1
נורפוק, אנגליה
אותו חלום חוזר אליי בכל לילה. כאילו חיי הועפו באוויר וכל החתיכות נושרות ארצה... במהופך. כל החלקים של חיי אבל בסדר הלא־נכון, המראה מקוטע.
אומרים שהחלומות חשובים ושהם מספרים לנו משהו, משהו שאנו מסתירים מפני עצמנו.
אני לא מסתירה מעצמי דבר. הלוואי שיכולתי.
אני הולכת לישון כדי לשכוח. למצוא קצת שלווה, כי כל היום עובר עליי בהיזכרות.
אני לא משוגעת. אם כי לאחרונה חשבתי הרבה מהו בעצם שיגעון. מיליוני בני אדם, כל אחד אדם בפני עצמו, כל אחד עם פרופיל דנ"א משל עצמו, עם המחשבות הייחודיות לו — תפיסת העולם האישית שלו, שבאה מתוך ראשו. וכל ראייה שונה.
הגעתי למסקנה שכל מה שאנחנו בני האדם יכולים באמת לחלוק זה הבשר והעצמות, החומר הגשמי שאיתו נולדנו. לדוגמה, נאמר לי שוב ושוב שכל אחד מגיב אחרת לאסון ואין תגובה לא נכונה. יש אנשים שבוכים חודשים, אפילו שנים. הם לובשים שחור ומתאבלים. אחרים אינם מושפעים כמדומה מהאבדה. הם קוברים אותה. הם ממשיכים להתנהג בדיוק כפי שהתנהגו קודם. כאילו לא קרה להם דבר.
אני לא בטוחה מה הייתה התגובה שלי. לא בכיתי חודשים. לאמיתו של דבר, לא בכיתי כלל.
אבל גם לא שכחתי. לעולם לא אשכח.
אני שומעת מישהו למטה. אני חייבת לקום ולהעמיד פנים שאני מוכנה להתייצב מול היום.
אלישה הווארד הסיעה את הלנדרובר שלה אל שפת המדרכה. היא כיבתה את המנוע ופסעה במעלה הגבעה הנמוכה אל הקוטג'. היא ידעה שהדלת הקדמית אף פעם אינה נעולה. היא פתחה אותה ונכנסה פנימה.
אלישה עמדה בסלון החשוך ורעדה. היא ניגשה אל החלונות והסיטה את הווילונות. היא התפיחה את הכריות על הספה, אספה שלושה ספלי קפה ריקים ולקחה אותם למטבח.
היא ניגשה למקרר ופתחה אותו. בקבוק חלב בודד ריק למחצה ניצב בדלת המקרר. גביע יוגורט אחד שפג תוקפו, קצת חמאה ועגבנייה מזדקנת נחו על המדפים. היא סגרה את המקרר ובדקה את ארגז הלחם. כפי שחשדה, הוא היה ריק. אלישה התיישבה אל השולחן ונאנחה. היא חשבה על המטבח החמים והמצויד שלה עצמה, על הריח המנחם של משהו מתבשל בתנור לארוחת ערב, על המולת הילדים המשחקים ועל צחוקם הגבוה המתוק... הלב של ביתה ושל חייה.
הניגוד לחדר הקטן והעגום הזה לא נעלם מעיניה. למעשה, זאת הייתה מטפורה הולמת לקיום הנוכחי של אחותה הצעירה: החיים של ג'וליה, וליבה, היו שבורים.
קול הצעדים על מדרגות העץ החורקות בישר לאלישה שהיא מתקרבת. היא שלחה מבט אל אחותה שהופיעה בדלת המטבח וכמו תמיד הופתעה מיופייה. לעומתה, שהייתה בלונדינית ובהירת עור, ג'וליה הייתה כהה ואקזוטית. רעמת המהגוני הסמיכה שלה עיטרה את פניה המחוטבות, והמשקל שהיא השילה לאחרונה רק הדגיש את עיני הענבר השקדיות והזוהרות שלה ואת עצמות לחייה הגבוהות.
