היתקלות בשטן בגיל ארבע אינה דומה להיתקלות בו כאדם בוגר. אם המפגש חמור דיו, המוח הרך יכלא את השד בתוכו ויותיר אותו שם לעד. ואילו אדם בוגר יחצה יבשות וימים רק כדי להגדיל ככל האפשר את המרחק בינו לבין הרוע.
כך קרה לילדה שרכבה עכשיו על גב אביה — זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב צווארו, רגליה מלופפות סביב מותניו ופניה טמונות בין שכמותיו. עד עכשיו הלכה ככל שרגליה הקטנות הצליחו לשאת אותה, ולמרות הרעב לא בכתה. היא ידעה שהיא ילדה טובה, כי ככה אביה אמר לה. הוא היה איכר צנום ושרירי מקְוַואנטוּנג — המחוז הדרומי ביותר בסין. לפעמים שאלה את עצמה אם החתך הענקי בצד ראשו עדיין כואב. חתך בן עשרה סנטימטרים, שכבר התכסה בגלד אבל עדיין היה נפוח.
כדי שלא יתפסו אותם התרחקו מהדרכים הראשיות, ישנו במשך היום, ובלילה צעדו דרומה. היא ידעה באיזה כיוון הם הולכים, כי בָּאבָּא אמר לה. אחרי שתי זריחות, כשאזלו להם הלחמניות המתוקות שהצליחו לתחוב לכיסים, הוא הרים אותה על גבו ונשא אותה. ככל שהתרחקו מהכפר, ראתה פליטים נוספים מגיחים ממחבואם ופוסעים באותו כיוון. רובם היו נשים עם ילדים קטנים. אבל גם גברים היו שם. אחרי זמן רב (היא לא ידעה כמה ימים עברו) הגיעו לנהר. ירח מלא זרח מעל. באבא אמר לה שסין מאחוריהם, ולפניהם, במרחק יום הליכה אחד בלבד, העיר הון קון — הונג קונג, המושבה הבריטית. שם יהיו מוגנים, ושום שד או שטן לא יוכל לפגוע בהם. הבשורה שימחה אותה, אבל היא שאלה את עצמה איך יעברו את הנהר בלי סירה.
השאלה הזאת הטרידה גם את המבוגרים, כנראה. הם עמדו בשורה על גדת הנהר ודיברו בשקט אך בבהילות, ואז כמה גברים תלשו ענפים ארוכים מהעצים, נכנסו למים והשתמשו בענפים כדי לאמוד את עומק המים. הילדה לא ידעה כמה זמן עבר כי נרדמה בינתיים, אבל בסופו של דבר העיר אותה באבא בטלטול רך ואמר לה שהם מצאו מעבר רדוד ואפשר לחצות. הוא הרים אותה על גבו ונכנס אל המים השטופים אור ירח.
בעולמה הזעיר היו לילדה שני דברים בטוחים: הלמות ליבו של אביה כשהצמידה את אוזנה אל גבו; ואבן הירקן הטמונה בכיסה. עכשיו הוציאה את האבן. היא הייתה קרה בכף ידה, שטוחה וסגלגלה בצורתה, גדולה מביצת שלָיו אך קטנה מביצת תרנגולת. כשהביטה בה נזכרה למה ברחו מביתם:
כמו ברוב ימי השוק, גם ביום ההוא הם הגיעו אל הכפר, לא רחוק מן המשק הקטן שלהם, והוריה הציבו את הדוכן שלהם — שולחן מכוסה בבד, שהשתלשל עד הקרקע. הילדה אהבה להתחבא מתחת לשולחן ולשחק שם כל היום בסוסון קש שאימה הכינה לה. ממקום המסתור, כמו מרחם מגונן, יכלה להציץ מבין קפלי המפה, לראות את העולם הגדול בלי להיראות ולשמוע בלי להישמע. אביה מכר ירקות שגידלו במשק ואימה קיבלה בגדים לתיקון (לכן נפרש הבד על השולחן, כדי שיראו אילו תפרים היא יודעת לתפור).
אימה הייתה אישה קטנה ועגולת פנים, והילדה דמתה לה בכך. לשתיהן היו עצמות לחיים גבוהות, והלחיים עצמן היו סמוקות מבריאות טובה. לכן אימה נראתה צעירה מעשרים ושתיים שנותיה. וגם כי המטפחת האדומה שעל ראשה הבליטה את עיני השקד שלה, המלאות חיוניות. סביב צווארה החלק היא כרכה צעיף תואם, שגם אותו תפרה בעצמה. הקישוטים האלה הפכו את אימה למושא קנאה בכפר הזה, שאנשיו היו איכרים קשי יום. אבל הקנאה הזאת לא הטרידה את הילדה. היא ידעה שאימה מיוחדת ורצתה להיות בדיוק כמוה כשתגדל ותהיה אשת איכר.
