוכלוסייה האזרחית שמעבר לגדר הישראלית.
אז מדוע דעת הקהל העולמית נסחפת אחר אשמות השווא של העזתים בלי לברר את הפסבדו עובדות, המופצות בתעמולה חסרת רסן מצד מתנגדי המדיניות הישראלית, שבחלקם הם אנשי מצפון תמימים הנופלים לרשת של מסכת השקרים?
לימוד מעמיק של התהליכים שהתרחשו בעזה על מורכבותם ובדיקת הנתונים, הצליחו לשחרר אותי מרגשי אשמה, אך הותירו בי טעם מר עקב ניצול האוכלוסייה העזתית בעזרת חזון השמדת ישראל והשלטת האסלאם הקיצוני בה, והרג ופגיעה של חפים מפשע. עימות מתמשך עם גורמים בארץ ובחו"ל בנושא עזה עלול לעתים להביך אותנו, כי אין די בטיעוניהם של חלק ממצדדי מדיניות הממשלה המנהלים מאבק חסר פשרות בתעמולה נגד ישראל.
פעילי ההסברה עורכים בצדק אנלוגיה בין מה שהתרחש לאחר היציאה מעזה לבין מה שעלול לקרות אם נעזוב את יהודה ושומרון, אך שוב ושוב הם נופלים למלכודת ההסברתית ומפסידים בעימותים רציניים. שוב ושוב נשמעים קולות הרואים בהתנתקות מין הונאה ישראלית, שתכליתה ליצור תמונה של סיום השליטה ברצועה, אבל בפועל לשלוט שליטה אפקטיבית באורח חייהם של העזתים. וכך טענותיהם של פעילי שלום בארץ ובכל רחבי העולם כי ירי הרקטות לעבר ישראל הוא אקט של מלחמת חירות, נופלות על אוזניים קשובות ורגישות.
לאור המצב, עלינו למצוא דרכים לעקור את שורש הבעיה. יש להבין כי בכוחן של טענות חסרות בסיס להוביל למסקנה שעזה אמנם כבושה ונצורה בידי ישראל.
המחשבה שידם של פעילי הסברה ישראליים תהיה על העליונה במאבקם על דעת הקהל הלא-אנטישמי, אם יעמדו לרשותם עובדות שאין עוררין עליהן, דרבנה אותי לפרסם חומרים שיוצגו במונוגרפיה זו. תחקיר זה אינו עוסק בשאלת "שתי מדינות לשני עמים" על בסיס הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. מטרות התחקיר הן כדלקמן:
לנפץ את מיתוס המצור והכיבוש על רצועת עזה.
להעניק כלים מהימנים לאנשי ההסברה בעניין עזה.
לבקר את רעיון הנסיגה החד צדדית של ישראל מיו"ש על רקע יציאת צה"ל מאזורים אסטרטגיים בעזה.
גם היום יש המאמינים כי נסיגה חד צדדית מיו"ש או נסיגה בהסכם, והצבת גדר הפרדה לאורך הקו הירוק, יביאו להיפרדות טוטלית מערביי יו"ש או לפחות לצמצום ממשי של הבעיות הביטחוניות ולחיסול ההתקפות הדיפלומטיות על מדיניות ישראל. הם דבקים ברעיון שמדינות רבות וארגוני זכויות אדם יבטלו את התנגדותם האולטימטיבית כלפי ישראל אם תוקם מדינה פלסטינית ריבונית על בסיס קווי 67'. במילים אחרות, לא ניחשב עוד בחזקת "כובשים".
אולם "הסכם המעברים" בין ישראל לרשות הפלסטינית שנחתם בנובמבר 2005, כלומר לאחר ההתנתקות, לא הביא להחלשת המתקפות על ישראל. ההסכם הכתוב, שהביא לפתיחת מו"מ על הענקת שליטה מלאה בשלבים על המעטפת החיצונית לרש"פ, הוכיח כי אין בו ולא כלום. ההתקפות המילוליות של גורמים בשמאל הרדיקלי הלכו וגברו בשל החשד שלישראל אין כוונות טהורות ולמעשה העזתים אינם עצמאיים ואינם חופשיים לדאוג לעצמם. אלה מאשימים את המדינה גם בשליטה על הערבים ביו"ש. לפי חזונם, עם פינוי היישובים הישראלים מיהודה ושומרון יעלו המוסלמים המתונים לשלטון ויחתמו עמנו על הסכם שלום.
בכל מקרה, לדבריהם, ישראל חייבת לעשות את הצעד הראשון. הם נתלים בעיקרון המוסרי, לפיו אנו הכוח החזק ועיקר הלחץ צריך ליפול עלינו, היות שבאפשרותנו לשלוט על חיי הערבים, להכתיב אותם ולהקשות עליהם באמצעות מחסומים, פעילות צבאית וכולי. מתוך חוסן ומוסר מוטל עלינו ליזום את תהליך השלום. עוד טוענים גורמים בשמאל הרדיקלי כי מיעוט קיצוני ערבי הפריע לתהליך השלום. חרף פעולות הטרור של מעטים, לשיטתם, היינו חייבים להמשיך במשא ומתן לשלום.