ג'וליה הייתה לבושה בחוסר התאמה למזג האוויר של ינואר, בתלבושת שקנתה לאחרונה: חלק עליון בגזרת כפתן, מעוטר ברקמה צבעונית עליזה של חוטי משי, וזוג מכנסי כותנה שחורים רפויים שהסתירו את הרזון של רגליה. אלישה כבר יכלה לראות את העור הסומר מקור על זרועותיה החשופות של ג'וליה. היא קמה מהשולחן ומשכה אליה את אחותה המאופקת בחיבוק מלא חיבה.
"יקירתי," היא אמרה, "את קופאת. אולי תלכי ותקני לך כמה בגדים יותר חמים, או שאת רוצה שאני אביא לך כמה סוודרים שלי?"
"אני בסדר," השיבה ג'וליה ונחלצה מאחיזת אחותה. "קפה?"
"אין מספיק חלב, הרגע בדקתי במקרר."
"זה בסדר. אני אשתה שחור." ג'וליה ניגשה לכיור, מילאה את הקומקום והפעילה אותו.
"נו, איך את?" שאלה אלישה.
"בסדר," השיבה ג'וליה והורידה שני ספלים גדולים מהמדף.
אלישה העוותה את פניה. "בסדר" הייתה התשובה הרגילה של ג'וליה. היא השתמשה בה כדי להדוף שאלות חטטניות.
"פגשת מישהו השבוע?"
"לא, לא ממש," אמרה ג'וליה.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא לגור איתנו שוב לכמה זמן? קשה לי לחשוב שאת כאן לבדך."
"תודה על ההצעה, אבל אמרתי לך, אני בסדר," השיבה ג'וליה מרחוק.
אלישה נאנחה בתסכול. "ג'וליה, את לא נראית טוב. ירדת עוד במשקל. את אוכלת בכלל?"
"בטח שאני אוכלת. את רוצה קפה או לא?"
"לא, תודה."
"בסדר." ג'וליה החזירה את בקבוק החלב למקרר. כשהסתובבה, ברקו עיני הענבר שלה בזעם.
"תראי, אני יודעת שאת עושה את זה רק מפני שאכפת לך. אבל באמת, אלישה, אני לא אחת מהילדים שלך ואני לא צריכה בייביסיטר. אני אוהבת להיות לבדי."
"בכל אופן," אמרה אלישה בעליזות, מנסה לכבוש את קוצר רוחה, "כדאי שתלכי ותביאי את המעיל שלך. אני לוקחת אותך החוצה."
"למען האמת, יש לי תוכניות להיום," השיבה ג'וליה.
"אז כדאי שתבטלי אותן. אני זקוקה לעזרה שלך."
"איך?"
"במקרה ששכחת, בשבוע הבא יש לאבא יום הולדת, ואני רוצה לקנות לו מתנה."
"ואת צריכה את העזרה שלי בשביל לעשות את זה, אלישה?"
"הוא יהיה בן שישים וחמש, וזה היום שהוא יוצא לפנסיה."
"אני יודעת. הוא גם אבא שלי."
אלישה התאמצה לשמור על קור רוחה. "יש מכירת חיסול באחוזת וורטון פארק היום בצהריים. חשבתי שאפשר לקפוץ לשם, אולי נצליח למצוא משהו בשביל אבא." היא ראתה ניצוץ של התעניינות בעיני אחותה.
"וורטון פארק עומדת למכירה?"
"כן, לא ידעת?"
כתפיה של ג'וליה נשמטו. "לא, לא ידעתי. למה זה?"
"אני מניחה שהסיפור הרגיל. שמעתי שבעל הבית הנוכחי מוכר את האחוזה לאיזה בחור מהעיר שיש לו יותר כסף משכל. שום משפחה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה מקום כזה, ולורד וורטון האחרון הניח לה להתדרדר למצב נורא וחסר תקנה. מסתבר שצריך להוציא עליה הון."
