גירושים זה לא מה שחשבתן
קוראים לי גאיה קורן ואני גרושה.
המילה הזאת, שהיא איומה ונוראית, לא מגדירה אותי. היא לא מעידה עלי כלום ושום דבר, מלבד העובדה שפעם הייתי נשואה והיום אני לא. היא לא מבטאת את רחשי לבי, היא לא מגלה על מה אני חולמת בהקיץ, מה הם הרצונות שלי, איך אני מרגישה. כלום, פשוט כלום. אלא שמול כל הכלום הזה מתקיים עולם ששומע את המילה "גרושה" ומכניס אותי לסחרור של רולטה, שאיך שלא אסובב אותה היא תיעצר על אדום-גרושה.
מבחינת העולם הזה אני אימת הגברים, חיה על דמי מזונות, מפרקת משפחות, אמא לא טובה, ובאופן כללי צריך להיזהר ממני. כל זוג שלישי מתגרש (והשני חולם על זה), אך הסטיגמות עדיין גורמות לנשים להתכווץ כשהן אומרות "אני גרושה" במקום להכריז: "אני לוקחת אחריות על החיים שלי".
אני לא גאה בזה שאני גרושה, כמו שלא הייתי גאה בזה שאני נשואה או רווקה או בלונדינית או שיש לי שפתיים דקות. אני גם לא מתביישת. זה חלק ממי שאני וזה בסדר גמור.
ביקום שבו תיכף יש יותר גרושות (וגרושים) מנשואות (ונשואים), עדיין יש מי שרואה בנו סוג ב', סחורה פגומה שאי אפשר להחזיר לשולח. הצד העצוב הוא שלא רק גברים חושבים ככה. גם נשים. ובעיקר כשהן חוות את הגירושים ככישלון, או כשהן מאשימות את עצמן שלא הצליחו לחיות במשפחתיות עד עצם היום הזה. הן מרגישות שאיבדו את החצי השני שלהן בזמן שההיפך הוא הנכון - אישה גרושה היא הכי שלמה שיכולה להיות. היא לוקחת אחריות על החיים שלה ושל ילדיה, לומדת לעשות טסט לאוטו בלי שיעבדו עליה, דואגת לפרנסתה ומתחילה לברר – אולי לראשונה בחייה – אם יש לה קופות גמל ולמה כדאי לה להכין צוואה, למרות שהיא לא מתכננת למות בקרוב. אולי רק לעשות את המוות לכמה אנשים שממש מרגיזים אותה.
גירושים מציפים אינספור עניינים שלא חשבת עליהם מפני שלא ידעת שהם קיימים – בעל שהיה האיש הכי קרוב אלייך והיום הוא אולי האויב הכי גדול בחייך, חברים שתופסים צד, משפחה מתנכרת, שוק בשר שאת הופכת להיות חלק ממנו, סוגיות כלכליות, ילדים שלא זוכרים אצל מי הם עושים שבת.
אם למדתי דבר אחד בחיים האלה, זה שאי אפשר להתכונן לחוסר ודאות. את יכולה לתכנן תוכניות מפה ועד "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים", אבל אין לך מושג איפה תהיי בעוד חמש דקות. להתכונן לגירושים זה כמו להתכונן ללידה – את יכולה לצבוע את הקיר, להזמין מזרן אורתופדי, לנגן לילד בייבי מוצרט. אבל רק כשהוא יוצא לאוויר העולם את מבינה עד כמה לא הבנת.
כשהתגרשתי הייתי אבודה בחלל וחיפשתי כוכבים שיאירו את דרכי, עד שהבנתי שהאור צריך לבקוע ממני, כי אני הכוכבת בסיפור שלי. התחלתי, אולי לראשונה בחיי, להיות מלכה ששולטת בחיים שלה, ולא שפחה שנכנעת לנסיבות החיים. את כל התובנות, העצות וההפתעות שחיכו לי, אספתי כאן כצידה לדרך.
"גרושה באושר" הוא יומן אישי מציצני ומדריך חשוב ומקצועי במציאות חיינו. הוא מיועד לנשים שמתלבטות, לנשים בתהליך, לנשים גרושות שחוזרות על אותם דפוסים ונתקלות באותן בעיות, לגברים נשואים שמחפשים הצצה אל העולם שמעבר, וגם לגרושים שידמיינו שהספר כתוב בלשון זכר, כי הכול נכון גם כשזה כתוב הפוך (מי אמר אפליה מתקנת ולא קיבל?)
למי הספר לא מתאים? למי שרוצה להמשיך לטמון את הראש בחול, שלא רוצה להתמודד עם המציאות, שחושבת שהכול זה מלמעלה ואין מה לעשות.
בספר אין עצות משפטיות, הסכמי ממון, הסדרי משמורת, חלוקת רכוש, ופרטים טכניים שעוד מעט יהיו מאחוריכם. בשביל זה יש עורכי דין.
מה יש בו? הספר הזה הוא מדריך נצחי, יומן אישי, שהתובנות בו הן על-זמניות. איגדתי בו את כל מה שלא סיפרו לי מעולם, ואת כל אשר חוויתי על בשרי ונצרב בנשמתי אחרי שהתגרשתי: מתי הזמן הנכון להתגרש, איך מודיעים לילדים, איך זה להיכנס למיטה עם גבר זר בפעם הראשונה (ולמה הוא לא מתקשר למחרת), לאן לוקחים את רגשי האשמה, איך מתגברים על הפחד להזדקן לבד ועד מתי מותר לבכות כשהילדים ישנים אצל אבא?