אבל לפתע נשמעו פרסות סוסים, הלמות קצבית רחוקה שגברה במהירות ורעמה אל תוך הכפר. דרך פתח צר במפה ראתה הילדה שהחיילים יורדים מן הסוסים. המון חיילים סינים, שנראו מוזנחים ומרושלים. רצועות קסדה לא רכוסות וחולצות לא מכופתרות. הם הדהירו את הסוסים בכוונה הצידה, כך שיתנגשו בדוכנים. כלובי עופות, ביצים וראשי כרוב גלשו מהשולחנות. שקיות וקנקנים, צלחות וספלים, יין ותה התעופפו באוויר בקשתות גדולות וקטנות, התרסקו, התגלגלו וקיפצו על אבני המדרכת. מה קורה? למה חיילים סינים עושים דברים כאלה לבני עמם?
אימה זחלה על גחונה אל מתחת לשולחן. היא הצליחה להשחיל את מחצית גופה לתוך האוהל הרחמי של הילדה, תלשה מעל ראשה את המטפחת האדומה והסתירה אותה בתוך הטוניקה שלה. מכיס חבוי כלשהו שלפה אבן ירקן ותחבה אותה לידה של הילדה. ״תחזיקי מעמד. תישארי כאן...״
אימה צרחה כשנגררה החוצה בקרסוליה ונעלמה. הילדה נתקפה רעד. היא הביטה באבן הירקן, סגרה עליה את אצבעותיה הזעירות ותחבה אותה לכיסה. ״אימא!״ היא צעקה וזחלה אל מחוץ למקום המסתור. שני שדים אחזו בזרועות אימה וגררו אותה משם. היא בעטה, צעקה וניסתה להשתחרר, אבל היא הייתה קטנה והם היו גדולים מדי.
״בּוֹ־ג'וּ!״ צרח אביה. הילדה הסתובבה כששמעה את שמה. שני שדים אחזו באביה. שלישי כיוון אליו את רובהו ולחץ על ההדק.
קליק.
שוב.
קליק. הרובה לא ירה. אביה נאבק כדי להשתחרר מידיהם. אחד השדים הרים את הרובה שלו והנחית את הקת על רקתו של באבא. ברכיו פקו, והוא נפל ארצה.
״תתפסו אותה,״ קרא אחד השדים והטיח קללה סינית גסה, והשאר רצו לעבר בו־ג'ו. אבל היא צללה אל מתחת לשולחן ויצאה מהצד השני, וכשהם צללו בעקבותיה הם נתקעו בחלל הצר.
תוהו ובוהו שרר מכל עבר — שדים במדים גנבו חפצים, הרביצו לאנשים, צחקו. בו־ג'ו רצה אל המקום שלעברו גררו את אימה. בקתת בוץ קטנה בקצה השביל. לא הייתה דלת בכניסה, רק חור מלבני ולידו חלון פתוח. בו־ג'ו רצה אל הבקתה והציצה פנימה.
שני שדים הצמידו את אימה אל הקיר. שלישי סטר לה. היא ירקה בעינו. הוא מחה את הרוק ואמר משהו בניב שבו־ג'ו לא כל כך הבינה. אבל היא ידעה שהוא אמר משהו מפחיד. היא ידעה שאימה נתונה בסכנה. היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. אבל מה?
השד שסטר לאימה שלח עכשיו את ידו ולפת את חולצתה. הוא תלש אותה מעל חזה וחשף את שדיה.
בו־ג'ו נשנקה. היא הרגישה צרחה עולה מעמקי גופה, אבל בדיוק כשעמדה לצעוק ״אימא!״ כיסתה יד את פיה. מישהו הרים אותה מהקרקע והרחיק אותה ממראה אימה השבויה. כעבור רגע כבר נגעו רגליה באדמה. ידיים אחזו בכתפיה וסובבו אותה. באבא. הוא הניח אצבע על שפתיו. דם זלג מהפצע העמוק בצד ראשו. הוא הרים אותה בזרועותיו, ויחד הם ברחו מהכפר.
ארבע או חמש זריחות חלפו מאז. בו־ג'ו הביטה עכשיו באבן שבידה. היא ידעה שבכל פעם שתיגע בה, תראה את אימה.
כשהגיעו אל הגדה שמנגד הניח אותה אביה על הקרקע והצביע דרומה. ערפל ריחף כשמיכה לבנה על שדות האורז שנמתחו עד האופק. ״הנה,״ אמר. ״את רואה? שם, רחוק?״
בו־ג'ו עקבה אחר הקו הדמיוני שהתוותה אצבעו של אביה. היא ראתה רק ערפל, ציפורים ושמיים, ואילו באבא ראה את עתידם.