"כמה עצוב," מלמלה ג'וליה.
"אני יודעת," הסכימה אלישה, ושמחה לראות שג'וליה לפחות מגלה התעניינות. "זה חלק גדול מהילדות שלנו, בייחוד שלך. לכן חשבתי שננסה למצוא משהו במכירה, איזו מזכרת בשביל אבא. בטח הרוב יהיה סתם זבל, והדברים הטובים הולכים לסות'בי, אבל לעולם אין לדעת."
במפתיע, ובלי צורך בשידול נוסף, ג'וליה הנהנה. "טוב, אני הולכת לקחת מעיל."
כעבור חמש דקות ניווטה אלישה את המכונית לאורך הרחוב הגבוה והצר של עיירת החוף היפה, בלֵייקני. היא פנתה שמאלה והמשיכה מזרחה בנסיעה של חמש־עשרה דקות אל וורטון פארק.
"וורטון פארק..." מלמלה ג'וליה לעצמה.
זה היה הזיכרון המוחשי ביותר של ימי ילדותה, הביקור אצל סבא ביל בחממה שלו: הריח השתלטני של הפרחים האקזוטיים שהוא גידל שם, וסבלנותו כשהסביר לה על זניהם השונים ומאיזה מקום בעולם הם באו. אבא שלו, ואבי אביו לפניו, עבדו כולם כגננים אצל בני משפחת קרופורד, שהיו בעלי וורטון פארק, אחוזה רחבת ידיים שהשתרעה על אלפי אקרים של אדמה חקלאית פורייה.
הסבים שלה גרו בקוטג' נוח בפינה חמה וסואנת של האחוזה, מוקפים בהמון אנשים אחרים שעיבדו את האדמה ועבדו בשירות הבית והמשפחה עצמה. ג'סמין, אימא של ג'וליה ואלישה, נולדה וגדלה שם, בקוטג' הזה.
אלזי, סבתה, הייתה בדיוק כמו שסבתא צריכה להיות, גם אם מוזרה במקצת. היא קיבלה אותן בזרועות פתוחות ותמיד התבשל אצלה על הכיריים משהו טעים לארוחת הערב.
בכל פעם שג'וליה חשבה על הימים שבילתה בוורטון פארק, היא נזכרה בשמיים הכחולים ובצבעים העשירים של הפרחים שלבלבו תחת שמש הקיץ. האחוזה הייתה מפורסמת פעם בזכות אוסף הסחלבים שלה. היה מוזר לחשוב שהפרחים הקטנים השבריריים גדלו במקור באקלימים טרופיים, ואף על פי כן הם פרחו גם בחצי הכדור הצפוני הקריר, בלב המישורים של נורפוק.
בילדותה חיכתה ג'וליה כל השנה לביקורי הקיץ שלה בוורטון פארק. השלווה והחמימות של החממות — שמוקמו בפינה של גינת הירק, מוגנות מהרוחות האכזריות הנושבות מהים הצפוני בחורף — נשארו חרותות בזיכרונה כל השנה. זה, בשילוב התחושה הביתית בקוטג' של סבה וסבתה, עשו את המקום בשבילה לסמל של שלווה. בוורטון פארק, דבר לא השתנה. לא שלטו שם שעונים מעוררים ולוחות זמנים, הטבע לבדו הכתיב את הקצב.
היא עדיין יכולה לזכור את רדיו הבקליט הישן של סבה, בפינת החממה, מנגן מוזיקה קלאסית מעלות השחר עד צאת החמה.