דברים אלה מפתים, אולם איננו יכולים להרשות לעצמנו להיסחף אחר הצהרות השלום שפיזר ערפאת. הוא לא הסתיר ב-1996 את תכניתו להעלים את המדינה היהודית ולהקים מדינה פלסטינית טהורה.1 עוד קודם לכן, ב-23 במאי 1994 ושוב ב-1995, לאחר הסכמי אוסלו, השווה בנאומו ביוהנסבורג את תהליך השלום להסכם חוד'ייבה, לפיו יחתמו על הסכם שלום עם האויב עד התחזקותם ואז ישמידוהו.2 מאז מונה אבו מאזן לנשיא חזרה הרשות למנטרה שאבו מאזן פרטנר, ולכך נוספו דברי הרהב של השמאל, כי אם נותקף לאחר שניסוג לקווי 67' נוכל מוסרית "לכסח" את הערבים.
ואגב, בימים אלה ממש, התעצמות כוחו הפוליטי והצבאי של החמאס מראה כי פינוי פזיז של כל שטחי יו"ש למען שלום, מתוך אשליה שהמתונים יעלו לשלטון, היה פועל לרעתנו. לאור המצב הנוכחי אומר פרופ' ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה לשעבר:
... ברור לכל בר-דעת שפינוי יו"ש עכשיו יכניס לשם את החמאס ומצבה הגאופוליטי של ישראל יורע ביותר. על כן צה"ל חייב להישאר שם אבל להשאיר אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בעתיד.3
נחזור ונתמקד בהתרחשויות בעזה. ממצאים ארכיוניים מראים חד משמעית: פוליטיקאים רבים האמינו כי פינוי היישובים מעזה וההתנתקות מכל שטחי הרצועה יביאו לעלייה דרסטית של העזתים המתונים, וכפועל יוצא ישתפר המצב הביטחוני.4 להכשרת ההתנתקויות מיו"ש חוטאים גורמים בשמאל לאמת, באומרם כי ראש הממשלה בהווה, בנימין נתניהו, הצביע בעד התכנית. למעשה, מתוך שש הצבעות, שלוש בממשלה ושלוש בכנסת, הצביע נתניהו פעמיים בלבד בעד וארבע פעמים נגד. בהצבעה האחרונה הצביע נגד ההתנתקות. להפרכת הטענה שנתניהו תמך בהתנתקות, ראו סרטונים ב"ארכיונרי" של נרי אבנרי ובמקומות אחרים, המפריכים טענה זו.5
אנשי שמאל רבים, ובכללם המתנגדים להתנתקות מיו"ש ללא הסכם, תומכים ללא סייג בנסיגה מהשטחים. אלה מסרבים לראות בעזה דוגמה למה שעלול להתרחש ביו"ש: זמן קצר לאחר "הסכם המעברים" השתנתה המציאות הפוליטית בעזה. בינואר 2006, לאחר מו"מ עם הרשות הפלסטינית, זכה חמאס בבחירות. בניגוד לתזה של אנשי השמאל, שלפיה נסיגה תביא לעליית הכוחות המתונים, הוחרף ירי הקסאמים על ישראל, וחמאס, ארגון אסלאמיסטי קיצוני, נבחר בבחירות דמוקרטיות.
התרשימים המובאים להלן ממחישים את העלייה במספר הרקטות והפצמ"רים ששוגרו לישראל.
ניתן לראות כי ירי הקסאמים רק הלך והחמיר בתקופה שבין ההתנתקות למבצע עופרת יצוקה (2009). עוד ב-2006, כלומר לפני ההפיכה הצבאית של החמאס והשתלטותו על רצועת עזה, הייתה עלייה ניכרת במספר הקסאמים שנחתו בשטחי ישראל: מ-179 קסאמים ב-2005 עלה מספרם ל-946 ב-2006. רק לאחר יוני 2007, עם ביסוס שלטונו של החמאס בעזה, הכריזה ישראל על החמאס כישות עוינת ונקטה בפעולות ביטחוניות להגנה על תושביה.
