בכתיבת הממואר הזה הקפדתי להיצמד לעובדות, חוץ מאשר במקרים שבהם העובדות סירבו להתאים את עצמן לזיכרון, לצורכי העלילה או לאמת כפי שאני מעדיף להבין אותה. בכל מקום שנעשה בו שימוש חופשי בשמות, תאריכים, מקומות, אירועים ושיחות, או בזהותם, מניעיהם ויחסי הגומלין של בני משפחה ודמויות היסטוריות, מובטח לקוראים שמדובר בחופש מוחלט.
1
אני שמעתי את הסיפור ככה: כשאַלגֶ'ר היס השתחרר מהכלא הוא התקשה למצוא עבודה. הוא היה בוגר בית הספר למשפטים של הרווארד, התמחה אצל השופט העליון אוליבר וֶנדֶל הוֹלְמְס ועזר בניסוח מגילת האומות המאוחדות, אבל הוא גם הורשע בעדות שקר והיה כלי שרת ידוע לשמצה של הקומוניזם הבינלאומי. הוא פרסם את זיכרונותיו, אבל הספר היה משעמם ואף אחד לא רצה לקרוא אותו. אשתו עזבה אותו. הוא היה מרושש ומיואש. בסופו של דבר ריחם אחד החברים שעוד נשארו לו על הבנזונה ומשך באיזה חוט. היס קיבל עבודה בחברה ניו־יורקית לייצור ולמכירה של מין סיכת שיער עשויה מסלילים של מיתרי פסנתר. בראשית הדרך נחלה פֵדֶרְקוֹמְס בע"מ הצלחה, אבל אז קמה לה מתחרה גדולה ממנה שהעתיקה ממנה את העיצובים, פגעה בזכויות היוצרים שלה וחתכה את המחירים. המכירות התמעטו. המשכורות הצטמצמו. כדי לפנות מקום להיס היה צריך לפטר מישהו.
בידיעה על מעצרו של סבא שלי שהתפרסמה בגיליון דיילי ניוז מ-25 במאי 1957 מתאר אותו חבר לעבודה ששמו לא נמסר כ"טיפוס שקט". בעיני אנשי המכירות האחרים בחברת פדרקומס הוא היה מגבעת על מתלה המעילים שבפינה. הוא היה העובד החרוץ מכולם והשקוף מכולם. בהפסקות הצהריים היה מסתגר עם סנדוויץ' ועם הגיליון האחרון של חדשות האסטרונומיה או שבועון התעופה. ידעו עליו שהוא נוהג במכונית קרוֹסְלִי, שיש לו אישה ממוצא זר ובת מתבגרת ושהוא גר איתן אי־שם הרחק במחוז ברגן. עד ליום מעצרו התבלט סבא שלי בקרב עמיתיו רק פעמיים: במשחק החמישי באליפות הבייסבול של 1956, כשמכשיר הרדיו במשרד השתתק, תיקן אותו סבי בעזרת שפופרת ואקום שחילץ מקרביה של המרכזייה הטלפונית; ואחד הפרסומאים של פדרקומס דיווח פעם שנתקל בו בתיאטרון "פֶּייפּר מיל" במילבּרן, שבו האישה הזרה, תאמינו או לא, כיכבה בתפקיד סרפינה בהצגת "השושנה המקועקעת". מעבר לכך אף אחד לא ידע הרבה על סבא שלי, וזה כנראה היה המצב הרצוי לו. כבר מזמן הפסיקו לנסות לשוחח איתו. ראו אותו מחייך, אבל לא צוחק. אם היו לו דעות פוליטיות — אם היו לו דעות כלשהן — במשרדי פדרקומס בע"מ הן נותרו בגדר חידה. ההרגשה הייתה שפיטוריו לא יפגעו במורל.
קצת אחרי תשע בבוקר ב-24 בחודש שמע נשיא פדרקומס רעש מחוץ למשרדו, שם הוצבה בחורה בעלת תושייה כדי לסנן את הנושים ואת נציגי רשויות המס. קול גברי דיבר בתקיפות שהתעצמה חיש מהר ונהפכה לכעס. מכשיר האינטרקום על שולחנו של נשיא החברה זמזם פעם ופעמיים. הוא שמע צלצול של זכוכית מתנפצת. הרעש נשמע כמו טריקת טלפון. לפני שהספיק הנשיא לקום כדי לברר מה קורה, סבא שלי התפרץ לחדר. הוא נופף בשפופרת טלפון שחורה (חפץ קהה, בימים ההם) שכבל תלוש באורך מטר השתלשל ממנה.