"פרחים אוהבים מוזיקה," היה סבא ביל אומר לה בשעה שטיפל בצמחיו היקרים. ג'וליה נהגה לשבת על שרפרף בפינה ליד הרדיו ולהתבונן בו כשהקשיב למוזיקה. היא למדה לנגן בפסנתר וגילתה כישרון טבעי לנגינה. בטרקלין הקטן בקוטג' היה פסנתר עתיק. לעיתים קרובות, אחרי ארוחת הערב, ביקשו ממנה לנגן. סבה וסבתה צפו בה בהתפעלות וביראת כבוד, כשאצבעותיה הצעירות רצו על פני הקלידים.
"קיבלת מתנה מאלוהים, ג'וליה," אמר סבא ביל באחד הערבים, ועיניו היו לחות כשחייך אליה. "אף פעם אל תבזבזי אותה, כן?"
ביום שמלאו לה אחת־עשרה נתן לה סבא ביל במתנה את הסחלב הראשון שלה.
"זה במיוחד בשבילך, ג'וליה. השם הלטיני שלו הוא אֶרידיס אוֹדוֹראטוּם, שפירושו 'ילדי האוויר'."
ג'וליה בחנה את עלי כותרת העדינים הוורודים והשנהביים של הפרח שנשתל בעציץ. הם היו קטיפתיים למגע.
"מאיפה הוא בא, סבא ביל?" היא שאלה.
"מהמזרח, מהג'ונגלים של צ'אנג מאי בצפון תאילנד."
"אה. איזו מין מוזיקה אתה חושב שהוא אוהב?"
"נראה לי שהוא נוטה במיוחד למוצרט," הוא אמר בצחוק קל. "אבל אם נראה לך שהוא עומד לנבול, אולי תנסי לתת לו קצת שופן!"
ג'וליה טיפחה במסירות גם את הסחלב שלה וגם את כישרון הנגינה בפסנתר שעמד בטרקלין ביתה הוויקטוריאני החשוף לרוח בשולי נורוויץ' — היא ניגנה לפרח, והוא פרח בשבילה שוב ושוב.
והיא חלמה על המקום האקזוטי שממנו בא הסחלב שלה. היא לא הייתה עוד בטרקלין הפרברי, אלא בג'ונגלים של המזרח הרחוק... קולות השממיות, הציפורים, והבשמים המשכרים של הסחלבים הגדלים על העצים ומתחתם.
באחד הימים, היא ידעה, היא תיסע לשם ותראה את זה במו עיניה. אבל בינתיים, התיאורים הססגוניים שבהם תיאר סבא ביל את הארצות הרחוקות הציתו את דמיונה ואת נגינתה.
כשהייתה בת ארבע־עשרה, סבא ביל מת. ג'וליה זכרה בבהירות את תחושת האובדן. הוא והחממה היו הדבר הוודאי האחד בחייה הצעירים שכבר אז לא היו קלים. הייתה לו השפעה מיטיבה, חכמה, והייתה לו אוזן קשבת — ואולי היה דומה לאבא יותר ממה שהיה אביה שלה. כשהייתה בת שמונה־עשרה היא זכתה במלגה לקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. סבתא אלזי עברה לגור בסאותוולד, לארח לחברה לאחותה, וג'וליה לא ביקרה עוד בוורטון פארק.
והנה היא עכשיו, בת שלושים ואחת, חוזרת לשם. בעוד אלישה מפטפטת על ארבעת הילדים שלה והפעילויות השונות שלהם, ג'וליה חוותה שוב את הציפייה שחשה בכל פעם שנסעה במכונית של הוריה לאורך הכביש הזה. היא הביטה החוצה מבעד לחלון האחורי והמתינה למראהו של ביתן השער שציין את הכניסה לאחוזה כשהן התקרבו אל העיקול המוכר בכביש.
"הנה הפנייה!" אמרה ג'וליה כשאלישה כמעט חלפה על פניה.
"אוי, נכון, את צודקת. פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי כאן, עד ששכחתי."
וכשהן פנו אל שביל הגישה, אלישה העיפה מבט באחותה. היא יכלה לראות את הבהוב הציפייה בעיניה של ג'וליה.
"תמיד אהבת להיות שם, נכון?" היא אמרה חרש.