תגובת ישראל העצימה את התנגדות מחנה השמאל למדיניותה. הטענה שהחלה להדהד השכם והערב הייתה שחמאס יורה על ישראל קסאמים אך ורק כי תכנית ההתנתקות לא הסירה הלכה למעשה את השליטה הישראלית על הרצועה. רזי ברקאי, המזוהה עם השמאל, ביקר את אלה הסובלים מהאשמה עצמית ואמר עליהם שהם חסרי מעצורים. בעניין עזה הסביר ש"יצאנו! יצאנו!" ועם זאת מחפשים אלה תירוצים להסביר את הלחימה לחופש של תושבי הרצועה.6
יש להזכיר לאלו המאשימים את ישראל בהטלת מצור על עזה, כי חרף ההחמרה במצב הביטחוני של ישראל מאז עליית חמאס לשלטון נמנעה ישראל מלהגיב עד ספטמבר 2007, היינו שלושה חודשים לאחר ההפיכה של חמאס. זאת ועוד, "הסכם המעברים" היה מעין הסכם מדרגה שיכול היה להוביל לתהליך שלום (לו "שותפינו" היו חפצים בכך). בהתאם להסכם הורשו הפלסטינים לבנות לעצמם ברצועה נמל ימי ונמל תעופה. ברור שאילו היו שכנינו "פרטנרים", זה מכבר הייתה עזה עצמאית, ולנו הישראלים הייתה הוכחה כי "דרך השלום" היא הדרך הנכונה.
לאור המציאות העגומה הנחשפת לנגד עינינו, האם ניתן לסמוך על הטענות לפיהן יש לנקוט ביו"ש את אותם צעדים שננקטו ברצועת עזה? אנשים שעקרונית תומכים ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" היטו את דעותיהם ימינה ואף הצביעו למפלגות ימין מובהקות, מחשש שבמקרה של מלחמה בין ישראל לפלסטינים לא תקבל ישראל גיבוי מאנשי השמאל ומארגוני זכויות האדם, ושאלה וגם אלה יציגו את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה ואת ישראל כמדינה שלא קיימה את ההסכם. הם סברו שהסנגוריה שילמדו על תוקפינו תוביל לפגיעה קשה בישראל בקרב הקהילה הבינלאומית ובקרב ישראלים (ויהודים) השוהים בחו"ל.
ד"ר רבקה שפק ליסק מסבירה ש"המשך מדיניות הטרור, שגרמה לקורבנות רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית, שכנעה רבים בישראל שמדיניות הימין עדיפה על מדיניות השמאל". בהערה אישית היא אף מוסיפה כי היא "... תומכת עד היום בפתרון של 2 מדינות, אבל התפכחתי מהאשליה שגם הפלסטינים מעוניינים בפתרון של 2 מדינות". [ההדגשה שלי, י"ר] עוד מציינת שפק ליסק כי אין לה אמון באבו-מאזן,7 ושגורמי הסברה רבים מטעימים כי נחוצים לישראל גבולות ביטחון ויש לתבוע מדינה פלסטינית מפורזת (לאלה שעדיין מאמינים ברעיון) ואין לסמוך כוחות האו"ם שישמרו על הסדר והביטחון8.
1 E. Karsh, Arafat's War: The Man and His Battle for Israeli Conquest (2004), p. 59; בן דרור ימיני, מחרחרי מלחמה, ברור, אתר nrg, 4 באפריל 2009.
2 בן דרור ימיני, 'מחרחרי מלחמה, ברור', אתר nrg, 4 באפריל 2009.
zion spring, 'עראפאת משווה את אסון אוסלו להסכם חוד'ייבה', אתר YouTube, 13 במרץ 2013.
3 סופר א' (2016), 'אתגרי ישראל 2016: המלגה לסדר עדיפויות לאומי', מרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, ינואר 2016, אתר אוניברסיטת חיפה, עמ' 10.
4 ערוץ הכנסת - ערוץ הכנסת - הדיון וההצבעה על ההתנתקות, 27.10.2004, אתר YouTube, 30 בדצמבר 2012; אתר יד קטיף – 'מנותקים מהמציאות - מה הבטיחו לנו תומכי ההתנתקות?', אתר YouTube, 11 בינואר 2009.
5 נרי אבנרי – 'נתניהו נגד ההינתקות- פרויקט מיוחד', אתר ארכיונרי, 22 באוגוסט 2012; uz72777 – 'נתניהו נגד תכנית ההתנתקות – העובדות', אתר YouTube, 26 באוגוסט 2012; Likud Netanyahu – 'לדעת ב-2005 מה יקרה ב-2009', אתר YouTube, 26 בינואר 2009.
6 חינוכית ראשונים בעולם – 'חדר 101 : רזי ברקאי', אתר YouTube, 3 במרץ 2014.
7 שפק ליסק ר', 'העולם הערבי והפלסטינים הם אחד הגורמים להתמוטטות השמאל הציוני', אתר אימגו, 27 בדצמבר 2012.
8 TheJerusalemCenter - Israel's Critical Security Needs for a Viable Peace, YouTube website, 25.5.2010; שחר שמר – 'הסבר מדהים: מדוע אסור לסגת ל קווי גבולות 67 בבקשה לשתף, אתר YouTube, 20 במאי 2011; TheJerusalemCenter – 'מדוע ישראל מתנגדת להחלפת צה"ל בכוחות זרים בבקעת הירדן', אתר YouTube, 25 באוקטובר 2013; TheJerusalemCenter -Why Israel Opposes International Forces in the Jordan Valley, YouTube website, 17.10.2013.