בסוף שנות השלושים, כשלא התפרנס ממהמרים שהתפתו לשחק נגדו ביליארד, מימן סבא שלי את ארבע שנות לימודיו במכון הטכנולוגי דרקסל בתור סבל פסנתרים בחנות הכולבו של ואנאמייקר. מוטת הכתפיים שלו מילאה את פתח הדלת. שערו המקורזל, שנחלץ משכבת הבריליאנטין היומית, קיפץ על קודקודו. פניו היו סמוקים מדם, והוא נראה כאילו נשרף בשמש. "בחיים לא ראיתי מישהו כועס כל כך," סיפר עד ראייה לכתב העיתון. "אפשר היה כמעט להריח את העשן שיצא לו מהאוזניים."
נשיא פדרקומס, מצידו, גילה לתדהמתו שאישר את פיטוריו של מטורף. "מה הבעיה?" אמר.
זאת הייתה שאלה מיותרת, וסבא שלי לא טרח להשיב עליה; הוא לא צידד באמירת המובן מאליו. רוב השאלות שאנשים שואלים, כך היה סבור, מיועדות למלא שטח מת, להגביל את תנועותיך, להסיח את דעתך ולפצל את כוחותיך. וממילא סבא שלי ורגשותיו לא היו בקשר טוב. הוא אחז בקצה התלוש של חוט הטלפון. הוא ליפף אותו פעמיים סביב כף ידו השמאלית.
הנשיא ניסה לקום, אבל רגליו הסתבכו בגומחת השולחן. הכיסא נהדף תחתיו והתהפך בקרקוש גלגלים. הוא צרח. זה היה צליל עסיסי, כמעט יוֹדֶל. ברגע שסבא שלי התנפל עליו סובב הנשיא את פלג גופו העליון אל החלון הנשקף לרחוב חמישים ושבע מזרח. הוא עוד הספיק להבחין בעוברים ושבים המתגודדים על המדרכה למטה.
סבי כרך את חוט הטלפון סביב צווארו של הנשיא. נשארו לו אולי שתי דקות עד שטיל זעמו ישרוף את כל הדלק וייפול אל הקרקע. די והותר זמן. במלחמת העולם השנייה הוא הוכשר להרוג בגארוט.1 הוא ידע שבידיים הנכונות, חניקה היא עניין זריז.
"אלוהים אדירים," אמרה המזכירה, מיס מנגל, שהופיעה בזירה באיחור קל.
היא הגיבה במהירות כשסבא שלי התפרץ למשרדה והוא מדיף, כפי שתספר אחר כך, ריח של עשן עצים. היא הספיקה לזמזם פעמיים באינטרקום לפני שסבא שלי חטף ממנה את השפופרת. הוא הרים את מכשיר האינטרקום. הוא תלש את חוט השפופרת מהבסיס.
"תצטרך לשלם על זה," אמרה מיס מנגל.
כשסבא שלי סיפר את הסיפור כעבור שלושים ושתיים שנה הוא הוסיף ציון לשבח ליד שמה של מיס מנגל, אבל באותו רגע, כשהַטיל שלו היה רק באמצע הנסיקה, הוא פירש את דבריה כהתגרות. הוא השליך את בסיס האינטרקום מחלון משרדה של מיס מנגל. הצלצול ששמע הנשיא היה הקול שמשמיע מכשיר אינטרקום המועף דרך זכוכית נסדקת אל הרחוב.
לשמע צעקה כעוסה מלמטה ניגשה מיס מנגל לחלון והסתכלה החוצה. על המדרכה ישב איש בחליפה אפורה ונשא אליה את מבטו. על העדשה השמאלית של משקפיו העגולים היה דם. הוא צחק.2 אנשים נעצרו לעזור לו. השוער הודיע שהוא הולך לקרוא למשטרה. אז שמעה מיס מנגל את הבוס שלה צורח. היא עזבה את החלון ונכנסה בריצה למשרדו.
במבט ראשון נראה המשרד ריק. אחר כך היא שמעה נקישת נעל על רצפת לינוליאום, נקישה, עוד נקישה. פדחתו של סבא שלי התרוממה מאחורי השולחן, ושוב ירדה. מיס מנגל האמיצה הקיפה את השולחן. הבוס שלה שכב על גחונו בפישוט איברים על הרצפה המבריקה. סבי רכב על גבו, כפוף קדימה, מושך ברצועת החנק המאולתרת. הנשיא התקשת והתפתל וניסה להתהפך. לא נשמע דבר, רק חרטומיהן של נעלי העור המשובחות שלו המנסים לשווא למצוא אחיזה בלינוליאום.
מיס מנגל חטפה משולחנו של הנשיא סכין לפתיחת מכתבים ותקעה אותו בכתפו השמאלית של סבא שלי. לדעתו של סבי, כעבור שנים רבות, המעשה הזה זיכה אותה בציון נוסף.