"כן, את לא?"
"האמת? השתעממתי כשבאנו ונשארנו ללון. חיכיתי בקוצר רוח לחזור לעיר ולראות את החברות שלי."
"תמיד היית בחורה עירונית," אמרה ג'וליה.
"כן, ותראי אותי עכשיו: בת שלושים וארבע עם בית כפרי באמצע שום מקום, עם ארבעה ילדים, שלושה חתולים, שני כלבים ותנור אגא אחד. מה קרה לאורות הזוהרים?" אלישה חייכה באירוניה.
"התאהבת והקמת משפחה."
"ואת זאת שקיבלה את האורות הזוהרים," הוסיפה אלישה, בלי רשעות.
"כן, פעם..." קולה של ג'וליה הלך ושקע כשהן פנו אל השביל. "הנה הבית. הוא נראה בדיוק כמו שהיה."
אלישה העיפה מבט בבניין מולה. "למען האמת, אני חושבת שהוא נראה יותר טוב. כנראה שכחתי כמה הוא יפה באמת."
"אני אף פעם לא שכחתי," מלמלה ג'וליה.
הן נסעו לאיטן בעקבות טור המכוניות שהתקדם על השביל, שתיהן שקועות במחשבותיהן. הבית נבנה בסגנון ג'ורג'יאני קלאסי לאחיינו של ראש הממשלה הראשון של בריטניה, אם כי הוא מת לפני שהבית נשלם. הבית נבנה כמעט כולו באבן ממחצבת אייסלאבּי, והוא עטה במשך שלוש מאות שנות קיומו גוון צהוב רך.
שבעת חלונות המפרץ הגדולים ושני גרמי המדרגות החיצוניים, שהתנשאו מחזית המרתף אל הפּיאנוֹ נוֹבּילֶה, הקומה הראשית, יצרו טראסה שהשקיפה על הפארק מאחור והוסיפה אווירת קסם צרפתית. האכסדרה הרחבה, הנתמכת בארבעה עמודים יוניים ענקיים, שמגדל עטור כיפה בכל אחת מפינותיה ופסל מתפורר של בריטניה מתנוסס בראשה, נראתה מלכותית, אם כי תימהונית במקצת.
וורטון פארק לא היה גדול דיו להיקרא בית מפואר. חסרה לו גם הארכיטקטורה המושלמת הדרושה, בשל תוספות אקראיות שהתווספו לו בדורות הבאים של הקרופורדים, ושפגמו בטהרתו. אבל מסיבה זו עצמה לא הייתה בו החומרה המפחידה הנלווית לבתים גדולים אחרים מהתקופה ההיא.
"כאן נהגנו לפנות שמאלה," אמרה ג'וליה ונזכרה במסלול שבו הלכה אל האגם כדי להגיע לקוטג' של סבה וסבתה בקצה האחוזה.
"תרצי ללכת אחרי המכירה לקוטג' הישן שלהם ולהעיף בו מבט?" שאלה אלישה.
ג'וליה משכה בכתפיה. "נראה אחר כך, טוב?"
סדרנים בז'קטים צהובים כיוונו את המכוניות למקומות החניה.
"השמועה עשתה לה כנפיים," העירה אלישה כשכיוונה את המכונית אל תוך המקום המיועד לה ועצרה. היא פנתה אל אחותה והניחה יד על ברכה. "מוכנה לזוז?" היא שאלה.
ג'וליה הרגישה מסוחררת, מוצפת זיכרונות רבים כל כך. כשיצאה מהמכונית והלכה לעבר הבית, אפילו הריחות היו מוכרים: עשב לח שנקצר זה לא מכבר, וניחוח דק שעכשיו היא ידעה לזהות כיסמין עלה מהשיחים שעיטרו את שולי המדשאה הקדמית. הן הלכו בעקבות הקהל ועלו באיטיות במדרגות אל הכניסה הראשית של הבית.