קשה להיות אישה גרושה. אני מזכירה לעצמי להגיד "מאתגר", להשתמש במילה חיובית יותר שתרכך את הקושי, אבל וואלה, זה חתיכת אתגר. לא משנה עד כמה האב מעורב בגידול הילדים, את מרגישה שהכול מונח על הכתפיים שלך - מהעובדה שחליפת קראטה עולה יותר מהנעליים שאת לא מרשה לעצמך גם בסוף עונה, ועד רופא השיניים, החשבונות, המכולת, ושאר טרדות היומיום שאופפות אותך.
אנחנו מדברות המון על שוויון, אבל עצוב לגלות כמה מעט השתנה. אין סימטריה בין אישה גרושה לגבר גרוש, שעליו לא חלות כל הסטיגמות והוא נחשב לאטרקטיבי לעומת גרושה באותו גיל, בטח כשיש ילדים. תהליכי האבל והפורקן דומים אבל נתפסים אחרת לגמרי בעיני המתבונן השיפוטי, הצדקן והמתחסד. כשאני יוצאת למועדון שואלים 'מה יש לך לחפש שם?' - משפט שלא יגידו לגבר, כי הרי ברור מה יש לו לחפש שם. כשאני נוסעת לחו"ל ומשאירה את הילדים בארץ (עזבו חו"ל, סופ"ש בצימר), יצוצו כל הנאנחים מאחורי הגב ויאמרו 'איך היא עושה את זה לילדים'. אבל גבר גרוש שיעשה אותו דבר לא ישמע מילה, ואם הוא אוסף את הילדים מבית הספר מיד הוא מוכתר 'אב השנה'.
נשים רבות חוות תחושת כישלון בגלל שהתגרשו, אבל אני לא מרגישה שנכשלתי אפילו לרגע. בשביל להיכשל צריך להיכנע, לוותר, לאבד את הערכים שלך. במסגרת הנישואים שלי עשיתי כל מה שאפשר כדי לשמור על שלמות התא המשפחתי, אבל כשזה לא הצליח עברתי לשמור על השלמות הנפשית שלי. לא רק שאינני מרגישה כישלון, אני מרגישה הצלחה: הצלחתי לאזור את האומץ לצאת ממערכת יחסים מקולקלת ולגלות את עצמי מחדש. הצלחתי לשחרר ילדים שהתבשלו בתא לחץ ולהפוך אותם למתבגרים עצמאים, מצחיקים, רגישים ומלאי אהבה, גם אם הם לא תמיד זוכרים אם זה הסופ"ש של אמא או של אבא. אני מרגישה הצלחה כי יכולתי לסיים את חיי במריבות אין קץ ובמקום זה אפשרתי לבעלי לשעבר ולעצמי את החופש לחיות עם מי שבאמת מתאים לנו.
כשהתגרשתי הבנתי עד כמה נשים לכודות במבוך, רודפות סביב הזנב של עצמן ולא מוצאות פתח לאושר. למדתי NLP – שיטה שמטפלת בתת המודע בעזרת דמיון מודרך – ופיתחתי את שיטת 'אני מלכה'. הרעיון מאחוריה פשוט: כל אחת היא מלכה ששולטת בחיים שלה, היא נושאת על עצמה כתר וגלימה, אבל במהלך השנים היא הפכה לשקופה וצריכה להחזיר לעצמה את הצבע. הוצאתי מאסטר בשיטת הטיפול הזאת כדי לעזור לנשים שרוצות למצוא חיים טובים יותר, התמחיתי בפתרון משברים, מצבי לחץ, חרדות, טראומות, פוביות, אבל, אובדן ושכול. אני מטפלת בנשים באופן אישי, מנחת סדנאות לנשים גרושות, והרצאת-הכתר שלי היא 'אני מלכה' שמיועדת לכל הנשים – רווקות, מאורסות, נשואות (עדיין), גרושות ואלמנות. המטרה שלי היא להוציא מכל אישה את המלכה שחבויה בה.
אני לא קוראת לאף אחת להתגרש. כל אחת בוחרת את החיים שלה ומי אני שאתערב בזה. אני כן קוראת לכל אחת לבחון אם היא חיה את החיים שהיא מאחלת לבת שלה, לאחותה, לעצמה. ואני בטח קוראת לכל אחת להרגיש שהיא הצלחה. לא שום דבר פחות מזה. גירושים הם תהליך קשה ורגיש, והיו רגעים שגם אני חשבתי שנכשלתי, אבל הכשל היחידי שלי היה בכך שניסיתי להתאים את עצמי לסביבה, שמציבה את שימור הזוגיות מעל לכל. פירוק והבנת "הכישלון", יחד עם הניסיון שצברתי, העצימו את תחושת ההצלחה והניצחון שלי.
הספר "גרושה באושר" הוא כל מה שרצית לדעת ולא ידעת מה צריך לשאול. אפשר לכתוב בספר, לסמן נקודות במרקר, לחזור כל פעם למה שבוער באותו רגע. לכל אחת הסיפור שלה, ואם את לא אוהבת את מה שקורה בו, תכתבי אותו מחדש. את יכולה להמציא את עצמך בכל גיל, כי זה לא משנה כמה שנים אנחנו חיות – משנה מה אנחנו עושות בזמן הזה, ואיך אנחנו עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. "אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחותה ללא רשותך", אמרה אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין ד. רוזוולט, שעסקה בזכויות נשים. היא צדקה, כמובן. זאת המסיבה שלי ואני אבכה כשבא לי ואצחק כשמצטחק לי.
קוראים לי גאיה קורן ואני גרושה באושר.
אם אני יכולה, גם את יכולה.