חוד הסכין חדר לבשר לא יותר מסנטימטר, אבל מדקרת המתכת חסמה ערוץ כלשהו בזרם זעמו. הוא נאנק. "הרגשתי כאילו אני מתעורר," אמר כשסיפר לי את החלק הזה בסיפור בפעם הראשונה, בשבוע האחרון לחייו. הוא התיר את חוט הטלפון מצווארו של הנשיא. הוא קילף אותו מהתלמים שנחרצו בכף ידו השמאלית. השפופרת נפלה ברעש על הרצפה. הוא נטע את כפות רגליו משני צידי גופו של הנשיא, נעמד ופסע אחורה. הנשיא התהפך והתיישב, ואז נסוג בגלישה על ישבנו לתוך רווח בין שני ארונות תיוק. הוא התנשם ביבבה. כשפרצופו הוטח ברצפה נשך את שפתו התחתונה, ועכשיו היו שיניו ורודות.
סבא שלי נפנה אל מיס מנגל. הוא שלף את פותחן המכתבים והניח אותו על שולחנו של הנשיא. כשחלף אחד מהתקפי הזעם שלו היה אפשר לראות את החרטה מציפה את עיניו כמו מי ים. ידיו צנחו אל צידי גופו.
"סליחה," אמר למיס מנגל ולנשיא. אני משער שהוא אמר את זה גם לאימא שלי, שהייתה אז בת ארבע עשרה, ולסבתא שלי, אם כי אפשר אולי לטעון שהיא הייתה אשמה לא פחות ממנו. הסיכוי למחילה היה קלוש, אבל סבא שלי לא נשמע כמי שמצפה או אפילו מקווה לה.
בסוף חייו של סבא שלי רשם לו הרופא תרופה הידרומורפונית חזקה נגד כאבי סרטן העצמות. גרמנים רבים היו טרודים אז בפריצת חורים בחומת ברלין, ואני באתי להיפרד מסבא שלי בדיוק כשהדילאודיד הנחית פטיש רך על שתיקתו הקבועה: זרם פרטים על מעלליו התחיל לקלוח, מזלו המפוקפק, הצלחותיו וכישלונותיו בענייני תזמון ותעוזה. זה שבועיים שכב בחדר האורחים בביתה של אימי ועד שהגעתי לאוקלנד כבר קיבל כמעט עשרים מיליגרם ביום. הוא התחיל לדבר כמעט ברגע שהתיישבתי על הכיסא ליד מיטתו. נדמה כאילו חיכה לי, אבל כיום אני סבור שהוא פשוט ידע שזמנו אוזל.
הזיכרונות הגיחו בלי כל סדר ברור, חוץ מהראשון, שהיה גם המוקדם ביותר.
"סיפרתי לך פעם," שאל, מתפרקד על ענן של משככי כאבים, "איך זרקתי גור חתולים מהחלון?"
לא אמרתי אז, ולא בשום רגע לפני שסבי נבלע בענן הזה באופן סופי, שהוא לא סיפר לי אף פעם כמעט שום דבר על חייו. אז עדיין לא שמעתי על תקיפת נשיא חברת פדרקומס בע"מ ולכן לא יכולתי לומר לו שאני מזהה מוטיב של השלכה מחלונות באוטוביוגרפיה שלו. אחר כך, כשיספר לי את הסיפור על מיס מנגל, האינטרקום והדיפלומט הצ'כי, אחליט לוותר על ההתחכמות.
"הוא מת?" שאלתי אותו.
אכלתי אחד מגביעי הג'לי פטל שלו. שום דבר אחר לא ערב לחיכו חוץ מכף או שתיים של מרק עוף שבישלה לו אימי על פי המתכון של סבתי המנוחה, שנולדה וגדלה בצרפת, שכלל קצת מיץ לימון סחוט המבהיר את הציר. אפילו הג'לי לא כל כך עניין אותו. היה די והותר.
"זה היה חלון בקומה שלישית," אמר סבא שלי. ואז הוסיף, כאילו עיר הולדתו ידועה במדרכותיה הקשות, "בפילדלפיה."
"בן כמה היית?"
"שלוש או ארבע."
"אלוהים. למה עשית דבר כזה?"
הוא הוציא לשון, פעם, פעמיים. כך עשה בכל כמה דקות. תכופות נראה כאילו הוא חורץ לשון ודעה על משהו שנאמר לו, אבל בעצם זאת הייתה רק תופעת לוואי של התרופות. לשונו הייתה חיוורת ופרוותית כמו זמש. על פי הדגמות נדירות ונפלאות בילדותי ידעתי שהוא יכול לגעת בה בקצה אפו. מחוץ לחלון חדר האורחים בבית אימי היו השמיים מעל המפרץ המזרחי אפורים כמו הילת השיער סביב פניו השזופים.
"סקרנות," החליט סבא שלי, והוציא לשון.
אמרתי ששמעתי שסקרנות יכולה להזיק, בייחוד לחתולים.
